ברנינג מן אינו נופש. הוא אינו מנוחה. הוא כן אחת מחוויות הקצה הכי מסחררות שאדם בן זמננו יכול לעבור. אם מישהו יגיד לכם שברנינג מן זה אירוע כיפי ומשעשע – הוא כנראה לא היה בפסטיבל הנכון. כדי להגיע לחלקים הכיפיים והמשעשעים של ברנינג מן צריך להזיע דם, לחרבן דולרים ולאכול קילוגרמים של אבק. ההכנה הטובה ביותר לתנאים של ברנינג מן יכולה להיות שירות צבאי ביחידה קרבית בנגב.

נתחיל במיקום. בלאק רוק סיטי, עיר האוהלים הארעית שמכילה את יושבי הפסטיבל, נבנית מדי שנה על הפלאייה, עמק מישורי במדבר נוואדה במערב ארה"ב שנבחר בקפידה בתור הסביבה העוינת ביותר ביקום לקיום חיים. המקום מוגדר בתור שמורת טבע, ולא ברור למה. אין שם טבע. לא צמחייה. לא בעלי חיים. הדבר היחיד שצומח שם זה אבק. אבק דק כמו קמח, אינסופי. מכיוון שהאמריקאים מאוד מקפידים לשמור על שמורות הטבע שלהם, פתאטיות ככל שיהיו, המדבר חייב להישאר ריק תמיד. חוץ מעיר האוהלים שקמה בו למשך שבוע אחד בשנה המקום נטול השפעה אנושית, מקומות יישוב או תשתיות הכרחיות כגון חשמל, מים זורמים או חנויות סובינירים.

כאשר מגיעים לפלאייה, קל להאמין שנחתנו בכוכב לכת אחר, מרוחק, משונה. אפילו האטמוספרה של הכוכב הזה שונה מזו של כדור הארץ. 5% חמצן, 40% חנקן, 24% פחמן חד-חמצני מכל השריפות שמתקיימות שם מדי ערב, והשאר – אבק. תמיד יבש שם מאוד, וכל המולקולות באשר הן רוטטות בקצב מונוטוני של מוזיקת אלקטרו. מזג האוויר בפלאייה מתחלק לשניים: חם מדי וקר מדי.

אינני ילדה מפונקת. אינני חולת ניקיון, פדנטית, או לוקה בפרפקציוניזם. התמודדתי בגבורה עם כמה חודשים בהודו, עם טירונות בנות באוהל באמצע חורף. לעזאזל עם זה, עד גיל 18 גרתי עם אמא אגרנית כפייתית וכמות בלתי ניתנת לספירה של מקקים. ובכל זאת: שום דבר לא הכין אותי כראוי לשילוב החד-פעמי הזה של כל כך הרבה אבק וכל כך מעט מים זורמים.

עוגיית מזל

כוכב הלכת פלאייה, למרות התנאים האיומים – ויש כאלה שטוענים שבזכות התנאים האיומים – הוא מקום קסום ויחיד במינו שכל אדם עם מרץ במותניו, כסף בפאוץ' שעל המותניים הללו, ולב פועם בתקווה לעתיד טוב יותר – צריך לראות במו עיניו כדי להאמין שהוא אמיתי. כי האטמוספרה הבלתי-אפשרית הזאת, סוג של "חולית" רק עם פחות מים, היא המקום אליו מגיעים מדי שנה יותר ויותר עשרות אלפי אנשים כדי להגשים את החלומות הכי משונים שלהם. ברנינג מן הוא סיפור בחרוזים של דוקטור סוס, בתלת ממד, במציאות. בברנינג מן אתה, או את, לצורך העניין, יכולה להיות מה שאת רוצה. אחות רחמנייה, פיית יוגה, לוחמת סמוראית, מזרן פלוגתי, ברונית סמים, שוליית קוסם, אמא ו/או לובסטר ענק ממתכת.

ואני? מכל האופציות האינסופיות, בחרתי להיות עוגיית מזל אנושית. עוד לפני ברנינג מן ידעתי שזה הייעוד שלי לפסטיבל הזה: לגלות לאנשים את הגורל שלהם ובכך לשנות להם את החיים. כי איזהו מקום יותר מושלם להתאמן על כוח-על כמו ראיית עתיד מאשר פסטיבל ביזארי כמו ברנינג מן?

לפיכך, לכל אדם חדש שפגשתי, הצגתי את עצמי בתור Furtune Kookie (השגיאות במקור). כששאלו אותי מאיפה אני, עניתי בפשטות – מהעתיד. המיקום הגיאוגרפי ממנו אני מגיעה הנו מידע בנאלי והעדפתי לדון בו כמה שפחות. אם התעקשו לשאול מאיפה אני באמת, הסברתי "בעתיד אין חשיבות גדולה כל כך למדינות ולגבולות כמו שיש להם בימינו". וזה נכון: מעולם לא הרגשתי שייכת יותר מדי למקום בו אני משלמת שכירות, או למקום בו נולדתי, או למקום בו גדלתי. במשך השבוע של ברנינג מן, החלטתי שאני שייכת לעתיד, וכך היה.

במשך שבוע, העולם בו חייתי היה אגדת מדע-בדיוני מאובקת עם עלילות מפותלות, משלים ונמשלים, מלכים ונבלים. ואני הייתי גיבורת על שמגלה לאנשים את העתיד שלהם כל פי הלבוש שהם לובשים. בסוף השבוע שמי כבר נפוץ בערבות החוליות של נבאדה, ואנשים שנראו לי זרים גמורים היו קוראים לעברי "היי! את Furtune Kookie! קראת את העתיד שלי אתמול בלילה! צדקת!"

הכת

אפשר להגיע לברנינג מן בצורה עצמאית. אבל זה סינג'ור נוראי, והבדידות תחנוק אתכם כי מבין עשרות ומאות החברים החדשים שתפגשו מדי יום, אף אחד לא ישאר בקשר איתכם. לאף אחד אין עליו טלפון סלולרי בשביל להחליף איתכם פרטים, ובכל מקרה החלפת פרטים היא חסרת תועלת, כי החבר החדש שלך גר במקום שאין לך שום כוונות לבקר בו בעשור הקרוב כמו בלגיה או מסצ'וסטס. הדבר הנחמד והנוח (יחסית! כי כלום לא באמת נוח שם) לעשות הוא להצטרף למחנה. אנחנו מצאנו את המחנה שלנו בניו-יורק חצי שנה לפני הפסטיבל. למחנה קוראים Kostume Kult, והוא מארגן לאורך השנה את מסיבות התחפושות הרהבתניות ביותר שראיתם מימיכם. החל מהמסיבה הראשונה שלהם שפקדנו, נשף שהוקדש לתחפושות מבוססות-קרניים, ידעתי שזה המקום בשבילי. בתור אדם שלובש רק וורוד במשך מחצית מחייו, בילה חצי שנה עם תחתונים על הראש, וגרם לקבוצה של מעל 400 איש להגיע לבושים בתור פיראטים לחתונה שלו – Kostume Kult הרגיש כמו הבחירה הטבעית.

לאורך השנה האחרונה שלנו בניו-יורק השתלבנו בעשייה של המחנה. אני השתלטתי על עיצוב ההזמנות שלהם, ותומאסו עזר בבניית התפאורה לקראת המסיבות. כיאה לפסטיבל שמקדש את הזינוק החוצה מאיזור הנוחות, איתגרנו את עצמנו לקחת חלק במחנה נטול ישראלים. חוץ מכמה יהודים-אמריקאים שבילו חודש-חודשיים בישראל למטרות תגלית, ישיבה או יחסי מין מזדמנים, הקשר הישראלי נעדר. אולם מכשולי השפה ושילוב התרבויות התגמדו אל מול האינטרס המשותף ליצור קהילה אינפנטילית ששואבת את עיקר העונג שלה מהתהדרות בתחפושות מוגזמות.

הנוף מהיציע של Kostume Kult

ברנינג מן הוא אירוע שמבוסס על נתינה. המחנה שלנו העניק לאורחי ברנינג-מן כ-3 טון של תחפושות. אבל יותר מאשר זנבות, קרניים וחצאיות טוטו, הענקנו לבאים בדלתות אוהלינו את ההזדמנויות והלגיטימציה לבטא את עצמם באמצעות לבוש.

מאחורי המפעל הזה זכינו לראות את חברי ה"כת" משילים שכבות, מחליפים מסיכות, מורידים הגנות, מנופפית באיבריהם המוצנעים, עושים תורנויות מטבח, אומרים את שעל ליבם בעשר שפות שונות, נפצעים, נשברים, נגמרים ומתחילים מחדש. כמו בטירונות, זכינו לחברים לחיים.

טבילת חול

הנסיעה לברנינג מן הייתה תענוג מפוקפק בפני עצמו. לקחנו טרמפ עם חברינו הניו-יורקים האהובים, מתוכם שבעה ישראלים, גרמני ואמריקאית. מה שהתחיל בתור נסיעה נעימה והרמונית בנופים המדבריים של נבאדה כשכולם משתדלים לדבר אנגלית למען הכלל, הפך לציפיה מורטת עצבים בת כ-12 שעות בכביש גישה בן כ-12 ק"מ. בשלב כלשהו כל אחד כבר קילל בשפת האם שלו, כולם היו מצוננים, ואני עשיתי את הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות במצב שכזה: להצטנף לכדור ולישון עם התעוררויות ספורות לפיפי ולשנאה כללית של הפסטיבל המחורבן הזה ושל כל באיו ההיפים המטומטמים.

כשהגענו סוף כל סוף לשער הכניסה, הריינג'רים עובדי הפסטיבל העבירו אותנו את טקס החניכה הרשמי: הלמנו בפעמון מתכת גדול בעודנו צועקים "אינני בתול עוד" ותיכף נשלחנו לטבול באבק המדבר ולשרטט בו מלאך-חול חגיגי.

"נחשו מה" אמר פקיד הערבה, "אתם עדיין הכי נקיים שאתם הולכים להיות בשבוע הקרוב!" אמר, וצדק.

כשהתמקמנו במלבן הפלאייה שהוא המחנה של Kostume Kult, נוכחתי לגלות שהשירותים הכימיים הקרובים ביותר נמצאים במרחק של כחצי קילומטר מהאוהל שלנו. מישהו שכח לתלות שלט בכניסה: ברוכים הבאים לגיהנום.

עכשיו דמיינו לעצמכם שבוע של שירותים כימיים. ואין כיור לשטוף ידיים

זה היה ביתי

היום הראשון של ברנינג מן הוקדש להתמודדות עם ג'ט לג תרבותי, ולעיכול של העובדה שאנחנו ממש לא ערוכים לתנאי השטח הללו. אבל במקום לשבת ולהתלונן ולהתאקלם, תיכף נשלחנו לעבוד. כבר ביום הראשון הייתה לנו תורנות מטבח, ונודבנו לסייע בשיפצורים האחרונים של בניית המחנה. תומאסו סייע בסחיבת חפצים כבדים, ואני בוועדת קישוט, על סולם, בסופת אבק, בטמפרטורה של מיליון מעלות. כאמור – לא בדיוק בומבמלה.

אוי לא, עכשיו בונים?

הסיור הראשון בשכונה הקרובה גילה שהשד לא נורא כל כך. מסביב לבלוק, באוהל קרקס בינוני בגודלו, חילקו קפה חינם שהיה טעים בצורה מפתיעה. לא רחוק משם, חילקו סאקה פושר. נערה על אופניים חילקה עיתון יומי המדווח על המתרחש בפלאייה. כמה רחובות מזרחה משם, במחנה הקרוי "הרובע הצרפתי", הוקמה מאפייה אמיתית שחילקה מיני מאפה שמיימיים. ממש ממול למאפייה הייתה כנסייה של הישות האנטי-דתית החביבה עלינו, מפלצת הספגטי המעופפת.

התחלתי להרגיש בבית. בבית של מישהו אחר שההורים שלו לא אוהבים אותו ומסרבים להזמין מנקה. אבל בבית.

כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת

חוק ואי-סדר

ההתנהלות היומיומית בפלאייה, כך למדנו בזריזות, שונה לחלוטין מההתנהלות בעולם האמיתי. לפני כל יציאה ממתחם המחנה, אפילו למטרת הליכה שגרתית של רבע שעה לכיוון השירותים, צריך לקחת עליך במקום טלפון, ארנק ומפתחות – מסיכת אבק, משקפי מגן, תיק גב מלא במי שתייה. זה, וחומר חיטוי לידיים, כי זה הכי קרוב להיגיינה שתגיעו אליו בג'ונגל המוות הצחיח הזה.

בעיר אין קליטה. אין טלפונים. אין שעונים. הייתי אומרת שאין חוקים אבל זה יהיה שקר גס. החוקים קיימים, והם נוקשים יותר מחוקים של פנימייה צבאית. נתחיל בזה שכל פיסת טינופת שאתם מייצרים חייבת לחזור איתכם הביתה. או לפחות אסור לה להישאר ב"שמורת הטבע" שהיא הפלאייה. מי שנתפס משיל נוצה על האבק ולא מרים אותה, או עומד להשתין על האדמה החרבה הזאת, נענש בחומרה באחד ממגוון עונשים אידיוטיים כגון תורנות ניקיון או השפלה פומבית בסגנון ריצה במעגלים וצעקות "לא אלכלך שוב את הפלאייה!"

התחבורה בעיר הארעית מתבצעת או ברגל, או באופניים מקושטים, או באמצעים ממונעים אבסורדיים הקרויים Art-Cars שהקשר ביניהם לבין המכוניות שאתם מכירים קלוש. בין מאות (או אולי אלפי) הארט-קארס, תמצאות מגוון רחב של ספינות טרופות, דגים חשמליים, גליל ענק ממראות שאמור לדמות חפץ בלתי-נראה, אי צף, את פסגת האולימפוס, כד בגובה 5 מטר, פירמידה בגובה 10 מטר, מכונית קטנטנה בצורת נעל עקב ענקית עליה יש מקום לרוכב אחד בלבד, ארנב וורוד שרודף אחרי גזר, דרקון יורק-אש, תמנון מכאני, כרכרה וורודה שתלויה בתוך גלגל אחד ענק, וכמובן – הרכב המדובר מכל, אוטובוס שהוא שחזור כמעט מדויק של קרון סאבוויי ניו-יורקי. תנועה בכל כלי תחבורה שאינו מגוחך וזוהר בצבעים פלורסנטיים לעת לילה היא לא רק לא מגניבה בעליל, אלא גם מסוכנת ובלתי חוקית.

