מסיבת פיקאצ'ו

שמחה רבה! ליין ה-GLAM-OU-RAMA עושה חסד לאנשים ורודים כמוני, ומפיק הלילה מסיבת פיקאצ'ו! מסיבה על טהרת כל מה שילדותי, קיטשי, פרוורטי, או בקצרה - יפני! יהיה קריוקי-פופ, שעשועון יפני בלייב, ואני הולכת ללבוש את השמלה שהזמנתי מחוץ לארץ!

• איפה? הבלוק, דוד חכמי 35, ת"א
• מתי? הלילה, 12.11, החל מחצות
• כמה? 60 שקל, אבל אפשר להשיג הנחות ל-50 או 40 אם מבקרים באתר של הגלאמ-או-רמה.
• לדף האירוע

המוסד הסגור ומועדון הסרט המופרע

חברי "היפופוטם הרחיבו את פעילויותיהם! הקרנת המוסד הסגור הרשמית והחגיגית תיערך גם ביום שישי הזה בסינמטק תל אביב. נונסנס מופרע לתוך הלילה! אבל השבוע, כלומר היום, הירושלמים מביניכם יזכו ליהנות ממועדון הסרט המופרע. ומה זה? קבלו אותה בקופי פייסט:

מדי חודש מוקרן על מסך הקולנוע אחד מהסרטים המצחיקים ביותר בעולם ששינו את פני ההיסטוריה, או את הפרצוף של מי שצפה בהם (הזול מביניהם). את המועדון ינחה הבמאי והתסריטאי הקומי אלון גור אריה ("המוסד הסגור", "היפופוטם"), שיספר על תולדות היוצרים שיצרו את הסרטים הללו. ואז, רגע לפני שתרצו לזרוק עליו עציץ - הסרט יתחיל

הערב, יוקרן הסרט "לילה בקזבלנקה"', אותו לא ראיתי מעולם, כי הוא בשחור-לבן. האנשים שכתבו את תיאור האירוע, טוענים כי זה אחד הסרטים המצחיקים בעולם.

הקרנת "לילה בקזבלנקה"

• איפה? סינמטק ירושלים, דרך חברון 12
• מתי? הערב, 12.11, החל מ-22:00
• כמה? על פי אתר הסינמטק, כרטיס עולה 36 ש"ח
• לדף האירוע

הקרנת "המוסד הסגור"

• איפה? סינמטק תל אביב, שפרינצק 2
• מתי? מחר, 13.11, ההקרנה בחצות,אבל כדאי לבוא קודם
• כמה? 15 ש"ח, או 10 לסטודנטים
• לדף האירוע

פיספסתי איזשהו אירוע שווה? תנו לי לדעת!

פרק שלישי במסע הייסורים של ישו, אשר מגלה את הצדדים הפחות יפים של אמריקה. והנה: פרק 1, פרק 2

קרוב לחודשיים עברו, והכל מקבל צבעים חדשים.

געגועים עזים שותפים אותי לארץ, ולאו דווקא עניינים בנאליים כגון "האמיתיות" או "החום הישראלי". דברים הרבה יותר פשוטים: האוטו שלי. לחזור הביתה עם הזריחה מלילה פסיכי, ולגלות שהבית נשאר תמיד בית, והכלבים רוצים לאכול. הריח של השדות במושבה. הריח של החדר.

והים. אין פה ים, אתם יודעים.

והכל כאן כחלום מתמשך. עוד מעט אתעורר בביתי ואכין לי אספרסו. אוך, אני מכין אספרסו מצוין. מה לעם הזה ולקפה. מה אני עושה כאן? עד חג המולד, יום הולדת שמח ישו.

וכעת, ראשי זוכה להקלות כתלמיד עצלן שהוריו שילמו ל"מאבחן" וכעת יש לו דקות נוספות במבחן. רק עם סרטונין. קוראים לזה SSRI, גוגל איט.

ואינני תייר יותר, לא. אבל גם לא חי כאן.

אני זבוב על הקיר.

והקיר שקוף, אך אני עם אוזניות.

אך האוזניות בפול ווליום,

והנגן כבוי.

לעזאזל, אני מאבד נקודות אחיזה בהגיון לפעמים, והגיון הוא מצוף חשוב בלב האוקיינוס האובמי.

אבל מי צריך הגיון כשיש לי דף ועט.

אני כאן. הארץ המובטחת שלי אי שם אצלכם, ואינני שם איתכם.

כאילו השארתי ברשימת הנקיונות שלי חדר מלא בבועות סבון, ואם אחכה קצת יהיה לי פחות לנקות. הזמן הנעים יעשה את שלו הרי…

אני כבר אפילו לא שונא את ארה"ב יותר מדי. הפאבים האזוריים מלאים אופנוענים ומוזיקה נחמדה מאד. האלכוהול זול וטוב. החיים פה די פשוטים, והייתי יותר מדי פוץ להבין את זה. או פשוט עסוק מדי בהתנשאות ישראלית. או סתם התנשאות אישית שלי, מה אני מפיל את כל העם.

