אני מאמינה בכל ליבי שאפשר ללמוד מהכל. גבוה, נמוך, שטוח או מעמיק. ועל ראסל ט. דייוויס אני ממילא חושבת בעיקר דברים טובים. האיש חתום בין השאר על סדרת הד"ר הו ל"מבוגרים" – טורצ'ווד. לא מזמן, במקום עונה שלישית, הוצגה מיני עונה בחמישה חלקים תחת תמה אחת – Children of Earth קראו לה. הברקה שלא נראתה כמותה כבר זמן רב מאוד על מסכי הטלוויזיה (או המחשב, לצורך העניין). (מי שטרם ראה ומתכנן לראות – שתדעו שיש כאן ספויילרים בגודל היקום).

העלילה היא כדלקמן: גזע של חייזרים (שמכונה 456 על שם התדר שדרכו הוא מתקשר עם האנושות) מגיע לכדור הארץ ודורש "מתנה": 10% מילדי העולם. הוא מפגין את יכולתו להשתלט על כל הילדים לתקופות זמן קצרות, כדי שיעבירו את המסר שלו. הוא מאיים שאם לא יקבל את ה"מתנה", תושמד מרבית האנושות במגיפה לא מוכרת שאין לה כל תרופה. הוא גם מדגים את רצינותו ויכולותיו הטכנולוגיות בהשמדת כל אוכלוסייתו של בניין ממשלתי אחד בתוך כמה דקות. כדי להעצים את האימה, נציגי האנושות מבררים מדוע זקוקים החייזרים האמורים לילדים, ומסתבר להם שילדים אנושיים הם לחייזרים כמו שאופיום הוא לבני אדם. דהיינו, הילד הוא סוג של סם, והוא לא מת, אלא מוחזק חי מתחת לחייזר, ככל הנראה בהכרה, וככל הנראה לנצח, או לפחות לכל תקופת חייו של אותו חייזר, ללא שינוי. ואיך אנחנו יודעים את זה? מאחר וכמה עשרות שנים קודם לכן קרה מקרה דומה, רק שאז דרשו אותם חייזרים 12 ילדים בלבד, וקיבלו אותם בקלות רבה למדי, מאיזשהו בית יתומים שכוח אל.

10% מילדי העולם זו בעיה לוגיסטית. בוודאי שאי אפשר לעשות את זה כמו בפעם הקודמת, בסתר ובלי שאף אחד ידע. ממשלת אנגליה נדרשת לקבל החלטות קשות. הקטעים החזקים ביותר והריאליסטים ביותר במיני סדרה הזאת מתרחשים בישיבות הממשלה, מאחורי דלתיים סגורות. אחרי שהגיעו למסקנה שאין מנוס אלא לציית לדרישות החייזרים (זאת, אגב, אחרי שהציעו להם הצעה ראשונית של 60 "יחידות" משורות האנשים שהגישו בקשה למקלט מדיני ונדחו – וההצעה נדחתה), יושבים השרים כדי להחליט לפי אלו קריטריונים תתבצע הסלקציה. דהיינו, אלו ילדים יבלו את שארית חייהם ויותר מזה כסם של חייזרים.

הרעיון הראשון שנזרק לאוויר הוא הרעיון ההוגן – הגרלה. אחת השרות דורשת שילדיהם של הנוכחים סביב השולחן ושל בני משפחותיהם יהיו פטורים. אני מניחה שכולנו יכולים להבין ולהזדהות עם הרעיון. בכל זאת, לא סביר שמקבל החלטות שיכול להציל את ילדיו לא יעשה זאת. מהון להון, רעיון ההגרלה נזנח, ובמקומו מאומץ רעיון אחר. 10% שיועברו לידי החייזרים יהיו 10% שלומדים בבתי הספר שנמצאים בדירוגים הנמוכים ביותר במבחני ההישגים. כי הרי הם חסרי תועלת מבחינה חברתית, אומרת השרה. הם לא שייכים ל"כוח העבודה של העתיד". הם יהיו אלו שיחיו על קצבאות וימלאו את בתי הסוהר. אנחנו לא צריכים אותם. ואלוהים יודע שניסינו להתייחס אליהם בצורה שווה ונכשלנו.

מה שהופך את המיני עונה הזאת למפחידה כל כך הן בדיוק ישיבות הממשלה האלו, שמתוארות בלי הנחות, עם כל הניואנסים. אתה מסתכל על זה וחושב לעצמך, שככה זה באמת קרה, ושככה זה באמת קורה. הדילמה שעומדת בפני הממשלה הספציפית היא פנטסטית. ככל הנראה, רוב הממשלות בעולם, חוץ מאשר באזורים הזויים במיוחד (נגיד, לוב), לא מתמודדות עם דברים דומים. אבל תקחו דילמות מוסריות קצת קטנות יותר מאשר ויתור על 10% מהילדים. נגיד, מה עושים עם X ילדים של פליטים אפריקנים שנולדו במדינה. או מה עושים עם XX פליטים אפריקנים שנמצאים במדינה.

האם זה כל כך בלתי סביר שהתקיימה במדינת ישראל בשבועות האחרונים ישיבת ממשלה, שבמהלכה עלה הרעיון הגאוני שפורסם בגלי צה"ל והארץ בשבוע שעבר, להקים קאצטים של עבודות כפייה בדרום הארץ – ושאף אחד לא ינסה לקרוא לזה בשם אחר לידי –  ולהעביר לשם את כל העובדים הזרים האמורים, על ילדיהם? על הדבר הזה לא הצליחו עובדי החדשות להשיג אישור מאיש בממשלה, כמה לא מפתיע. אבל אני לא מאמינה שכתבת גלי צה"ל היא יצירתית כל כך.