כלי רכב קטנטן

צעדים ראשונים

הטיול הראשון שבו התחלתי להתוודע ליופיו של העולם החדש הזה התרחש עת שקיעה, כשהייתי חייבת לעשות סיור בן חצי קילומטר לשירותים הקרובים. המדבר וכל יושביו המשונים ויצירות האמנות הגרנדיוזיות שבו נצבעו באור זהב יפהפה, ומצאתי את עצמי סוטה מהמסלול לשירותים ומבקרת בגן של פרחים ממתכת, פטריות בגובה שלושה מטרים, כנסיה גותית שקירותיה מצופים בצילומים מחרידים, קיר הבנוי מציפורי עץ עליהן התבקשתי לכתוב את תובנותיי. והאיש, כמובן האיש. השנה הועמד הסממן הרשמי, המרכזי הזה, על צלחת מעופפת ענקית.

זה היה בלתי נתפס בעיניי. לא היה שום דבר היפי במה שראיתי סביבי. הכל היה טעון בכוונה, בעשייה, בחריצות ובמזומנים. כמות המאמצים והדולרים שהושקעו בלהרים את המיזם הענק הזה, השנה כמו בכל 27 השנים האחרונות, הביאה את השכל שלי לכדי קריסה. דמיינתי לעצמי את כמות מטוסי הקרב, הטנקים, הפצצות ומנות הלוף שאפשר היה לממן בכסף שבנה את הפסטיבל הזה. בתקציב של ברנינג מן היה אפשר לחסל את איראן. אבל לא. המיליונים שנשפכים שם מנוצלים בתבונה על הדברים החשובים באמת. על בניית ברווז ענק עם מערכת הסאונד הטובה בעולם; על שינוע בקבוקי אלכוהול מרחק מאות קילומטרים לתוך המדבר וחזרה החוצה ממנו כשהם ריקים; על פסלים שנשרפים כעבור שבוע מיום בנייתם; על שלל טרמפולינות ונדנדות. הנאה. אמנות.

שבוע האופנה

נקודת השיא של יום הפסטיבל הראשון (יום שני בשבוע) עבור חברי Kostume Kult הייתה הגיחה הראשונה לתוך קונטיינר התחפושות שהבאנו לקהל: זכות ראשונים מלכותית לחפור בתור ערימת הלבוש ולחמוס את מה שמוצא חן בעינינו. מעבר להנאה שהסב לנו, החיטוט בתחפושות היה הכרחי להישרדותנו. לתומאסו אפילו לא היה בגד חם לכסות את עצמו בלילה. הפתרון? לשים את הידיים על כמה חליפות אוברול צמריריות בצורות של חיות (Onesie). לא מאוד נוח כשזה נוגע לטיול לשירותים כימיים, אבל כן מאוד מועיל נגד הצינה המדברית. לתומאסו הייתה חליפה בצורה אריה, ולי בצורת חזרזיר וורוד.

כמובן שלא עזבתי את השלל עד שלא דגתי מתוכו שלל של משקפי שמש, אוזניים, זנבות, וכמות נאה של בגדים סמליים בגודלם. יש לציין שהבגדים שלבשתי לאורך ימי הפסטיבל, רובם לא גדולים בהרבה מבגד ים ממוצע, היו צנועים ביחס לתלבושת הרשמית-כביכול של הפסטיבל הזה: נעליים סגורות נגד האבק. המהדרין היו מוסיפים לנעליים הסגורות גם חוטיני, חותלות, מדבקות לפטמות, פאה ושמשייה.

התהדרנו בתחפושותינו החדשות ויצאנו לחנוך את הפלאייה עם חברינו. הגענו לשחזור עצום ממדים של החללית מיר ששימח את לבם של הרוסים שבחבורה, בעיקר את קיריל העולה החדש, שהאנגלית שלו מסתכמת ב-"Hello, my name is Kyrill, I'm a spy from mother Russia". למשך כמה דקות דילג בעליצות סביב החללית. לאחר מכן, חזר להיות רציני ומכונס בעצמו.

משם, תפסנו את הארט-קאר המחופש לסאבוויי ניו-יורקי וכשירדנו מצאנו את עצמנו במבנה המדמה מלון דרכים מהמערב הפרוע, מוקף בנדנדות ומלכודות. בבר של המלון הגישו משקה מר בחמש כוסות של שוט שמורכבות על קרש ארוך. רוצה לשתות? חובה עלייך לעשות את זה יחד עם ארבעה אנשים שנמצאים בהמשך הקרש.

באותו לילה התעייפנו מהר. זחלנו לאוהל שלנו ונרדמנו כדי להתעורר בשעה בה נהיה חם מכדי לישון. זה היה הלילה האחרון בו ישנו באוהל המטופש. מה הטעם לישון בתוך שקית הפלסטיק הזאת, כשהעיר מלאה בסככות, כריות ושמיכות? את שארית שעות השינה שלנו מצאנו על ספות, זולות, או ערסלים ציבוריים, באוויר הפתוח.

Tutu Tuesday 

יום שלישי של הפסטיבל, יום רשמי המוקדש ללבישת חצאיות טוטו, היה היום בו החלטתי להתעלם מתנאי הסביבה המעיקים, להפסיק לסבול, ולהתחיל למצות את המקסימום מהפסטיבל הזה. וכך היה. לבשתי את התחפושת המפוארת ביותר שהבאתי איתי מהבית, הרי היא שמלת החתונה שלי, והפכתי ל-Furtune Kookie במיטבה. באותו אחר-צהריים הייתה לנו משמרת של כמה שעות בהיכל התחפושות: מבנה מוארך אליו נכנסים אורחים משעממים וחסרי אופי או ייחוד, ויוצאים לעבר מסלול דוגמנות בלב המדבר כשהם לבושים בתחפושת ובפרסונה החדשה שהרכיבו לעצמם. התפקיד שלקחתי על עצמי באותה משמרת היה לנבא למתלבשים את הגורל שלהם על פי התחפושת שבחרה אותם באותו יום בהיר. כל אחד קיבל קריאה שונה ואינדיבידואלית. רובן ככולן חיוביות בדרך זו או אחרת.

היום הזה היה יום גדול גם עבור בעלי. באותו יום הוא שבר באופן חגיגי את הנדר, המנהג, הקיבעון בן 37 השנים לא לשתות אלכוהול אף פעם. הכל היה מתוכנן, וחברים אהובים מכל רחבי העיר התקבצו במחנה שלנו לחזות בפלא: תומאסו שותה בפעם הראשונה בחייו. מה היה? בקצרה: הבאנו לו קוקטיילים טעימים מהולים במיץ רב. הוא שתה אותם בכוח, עיווה את פניו, סבל מכל רגע, ונשאר פיכח כמו שהיה תמיד. מאז הוא שוב לא שותה אלכוהול.

ואילו אני, ששתיתי מתוך הזדהות ותמיכה, השתכרתי כהוגן והתיידדתי עם כל מי שבסביבה. בין חברינו החדשים היה זוג נהדר: בחור עם אשך אחד וארוסתו, נערה עם שלוש פטמות. פגשתי בחורה צעירה וחיננית, או אולי רק דמיינתי שפגשתי אותה, אבל אני סמוכה ובטוחה שהיא הייתה אני. אני מהעבר.

– מאיזה שנה את? שאלה אותי.

– 2013. ומאיזה שנה את?

– 2005! ענתה בלי להסס.

ואכן, היא נראיתה והתנהגה לגמרי כמו בן אנוש מאותה תקופה. היא שאלה אותי איך 2013. אמרתי לה שהמצב די מגניב, סך הכל. שהיא הולכת לעשות הרבה דברים אמיצים, לחלום ולהילחם כדי להגשים את החלומות שלה. "אבל אחרי 2013, זה מתי שהכיף מתחיל באמת", הבטחתי. היא האמינה לי ושמחה לקראת העתיד הצפוי לה. למרבה המזל הלכנו משם: היה נדמה לי שבעלי מתחיל להתאהב בה.

המקרה הוביל אותנו באותו ערב לעלות על ארט-קאר של פיראט מבוגר, חבר בכנסיית מפלצת הספגטי המעופפת, ולצאת לטיול בשקיעה ברחבי העיר. הארט-קאר נבנה על בוכנות מתרוממות, הוגבה מעל קו הרקיע של העיר, ונתן לי נקודת מבט חדשה על הגודל ורוחב היריעה של המקום הזה. התחלנו לנסוע, והיה נדמה שהנסיעה אינסופית. נסענו ונסענו, בלי להגיע לקצה של העיר. לאט לאט ראיתי את תוואי השטח משתנה. משכונות כמו שלנו עם מחנות גדולים ומבוססים, לשכונות מרוחקות קצת יותר עם מחנות-נושא בינוניים בגודלם ומחתרתיים יותר, ועד הפרוורים של העיר, בהם אנשים חיים בפשטות יחסית, עוסקים בפעילויות יומיומיות, מאזינים למוזיקה חיה במקום לאלקטרו מחריש אוזניים. ממעלה הארט-קאר ההידראולית הבנתי שאפילו פה בני האדם מצליחים להתחלק למעמדות. לקאסטות. או לכל הפחות – לאמץ לעצמם סגנונות חיים שונים. בעוד השכונה שלנו מאוכלסת ב"עירוניים" מחופשים בקפידה, בשכונות אחרות היה אפשר לזהות רוב של חובבי-טבע מוזנחים בשרוואלים מרופטים, שהיו מצויים בתנוחות יוגה משונות.

באותו ערב, שיר של ה-Doors שחילחל לאוזניי מבעד להדי-האלקטרו אמר לי: ילדה, תביני, עלייך לאהוב את הגבר שלך. למרות הליריקה המזרחית-משהו, צייתתי לג'ים מוריסון. הוא יודע על מה הוא מדבר. באותו ערב הייתי כלה אוקראינית מהקטלוג. נתתי לבעלי לשחק כדורסל עם חבורת פושטקים. עודדתי אותו עד שהיה חשוך מכדי לשחק. כשחזרנו למחנה בדיוק בזמן לארוחת הערב, הושבתי את בעלי על ספה, אסרתי עליו לזוז, שטפתי את רגליו בסבון ובמים, עיסיתי אותן בקרם, וגרבתי לו גרביים נקיות. הגשתי לו מזון ומשקאות. כל עובר אורח שהתיישב בקרבה לבעלי, קיבל תדרוך: "אתה יושב בטריטוריה של המלך תומאסו הראשון! על מנת להיות נתין נאמן, עליך לשרת ולבדר את הוד מעלתו!"

תומאסו היה נבוך ולא ממש שיתף פעולה. מצד שני, הוא המשיך לשבת, לגרגר בעונג, ולתת לנתינים לשרת ולבדר אותו.

המסע לצד האפל של הירח

אחרי ארוחת הערב חברי המחנה התגנדרו בבגדי החורף שלהם לקראת ערב ההשקה של פרוייקט האמנות של חבורה מהמחנה: The Giant Pachinko Machine, משחק ילדים קטנטן שהוגדל למידה של עשרות מטרים והכדורים בתוכו – כדורי אש.

זו הייתה התחנה הראשונה במסע רנדומלי וקסום במעמקי הפלאייה. קפצנו בחבל ארוך וזוהר. רוב חברי הקבוצה נעלמו ונשארנו עם חברנו החדש והחמוד איאן כץ. ארט קאר גדול ורועש עבר בסביבה. לא חשבנו פעמיים, עלינו עליו. נגן חצוצרה שהיה על הסיפון תיבל את האלקטרו הבנאלי בנגינה חיה, ואנחנו הצטרפנו אליו בנגינה בקאזו – שתמיד נמצא עליי, לכל מקרה שלא יהיה. וזה היה משהו.

הארט קאר הבא שעלינו עליו היה בצורת פרח וורוד ענק שבין עלי הכותרת שלו תלויה רשת. התערסלנו שם עד שמצאנו את עצמנו עוצרים ביעד הבא: המקדש.

המקדש הוא המבנה השני בחשיבותו המיתולוגית בברנינג מן. השנה הוא היה בנוי כפירמידה המורכבת מלוחות-לוחות ויוצרת חלל אריטקטוני שהוא מחורר ועדיין מצליח איכשהו לעצור את תנועת הרוח ואת גלי הקול. בתוך המקדש, מוזיקת האלקטרו האלימה החודרת מבחוץ הופכת למרק-סאונד עמום. על לוחות המקדש מבטאים באי הפסטיבל את האבל והכאבים והפחדים והתקוות והאהבות שלהם. המסרים מועברים בכתב, בציור או בהנחת אבן או חפץ סמלי על אחד המדפים. בסוף השבוע, המקדש נשרף על כל תוכנו. המקדש לא שייך לשום דת, ושייך לכל הדתות כולן בו זמנית. הוא פתוח לקבל את כולם, ועוצמות הרגש המועברות במסרים הכנים, האישיים שעל הקירות לא יכולים להותיר אף אדם ללא לחלוחית בעיניו. כי שם, בלב המדבר, הרחק מהשגרה והחיים הכובלים, נותנים לעצמם קופי-האדם את החופש לפרוק את שעל לבם. לא רק את הנהנתנות, רוח השטות והאנרגיות המתפרצות.

לפתע, לקול הלחישות ויבבות הבכי של המתפללים בני-בלי-הדת, קרה נס: גשם התחיל לרדת. הוא חדר בין חרכי הפירמידה וטפטף על הראשים שלנו ועל החול ועל האבנים, והכביד וריענן את האווירה בו זמנית, כאילו אומר – הכל קורה בזמן הנכון. אחרי שהגשם נפסק, המשכנו במסע. נתנו לרגליים להוליך אותנו לאן שכנראה היינו צריכים להגיע.