רציתי לבקר את הקפיטליזם.

אבל לקרוא מדינה לפי מרכזי הקניות שלה זה כמו לשפוט דת לפי הסקנדליים הפוליטיים של מנהיגיה. זה כמו לבקר מנת גורמה לפי הריח שישאר בשירותים אחריה. העיקר מתפספס, ותוצר הלוואי של תוצר הלוואי מקבל את הבמה משום מה.

ואיזו נטייה טבעית… לעמוד ולצעוק שהמלך עירום. שהמדינה מטומטמת ושמנה. להיות צודקים יותר.

רציתי לספר כמה האמריקאים חיים בבועה.

אבל יש אירוניה באמירה כשהיא באה ממני, או מישראלים בכלל.

עם שכל-כך עסוק בעצמו, בסבלו וברחמים שמגיעים לו. התעסקות באמת גלובלית היא בועה לא פחות קטנה.

אז האם יש גרעין של אמת בקלישאה המאיימת שכל מה שקורה כאן הוא ספויילר לעתידה של ישראל?

ובכן, כן.

אבל יש כמה נקודות שעדיין נזדקק לסמן ב-V זרחני:

כאשר רצח, אונס, חטיפות, סמים וכנופיות יפסיקו לרגש אותנו.

כאשר הדאגה שינסו לחדש על הנושאים הקודמים תקבל צורה מגוחכת ומעובדת מדי בתקשורת.

כאשר הריונות וקעקועים יצוצו ללא הרף אצל כולם, בלא קשר לגיל, כאיתות לחוסר אכפתיות לעתיד.

כאשר אנשים יבחרו לאטום את עצמם לכל בעיה שלא קשורה אליהם ישירות, לא בגלל אווילות, אלא פשוט כי הם יכולים, פשוט כי מותר להם, פשוט כי זה מושתת בחוקה.

"אז מה אתה אומר פה, ישו?"

באופן מפתיע, נהיה לי יותר ויותר ברור שהדרמה קטנה מהרגיל. זאת עוד מדינה שגרים בה אנשים. הרבה מהם. או שפשוט התרגלתי.

אבל, מי אנחנו שנשפוט? לעזאזל, רובם נראים יותר מאושרים ממני

הפוסט הקודם והפוסט הזה מוגשים לכם בחסות מלון קראון פלזה סיטי סנטר, שאירח אותנו מה שיכול היה להיות חופשה חלומית - לו היינו בריאים.

איזו אומללות. יום שני התחיל די טוב. התאוששתי מיומיים של בחילות והקאות, והייתי מוכנה ומזומנה להתחיל בחגיגות יום ההולדת של הגבר. בהתחלה, שלחתי את תומסו לראיון עבודה. בינתיים, הכנתי תיק עם בגדים ליומיים. איך הפתעתי אותו, אפשר לראות בוידאו בפוסט הקודם. החדר שקיבלנו היה מקום מרווח ומרשים בפינת הבניין המרובע, בקומה 19. כשמביטים מבעד לחלון - מרגישים מעל כולם, פרט לממזרים במגדל משה אביב.

הנוף מהחלון הצפון-מזרחי שלנו

להתחלת החופשה שלנו, שיחקנו במשחקים של מבוגרים. כוונתי היא לביליארד, כמובן. חדר הביליארד הסטרילי עמד לרשותנו לבד, וטוב שכך. יכולות המשחק של שנינו היו כל כך עלובות, שלקח לנו 15 דקות רק להכניס את הכדור הראשון לחור. לזכותי יאמר שאני הייתי זו שהכנסתי אותו. אז מה שהוא היה שחור.

"תעמידי פנים שאת משחקת. כן, צריך להרביץ ללבן"

עשינו סיבוב קצר בקניון עזריאלי, ונכנסנו רק לחנויות שתומסו רצה. שזה, בערך, אף חנות. שקלנו לקפוץ הביתה להביא בגד ים ונעלי ספורט כדי ללכת להתעמל בהולמס פלייס. וכשאני אומרת להתעמל אני מתכוונת לרבוץ בג'קוזי כמו נקניקיות בסיר. הפקקים בכביש שיכנעו אותנו לא לעשות זאת, ובינתיים ליהנות מאמבט קצף בחדרנו לאור השקיעה.

התחלנו לתכנן מה עושים הלאה. חשבנו לבדוק עד כמה הדוקה טבעת האבטחה במלון הזה, ובחנו מועמדים להזמין לבוא לבקר אותנו. תוך זמן קצר, מצבו של תומסו הלך והידרדר. בנוסף לנזלת ולשיעול שמלווים אותו כבר שבועות ארוכים, התווספו אליו הסימפטומים הישנים והמוכרים שחלפו ממני: בחילה, חום, ורצון כללי למות.