עלינו על ארט-קאר קטנה ופחות מרשימה מאחיותיה. השכלול היחיד בה הייתה מערכת תאורה שמחליפה צבעים לפי סיבוב של שלט רחוק. לא ידענו לאן נוסעת הארט-קאר הקטנה, ולא נותר לנו אלא לשבת עליה ולגלות. ספינתנו הקטנה הפליגה למרחק והותירה את המולת הקהל הרחק מאחור. מצאנו את עצמנו עמוק ורחוק בלילה המדברי, מוקפים בים-אבק, בתוכו צפים אובייקטים לא צפויים. ארגזי עץ שנראים כמו שאריות של מלחמה גרעינית. המסעדה שבסוף היקום. דלפק שמחלק חוויות קצה. ולבסוף: הגדר. הגבול של היקום שהוא ברנינג מן. שום אלקטרו לא נשמע עוד. הנהג ניגן את האלבום השלם של פינק פלויד, Dark Side Of The Moon. האלבום הזה, שלא שמעתי כבר שנים, הרגיש כאילו נכתב לרגע המדויק הזה. האמנתי באותו לילה שאנחנו באמת בצד הרחוק, האפל של הירח. בעולם חלופי, מסתורי, בו כל מה שהאמנו בו, כל מה שידענו, מואפל ונשכח.

המכונית הקטנה, המהבהבת בהתאם לתנועת השלט השלט, עשתה את הסיבוב המלא סביב לפלאייה לאט ובבטחה. כשהתקרבנו מחדש לעיר, קודש הפך לחול. המוזיקה חזרה להרעיש בסתמיותה המונוטונית. התענוגות חזרו להיות גשמיים. נהנינו מהם עוד כמה שעות. פקדנו עוד כמה רחבות-ריקודים שהוארו על ידי להבריורי-ענק. אבל כשהגענו למחנה שלנו עם אור ראשון, הרגשתי שעבר עליי מסע עד הצד האפל של הירח ובחזרה. זו, במידה רבה, הייתה החווייה האחת הזו שהפכה את הטיול הקשה הזה לשווה את זה. ליותר מנשף מסיכות רהבתני בן שבוע במדבר בלי תנאי היגיינה בסיסיים.

לכמה רגעים חשבתי שיש תקווה לאנושות המטופשת. שאנחנו טיפה יותר מצורות חיים מבוססות פחמן, חתיכות בשר רוטטות. שהיצירה, היצר, הדחף להקים מאבק עיר שמוקדשת כולה לאמנות וביטוי עצמי הם אישהי הוכחה לכך שהעולם הולך לאיזשהו כיוון חיובי, למרות הכל.

(ספוילר: הוא לא)

על בנים ועל בנות

יום רביעי היה יום מעניין גם הוא. בבוקר הלכנו לבקר את חברינו במאהל הקרוב אלינו – Burning Bedouins. מי שהיו האבות המייסדים של חבורת פארש והביאו לתל אביב את מלחמות המים ואת מסיבות הבית שממש מעניקות למשתתפיהן הנאה, פתחו בברנינג מן אוהל בדואי. באותו בוקר הם הכינו את החומוס הכי טעים שמישהו באמריקה טעם מעודו. הייתי מהבודדים שזכו להתכבד במעדן הסודי. זו הייתה ארוחת בוקר למופת.

חוץ מזה, לא התפרענו. גם כי הייתה לנו משמרת נקיון במחנה באותו יום, וגם כי ידענו שהלילה הולך להיות אינטנסיבי. בלילה הזה תכננתי עם חברותיי למחנה A Girls Night Out. הדיבר האחד עשר של ברנינג מן הוא "אל תיתקע עם אותם אנשים לאורך כל השבוע. זו טעות. במיוחד אם אתה נשוי לאנשים האלה". בלילה הזה שילחתי את בעלי לדרכו, ויצאתי עם הגברות לסיבוב ברחבי העיר שכלל כמה אירועים אליהם גברים לא הורשו להיכנס. במהלך הערב עשינו בדיוק מה שנערות טובות לא אמורות לעשות: לקחת סוכריות מזרים. אחד הזרים לימד אותי לקח חשוב לחיים.

היו לו ראסטות, מבטא זר ואפיל כללי של מאהב הברנינג-מן הטיפוסי. על פני השטח, הוא היה נראה מעניין, וכשפנה לדבר איתי ארוכות ולנחש את ארץ המוצא שלי הרגשתי מחוזרת, מצרך נדיר כשנשואים. "בחיים לא תנחשי מאיפה אני" התגאה, וצדק. נגררנו לשיחה ארוכה וחסרת תכלית בסופה גילה לנו את הסוד שלו: הוא מסנגל. זה אכן היה מקום בלתי רגיל להגיע ממנו. ושם, האקזוטיות נגמרה. מר סנגל לא היה מתוכנת לדבר על נושאים אחרים חוץ מארצות מוצא.

בחור אחר שפגשנו במקרה בהמשך השיטוט הלילי, היה האנטיתזה המוחלטת של מר סנגל. הוא היה נער קולג' צעיר ובנאלי, אמריקאי ממרכז אמריקה, חף מכל אינטרקונטיננטליות. לא מישהו שהייתי מצפה ממנו לעניין או תבונה. אבל בזמן שאדון סנגל המשיך לדבר עם כל מי שמוכל להקשיב על העובדה שהוא מסנגל, נער הקולג' היה איש שיחה נבון ומשעשע שצוחק מבדיחות מטומטמות ומתלהב מהשטויות שאני מספרת לו.

מר סנגל הפסיק לעניין אותי באופן מוחלט. אחרי הבחורה ה-200 שניגש אליה עם אותו משפט "נחשי מאיפה אני", חזר אליי ושאל – "מאיפה את?" למרות שהייתה לנו שיחה באורך 20 דקות בסופה הצליח לנחש מאיפה אני. כל ניסיון לדבר עם מר סנגל על נושא שאינו ארצות מוצא, כשל. מה חבל שדווקא הוא נדבק אלינו ונער הקולג' נעלם.

דילגתי על סיפונה של הארט קאר הבאה שהגיעה, ספינת פיראטים טרופה, והותרתי מאחוריי את חברותיי ואת מר סנגל, שעמד באמצע המדבר שיכור וייבב "מאיפה את? מתערב איתך שלא תצליחי לנחש מאיפה אניייי!"

בבטן הספינה יזמתי משחק קובייה עם עוד שלושה אנשים: די ג'יי של מוזיקת אלקטרו (אדם דהוי ובינוני, בטח כמו המוזיקה שהוא מנגן), בחורה ניו-יורקית שהגיעה לברנינג מן למשך פחות מיממה (מה?!), וסבא בשם Hot Springs, טיפוס שנראה יותר מכל כמו סנטה קלאוס. הוט ספרינגס גר סמוך לפלאייה וקרוי על שם המעיינות החמים שמקיפים אותה, כך מסתבר. הוט ספרינס מכיר את הפלאייה כמו את כף ידו וסיפר לי סודות וסיפורים שרק וותקים באמת מכירים. למשל – על סופת הענק שהתחוללה בברנינג מן לפני כמה שנים, נמשכה 36 שעות, במהלכה 20 איש נסגרו באוהל של הוט ספרינגס כמעט בלי מים ואוכל, והשתינו באותה צנצנת עד שהשמיים התהברו.

אחרי שהספינה הגיעה ליעדה והקפטן נעלם מהשטח, הוט ספרינגס לקח על עצמו ללוות אותי חזרה למחנה שלי. בעודנו מטיילים ומקשקשים, קול נשי קרא לעברנו בתקיפות: "תבדרו אותי!" – ואני לא מפספסת הזדמנויות פז שכאלה. קופסת עץ אקראית הפכה להיות הבמה שלי. העמדתי עליה עוברי אורח ועשיתי את השטיק שלי. קראתי את העתיד הצפוי להם לפי הבגדים שלבשו. לנערה שהייתה רכוסה בבגד מבריק, דמוי קימונו עם עיטורי מתכת תואמים ניבאתי כי היא מכוונת מטרה עד כדי כך שאין סיכוי שתפספס את המטרה הזו. לבן זוגה, הלבוש בבגדים חופשיים ופחות מרשימים משלה, קראתי שהתחתן נכון ושימשיך לכבד את אשתו, ושיגיע להישגים מרהיבים אם יקח 90% מהעצות שהיא נותנת. עשרות קליינטים עברו קריאת עתיד והגברת שביקשה בידור אכן התבדרה.

הגורל שחזיתי עבורה, לפי תלבושתה שהייתה מיש-מש מוחלט של טלאים, עיטורי-כבוד וסגנונות לא קשורים זה לזה, היה "את הולכת להשתמש בעוצמה שלך כדי לגשר בין עולמות שונים וקהילות אנשים מנוגדות בתכלית". הגברת התרגשה והתרשמה. "את יודעת מה אני עושה? את יודעת?! בדיוק מה שאני אמרת! אני ריינג'רית פה בברנינג מן כבר 16 שנה! וזו בדיוק המהות של התפקיד שלי! לגשר בין עולמות!"

מאז, הריינג'רית לקחה עליי את חסותה והתעקשה להביא אותי הביתה בשלום. היא טענה שהוט ספרינגס הקשיש החביב מנסה להיכנס לי למכנסיים. הוט ספרינגס לא עשה שום מהלכים לכיוון המכנסיים שלי, אבל ניכר עליו שנהנה מחברתה של נערה צעירה ומטופשת כמוני. הוא לחש לי באוזן שהריינג'רית היא לסבית משוגעת שמנסה להיכנס לי למכנסיים, וניסה להציל אותי מטלפיה. הריינג'רית ניצחה בקונפליקט כאשר לקחה אותי טרמפ הביתה בארט-קאר קטנטנה בצורת חרק. כשחזרתי, בעלי ישן כמו מת. באותו לילה אף אחד לא נכנס לי למכנסיים, למרבה הצער.

הקריסה

לכל אחד בברנינג מן צריך להיות יום בו הוא מתמוטט. מוכרחים: זה חלק מהחווייה. יום בו המערכות קורסות. יום חמישי שלי דווקא התחיל מעולה. יצאנו ברגל לחפש ארוחת בוקר והרפתקאות, ומצאנו את עצמנו באוהל מוצל, עשוי מצנח צבאי משומש עצום ממדים תחתיו נפרשו עשרות ערסלים. בבר הוגשו קוקטיילים על בסיס מיצי ירקות, בסגנון בלאדי מרי, לצד נשנושי ירקות מרעננים. זה היה מעולה. ואז התחיל הקריוקי, וזה בכלל היה מצחיק. שתיתי עוד – ועליתי לשיר שיר של Iron Maiden, אותו ליויתי בסולו קאזו. השילוב היה צורם לכל אוזן אבל זכיתי לתשואות רמות. אחרי זה עלינו על כמה מכוניות מצחיקות וראינו כמה מחנות מצחיקים. למשל – המחנה בו כולם היו לבושים במדי שוטרים, ושיחקו משחקי שולחן. כשחזרנו למחנה, האלכוהול והשמש והעובדה שאכלתי שמינית מלפפון מאז תחילת היום, שפכו אותי. הייתי בטוחה שהרעילו אותי. שמישהו שם לי משהו במים. תומאסו ניסה לגרום לי לאכול ארוחת ערב שעד ימינו מדברים עליה כמה שהיא הייתה טעימה.  אבל  כל מה שהצלחתי לעשות היה לשכב מעולפת ולהתחנן למים קרים. לא היה לי מספיק רוק בפה כדי להמיס את הסטייק הטעים הזה. לא היה לי מספיק כוח בלסתות ללעוס אותו. מה שכן, הקאתי על הפלאיה. זה המעט שיכולתי לעשות לפלאייה המנוולת אחרי שלכלכה אותי כל כך הרבה עם האבק המחורבן שלה.

שטיפת המכוניות האנושית

אם בכל ימי הפסטיבל זוכה אדם לראות ציצים יותר מכפי שראה בכל ימי חייו, יום שישי הוא, כך מסתמן, יום העירום הרשמי. היום בו שיא השדיים נשבר. היום בו גם הציצים המצופים ביותר יוצאים לאור. לא לשווא ביום הזה נערכת רכיבת הטופלס הרשמית הגדולה. ימים ספורים לתוך הפסטיבל, קרוב יותר לסופו מאשר לתחילתו, הגבולות מיטשטשים. האבק, החום והפראיות הופכים לחלק בלתי נפרד מהחיים.

המקלחת ההגונה האחרונה שעשינו בבית המלון "פריז" בלאס ווגאס קרתה לפני שבוע בדיוק, ומאז נשטפה הרחק במורד הזיכרון. במעומם הדהד לי קול תלונה דקה "המים החמים לא מספיק חמים, הזרם לא מספיק זורם". ייתכן שהתבצע גם שימוש בביטוי "זה חמישה כוכבים זה?!" שבוע של מקלחות ספורות עם שקית ניילון או עם בקבוק גדול של שתייה קלה שמצאתי בשטח המחנה היו עונשה של זרוב המפונקת מהעבר. בקצרה, ביום שישי הרגשנו כל כך מטונפים שהיינו צריכים משהו שיקרצף אותנו כהוגן. שמענו את פעמינו אל U.Foam – אוהל ענק בשולי העיירה הידוע בפי כל בשם "שטיפת המכוניות האנושית".

זה התחיל בתור. הציפייה הייתה ארוכה. במקרה הצטרף אלינו חברנו למחנה Earth, גבר שווה במלוא מובן המילה. עם גוף לוהט, חיוך תמידי וגישה מאוד ליברלית לנושאים המצריכים גישה ליברלית. ריכלנו במשך תור שנמשך שעה ארוכה. בקצה התור נכונה לנו הפתעה: עינויים! מ"כ קשוח העביר אותנו מסלול מכשולים מפרך שכלל ריצה, טבילת פנינו בבוץ, ומעבר של מבוך חבלים בלי לגעת ברצפה. הכל כדי לוודא שאנחנו מיוזעים ומטונפים באופן המקסימלי לפני שנזכה לשטוף את עצמנו.

כשנכנסנו לאוהל השטיפה רחב הידיים נפרש אל מול עיניי גן עדן של איברים אנושיים שבהקו במגוון צבעי העור על רקע הברזנט הכחול. חלק מהאיברים היו נאים במיוחד. חלק מעוותים לבלי היכר. מה שבטוח – המבחר הענק היה תאווה לעיניים. זה לא היה עירום מהסוג האירוטי, וגם לא עירום טבעי והרמוני. זה היה העירום הפונקציונלי והכנה ביותר שנחשפתי אליו בחיי: עירום של מאות מטיילים מאובקים שמשתוקקים למקלחת בכל מאודם.

וגם אני שבדרך כלל מעדיפה עירום פומבי על אנשים אחרים, השלתי את בגדיי כהרף עין והתכוונתי לשטיפה ההגונה שכמהתי לה כל כך. נכנסתי יחד עם בעלי, וחברנו החתיך, ועוד שלושים ערומים וערומות אל מסדרון שטיפת-מכוניות שקוף, ותוך דקות התחילו לרסס אותנו בכמויות עתק של קצף סבון סמיך, מרענן ומזכך. אנשים סיבנו זה את זה, ציחקקו, רקדו עם המוזיקה, וניכר עליהם שהיו עליזים כמו שרק אנשים שלא ראו מים זורמים במשך שבוע יכולים להיות.

לצחצח את השיניים בשמפניה

אחרי ריגוש הצהריים ערב שישי היה רגוע יחסית. כל ארט-קאר שעלינו עליו לקח אותנו למקומות לא מעניינים וכיבה את המנוע. לא פגשנו אף אחד שאנחנו מכירים. אף חבר חדש לא דיבר איתנו. כנראה כי נראינו כמו זוג עייף, ואף אחד לא אוהב זוגות, בעיקר לא כשהם עייפים. היינו בצד השני של העיר והתחלנו לטייל לכיון המחנה דרך הרחובות הפנימיים בתקווה להרפתקה שתסחוף אותנו. אבל אז, רק לרגע אחד, התיישבנו בסלון מאולתר שנבנה תחת סככה יפהפייה. המקום היה שקט וריק מאדם, והפתקים התלויים בו הזמינו אותנו לנוח רגע, "האוהל הזה הוא בשבילכם", אמרו. על עציץ במרכז הסככה צמחו מחרוזות צבעוניות מתנה לאורחים, ובמחברת עבה נאספו מסרי תודה מאנשים עייפים שעצרו שם תמול-שלשום. באמת היה שם שלו הרבה יותר מאשר במחנה שלנו, אז ניצלנו את ההזדמנות לעצום עיניים רק לרגע קט. מצאנו את עצמנו מתעוררים באותו מקום למחרת בזריחה.

בדרך למתחם השירותים הקרוב פגשנו פתאום חברים שמחים מהמחנה שלנו, שמסרו לנו קואורידנטות של מסיבה שמתרחשת ברגעים אלה ממש לא רחוק משם, במתחם הקרוי Bubbles and Bass וידוע בבקבוקי השמפנייה הזורמים בו בשצף-קצף. אף שלא צחצחנו שיניים עדיין, ששנו להצטרף לחגיגה. עבור מרבית הנוכחים שם הייתה זו מסיבת אפטר-פארטי. הסיום של הלילה השיכור שעבר עליהם. עבורנו זו הייתה רק ההתחלה. כולם היו שם! ג'ף ומארז, חברנו איאן כץ, שהיה לו באותו לילה קטע עם אינה כץ, ארת' הלוהט, ומי לא. במקום לצחצח שיניים, גרגרתי קצת שמפניה והתחלתי לפזז. מוזיקת האלקטרו הייתה יחסית פחות גרועה. שיחקנו במשחקים טיפשיים, קפצנו בטרמפולינה וצילמנו תמונות פולרואיד למזכרת. התחלנו עם כל הנשים במסיבה. זה היה יופי של בונדינג ובלי ספק המסיבה הכי טובה שהייתה לנו בברנינג מן הזה. היא דעכה רק כשהשמש הייתה גבוה בשמיים.

האיש בוער 

חזרנו למחנה בדיוק כשהוגש בראנץ' מסורתי: כמויות עתק של בייקון. לקחנו את אחר הצהריים באיזי. היה חם מדי להתפרע, ואחרי הכל היה זה יום חג: יום השריפה של האיש. נשארנו בשכונה. לראשונה מזה שבוע, מוזיקה התנגנה במערכת ההגברה של המחנה. מוזיקה של ממש, לא התחליפים הסינתטיים שלה. מישהו נכון חיבר את האייפוד שלו, והאוזניים שלי התענגו על כל תו. הבנתי מה היה חסר לי יותר מכל בקקפוניה האלקטרונית ששלטה ביד רמה בפסטיבל הזה: כלי נגינה.

בערב לבשנו בגדי חג, והלכנו לראות את האיש נשרף. שנים שמענו את וותיקי הפסטיבל מהללים את רגע השיא הזה. ריטואל שגורם לך להרגיש התעלות דתית, לא משנה עד כמה אתאיסט אתה. אקסטזה שאין שנייה לה בכל היקום! ישבנו וחיכינו לה, לאקסטזה הזאת, והיא לא באה. הטקס אכן היה מרהיב. האיש הוקף בקבוצות מתופפים ורקדני אש מתאומים היטב. זיקוקי דינור כיתרו אותנו מכל עבר, וכשעלה באש, עשה זאת בבום. הפירוטכניקה הייתה לוהטת. החוויה כולה, לעומת זאת, הייתה פושרת. סוללה של ריינג'רים קשוחים הקפידה שאף אחד לא יתרגש מדי, חלילה. אף אחד חוץ מצוות העובדים לא הורשה להתקרב לאיש ממרחק רב. בשורות הראשונות המקיפות את הרדיוס של המתחם, מותר היה רק לשבת. כל מי שנעמד ננזף וחזר לשבת. אף אחד לא פרץ בצחוק או בדמעות או בשירה או בריקוד. אף אחד לא רץ עירום לעבר האש והפך את עצמו לשישליק אנושי בלהט הרגע. לסיכום, זה היה מרגש באותה מידה כמו זיקוקי הדינור 4 ביולי: לא יותר מדי. שריפת האיש הייתה בעיקר מופת לנימוס, בטיחות וגיהות. היה ניכר שאנחנו לא בחלל החיצון, לא בצד האפל של הירח, כי אם בארצות הברית של אמריקה.

אחרי שנשרף האיש כל העיר צהלה ושמחה. שעשועים רבים חיכו לנו באותו לילה. ביניהם אכילת דונאט מול הקרנה של סרטי פורנו משנות השלושים במחנה ששמו Doughnuts and Porn; השתתפות בתחרות מספרי-סיפורים שהתקיימה על במה שעוצבה בסגנון סטימפאנק ובמרכזה גלגל ענק, עתיק למראה, שבוחר עבורך מה יהיה נושא הסיפור שלך; רכיבה על הדיסקו-פיש; היתקלות בחברים וותיקים; והמסאג' הכי טוב ביקום שהתבצע באמצעות מכונת שיוף ברוטאלית. כשהתעייפנו, פשוט נכנסנו לאוהל-מסדרון ענקי בו התנגן שיר ערש רך. שמנו את הראש על כרית, והתנמנמנו לנו. זר ללא פנים כיסה אותנו בשק שינה צבאי כנגד צינת הלילה. כשהתעוררנו, זה היה סוף העולם.

מתקפלים

יום ראשון הוא יומו האחרון של ברנינג מן. סוף של עולם בן שבוע ימים. חוץ ממזג אוויר אפוקליפטי, הלמה בנו תחושת החזרה למציאות. והמציאות היא שבלאק-רוק-סיטי היא עיר זמנית שמישהו בנה, ומישהו צריך גם לפרק. המישהו הזה הוא אנחנו. המציאות הפרטית שלנו באותו יום, הייתה מציאות בה אין לנו שום דרך להגיע לשדה התעופה ממנו יוצאת הטיסה שלנו הביתה. עבודה פיזית קשה בחום הייתה מנת חלקנו באותו יום. ההפוגות שלקחנו, היו כדי לטייל במדבר ולחפש טרמפים.

הטרמפ שלנו, או מה שחשבנו שיהיה הטרמפ שלנו, הגיע בצורת אוטובוס ענק שהוסב לחדר מגורים משוכלל. בעלי האוטובוס, קבוצת אמנים עליזה מקליפורניה, התכוונו לנסוע למחרת בבוקר לאיזור הכללי אליו אנחנו צריכים להגיע והסכימו להסיע אותנו בתנאי שנעזור להם לקפל את המחנה שלהם. במחנה שלהם, אגב, פגשנו טייס שהעניק במהלך ימי הפסטיבל טיסות פרטיות מעל המדבר. היינו בידיים טובות. תומאסו נרתם לעזור, וכאשר לא פירק סככות במחנה שלנו, העמיס משאיות במחנה שלהם. שמחנו שיש לנו טרמפ. נרגענו. לא היה זמן להתענג על הרגעים האחרונים של הפסטיבל: היה צריך לעבוד. העבודה הפרטית שלנו כללה גם צמצום של החפצים שלנו בחזרה למינימום האפשרי. עם מטען עודף לא נוכל לעלות לא לטרמפ שלנו ולא למטוס. עשיתי את המעשה שלא יעשה והחזרתי חלק מהתחפושות שבזזתי מהמחנה ביום הראשון בצירוף כמה פיצ'יפקעס שהבאתי מהבית בחזרה למחסן התחפושות, לאריזה ושימוש מחדש בשנה הבאה. עשיתי את זה בשקט בתקווה שאף אחד לא ישים לב. והם לא שמו לב, אז בבקשה תשמרו את זה בסוד.

מקודש לחול

הטקס הרשמי של ראשון בלילה הוא שריפת המקדש. המקום שהיה מפלטן של רגשות ומסרים לעולם הבא, נמסר את העולם הבא בבעירה. בעוד שריפת האיש היא חגיגה מוזיקלית עליזה, שריפת המקדש היא מאורע שקט וכבד ראש. הארט-קארס לא מורשות לנגן את האלקטרו שלהן בקרבת המקדש הנשרף. הקולות היחידים שנשמעים הם קולות התפצחות העץ הנשרף ויללות האנשים שמעמידים פני תנים שמתקדמות בקהל כגל חולף.

הפירמידה הבוערת שהייתה המקדש התמוטטה. הציניקן התורן, אדם ללא פנים וללא נימוסים אמר בקול רם מדי "נגמר! עכשיו כולם לרוץ למכוניות ולצאת מפה כמה שיותר מהר". ואכן, שמועות על סופת גשמים והבוץ הטובעני הנלווה אליה הבהילו את באי הפסטיבל וזירזו אותם להתקפל משם.

היחידים שלא הזדרזו להתקפל, כך נראה, היו חבורת האמנים מסן-פרנסיסקו שהיו אמורים לתת לנו טרמפ. הגענו לאוטובוס-חדר-המגורים עם תיקי הגב שלנו, והתחלנו לחכות. אף אחד לא נראה באופק. כשהגיעו, כעבור שעה-שעתיים, לא הזדרזו להתקפל. הסיכוי היחיד שלנו להגיע לאנשהו בזמן, היה לוותר על אוטובוס-חדר-המגורים ולעלות על אוטובוס בית-ספר מלא בציוד עד אפס מקום. הוא היה הרבה פחות מגניב, אבל זה היה כלי תחבורה. תומאסו שוב נאלץ לסייע בעבודה פיזית מאומצת כדי לפנות לנו מקום לשבת בנסיעה הארוכה. במהלך פינוי השקים והקופסאות התגלו באוטובוס כמה זוגות אזיקים. הנהג, אדם לא מפוקס כבן שישים, הבטיח לנו שלא צרך שום סמים קשים (מאז הבוקר) ושתה רק קצת אלכוהול. זה לא היה הנהג הטוב ביותר שיכולנו לבקש, אבל זה היה נהג. והוא גם היה אמור להגיע לשדה התעופה אף מוקדם יותר מאיתנו, אז הנחנו שימהר לזוז משם. נמנמנו במושב האוטובוס שתומאסו פינה לנו בעודנו מחכים לזוז כבר. בחלומותיי חטף אותנו הנהג המפוקפק למסע ייסורים והתעללות. כשהתעוררתי בחצות גיליתי שהוא לא לקח אותנו לשום מסע, וכנראה לא מתכוון לקחת אותנו לשום מקום בזמן הקרוב. "תקשיבו," אמר במתק שפתיים, "חשבנו שעדיף שנישאר פה עוד כמה שעות, עד הבוקר, שנוכל לנוח, אני והנהג השני. אבל אולי ניסע עכשיו. לא יודע. לא אכפת לי לצאת עכשיו. זה הוא שרוצה לנוח. אבל גם לי לא יזיק לנוח קצת. למרות שאני לגמרי ערני ויכול לנהוג. אבל הוא לא. אני צריך לשאול אותו." ספגנו שעה של תירוצים, התעלמויות אלגנטיות יותר ופחות, התחמקויות אמריקאיות, עד שהנהג אמר לנו חד וחלק שהם מתכוונים להישאר בחנייה עוד כמה שעות. עד הבוקר, או אולי יותר.

"אבל רגע, אתה אמור להיות בשדה התעופה בערך שש שעות לפנינו. אם נישאר פה כל הלילה, אתה חושב שתספיק להגיע?" שאלתי את הנהג שלנו.

"כן. לא. לא יודע, אולי. כנראה שלא. לא נורא", אמר. "אני אשאר בעיר עוד כמה ימים, אעזור לחבר'ה לפרוק את המשאית. אבל אתם יכולים להישאר גם, יש לחברים שלנו מפעל עפרונות נטוש".

עד אותו ערב, שמעתי אנשים אומרים שתושבי סן-פרנסיסקו הם נורא "Laid Back" ולא הבנתי מה הכוונה. זה היה הרגע בו הבנתי. כמו כן, הבנתי שהמטוס שלנו ממריא עוד 28 שעות מעיר מרוחקת, ואם לא נפעל מהר – אנחנו לא ממריאים איתו. אז לקחנו את הדברים שלנו ויצאנו לחפש טרמפ אחר. ב-1 בלילה.