עד מהרה השתנה נוסח ההזמנה שלנו מ"מי יצטרף אלינו להרפתקה לילית במלון חמישה כוכבים בתל אביב?" ל"דחוף! דרוש/ה: אחות סיעודית עם מערכת חיסונית חזקה שלא מפחדת מאתגר"

הקדוש המעונה תיכף נרדם וטובע באמבט

הגבר הרגיש כל כך רע, שלא קם מהמיטה לאכול ארוחת ערב, אפילו שהגיעה לנו, אפילו שהייתה מעולה. ישבתי בחדר האוכל לבד, קבורה בצלחת שלי מחד ובלפטופ שלי מאידך, מאזינה בחצי אוזן לסיפור חייה הקשה של ילדה כבת 10, שנשמע בערך כך: "אתמול בכיתי כל כך הרבה! הסוס הפיל אותי שוב ושוב! אני שונאת את הסוס המטומטם הזה".

חזרתי לחדר כשבידי סלסלה של דברים טובים שהבאתי מהסופר פארם.

תומסו הביט בעיניי, דומע. "אנחנו מכירים חמש שנים כמעט, ובכל הזמן הזה… אני לא חושב… שאי פעם… הייתי כל כך… חולה".

ולמרות שמדובר פה באדם שמתנגד בתוקף לנטילת תרופות, הפעם הוא נכנע להפצרותיי והסניף טיפות אף כמו גדול. עד כדי כך נואש הוא היה. וכך, את הלילה במקום להעביר בהרפתקאות פרועות ובעינוגים אריסטוקרטיים, העברנו בשתיית תה מול הטלוויזיה. תענוג בעל פוטנציאל לא ממומש.

באמצע הצהריים, הוצאתי את תומסו משגרת יומו, והפתעתי אותו בחופשה אורבנית בבית מלון. ולא סתם בית מלון, אלא קראון פלזה סיטי סנטר. או במילים אחרות: הבניין המרובע של עזריאלי.
תומסו, בן זוגי החתיך, שותפי לחיים, חוגג יום הולדת 539 בהמשך השבוע, וזאת הראשונה בסבב ההפתעות שאני מארגנת לו.
תראו את הנער החמוד כמעט וחוטף התקף לב.

ביממה הקרובה אנחנו הולכים לאכול כמו חזירים, לשחות בבריכה, לקבל מסז'ים, להתאדות בסאונה, לקפוץ במיטה, לבלגן את החדר ולא לסדר אחרינו שום דבר. אין לי ספק שיהיה כיף. עכשיו אני בחופשה, אתם מתבקשים להציק רק אם יש לכם הצעות קונקרטיות מאוד. אני אספר לכם איך היה כשנחזור. שלום!

ביום חמישי התגנדרתי יותר זמן ממה שלקח לי לארוז תיק לחופשה של חודש. ואז לקחתי את הגבר שלי ויצאנו לאחד מהלילות האלה שגורמים לך להאמין שאכן יש ערך מוסף לחיים בתל אביב. החל מאירועים שפקדנו, וכלה בטיפוסים שנתקלנו בהם ברחוב, הכל היה נפלא. זאת אומרת, חוץ מהכספומטים שהחליטו לחבור נגדי ולא לתת לי מזומנים. אבל ניחא.

תערוכת מרכיבים

האמת, שזו הייתה פתיחת התערוכה הכי מסיבתית שנכחתי בה מזה זמן רב, ולמעשה איני רואה שום סיבה למה פתיחות של תערוכות צריכות להיות פחות כיפיות מזה. אינספור אנשים מעניינים ושיחות קולחות, כל זה - על רקע אימג'ים ממושקפים של כל הנוכחים. לכבוד רב זכו משתתפי זרוב.קום כאשר באופן אקראי נבחרו לככב על קירות התערוכה. בין התמונות המודפסות הספורות, יחד עמי אפשר היה למצוא את שיר ראובן ואת יעל גורן. כל הכבוד לנו!

פארטי מונסטר גיבורי על

הפעם הגיעו למסיבה אך ורק אנשים שווים מאוד ו/או כאלה שמחופשים מעולה.

אל הפארטי מונסטר אני מגיעה כל פעם מחדש עם ציפיות גבוהות, ואף פעם לא מתאכזבת.