אקסודוס

המארחים שלנו היו מספיק נדיבים כדי להקפיץ אותנו בארט-קאר צבעונית לכיוון היציאה מעיר האוהלים. המקום שהיה קרקס של אורות צבעוניים התנקז לשורת מכוניות אפלה. טרמפ נוסף הביא אותנו לנקודה המייאשת מכל – הכניסה לתור. המקום בו כולם מכבים את המנועים שלהם ומחכים חמש שעות להתגלגל החוצה בצוואר הבקבוק בו עשרה נתיבים הופכים לשניים. התחושה הייתה מעודדת: בהליכה של כחצי שעה, אמנם עם תיקים על הגב, עקפנו את התור שנמשך חמש-שש שעות. כשהגענו לצוואר הבקבוק מצאנו את ה"טרמפיאדה". שמועות אמרו שהטרמפיאדה היא מקום שמח, ושאנשים שתופסים בה טרמפים רוקדים ונהנים מהחיים. אך לא, המקום היה קר ומדכא. היה שם רק זוג אחד חמוד שניסה להגיע לסן פרנסיסקו, כמונו. אחרי עוד כמה דקות, הצטרף זוג חמוד נוסף שמנסה להגיע לסן פרנסיסקו.

אז עמדנו שם, בחשיכה, עם שלט שכתוב בו "רק הלילה! סע לסן פרנסיסקו, וקבל שני טרמפיסטים משובחים מתנה!"

אני לבשתי מכנסיים וורודים ואת חולצת העבודה שאיתה פירקתי סככות ביממה האחרונה. את הנעליים שלי, שהפכו לגושי אבק ואבן מעוררי חלחלה זרקתי לשק אשפה קומונלי, כן שנעלתי כפכפים וגרביים עם חורים. תומאסו לבש חליפת אוברול חומה בצורת אריה, רק שהזנב שלה נתלש ובאחוריה נפער חור. שנינו לא התקלחנו זה יומיים כי המקלחות במחנה שלנו פורקו שלשום. בקיצור – נראינו כמו יוצאי ברנינג-מן ממוצעים. מאובקים, עייפים, ומלאי תקווה חיכינו לטרמפ.

אלא שאף אחד לא עצר. לא לנו, ולא לזוגות האחרים. לא לזוג השמח שהגיע לפנינו ודילג בעליצות בעודו מנופף בשלט שלו. לא לזוג המדוכא שהגיע אחרינו וישב מחובק בקור. במשך שעה ארוכה עברו על פנינו מכוניות קטנות, מכוניות גדולות, קרוואנים מפוארים יותר מהדירה שאתם גרים בה. אף אחד אפילו לא האט. וזה היה הרגע בו איבדתי מחדש את האמונה במין האנושי. כל הנתינה והאדיבות שהפסטיבל מבוסס עליה התפוגגה. ברגע שהמקדש נשרף, אורחי הפסטיבל השאירו במדבר את ערכי ההדדיות המתקתקים שברנינג מן מנסה להנחיל, וחזרו להיות הקופים האנוכיים שהם נולדו להיות. מבחינה מתמטית, עשרות, אם לא מאות מתוך אלפי הרכבים שעברו על פנינו באותו לילה נסעו לסן פרנסיסקו. חלקם היו גדולים מספיק כדי לשכן לווייתן, שלא לומר זוג טרמפיסטים לא מזיקים. אבל לא, יושבי המכוניות חלפו על פנינו בכביש הצר ונמנעו מלהסתכל לנו בעיניים, כאילו היינו מחבלים אפגנים מכוסי מוגלה. כמה נהגים סגרו חלונות כשהתקרבו אלינו. האדיבים ביותר מבין הנהגים צעקו לנו מבעד לחלון "סורי, אין לנו מקום! בהצלחה!" בעודם דוהרים קדימה, הביתה.

"נתינה", אחד מערכי היסוד של ברנינג מן זה מושג שתקף לסובינירים, סוכריות ושלוקים מבקבוק אלכוהול; כך הבנתי באותו לילה מסויט. הוא לא תקף כשחברך למאהל עומד קפוא ומאובק עם שלט מטופש "עזרו לי להגיע הביתה" בכביש שלא נוסעת בו תחבורה ציבורית. זה נכון שהתכנון שלנו לקה בחסר, מה שהוביל אותנו לטרמפיאדה הזו. האשמה למצב שלנו הייתה עלינו. אבל העובדה בשטח הייתה שאנחנו מתחננים לעזרה ונתקלים בפנים אטומים וחלונות סגורים. מה ששבר אותי לא היה התסכול הפרטי שלי. עבורי זו הייתה סיטואציה לא נעימה שנקלעתי אליה, וידעתי שהיא תחלוף. מה שחרה לי יותר מכל היה היעדר החמלה המוחלט שהתגלה בתור המכוניות האינסופי הזה. בתור שהיה מורכב, כביכול, מאוסף האנשים הכי פתוחים, אוהבים, ליברליים, "היפים", שאמורים להיות על הכדור הזה.

לפעמים היה עובר רכב עם אורות כבויים, ואנחנו, הטרמפיסטים, היינו מנסים להציל את הנהג המנומם ממוות. היינו מנופפים לו, מסמנים את הסימן הבינלאומי ל"אורות! אורות!!11", וצועקים "Lights! Lights!!!1" הנהגים, בתמורה, התעלמו מאיתנו. למשך שבוע של חווייה מסעירת חושים היינו קהילה הרמונית של חברים ואחים ומאהבים. אבל השבוע נגמר בדיוק עכשיו, ונראה היה שכולם שמחו לחזור למסלול החיים הרגיל שלהם. לניכור. למעמד הסוציו-אקונומי שאיתו הגיעו מהבית. והמעמד שלנו, כך הסתמן, היה במיץ של הזבל.

האדם היחיד שגרם לי להרגיש פחות רע עם עצמי היה טיפוס משונה שהצטרף לטרמפיאדה, לשלושת הזוגות המחכים. השיניים הקטנות שבחיוכו הרחב ופטפוטיו הבלתי פוסקים לא הותירו מקום לספק: הבן-אדם מפגר, מסומם, או שניהם. הוא שוטט בלב המדבר בלי שום ציוד, ושאל אותנו אם במקרה ראינו את אשתו. אחרי זה הסביר שהלך רגע לשירותים, ואז איבד את אשתו ואת הרכב שנסעו בו. אפילו מימיה לא הייתה לו, אבל הוא היה שמח וטוב לב. עשיתי הכל כדי לא לדבר איתו או ליצור איתו קשר עין. הו! התעודדתי. יש פה אדם אחד שעליבותו גדולה יותר משלנו! ניסיתי לשכנע את עצמי שעוד יש לנו תקווה.

אזרתי כוחות, נזכרתי בימי נעוריי אותם ביליתי בתפיסת טרמפים לכל קצות ארץ ישראל, ושיניתי אסטרטגיה. החבאתי את השלט המבקש הסעה לסן פרנסיסקו, והתחלתי ללכת מכונית-מכונית, לדפוק על חלונות, ולשאול אנשים לאן הם נוסעים, כשכל יעד שהוא לא הטרמפיאדה הארורה הזאת הוא היעד הבא שלנו. היה נראה שאנחנו מתקדמים לאנשהו. על כל הסבת-ראש הרחק ממני, קיבלתי כמה תשובות חיוביות של "אנחנו נוסעים לרינו אבל אין לנו מקום בשבילכם". אשה אחת צעקה לבעלי "Plan your shit better". היי – לפחות הגיבו לנו, סוף כל סוף. ולבסוף הזמינו אותנו להיכנס. אב ובן בוואן קטן וחבוט הציעו לנו לבוא איתם למקום שלא באמת מקרב אותנו יותר מדי לסן פרנסיסקו, אבל כל מקום יישוב שיש בו סיכוי לתחבורה ציבורית היה אור בקצה המנהרה הזאת.

בארמונו של הצ'יף

ולפתע, לפני שהספקנו לסגור את דלת הוואן, קפץ פנימה הטרמפיסט הבודד. אף אחד לא הזמין אותו, אבל הוא כבר היה בפנים וסגר אחריו את הדלת. "זה בסדר, אני גר קרוב, עשרים דקות מפה", הרגיע. "קחו אותי טרמפ הביתה ותוכלו להישאר אצלי כמה שתרצו!"

נלחצתי שמא ניחטף ונירצח. או יותר גרוע: שניתקע לנצח ביישוב מגוריו של הטרמפיסט, עיירה בת 500 אנשים שלא תצליחו למצוא במפה גם אם תחפשו במיקרוסקופ. 20 הדקות התארכו לכמה שעות במהלכן הטרמפיסט לא שתק אפילו לשנייה. אף אחד לא ענה לו, והוא המשיך לדבר. סיפר לנו שהישוב שהוא גר בו הוא שמורה אינדיאנית, ושהוא אינדיאני אמיתי. ובגלל שהוא גר שם הוא מקבל כרטיסים חינם לברנינג מן כל שנה. סיפר שיש לו חמישה ילדים מארבע נשים שונות. על אישתו הנוכחית, שהוא אוהב מאוד, העיד שהיא לא חכמה במיוחד. הוא הצביע לנו על בית החולים בו אמא שלו נפטרה לפני שנה וחודש, ופירט את מרבית ההיסטוריה הרפואית שלה. ככל שהמשיך לקשקש השתכנעתי שהטרמפיסט הוא סתם תמהוני ידידותי עם כוונות חיוביות טהורות. כשהגענו למקום היישוב שלו הבוקר כבר הפציע. האב ובנו החנו את הוואן בקדמת ביתו של התמהוני והלכו לישון.

האופציה לעצור ולהתרענן בבית של אדם זר, אינדיאני ומשונה עד מאוד קסמה לנו באותה שעה. הוא הפציר בנו להיכנס ולהתארח, והמחשבה על בית עם גג ובעיקר צנרת ומים זורמים עשתה את שלה. אז נכנסנו. הבית היה דל. רצפות בטון חשופות. מטבח פשוט. ומעל כל הפשטות הזאת, בהקה טלוויזיה שטוחה בגודל של מסך קולנוע. שני נערים אינדיאנים אדישים שכבו על ספות מהוהות ובהו בסרט בן יותר מ-10 שנים, משהו מסדרת אמריקן פאי. הם לא הנידו עפעף ולא אמרו מילה לנוכח הזוג הזר והמאובק שנכנס לביתם. הטרמפיסט אמר לנו להרגיש בבית והכין לעצמו המבורגר ענק.

הבטתי סביב לוודא שהשטח פנוי, והתגנבתי למקלחת. סובבתי את הברז בכיור. המים זרמו. שטפתי את ידיי בששון. בלי להסס השלכתי על הרצפה את בגדיי המאובנים מרוב אבק. את ערימת הפסולת הרעילה הכנסתי לשקית וקשרתי טוב טוב. הבית הפשוט היה לארמון של צ'יף אינדיאני מכובד. חדר המקלחת האפלולי היה לבית מרחץ מפואר. השמפו+קונדישינר לגברים באריזת חיסכון היה תמצית בשמים משכרת. חוויית המקלחת כולה עלתה עשרות מונים על זו של המקלחת במלון-חמישה-כוכבים מהעבר הרחוק של לפני שבוע וחצי.

רעננים ולבושים בבגדים נקיים (יחסית) יצאנו אל אור היום לחפש טרמפ נוסף. תוך דקות ספורות עצרה לנו ארט-קאר משומשת, מטונפת. "קפצו פנימה!" אמר הנהג, בלי להזיז מהמושבים שלידו את שאריות הכריכים, הציוד המכני או את חבילת הקונדומים הפחוסה, המרופטת. דילגנו פנימה ונסענו לכיוון רינו, שם הנהג גר. הוא אמר לנו שאמורה להיות רכבת לסן פרנסיסקו. הגענו לתחנת הרכבת בדיוק בזמן כדי לפספס ב-10 דקות את הרכבת היחידה שעוברת שם באותו יום, ונאלצנו לקחת אוטובוס, שאחרי נסיעה של שבע שעות הביא אותנו לרכבת, שאחרי נסיעה של שלוש שעות הביאה אותנו לסאבוויי של סן פרנסיסקו, שאחרי שעה הביא אותנו לשדה התעופה שבע שעות לפני הטיסה שלנו. עשינו זאת.

לשנה הבאה בפלאייה הבנויה? 

שום דבר שכתבתי פה לא יכול ללכוד את רגעי האופוריה, התעלומה, האווירה החד-פעמית ששוררת בפסטיבל הזה. את החיוך מהחבר החדש שהכרת ברגע הקשה ביותר. את ההשתוממות מול האמנות שמדברת ישירות אליך. את צירוף המקרים המושלם. את התעייה בענן אבק שמרגישה כמו הליכה בחלום. את היצירתיות המציפה כל תא בגוף, מכל כיוון. את ברנינג מן צריך לחוות כדי להבין, ואני בטוחה שהפעם הבאה שאחזור לשם תיראה ותרגיש לגמרי אחרת. בעיקר כי בברנינג מה הזה עשיתי מספיק טעויות כדי ללמוד ולהתכונן טוב יותר לפעם הבאה.

את כל התמונות בפוסט הבאנו מהמאגרים הפרטיים שלנו. יש עוד מאיפה שזה מגיע בעמוד הפייסבוק של זרוב.קום>

The post ברנינג מן: המסע לצד האפל של הירח appeared first on Zroob.com.

האמת היא, שהסערה האמיתית מתרחשת בראשים של האנשים סביבנו. בחדרי העריכה של ערוץ מזג האוויר. לא היה שום דבר מרשים בגשם וברוח. לא היה מופע אורקולי של ברקים ורעמים. רק עלי שלכת רטובים הצטברו בשולי הכביש, וכמה עצים נעקרו ממקומם.

עם כל הכבוד לאיתני הטבע, הסערה ה"גדולה" סנדי, נראית כמו קמפיין ענק לקופסאות שימורים ואוכל יבש. כמו ניסיון לזרוע פאניקה באומה האמריקנית. אצלנו בבית, האווירה רגועה. אנחנו יושבים בבית מאז יום שני בערב. תומאסו, אני, מוריס החתול השמן, אמיקו השותפה השלנו ובן זוגה פייר וחברתנו יעל, הבובנאית הנודדת.

אני מרגישה כאילו ההוריקן הזה נלקח ברצינות מוגזמת, היסטריה, דרמה, אימה, קומדיה. אני זוכרת דברים כאלה משנים קודמות בישראל הרגועה והיבשה. זה היה קורה כמה פעמים בחורף. לילה גשום וסוער במיוחד; הפסקות חשמל בפריפריה כי האזרחים מבזבזים יותר מדי חשמל על המזגנים ומפזרי החום שלהם; הצפה פה, עץ נפל על מכונית שם; קשישים והומלסים מתים מהצטננות; רוח שורקת. כבר ראיתי כאלה. הדברים האלה קורים. בתל אביב, ובטוח שבניו יורק.

מה שאני מנסה לומר, הוא שמזג האוויר הזה הוא לא אסון טבע: הוא חורף. הסיבה שסנדי נלקחת בפאניקה כל כך רצינית, היא שהיא מתאימה לתסריט. לתסריט שהאנושות מאמינה בו. לתחזית-העתיד המתקבלת על הדעת, הרומנטית, המאיימת והמרגשת. התסריט ההוליוודי, התנכ"י הנקרא "ארמגדון".

ההרגשה של שנות ה-2010, שנות העשרה, ה—teens של העולם, היא הרגשה שהעולם הולך קאפוט. השמיים נופלים עלינו. וזאת האופנה האחרונה.

בשנות ה2000 שלטה אימת הטרור, ובשנות ה-90 שלטה אימת באג 2000, ובשנות ה-80 שלטה אימת האיידס, ובשנות ה-60 שלטה האימה ממלחמה, ובשנות ה-40 של המאה ה-14 שלטה אימת המגיפה השחורה. האופנה שלנו, היא אימת החורבן אקולוגי הפתאומי. נכון, עדיין יש סרטן ואיידס ומלחמה, אבל עכשיו אנחנו חרדים במיוחד מהבום הגדול שישרוף את העולם, ולנו לא תישאר ברירה אלא להיצלות חיים בדרך למקלטים.

אפשר למצוא לזה הוכחות בכל מקום אליו מסתכלים. למשל, במילות השיר השנוא עליי tonighhhttt, let's make it tonight, we might not get tomorrow. סרטים כמו "2012", ואחרים, שמתבססים על סוף לוח השנה של המאיה שתיכף מגיע. אולי אפשר לראות לזה סימן גם באופנת ה-steam-punk שנראית לגמרי כמו משהו שהולך להיות באופנה אחרי שהעולם נחרב. הנאומים של המועמדים לנשיאות/ראשות ממשלה על אקולוגיה, גרעין, דלק, כולם מרמזים על התבלות, כליה ואבדון. ועכשיו – 24 שעות של גשם ורוח שהורידו כמה ערים בארה"ב מרשת החשמל, זוכות לסיקור אינסופי.

אולי אני מרגישה את זה כי עכשיו ארצות הברית היא הבית שלי, אני אומרת לעצמי כדי לנער מחדש את נקודת המבט שלי. ואז אני נזכרת במחבל שהתפוצץ בבנגקוק בזמן שהיינו בה. נכון שהוא היה מחבל לא משהו, אבל אני מוכרחה לציין שהוא לא עורר פאניקה כמעט בכלל. טרור פשוט יצא מהאופנה, ועכשיו מפחדים מסוף העולם. בובובובובובובו. ובגלל זה יום גשום הוא יותר מחורף: הוא סלב. הוא הנושא היחיד שמדברים עליו.

יודעים מה אני חושבת שיקרה? בעתיד אנחנו נבין שסוף העולם עוד לא פה. ב-2013 נתעורר ונראה שהעולם לא התפוצץ בפתאומיות בהותירו מאחוריו אש ותימרות עשן. ואז יבוא הפחד מהאבחנה המעיקה: העולם לא הולך לפרוש בשיא. הוא לא הולך להתפוצץ כמו בלון נפוח, מתוח, בעיצומה של מסיבה. להיפך. הוא הולך להתרוקן מאוויר. להתבלות, לדעוך, להירקב. באיטיות מענה, בלתי דרמטית וגם בלתי נמנעת. כל שנה הגשם יהיה חזק יותר. או דק יותר. או חומצי יותר. אבל רק קצת. והאנשים ימשיכו להסתגל ולהתרגל, והם לא ישימו לב שהעולם התקלקל בעוד קצת מאז לפני 100 שנה. הכל יהיה אותו דבר, רק טיפ טיפ טיפ טיפ טיפה יותר גרוע. כל יום. כל שנה. כל 1000 שנה. דעיכה איטית. העולם לא יעלם בעלומיו.

מה עושים נגד זה? דברים קטנים.

למשל, אני מנסה למכור 1000 פרטים של הטי-שרט הזאת ולהעביר 90% מהרווחים לנזקקים שנפגעו מהסופה.

בעזרת שארית הכסף, אארגן אירוע למען המטרה.

אפשר לרכוש אותה כאן ב-12.50$, וגם אם אתם לא מעוניינים, אשמח אם תפיצו את זה בחוגים הרלוונטיים. 

The post סנדי, דרמה קווין appeared first on Zroob.com.

אני חולה אנוש. כבר שנים רבות. למחלה שלי אין שם רפואי ואפשר לטפל רק בסמפטומים שלה, לא במחלה עצמה. היד מגרדת, הראש כבד, העין מעקצצת. החושים שלי מתחדדים בכל פעם שאני יוצא לעולם. אני בודק כל מה שאני נתקל בו בעיניים של אמן.  מה זה אומר למי מכם שלא טבל את היד שלו בדבש הזה מעולם? בעיקר עקיצות דבורים ואלרגיות לכל דבר שהוא בלתי מעניין בתור תגובת נגד. זה אומר לשאול את עצמי שאלות קשות ולענות עליהם ביצירה. זה אומר לחשוב שוב ושוב על נושאים שאין להם תכלית. זה אומר ליצור דברים מקוריים יותר מאשר לצרוך כזה.

יש אנשים שבשבילם רשתות חברתיות כמו פייסבוק הם מקום לשיתוף תוכן. הם נכנסים לפייסבוק כמה פעמים ביום, קוראים כמה סטטוסים נבחרים, מגיבים להם, משתפים תמונה או שתיים שצילמו או שאהבו אצל מישהו אחר, מגיבים בכמה דפים ומנהלים את האחד שלהם.  לאנשים האלו יש תפיסה מורכבת יותר של מהי רשת חברתית. סביר להניח שיש להם פרופיל ביותר מרשת אחת. הם אנשים שאני אוהב לעקוב אחריהם ולנהל איתם דיוני רשת. בד"כ.

יש תרופה למחלת האומנות. היא נקראת יצירה. כל פעם שהמוח מתחיל לרוץ, שהתמונות המנטליות של מה שמתרקם ונבנה לפסיפס מושגי, אפשר להוציא את זה החוצה. זה קצת כמו לגרד פצע. זה מרגיש נעים מאד בזמן שעושים את זה, אבל אחרי קצת זמן מסתבר לך שבעצם רק החמרת את המצב. אבל יש אנשים שאין להם ברירה. הכרתי כאן אומנים שחיים מכלום. מאוויר ויצירה. אין להם כסף, אין להם רכוש, אבל יש להם וירוס שכריח אותם לפעול. הם יצרו אומנות גם אם זה יהיה הדבר האחרון שהם יעשו. הם יהיו מקוריים גם אם אף אחד לא יבין אותם. הם חופרים ובודקים, שואלים ומבררים. כל יום הוא הזדמנות בשבילם לבתר את המציאות לעוד פיסה רק כדי להציג אותה אחר כך בנייר, בצבע, במילים.

יש אנשים, אני לא בטוח עד כמה הם קיימים באמת או שהם וירטואליים, שבשבילם רשתות חברתיות כמו פייסבוק הם המקום ליצור אומנות. לא לשתף, ליצור. רוב הזמן שהם ערים הם נמצאים עם כמה טאבים פתוחים של טוויטר, פייסבוק, טאמבלר, אינסטגרם, לינקדאין ואחרים. הם יודעים איך לנצל את המערכת עצמה, לא רק ליצוק תוכן לתוכה. הם הרבה לפני השאר. החיים שלהם הם רשתות חברתיות במובן הזה שחופשה מבחינתם היא מקום ללא אינטרנט. חופשה מחורבנת כמובן.

עכשיו אני חסום מהעלאת תוכן לפייסבוק למשך של 30 ימים. נשמות טובות התלוננו על משהו שעשיתי ברשת. לא ברור לי אם אלו היו תמונות העירום שהעליתי לדף הצלם שלי, הפוסטים שכתבתי בדף של יהוה, או שמישהו באופן כללי שונא אותי ואת התוכן שאני מייצר ברשת.

מה זה עושה לי? בעיקר מאפשר לי להתבונן ברשת דרך עיניים של הסוג הראשון של האנשים שכתבתי כאן. אני יכול לגלוש, לראות, לחייך לעצמי… וזהו. אני לא יכול להגיב, אפילו לא לעשות לייק.  ככה זה! יש לי עוד שבועיים לעונש שהטילו עלי שלטונות פייסבוק הדיקטטורים. בינתיים הטוויטר שלי עולה על גדותיו, עשיתי סט צילום עירום על חשבון הזמן שהייתי מבזבז ברשת ואני משקיע עוד באנשים שאני אוהב. עדיף? נראה בעוד שבועיים.

בינתיים אתם יכולים לתמוך בי ולעשות לייק לדף הצלם שלי. יש שם תמונות יפות והרבה חופש דתי.

http://www.facebook.com/tomaso.photography

The post אוננות appeared first on Zroob.com.

ככה נראית שנה טובה!

The post שנה של שקיעות appeared first on Zroob.com.

אל תשתקו כשמענישים אתכם.

שימו לב שאתם כל הזמן נענשים. ישראל מכה עם סרגל בקצות האצבעות שלכם בלי סיבה נראית לעין.  למה אדם שעבד עכשיו 10 שעות בעבודה שלא משלמת לו מספיק בשביל רכב פרטי, צריך לעמוד ולהידחק עם עוד 60 אנשים באוטובוס בדרכו הביתה? במה חטא? ולמה לא עומדת תחבורה ציבורית לרשותו של אדם שרוצה לנסוע מגבעתיים לרמת גן על מנת לבקר את המשפחה שלו ביום החופש היחיד בשבוע? למה חיילים ומשתמטים משלמים אותם מסים? למה עובדי פרילאנס צריכים לחכות רבע שנה עד שיקבלו את המשכורת שמגיעה להם? למה בירה בבקבוק בתל אביב עולה פי שתיים מבירה מחבית בברלין? למה כל חוזה שכירות מתחיל במשפט "הדייר לא יהיה מוגן בחוק להגנת הדייר"?

על מה מגיעים לנו העונשים האלה? ובכן, תנו לי להגיד לכם על מה אנחנו נענשים: על זה שאנחנו עדר של צייתנים מובסים שרגילים להוריד את הראש ולהגיד "אוקיי." ו"מה אני כבר יכול לעשות? כלום לא יעזור".

אז יודעים מה? דווקא יש מה לעשות: במקום להיות ילד הכאפות של המדינה, לפחות להפוך לילד המעצבן הזה שעומד על שלו. עליתם על אוטובוס מלא עד אפס מקום שאי אפשר לשבת בו? התנצלו בפני הנהג, וסרבו לשלם לו. זקוקים לתחבורה ציבורית ביום שבת? תיעזרו בפייסבוק כדי להקים את קבוצת התחבורה היעילה והמהפכנית, ותתאגדו לחבורות של 12 איש שמשכירות מיניבוס ביחד – עד שזה יהפוך לקונבנציה. המעסיק מסביר שהוא יכול לשלם לכם רק שוטף+שישים? תסבירו לו שהוא דווקא הולך לשלם לכם מחרתיים, או שהוא לא מקבל שום קובץ למייל שלו. אל תקנו בעסקים שגובים מחירים מופקעים. עוולה נוראית מתרחשת לנגד עיניכם? צלמו, צלמו, צלמו! בסטילס, בוידאו! תיעוד הוא כוח עצום, מנסיון.

במקום להשלים עם המצב המחורבן אליו נקלעתם, חפשו פתרונות יצירתיים.

תיצרו את החיים שמגיעים לכם.

דרשו מרשויות המדינה את איכות החיים והשלווה והשגשוג שמגיעים לכם, אבל לפני זה – דרשו זאת מעצמכם. אל תשבו, תתלוננו, ותחכו שמשהו ישתנה: קומו ותשנו אותו. צאו להפגנות. לא מסכימים עם מסרי ההפגנות הקיימות? הקימו הפגנה משלכם, ביום שלישי במקום ביום שבת. לא סובלים הפגנות כי הן גורמות לכם קלסטרופוביה ומצב רוח כללי רע? מצאו את הדרך שלכם להביע מסר. כל החבר'ה יכולים להיפגש ולצוף בים המלח כדי למחות נגד הטבע ההולך ודועך שלנו, למשל. אפשר לכתוב בלוג או שיר או סרטון יוטיוב. יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות כדי לשפר את התחושה ואת התנאים שלנו, רק צריך לקום מכורסת הטלוויזיה.

זכרו שאתם ניידים.

המקום בו אתם גרים כעת לא חייב להיות המקום בו תגורו מחר. המשרד שלכם, או אפילו המקצוע שלכם, לא חייב להיות המקצוע בו תעבדו עוד שנתיים מהיום. המקום בו אמא ואבא הניחו אתכם כשחזרו מבית החולים, לא חייב להיות המקום בו אתם תניחו את הרך הנולד שלכם. אנשים נוטים לשכוח את העובדה הזאת, כמו תוכונים שמסרבים להתעופף גם כשפתחו להם את דלת הכלוב. הכלוב במקרה הזה, הוא התודעה שלכם. סורגי הכלוב – התירוצים שאתם מספרים לעצמכם.

אם אינכם סובלים מבעיה רפואית חמורה, אתם סה"כ ארבעים או שמונים או מאה ועשרים קילוגרם של בשר, שיכולים לזוז ממקום למקום, ברגל, ברכבת, באוניה, בכדור פורח. השכל שלכם ברשותכם לאן שלא תלכו, וזה מה שקובע. מה שנחשב בעיני רבים כדברי ערך – בית, תחתונים, לפטופ, סרוויס מפואר של כלי כסף – הם דברים שאפשר למכור, לקנות, לשכור, לאבד או לקבל. מי שרגלו תדרוך בבית של אמא שלי, יבין כמה גרוטסקי הוא הרעיון של הענקת ערך סנטימנטלי לחפצים. האשה מבלה את ימיה, קבורה בעודה חיה, בתוך כוך קטן המרופד בגזירי עיתון משנת 1994 מקופלים יפה בתוך קלסר, 100 זוגות של נעליים חגיגיות שנעלה פעם אחת בחייה, וקופסאות שימורים פגות תוקף.