מסיבריטני

דווקא למסיבריטני הגעתי עם ציפיות גבוהות - והתאכזבתי. המסיבה הייתה מוצלחת מכדי להיות טובה. כשהגענו, חשכו עינינו מהתור האינסופי שבכניסה. כמובן שהצלחתי להגניב אותי ואת כנופיית הבנות פנימה בזריזות, אבל גם בפנים המצב לא היה טוב יותר. הברזילי, מועדון לא גדול בפני עצמו, היה מלא עד אפס מקום ב-90% בנים שאוהבים את בריטני ואחד את השני. נשיים ככל שיהיו, הגברים האלו עדיין היו סטטיסטית גבוהים ממני בכמה ראשים וכבדים ממני בכמה עשרות קילוגרמים, והתעקשו לרמוס אותי ואת חברותיי. על אף המוזיקה המעולה, רחבת הריקודים הייתה שדה קרב. ההיילייט של הערב, היה כאשר הרבצתי לגבר זר שנפל על הראש שלי.
אחרי זה הלכנו משם וגילינו שחטפנו דו"ח של 500 שקלים. וגם לא צילמתי באותו ערב. למחרת התעוררתי עם קלקול קיבה או מלת ים מסתורית.

לקריאת החלק הראשון של הראיון עם תמיר חיטמן

הדם של חיטמן

בין הווינילים הרבים שיש בבית של תמיר, מצאתי את התקליט "ליצן חצר"- האלבום הראשון שעוזי חיטמן הקליט כסולן. יש תמונה מדהימה על עטיפת האלבום הזה. עוזי חיטמן יושב ליד פסנתר המכוסה במפה לבנה סרוגה, מהסוג שהסבתא שלי הייתה עושה.
יש הרבה משותף בין תמיר והדוד שלו על התמונה ההיא. לא רק דמיון פיסי, אלא גם ברוח הנוסטלגית, בתחושה של ה"לא מכאן".

מה השם חיטמן עושה לך? האם זה עוזר לך? האם זה מגביל אותך?

בינתיים זה לא מגביל אותי. אני נמצא במצב שאני עוד לא בחשיפה מלאה. אני משער שזה יקרה בקרוב מאד, במיוחד שאני מאד שלם עם האלבום החדש שייצא. אבל כשהייתי ילד, לקחתי את זה יותר קשה. בבית ספר כל הזמן היו צוחקים עלי , אמרו: אתה בכלל לא מוכשר, זה הכל בגלל הדוד שלך. למדתי לחיות עם זה בסוף.
אני לא בורח מזה, זה קיים. אני מאד גאה בשם שלי, אבל זה לא מה שמוביל אותי, כתמיר. זה חינוך מסוים, זה מוסיקה מסוימת . הרבה התעניינו אם זו מוסיקה שהייתי מושפע ממנה, אז ממש לא. אני מכיר כמעט את כל השירים של הדוד שלי, כי אבא שלי האזין לזה. כי זה הדם שלי, זה מרגש אותי יותר מדברים אחרים. אבל להגיד שהייתי שומע בבית ככה סתם – לא, אף פעם.

ראיתי בבית עוד תמונה של חייל בקסדה. למרות דמיון גנטי מובהק, אי אפשר היה לנחש מי מצולם על התמונה. חשבתי שהתמונה הזאת היא מימי מלחמת העולם השנייה, אך הסתבר שהיא חדשה הרבה יותר. מי על התמונה הזאת?

זה אבא שלי, חיים חיטמן. זו תמונה מסוף שנות ה-60. כשהוא היה חייל, הוא היה טנקיסט. אבא שלי זה האיש שיש לי קשר הכי חזק אליו בכל העולם. דווקא בגלל שהוא איש של המון מעשים ופחות של מילים, ודווקא בגלל שאני איש של מילים, זה בן אדם שהכי מרגש אותי. אם הוא עצוב, אני יותר עצוב ממנו. אם הוא מאושר, אני יותר מאושר ממנו.

במה מתעסקים ההורים שלך?

אבא שלי שותף במשרד של ייעוץ מס. הוא גאון כזה, איש מדהים. אמא שלי, היא עובדת מדינה, אבל עכשיו מתחילה תואר שני בקולנוע. היא הייתה שחקנית במשך שנים. כל העניין של הבנת האמנות, עוד לפני שיהיה לך כסף לאוכל ומים מגיע אך ורק מהחינוך של אמא שלי. הכישרון למוסיקה, אני משער שזה מהצד של אבא שלי, כי אמא שלי שרה זוועה. האמנות היא דרך החיים של ההורים שלי, הם הולכים פעמיים בשבוע להצגות, הם הולכים להופעות . אבא שלי מכיר יותר טוב ממני מה קורה ברדיו. הוא מכיר שמות של כל האמנים הצעירים, הוא תמיד עשה לי חידונים של מילים ולחן. זה משחק כזה שעד היום הוא עושה לי: מי כתב, מי הלחין. זה כדי לתת כבוד לכותב. אולי זה גם בא ממקום של תסכול בגלל האח שלו שכתב המון שירים שאנשים לא יודעים בכלל שהוא עשה אותם. זה לימד אותי את המקום הזה שיידעו.