בעיני,היחידים שצריכים לשאת ערך סנטימנטלי הם אנשים. המשפחה והחברים שלנו. זה מה שחסר, מה שמתגעגעים אליו כשנוסעים לצד השני של העולם. אבל ראו זה פלא! גם האנשים היקרים לכם, ממש כמוכם, הם ניידים! כן, ניידים. כולם יכולים לזוז ממקום למקום. אתם טוענים שזה עניין של כסף. אני טוענת שזה עניין של כוח רצון.

תשקיעו בחברים ובקרובים.

ישראל גרמה לי להיתקל בצורה חזיתית, קשה וכואבת בסוג של הזנחת חברים הגובל באוטיזם. אנשים בישראל כל כך עסוקים בנסיונות נואשים לשרוד, שהם שוכחים מה חשוב. אנשים מוותרים על פגישה עם חבר ילדות כי הם צריכים ללמוד למבחן או לקום מחר לעבודה. או אפילו יותר גרוע – מוותרים על מסיבת הפרידה של החברים החמודים שלהם שנוסעים לניו יורק מחרתיים לתקופה בלתי מוגבלת בגלל … [הכנס תירוץ כאן].

אני סבורה שהמין האנושי הוא לא מציאה גדולה ושהוא מוערך יתר על המידה, אבל מקבלת את העובדה שאני חלק ממנו, ולפיכך – אני כמהה לחברה. לקהילה. לעדר. לקשר. גם אתם כאלה, תפסיקו להתכחש לזה, ותתחילו ליהנות מהחברים שלכם ולהשקיע בהם. משחקים אותה קרייריסטים עסוקים? כמו שאתם משבצים בלו"ז שלכם פגישה עם לקוח ושיעור קונג-פות, ככה אתם צריכים לשבץ שם זמן איכות חברתי. עזבו אתכם מכל מיני דיבורים על אהבה וקרבה וחום: חברים זה כדאי. החבר הנכון במקום הנכון יביא לכם הרבה יותר תועלת מאשר שלושה תארים ועשרים שנות ניסיון.

תיהנו.

תשקיעו זמן בהיכרות עם עצמכם. שאלו את עצמכם מה עושה אתכם מאושרים, ודרשו מעצכם את האושר הזה. מגיע לכם אושר, לא עונש. אם אתם אנשים טובים ואזרחים טובים ולא גונבים מקשישים או שורפים חתולים, אין סיבה שתסבלו. מגיע לכם לחיות טוב, להגשים את עצמכם, להיות שמחים.

בימים האלה ממש, מדינת ישראל עושה דבר נהדר: מחרחרת מלחמה וזורעת פאניקה. היא נותנת לנו לחשוש שמחר אולי לא יבוא – ובכך נותנת לנו את ההרגשה המשחררת שזה עלול להיות יומנו האחרון. זאת הזדמנות מצוינת לנסות ולהוציא את המקסימום מהיום הנוכחי.

אני עולה על מטוס ונפרדת מכם, אבל לא באמת – כי כולנו ניידים, כפי שאמרתי. הייתי  מאחלת לכם חיים מלאים בעשייה, חברות ואושר. אבל במקום לאחל, אני אעשה דבר מועיל יותר. אני דורשת מכם לקיים חיים מלאים בעשייה, חברות ואושר.

The post אל תתנו לישראל להביס אתכם appeared first on Zroob.com.

במרץ קיבלתי את ההודעה המרגשת: התקבלתי למסלול שבו ייחלתי לעצמי ללמוד, לימודי תקשורת אינטראקטיבית באוניברסיטת ניו יורק! יחד עם הבשורה המרגשת הגיעה ההבנה הכואבת שאין לי, ומעולם לא היה לי, מספיק כסף כדי לממן תואר כל כך יקר. הוא כל כך יקר, שסביר להניח שאף סטודנט לא יכול לממן אותו בלי אבא מאוד עשיר, עבודה מעולה, או הלוואה אסטרונומית. שלושה דברים שלא היו ברשותי. אבא שלי לא רק שאינו עשיר: יתכן כי אינו קיים. כתבתי לו אי-מייל ביום בו התקבלתי ללימודים, והוא לא ענה לי מאז. בתור סטודנטית זרה באמריקה אסור לי לעבוד, במיוחד לא בשנת הלימודים הראשונה, ובתור מי שאינה עובדת – שום בנק לא יהיה טמבל מספיק לתת לי הלוואה.

הבעיה הייתה מסובכת בצורה בלתי מתקבלת על הדעת. לכן, פניתי לפתרון בלתי מתקבל על הדעת. תקשורת אינטראקטיבית הוא התחום שבכוונתי ללמוד: תקשורת אינטראקטיבית הולכת לקנות לי את התואר הזה, כך החלטתי.

קמפיין עם קהל יעד של איש אחד

הכנתי פוסטר אינפוגרפי מאיר עיניים הפונה למיליונר מייקל רות', שמחזיק תחת חסותו את תאגיד התקשורת הבינלאומי IPG. התאגיד כולל גם את חברת מקאן אריקסון בה אני עובדת, ושאר ערוצים ומשרדים שעוסקים בעיקר בפרסום על גווניו השונים. הפוסטר, שפורסם בפרופיל הפייסבוק שלי, קורא למר רות' לממן את הלימודים שלי, ויתרה מכך: הוא נועד להוכיח למר רות' שכדאי לו להחזיק איש מקצוע כמוני בצד שלו.

הראשונים ששמעו על הרעיון לפני שהפוסטר עלה לאוויר, כינו אותי מפגרת. לקחתי את זה כמחמאה והמשכתי להאמין שהרעיון היה כל כך מופרך, שהוא חייב לעבוד. וזה עבד.

הקמפיין הקטן שהפקתו עלתה לי אפס דולרים בדיוק, זכה למאות share, אלפי like, כתבות באמצעי התקשורת הגדולים בארץ (ובקרוב גם בחו"ל), והמון תמיכה, אהדה והזדהות. רק טרולים ספורים הגיבו "פרזיטית!" וחזרו למאורות שלהם.

התוצאה

לקח למסר יותר זמן משציפיתי להגיע ליעדו. ארבעה שבועות עד שהגיעה התשובה המיוחלת לתיבת המייל שפתחתי במיוחד בשביל מייקל. לא ידעתי איך הוא יתייחס לדרישה החצופה שלי: האם יראה את זה כניסיון קיקיוני לגזול כסף מכיסו? אבל לא. הוא ראה את זה כהזדמנות: הזדמנות לעזור לי להגשים את החלום שלי, ולזכות בי כעובדת מסורה, אסירת תודה, ועם ביצים בגודל של אגוזי קוקוס.

לא דיברתי עדיין עם מייקל רות' עצמו. הוא הורה על בוורלי, מגייסת הטאלנטים של התאגיד, ליצור עמי קשר. השיחה שהתקיימה איתה הייתה חיובית מאוד, והשורה התחתונה הייתה כזאת: "נשמח לעזור להגשים את החלום שלך. אנחנו לא יכולים לממן לך את הלימודים, אבל נמצא לך את העבודה הכי מתאימה במשרדים שלנו בניו יורק".

וזה, מבחינתי, אידאלי. המשמעות של זה היא אישור עבודה חוקי, משכורת, יכולת לקחת הלוואה, עוד ניסיון רלוונטי בתחום, וחיים פעלתניים, לחוצים ומרגשים – כמו שאני אוהבת. עוד אין לי מענה לכל השאלות, והרבה עבודה בירוקרטית קשה לפניי, אבל אני יודעת שאני הולכת לעשות את זה: אני הולכת להגשים את הקשה, היקר, והשאפתני מבין החלומות שהיו לי אי פעם.

לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיכם.

המסקנה

העולם נעשה קטן יותר עם כניסת האינטרנט לחיינו. הכל נגיש יותר: מידע, אנשים, והמטרות שלנו. רק תחשבו לעצמכם – אם אני, פרחחית מישראל, יכולה לדבר ללב של מיליונר ניו יורקי – מה עוד יכולה רשת האינטרנט להשיג? הקמפיין הזה גרם לי להאמין יותר בעצמי, ובכוח העצום שהכלי הקרוי אינטרנט מעניק לאדם הקטן. בשנתיים הבאות ב-NYU אלמד על האינטרנט כל מה שאפשר ללמוד. מה המטרה שלי, אני כבר יודעת. היא לא להשתמש בכוח של האינטרנט כדי לדחוף לצרכנים שירותים ומוצרים שהם אולי צריכים ואולי לא (מה שהכניס ויכניס לכיסים שלי עוד הרבה כסף). המטרה של החיים שלי היא להשתמש באינטרנט כדי לעשות את העולם הזה מקום טוב יותר, או לכל הפחות, לא עד כדי כך גרוע.

אתם מוזמנים להמשיך לעקוב אחריי פה ובפייסבוק, יש לי תחושה שהשנתיים הבאות הולכות להיות מאוד מעניינות.

The post כך הגשמתי את החלום שלי appeared first on Zroob.com.

לי יש דילמה נוראית כל שנה אם להיות חלק מההמון המוסט, או להרים מצלמה ולתעד אותו. הכיף הוא עצום, אבל למי שמכור כמוני לצילום קשה לוותר על אינספור ההזדמנויות להוציא פריים משובח. במלחמת המים יש בחורות חמודות וצעירות עם חולצות רטובות, מים נשפכים ומתנפצים ואינספור צעירים חוגגים במלחמה שלא פוגעת באף אחד.  צבעוניות כזו, במרכז תל אביב, היא הזדמנות צילום שאסור לפספס.  אני ממליץ לכם לבוא עם חברים שאתם סומכים עליהם, ולפחות לחצי שעה מתוך האירוע, לבקש מהם שישמרו על הציוד כדי שתוכלו להשתולל כמו ילדים.

בתור מי שהיה(וצילם) בכל ששת הפעמים הקודמות, הרשו לי לתת לכם מספר עצות שישמרו על הציוד שלכם ויגרמו לתמונות שלכם להיות (קצת) יותר טובות :

1. הכן ציודך לקיץ : מלחמת המים היא אתר צילומים רטוב מאד. אם אין לכם קייס אטום למים למצלמה, מאד כדאי שתעטפו אותה. אפשר לעשות את זה עם ניילון נצמד, עם שקית או עם כל חומר אחר שמסוגל להיצמד למצלמה ולמנוע ממים לחדור פנימה.  החיסרון הברור הוא שליטה נמוכה יותר בכפתורים ובמצלמה.

אפשרות נוספת היא להביא עדשה טלסקופית ולצלם ממרחק. בעלי העדשות הנ"ל בד"כ מתרכזים ב"מרפסת" שנמצאת בצד הצפוני של המזרקה בגובה של כמה מטרים מעל ההתרחשויות. באופן אישי, אני מעדיף להביא עדשות רחבות שמאלצות להתקרב לאובייקט ולהסתכן, אבל מאפשרות פריים רחב יותר.

פלאש : אפשר להביא. אמנם המיקום (כיכר רבין שטופת השמש) והזמן (צהרי היום) לא דורשים תוספת תאורה, אבל אם אתם רוצים להאיר חלקים ספציפיים (פנים למשל), או סתם רוצים לעשות צילום סופר מהיר, פלאש יכול לעזור.

2. היה אמיץ : כנסו אל תוך הקהל השואג. נסו להתחמק מהשפרצות המים והקריאות "הוא יבש".  הקפידו להראות שאתם צלמים ולא משתתפים ע"י הרמת המצלמה ביד אחת מעל ההמון ואפילו צעקה "אני צלם" מדי פעם, אבל עשו את זה תוך כדי הסתערות פנימה.

3. מצא זווית מעניינת : יש אינפלציה של צלמים בכלל ובמלחמת המים בפרט. רובם חובבנים, אבל יש גם כמה מקצוענים. בפעם האחרונה היה אפילו אפשר לראות שם את זיו קורן שחטף שפריץ  מתועד היטב לפנים. אם אין לכם ניסיון בצילום, או בצילום מסוג זה, אני ממליץ לעקוב אחרי כמה מהטובים יותר ואפילו להתייעץ איתם. למה שלא תלמדו משהו מהחוויה? אם יש לכם ניסיון, אני ממליץ לכם ללכת לכל המקומות שאחרים לא הולכים אליהם. אתם רואים קבוצה של צלמים מכוונת את העדשות שלהם למקום אחד, כוונו את שלכם לכיוון השני.

4. כוסיות : אין מה לעשות! רוב הצופים בתמונות שלכם ישמחו לראות קצת ציצי ותחת. מאלו תמצאו המון שם. רוב הגברים יהיו בלי חולצה, רוב הנשים עם בגד ים. התמונה אולי לא תזכה בפוליצר, אבל כן בהרבה מאד  תשומת לב ברשת.

The post המדריך לצלם במלחמת המים appeared first on Zroob.com.

לאחר שהתקבלתי ללימודי תקשורת אינטראקטיבית בניו יורק, התחבטתי רבות. לא האם ללמוד; ידעתי, ואני יודעת, שאני הולכת ללמוד, ויהי מה. לא ידעתי מאיפה לעזאזל יבוא הכסף. הכסף שהיה לי – נגמר. כסף של המשפחה – לא היה קיים מעולם. עבודה – ברירת המחדל, אבל מי יקבל אותי לעבודה באמריקה, בלי אשרה? מלגות – השגתי, אבל לא מספיק כדי לכסות את שכר הלימוד העצום. הלוואות? הבנקים עיקמו את האף.

ואז פתאום הבנתי. בנסיעת אוטובוס ארוכה ומפותלת למשרד שלי, מקאן אריקסון, שבצורה תקדימית לעולם הפרסום לקח אותי לעבודה לתקופה של חודשיים, צצה אצלי תהייה: מי הבעלים ? לא של בניין המשרדים החמוד שברמת החייל – מי הבעלים של תאגיד מקאן אריקסון בעולם? אז שאלתי את הבוס שלי, והוא ענה "חברת השקעות בשם IPG". אחד מתאגידי התקשורת הגדולים בעולם, שמחזיק מאות סניפים מסביב לגלובוס. העובדים הזוטרים שאנחנו אפילו לא תוהים לעצמם מי הפנים שמאחוריו.