צילום: לירון אראל

יש הרבה ספרים על המדף שלך, ספרים שלא קשורים אחד לשני. study of orchestration ?

זה הספר שלמדתי בצבא. יום אחד אמרו לי שיש אירוע אצל עזר וייצמן אצלו בבית, ויש מוסיקאית מצוינת, זמרת אופרה, שביקשו ממני לעשות עיבודים לכלי מיתר בשבילה. בחיים לא עשיתי שום דבר כזה, קניתי את הספר הזה ומאז למדתי לבד לעשות תיזמורים. מאז למדתי גם תזמור סימפוני מתקדם, אבל כל הבסיס שלי – זה מהידיים, לכתוב למיתרים ולהתייחס אליהם כמו לזמרים. הספר הזה לימד אותי שפה חדשה במוסיקה.

מדריך תיירות לסקנדינביה. אתה בא לסקנדינביה?

טסתי לשבדיה שנה שעברה. זה היה מאד אימפולסיבי, החלטה של רגע אחד. טיילתי עם עצמי , כתבתי שם המון ומאד נהניתי. היה לי מדהים לראות את הגנטיקה המושלמת של האנשים. איך זה ש- 90 אחוז מהאוכלוסייה היפה גרה במקום אחד? זה לא הוגן. פתאום הרגשתי שאני אטרקציה במקום הזה , מתייחסים אלי כי אני נראה אחרת.

צילום: לירון אראל

איזו מוסיקה אתה שומע? אני רואה שיש לך בעיקר דיסקים של מוסיקה צרפתית.

אני שומע את מה שמרגש אותי.
למשל, יש לי את האלבום האחרון של קארלה ברוני. מי שרוצה לדעת מה זה פולק שנסון צרפתי, הנוול ווג החדש, מבחינת טקסטים, הפקה מוסיקלית ושירה, זה דיסק מאסט. בעיני זה נכס צאן ברזל בפולק החדש הצרפתי , כל הזרם הזה של האמנים כמו קרן אן ובנג'מין ביוליי.

בדיסק שלך כל השירים בעברית?

כן, ויש שם אחד בצרפתית.
עבדתי על עצמי בשנה האחרונה ובגלל זה גם התעכבתי. נאבקתי בעצמי שלא להוציא את זה מיד. אמרתי לעצמי : אני רוצה להיות ברור לעצמי ואז זה עובד גם על קהל.
יש לי שיר שנקרא "יעל אבקסיס ואני" . זה כמו השיר על רנה זלווגר שכתב אריאל הורוביץ, שהוא חולם עליה ורוצה לחיות איתה את החיים, אבל הפוך.
זהו שיר על יעל אבקסיס ועלי, שהיא כמהה לחיים איתי. כל השיר הזה הוא כמה שהיא צריכה אותי. זה פנטזיה היסטרית . הפזמון הוא חצי עברית וחצי צרפתית. היא מדברת צרפתית גם כן.

מה אתה אומר על המוסיקה של עצמך?

יש אמנים, אני לא אזכיר שמות, שהדבר היחידי שהם שומעים זה הם עצמם. לא חסרים כאלה. בהקלטות אני שומע את עצמי. פעם התבאסתי מזה, אבל היום אני מאד אוהב לשמוע את עצמי. כשבאו אלי מחברת התקליטים שלי, השמעתי להם בפעם ראשונה את כל השירים שהיו לי על המחשב, שזה כ-300 שירים שהקלטתי בתקופות שונות.
אחר כך אמרתי להם שאני מסוגל לשמוע את תחנת הרדיו רק עם השירים שלי. זה נשמע הכי מגלומני שיש, אבל זה בכלל לא. כי חשוב לי מאד להתרגש מהדברים שאחרים עושים, כדי שאני אגיע למצב הזה. לראות אנשים, לראות צילומים, לראות בניין מדהים שהוא פסל, לראות בגד ולהגיד איך הבן אדם חשב, לראות מאמר באינטרנט שמישהו כותב, זה האוכל שלך. בגלל שאני יותר אוהב אנשים אחרים, קל לי להגיד שאני אוהב את מה שאני עושה.

(לחצו על התמונות להגדלה)

תמיר חיטמן הוא אדם שלא שייך למקום או לתקופה מוגדרים. הוא לא מכאן. לפעמים הוא נראה לי כמו אח אבוד של ג'רוויס קוקר המלנכולי, אלגנטי ונוסטלגי בקפידה. אני גם יכולה בקלות לדמיין אותו כנווד טום-וויטסי שיושב ליד כניסה לתחנת מטרו נטושה בעיר אירופאית אפלולית שלא קיימת ומוציא צלילים מוזרים ויפים מהאקורדיון העתיק שלו.
הוא משנה פנים כאשר נותן את המוסיקה ואת המילים שלו לאמנים אחרים. אין לו בעיה לעבור מפריס לדרום תל אביב.

"אני כמו פלסטלינה, כמו זיקית. אני יכול לדבר עם אמן מסוים וללכת לקראתו. ואז יוצאים צדדים בי שהם לא בהכרח ההשפעות האירופאיות שלי".

שיעור ראשון בכריזמה

לתמיר יש יכולת למלא עם עצמו את כל המרחב. הנוכחות שלו לא נעלמת אחרי שהוא יורד מהבמה. זה לא רק בגלל הגובה שלו, או הקול, או העניבה או המשקפיים האלה. בעצם, הקול מאד חשוב. את הראיון עם תמיר חיטמן צריך לשמוע ולא רק לקרוא. אבל זה גם משהו יותר מזה. זה מכלול איכויות הניתנות להגדרה משותפת ככריזמה. אם תמיר חיטמן היה נותן שיעורים פרטיים בכריזמה, אני הייתי ראשונה להירשם.
גם הבית של תמיר נראה קצת לא שייך לסביבה. יש שם הרבה ענתיקות מסוגננות: תקליטי ויניל ופטפון, כסא נדנדה של סבתא לא יציב, וגם אותו אקורדיון איטלקי שחלחל לפנטזיות שלי. ויש עוד דייר מאד דומיננטי בבית - ייצור מעודן בעל פרופורציות מושלמות שבגלגול הזה נולד ככלבה מקסימה העונה לשם קריסטינה דה שטל, כמו הכוריאוגרפית ההולנדית. קריסטינה נוכחת בחזרות שנערכות בבית, ואף השתתפה בתכנית טלוויזיה "קצרים".

יש משהו מאד מוקפד בדימוי שלך, במוסיקה ובמראה.

אחרי הצבא גרתי שנה בארה"ב, בלאס וגאס, ואחר כך שנתיים בפריס. שם הייתי מאד חשוף למוסיקה. כל הכסף שהרווחתי הלך להופעות. חייתי על מינימום של אוכל, הכל הוצאתי על מוסיקה. זה היה לי מאד שוב, אחרי שבשלב מסוים שבעתי ממוסיקה.

מה זאת אומרת, שבעת ממוסיקה?

כל החיים שלי עשיתי מוסיקה. מאז שאני צעיר אני מתעסק במוסיקה, אני מתפרנס ממוסיקה. זה מה שקיבלתי מהמשפחה. גם הצבא מאד הגביל אותי. הייתי בלהקה צבאית ולא התחברתי לכל הז'אנר . אני לא יורק לבאר הזאת, כי אני עובד איתם היום, אבל לי ספציפית היה קשה כל העניין. עבדתי גם בכל הטראש, הרגתי לעצמי את ההנאה מהמוסיקה. הגעתי לארה"ב ללמוד מוסיקה כי קיבלתי מלגה ועזבתי. לא רציתי לעסוק בזה יותר. ואז עברתי לגור אצל בת דודה שלי בלאס וגאס. עבדתי כמקעקע. לי אין קעקוע אחד.

זה אומר שיש לך יד של צייר.

לא.. הייתי מאד עקום. יכולתי לעשות רק שמות של אנשים, זה המקסימום. למרות שסבא שלי, אברהם חיטמן, היה צייר. הוא צייר על קירות של בתי כנסת. יש כאן בית כנסת, לא רחוק מאיפה שאני גר, ברמת גן, שכל הקירות הוא עשה. הוא היה גם חזן, ממנו כל העניין של המוסיקה למעשה הגיע.
אז כשהייתי בארה"ב ואח"כ עברתי לפריס, כבר רציתי לעשות מוסיקה. אבל כל הקשר שלי למוסיקה היה להקשיב לה כדי להשתחרר מכל מה שאני מכיר, לא להיות משועבד למה שבעיניי זו מוסיקה, ובאמת להיות פתוח ושלם.
אחת ההופעות שהכי נהניתי בהן הייתה ההופעה של מרי ג'יי בלייג' שראיתי בלאס וגאס. אז יצא לה האלבום " No more drama". הייתי הלבן היחידי בקהל של 3000 איש. נדהמתי … אמרתי "זה מה שאני רוצה. ככה אני רוצה". ככה אני רוצה להראות, ככה אני רוצה להישמע, ככה אני רוצה לתת, מה שלא עשיתי עד אז באמת. ומן הסתם, ככה אני רוצה לקבל.
הופעה אחרת שאני זוכר היא של סוזן וגה ב"האוס אוף דה בלוז". לא היו לה נגנים טובים והיא הגיעה מותשת ובלי קול, אחרי 6 הופעות באותו שבוע. אבל ההופעה הזאת נתנה לי את אחד הדברים הכי גדולים: הרגשתי שאם אני אמן ואם אני רוצה שיבינו אותי נכון, אני צריך להיות מתאבד שיעי על הבמה. בלי כלום, רק עם השירים והמינימום קול. כי אי אפשר להשאיר את הקהל רפוי. אסור שיאבדו אותך.
כל הדברים הראשוניים האלה באים לידי ביטוי גם במראה שלי על הבמה. אסור לאבד אותי. אני לא אתן לאף אחד שנמצא שם לאבד אותי. אם באת לפה, אני החיים שלך בשעה הקרובה, לטוב ולרע. זה מקום מאד מוקפד אצלי. אם אני מרגיש טוב, אם אני נראה טוב ואני מרגיש שאני מכבד את הקהל בדרך שבה שאני נראה, הקהל גם ירגיש יותר יפה, באיזושהי דרך.