קריאה קצרה בויקיפדיה מצאה עבורי את הפנים שחיפשתי: הפנים של מייקל רות'. הרשת נתנה לי עליו את כל המידע שהייתי צריכה כדי להבין שהוא האיש שהולך לממן את התואר שלי. יהודי ניו-יורקי חייכן בן 64 שיש לו 14 מיליונים רק בחשבון העו"ש, וחוץ מלהחזיק אימפריית תקשורת, הוא משקיע את זמנו וכספו במטרות פילנתרופיות כמו הענקת השכלה לצעירים מעוטי-יכולת וקידום מנהיגות נשית.

ברור לי שאיש כמותו ישקיע בי. עכשיו, המטרה שלי היא לגרום לו להבין את זה גם כן. ואתם הולכים לעזור לי.
במיוחד עבור מייקל, הכנתי את הכרזה הבאה, שמסבירה לו מדוע הוא צריך להשקיע בי.

שימו לב שאני לא מבקשת תרומה: אני מציעה לו עסקת חליפין. בעסקה הזו – הוא קונה לי השכלה היום, ובתמורה מקבל אותי עוד שנתיים, כעובדת משכילה יותר. ולא משכילה בקטע של קריאת-מאמרים, אלא מלאה בידע הטכנולוגי העדכני ביותר בתחום התקשורת הדיגיטלית. בדיוק מה שתאגיד פרסום גדול צריך בימינו הטרופים. אני מאמינה בכל לבי שהעסקה הזאת משתלמת לו כפי שהיא משתלמת לי.

הכרזה הזאת היא קמפיין דיגיטלי קטן שממוקד בקהל יעד של איש אחד. אני זקוקה לעזרה שלכם על מנת להראות למייקל רות' את הכוח של המדיה הדיגיטלית, ולהוכיח לו שהכוח הזה נמצא בידיים שלי, ושהוא רוצה אדם כמוני בצד שלו. דברו ללב שלו ותסבירו לו כמה שווה לו להשקיע בי. איך?

1. הגיבו על הכרזה (באנגלית!): ספרו למייקל מה היתרונות שלי

 
2. עשו share לכרזה, וכתבו עליו באתרים ובבלוגים ובעיתונים שלכם

 
3. אפשר גם לכתוב על הקיר של חברת IPG – החברה שבבעלותו של מייקל

העוני מנסה למנוע ממני להגשים את החלום שלי ללמוד את תואר נחשק בניו יורק. אני לא אתן לו.

The post לדבר ללב של מיליונר appeared first on Zroob.com.

 

המקום לא משנה. כל עוד בן אדם מקיף את עצמו בקבוצה קטנה ואיכותית של חברים, כאלו שמכירים אותו ואוהבים אותו, ויש להם נגישות לאלכוהול ואוכל טוב, הוא יכול לחיות כמו מלך. אולי אפילו יותר טוב. מלך הרי לא יכול להתחבק עם החברים שלו, לא יכול להיזכר איתם בתקופה שהם רצו ערומים ושיכורים (ואני לא רומז שזה מה שקרה בסופ"ש שלנו בחוף).

זה לא המקום שעושה את המסיבה, אבל הוא בהחלט יכול לעזור. וכשהמקום הוא חוף יחסית ריק, דבר נדיר במדינת ישראל, אפשר הרבה יותר בקלות לעשות שם מסיבת לילה, כל הלילה. בחוף של מעיין צבי, אתם יכולים להיות בטוחים שאף אחד לא יציק לכם. לא עוברי אורח – כי פשוט אין. לא משטרה שדורשת לסגור את המסיבה – כי אין שכנים שילשינו. ולמחרת בבוקר,  כשהחוף עדיין ריק, אפשר להשתזף טופלס ולא לדאוג שערס מקומי יבהה.

קיבלנו מהחבר'ה ב"שף תנוח" את האוהל הענק שלהם ללילה. הם מאד גאים בו, באוהל.  במשך שנים הם באים עם החבר'ה שלהם לשם. עם הזמן הם הבינו מה חשוב, אז הם התחילו לשפר את האוהל עוד ועוד עד שהוא נהיה מפלצת תענוגות. יש בו מטבח מאובזר לגמרי, גריל, תנור, פינת מדורה וסיר פויקה, חשמל שזורם בשפע ורמקולים ענקיים להשתמש בהם. יש בו חמישה חדרים נוחים עם מזרונים. יש בו נוף נטול בניינים ותיירים צרפתים. יש בו דיונות חול קטנות ברקע, ואם אתם נשארים עד הזריחה גם שמיים בצבעים שיהיה קשה לכם לדמיין בחלומות.

רובנו לפלפים מהמרכז, ולא היה ברור מי יוכל להכין משהו שהוא יותר מסלט. הבנות השתלטו על המטבח, אבל רוב מה שהן עשו היה לסדר את מה שכולם הביאו בצורה יפה יותר לעין ולמזוג יין לכולם. היתה מטרה ברורה – כל מי שלא חוזר עם רכב, יהיה שיכור בתוך שעה לכל היותר מהרגע שהגיע. אם כבר עושים חיים משוגעים, למה שנזכור את זה למחרת?  האוכל, בטח האוכל הטוב, נשאר מיותם בצידניות מקוררות וחיכה למשיח בדמות טבח. לכל הפחות מישהו שיודע להפעיל אש. רק כשאור הגיע, התחילו הבישולים באמת.  נפנפנו, ואכלנו, ושתינו, והתחממנו מול המדורה. התמזמזנו, ושרנו, ורקדנו מול הים. הזמן עבר, המוזיקה השתפרה, האנשים נהיו מעורפלים יותר. המדורה והגחלים התחילו ללחש.  זוגות זוגות התכנסנו לנו בחדרים.

התעוררנו בבוקר יום שישי על החוף. הרעש של הגלים לא הזכיר ולו קצת את המכוניות באלנבי. הנוף של המשטח הכחול והענק מול העיניים היה מרגיע בהרבה מדיזנגוף. לכולם היתה משאלה אחת, להישאר שם עוד. עוד קצת. עוד הרבה. לא לחזור לעיר לעולם.

עוד תמונות מהאירוע >

The post חברים – גרסת החוף והקיץ, הקיץ והחוף appeared first on Zroob.com.

שינוי בכלכלה הקלוקלת בישראל לא יתקיים גם אם נכסה את כל רחובות המדינה באוהלים, ומיליונים מאיתנו יצאו לצעוד ברחובות ולצעוק שהם רוצים צדק. היי, ניסינו את זה. זה עזר קצת, זה שינה את השיח, זה עשה מצב רוח טוב. בכל זאת בשנה האחרונה המחירים המשיכו לעלות, אבל לא המשכורות. וכי למה שהכלכלה תשתנה, אם הצרכנים לא משתנים? מחאה חברתית צריכה להיות חלק אינטגראלי מחיי היומיום שלנו. לא הפגנה פעם בשבועיים, לא קמפינג ברחוב פעם בשנה, אלא שינוי באורח החיים.

התרגלנו לחיות כמו ילדים מפונקים, ולבכות "אכלו לי שתו לי". זה נכון שאכלו לנו ושתו לנו, אבל הם עשו את זה רק כי איפשרנו להם. הפתרון למצב הוא לא לבכות חזק יותר, כי לאף אחד לא אכפת. הפתרון הוא להפסיק להאכיל ולהשקות אותם.

1. לאכול אחרת

אכילה בחוץ היא חגיגה. מעבר לתענוג הקולינרי, מסעדה היא בילוי. בילוי שאפשר וצריך לוותר עליו! אתם לא יכולים להוציא 55 ₪ על חביתה ולחם וכמה ממרחים נחמדים – ואז לצאת לרחובות להתלונן. במקום ישיבה בבתי קפה וסביאה במסעדות, אמצו בילוי חדש: בישול. הזמינו את כולם לארוחות בהן כל חבר מבשל מנה משלו. זה כיף, יצירתי, מתגמל, ועשוי להיות בריא יותר.

2. לבלות אחרת

לצאת. לצאת. כל הזמן חייבים לצאת, להתאוורר, להסיח את הדעת מהחיים. אבל אל תבכו שעושקים אתכם כשאתם בוחרים במודע לשלם 27 ₪ על שליש גולדסטאר. לא חייבים לצאת לפאב מעושן כדי להשתכר עם החברים הישנים ולהתיידד עם חברות חדשות. במקום לצאת למקומות שרוצים את הכסף שלכם, צאו לבלות בבית של מישהו אחר. תזמינו את החברים אליכם. תארגנו פיקניק. שבו על חוף הים. או לכל הפחות – לכו לפאב בשעת ה-Happy Hour. זכרו: השלכת כסף אינה ערובה להנאה.

3. לא להיכנע למכולת

אל תתנו לחמדנות של מוכרי החנות ולעצלנות שלכם להכריע את הארנק המוחה שלכם. אז מה אם הקיוסק הרבה יותר קרוב הביתה מהסופר. אז תלכו קצת ברגל, מה קרה? דעו כמה דברים אמורים לעלות, ואל תתנו לגחמה שלכם לרכוש עבורכם ארטיק ב-12 ₪. שום ארטיק לא שווה כל כך הרבה. אל תקנו בחנות שלא מציינת מה המחיר של מוצריה. אם צריך, לכו לשתי חנויות שונות וקנו בכל אחת מהן את המוצרים הזולים יותר.

4. לפתח עיוורון-מותגים

מי שמוציא על כפכפים 100 ₪, על טי שרט 150 ₪, ועל משקפי שמש 600 ₪, הוא לא קורבן של המצב הכלכלי בארץ, הוא קורבן של החמדנות שלו בלבד. הפרשי המחירים בין מוצרי אופנה וטיפוח שונים הם עצומים, ולכל מוצר יקר יש תחליף זול. קנו לק ב-5 ₪ במקום ב-50, ובסוף החודש ישאר לכם כל כך הרבה עודף, שתוכלו לעשות אמבטיה בקוטג'.

5. לחלוק ולהחליף

אנחנו אוהבים שפע, אין מה לעשות. דרך נהדרת להשיג את השפע הזה, היא חברים. תתחילו להחליף איתם ולהשאיל להם ומהם. כשמטיילים בעולם, מחליפים ספרים עם מטיילים שפוגשים על הדרך. למה לא לעשות את זה גם בארץ? הרבה יותר הגיוני להחליף ספרים עם חבר שיש לו כוננית מלאה בהם, מאשר עם תייר שיש לו ספר אחד. עקרון ההחלפה פועל היטב גם עם בגדים. איספו את החברות (ואולי גם החברים) לאירועי החלפת בגדים – קחו מהם את הבגדים שהם לא רוצים יותר, ותנו להם את מה שכבר לא יושב עליכם טוב.

6. להחרים את חברות הדלק

אני לא צריכה להגיד לכם שכלי רכב ממונע הוא הוצאה אסטרונומית. ואתם לא צריכים להגיד לי שהתחבורה הציבורית בישראל יעילה כמו שבץ מוחי. אבל מחירי הדלק שרק עולים ועולים,  צריכים לשכנע אתכם לעשות את הדבר ההגיוני היחיד: להיפטר מהטנק שתופס מקום בחניה ולרכב על אופניים כמה שיותר.

7. לא לעבוד בחינם

צעירים בתחילת דרכם מוצאים את עצמם תורמים את זמנם ויכולותיהם לתאגידים ועסקים שמסוגלים לשלם יפה מאוד. צעירים יקרים: הזמן והכישורים שלכם שווים כסף – כסף שאתם צריכים כדי לשרוד את החודש. כל מי שמסכים לעבוד עבור קרדיט פעם אחת, לא רק יוצא פראייר חד פעמי, אלא נוגס מההכנסות העתידיות של עצמו ושל החברים שלו. אל תרגילו את הלקוחות או המעסיקים שהם יכולים לקבל שירותים ללא תשלום. (יוצאי דופן לכלל זה, הם חברים חמודים ועניים כמוכם שמביאים לכם תועלת באותה מידה שאתם מביאים להם)

8. לדרוש מה שמגיע לכם

אל תשפצו על חשבונכם את הדירה שהשכרתם כשהיא במצב חצי מתפורר. אל תתנו לחברות הסלולר והכבלים לדחוק אתכם לפינה. אם אתם לא מרוצים, פתחו פיכם רחב והתחילו להתלונן. אני אישית שונאת את זה, אבל ככה ישראל פועלת. מי שצועק יותר, מקבל יותר.

9. לוותר על מה שאתם לא צריכים

יש המון דברים שאנחנו לא באמת צריכים, ובכל זאת רוכשים. לא צריך ללכת לקולנוע – בטח לא במחירים שהוא עולה. לא צריך להסתפר פעם בחודשיים. לא צריך לקנות סלולרי חדש כשהישן עדיין עובד. לא צריך לקנות חיית מחמד גזעית. ובעיקר: לא צריך סיגריות. לא ייתכן שתוציאו 20 ₪ ביום, שהם 600 ₪ בחודש, על מוצר שלא תורם לכם כלום פרט לסרטן, ותתלוננו שדופקים אתכם. אתם דופקים אתכם.

10. לפזול מחוץ לגבולות ישראל

בשורה התחתונה, לא משנה כמה תצטמצמו ותתקמצנו, ישראל עדיין תשלח לכם ידיים לכיסים. מגורים, בריאות, השכלה, מס הכנסה – כל אלה עדיין גוזלים כסף, והרבה יותר מדי ממנו. הטיול שלנו מסביב לעולם הבהיר לנו באופן חד משמעי: המחיה בארץ ישראל פשוט לא משתלמת. מקומות אחרים ברחבי הגלובוס מציעים הכנסות הרבה יותר גבוהות והוצאות הרבה יותר נמוכות. אני לא מעודדת אתכם לרדת מהארץ: פשוט להחרים אותה לכמה שנים – רק עד שנוכל להרשות לעצמנו לחיות בה בהנאה וברווחה, בלי לוותר על ישיבה בבית קפה, או קולנוע, או דירה בלי שותפים.

זה מה שאנחנו הולכים לעשות.

The post תעשו עם עצמכם צדק חברתי appeared first on Zroob.com.