אתה מנגן על האקורדיון ?

אני אגיד מתי אני מנגן עליו. בשלוש וחצי לפנות בוקר, כשחסר לי משהו כשאני מקליט… יש שקט כזה, שקט שקרן. אז אני מביא את האקורדיון והופך את עצמי. אני עושה צלילים מוזרים שלא שמעת מאקורדיון.
איך הגעתי לאקורדיון, שממש התאהבתי בכלי הזה? יש תחנת מטרו בבאסטיל בפריס, יושב שם מישהו עם אקורדיון. שם לא כל אחד יכול לבוא ולנגן, צריך לעבור אודישנים בעירייה.
באתי לראות את האיש הזה כל יום. איחרתי ללימודים בגלל זה. ראיתי כל הזמן את אותן יצירות, באותה שעה. עמדתי שם רבע שעה, כי כל רבע שעה הוא חזר על השירים. זה היה כמו להקיז דם על הבוקר וזה היה מדהים. אתה מרגיש חי.

צילם: לירון אראל

מה ההשפעות העיקריות שלך?

אצלי זה המוסיקה הצרפתית. זה הבסיס, הנשמה שלי, השואו שלי. אמנם אצלי במשפחה אף אחד חוץ ממני לא מדבר צרפתית. למדתי בצרפת, לפני כן לא ידעתי מילה, אבל הייתי מאד חשוף למוסיקה הזאת. יש שירים שכתבתי עד שהגעתי לצרפת והכתיבה התחילה מהרגע שהגעתי לשם.
לא מזמן מישהו שלח לי מכתב של אוסקר ווילד שמאד הזדהיתי איתו. היה כתוב שם שכל מי שגר בחייו הסטודנטיאליים בשנות ה-20 בפריס , תמיד מחלק את חייו לחיים שלפני פריס ולחיים שאחרי . מבחינתי זה כל כך נכון!
עכשיו חזרתי מהחתונה של חבר שלי בבורדו. אמרתי לעצמי שמצאתי את המקום שבו אני רוצה להריח את הפרחים מלמטה. המקום האידיאלי למות. זה גן עדן שיש שם. אני נורא אוהב את הנשמה שלי בצרפתית. מאד שלם איתה, מאד גאה בה. היא מאד מחזקת אותי. הדרך בה אני מדבר, חושב, מקשיב, הדרך בה אני שר, הדרך בה אני צוחק בצרפתית. זה משהו שאני נורא רוצה להיות בעברית. עשיתי שיפור מאד גדול ואני מתקרב למקום הזה.

אתה נראה לי כמו אחד האמנים האלה שלוקחים את הדברים שנראים ענתיקה, לא שייכים לעידן הזה, והופכים אותם למשהו שלהם. כמו טום וויטס.

זה משהו מובהק. אני לא מפחד לקחת דברים שיישמעו מיושנים בהרמוניה שלהם, כמו שירי עם ולהפוך אותם למשהו כאן ועכשיו. משהו בשירה שלי הוא לא מיושן.

מי האמן שהכי היית רוצה לעבוד איתו?

הכי בנאלי שאני יכול לענות. זה האמן שהגבתי אליו פיזית… פשוט גמרתי בסוף ההופעה. זה היה מביך… עמד לי ובסוף יצא לי נוזל. עמד לי 3 שעות! זה לא הגיוני! זה היה בצרפת בהופעה של בנג'מין ביוליי. הוא סוג של סרג' גינסבורג היום בצרפת. הוא היה בן זוג של קרן אן כשהפיק את האלבום הראשון והשני שלה בצרפתית.
בנג'מין ביוליי הוא כותב ומלחין מוסיקה לסרטים, מפיק מוסיקלי, הוא לא זמר של קול. אבל בגלל כל מה שמסביב הקול שלו הכי יפה בעיני. מבחינתי להיות אתו על אותה במה, ליצור ביחד זה יכול להיות אחד הדברים הכי גדולים שאני אעשה בחיים שלי.
מבנג'מין ביוליי למדתי לא לפסוח על רגעים שנראים לי מטומטמים. יש סיטואציות שאנשים פוסחים עליהם ואני נותן להן משמעות, אני מתרגש מהדברים האלה. היום אני נמצא במקום שהרבה שירים תופסים את הרגעים האלה.
יש לי שיר חדש שכתבתי לפני כמה ימים. היה לי סקס מאד מאד טוב, עם חיבור אנושי מאד גדול. אבל לפעמים כשישנים איתי פעם ראשונה, אני מסתובב מצד לצד ולא באמת מצליח לישון. ככה גם קוראים לשיר: "לא הגיע זמן ללכת הביתה".

להמשך הכתבה על תמיר חיטמן

תזכורת: היום מרכיבים

היום מתקיימת פתיחת התערוכה "מרכיבים" של דפנה טלמון. כבר כתבתי עליה, ואני מתכוונת לבוא לשם.

• איפה? בית קסטיאל, אלפסי 36 ת"א
• מתי?היום, חמישי ה-05.11 החל מ-20:00
• לדף האירוע

פארטי מונסטר גיבורי על

סיבוב נוסף של מסיבת התחפושות המהנה ביותר שיש לתל אביב להציע לנו. והפעם: מחווה לגיבורי על, קומיקס, וכל מה שמגיע עם בלוני דיבור. אתם מתבקשים להשאיר בבית את בגדי היומיום ואת עכבותיכם.

• איפה? השרון 12 ת"א
• מתי? היום, חמישי ה-05.11 החל מחצות
• מחיר: 30 ש"ח, ומי שבא לפני 01:00 מקבל הנחות, אם יש בידו פלאייר של האירוע, או לכל הפחות תחפושת טובה.
• לדף האירוע

מסיבריטני

מכירים את זה שאתם כל הזמן מתאמצים לשמוע מוזיקה מתוחכמת, אפלה, מורכבת, אינטלקטואלית, מייגעת? ואתם חייבים להשתחרר עם הפופ הקיטשי והדביק ביותר, אבל אתם מפחדים שיסתכלו עליכם מוזר? לפי כמות הקהל במסיבות הקודמות של בריטני, עושה רושם שאתם לא לבד. יש אלפים כמוכם.

המסיבריטני הקרובה (שלישית במספרה) תשיק את הסינגל החדש של בריטני ספירס, ששמו "3″. הוא נשמע ונראה כך:

• איפה? הברזילי, הרכב 13 ת"א (אוף, הבלוק הרבה יותר עדיף)
• מתי? מחר, שישי ה-06.11 החל מ-11:30
• מחיר: חוששתני שהכניסה עולה בסביבות 50 ש"ח, וניתן להשיג הנחה אם שולחים את שמכם למייל הזה. הרשימות נסגרות הלילה, אז מהרו
• לדף האירוע

כן, אני יודעת שזה יותר מדי בשביל אותו סוף שבוע, אבל תאלצו להתמודד עם זה איכשהו. אני אישית לא מתכוונת להסתפק רק באחת מהן.

כמו הרבה בלוגרים נחשבים, קיבלה זרוב פנייה אישית מכוכבי "מקום לדאגה" - בה הם מביעים דאגה למצב הרייטינג של העונה השנייה שלהם בערוץ 10. זהו קמפיין חברתי יעיל. הוידאו לא מדויק, לא איכותי, וניכר שאין שום נימה אישית בפנייה האישית לזרוב ולבלוגרים האחרים. אבל כמה הם נואשים! רחמים.

Click here to view the embedded video.

הז'אנר הנואש מתיישב היטב על יכולותיו הדרמטיות של אבא קריר, שתיכף ומיד ביקש ממשתתפי "מקום לדאגה" שיפנו גם אליו.

Click here to view the embedded video.

בלוגר נוסף שעשה זאת, הוא אסף שגיא, אבא של דורבנות.

Click here to view the embedded video.

מה דעתכם? מי הכי נואש? מי הכי משכנע? האם מישהו מכם יזכור להדליק את הטלוויזיה במוצאי שבת בעקבות הקמפיין הזה?
אצלנו בזרוב.קום מעריכים את יוצרי "מקום לדאגה", אבל סבורים שאת כל הבידור שאדם צריך, אפשר למצוא באינטרנט.
אפילו מערכונים בנושא כוס מתוך "מקום לדאגה" עצמו.

Click here to view the embedded video.

לאחר כל תלאות הפרקים הקודמים, זרוב מתחתנת עם חפיסה של מאסט לונג לאסט, ויכולה להיות בטוחה שזה ימשך לנצח, אם לא יותר מזה.

(מומלץ לצפות קודם בפרק 1, פרק 2, פרק 3, ופרק 4)