***

ובכל מקרה, זמן לא רב לפני זה אמר שר הפנים אליהו ישי ממפלגת ש"ס – בגלוי, במפורש, לציטוט ולייחוס – דברים שיוליוס שטרייכר היה חותם עליהם בשמחה (בהתאמות מקומיות קלות, כמובן). אני אישית לא ממש בטוחה שאליהו ישי יודע מי היה יוליוס שטרייכר או אלו דברים אמר, או מה ההיסטוריה של דברים מסוג זה. אבל זה בכלל לא משנה. בורות אינה תירוץ, ואי ידיעת ההיסטוריה אינה פוטרת מכלום.

ישי מתראיין לתוכנית "פגוש את העיתונות", ומזהיר אותנו: "יבואו לפה עכשיו, על פי מה שהשר לביטחון הפנים אמר בדיון האחרון, מאות אלפי עובדים זרים עם מחלות צהבת, שחפת, חצבת, איידס, סמים ונתונים קשים". ואז שואל ה"גאון" בדמגוגיה: "האם מישהו אחד מאזרחי מדינת ישראל היו מוכנים שייכנסו לפה מיליון או 2.5 מיליון סודנים ופליטים מאריתריאה? האם מישהו במדינת ישראל היה מוכן לראות עם כל ההתייפיפות הזאת מיליון או מיליון וחצי זרים? זה לא מאיים על המפעל הציוני של מדינת ישראל?"

לי אישית יש שתי תשובות לשאלה הזאת. הראשונה היא הריאליסטית – אליהו ישי, אתה משקר. וגם השר לביטחון הפנים משקר. אלוהים יודע מהיכן המציאו את המספרים ההזויים האלו, ואלוהים בהחלט יודע שכוונתם היחידה במספרים אלו היא להפחיד את הציבור ולהסיתו. להסבר ופירוט של תשובה זו אחזור בהמשך. רק כדאי לציין שוב, ושוב ושוב – בערות היא כוח בשביל אנשים כאלו. ידע הוא כוח בשבילנו. אין לכם כוח לקרוא כל כך הרבה מלל? אין לכם כוח להתעסק בנתונים? ובכן, אליהו ישי מגיע לכם. או כמו שאמרו פעם ב"ורד הלבן", כל עם ראוי למשטר שאותו הוא מוכן לסבול (הלינק הזה הוא קריאה מומלצת בחום. חום רב).

התשובה השניה היא עקרונית, והיא שאפילו אם מדובר ב-2.5 מיליון אפריקנים, פליטי טבח, רצח עם, רעב ועבדות – אם המחיר של מניעת הגעתם הוא מה שאתה ויחידת "עוז" שלך עושים ורוצים לעשות, הרי שהתשובה היא כן בכ' גדולה. אני בהחלט מוכנה שהם ייכנסו לפה. ושיבואו במיליונים. מדינת היהודים וה"מפעל הציוני" אינם רק מפעל כמותי. הם גם מפעל ערכי, אידיאולוגי, שנוצר בגלל היסטוריה מסויימת – לפחות ברגעים המכוננים שבהם הפך מיישוב למדינה – שהתיימר ללמוד ממנה, ושעד היום מתיימר לגרוף ממנה רווחים, פוליטיים וכלכליים (לראייה הופעתו ההזויה של ביבי באו"ם, אבל זה רק פני השטח של מפעל ה"שנור שואה" הגדול שלנו). אם מה שלמדנו מההיסטוריה הזאת אלו הן רק טכניקות טובות להיפטר מזרים, הרי שמעולם לא היינו קיימים כ"מפעל ציוני" או כ"מדינה יהודית".

אם אכן אתה, מר אליהו ישי, מתכוון לשאלותיך אלו כשאלות רטוריות שהתשובה עליהן היא "לא", אני אישית חושבת שהמפעל הציוני ירוויח יותר כשראש הממשלה יהיה פליט סודני שקיבל כאן את חייו בחזרה, ושבמשרד הפנים ישב פליט מארתיריאה. יש לי איזושהי תחושה שהמדיניות ששני אלו יישמו כאן תהיה גם הרבה יותר יהודית מזו שלך. הם פשוט עוד זוכרים היטב את מה שמסתבר שאנחנו כבר שכחנו מזמן.

אבל זה לא רק אליהו ישי. הוא בסך הכל עוד סמל קונקרטי של תופעה ותיקה. אליהו ישי גם הוא אופורטוניסט שאין לו אלוהים – וזו עמדתי לגביו במלוא מובן הביטוי. אליהו ישי רוכב בדרכו לחליפת הארמני הבאה על גבם של עלובי החיים האלו משכונת התקווה שמצאו את האשם בכל מצוקותיהם. כרגיל, לא בבית. הרי את תחנת הסמים שמתחת לביתם מפעיל, כמובן, ילד של סודני. וההזנחה של שכונתם היא כמובן, תוצר של המחלות שמפיצים אותם אפריקנים, שצריך להחזיר אותם ישירות לטבח שממנו באו – אותם "מהגרי עבודה" נוסח הצפון קוריאנים שמגיעים לסין (סין מגדירה את הפליטים הצפון קוריאנים ככה, ומחזירה אותם לצפון קוריאה. העונש על עריקה מצפון קוריאה הוא מחנה ריכוז או מוות). כי "עניי עירך קודמים". כמובן, רק כשיש גורם אחר להיטפל אליו. כי עניי עירך לא באמת מעניינים מישהו באופן רגיל שאינו קשור לתעמולה, או באופן פרקטי שדורש לעשות משהו כדי לשפר את מצבם. כמה טוב לאליהו ישי שיש כאן סודנים. כי אחרת הוא היה, כשר פנים, באמת נדרש להתעסק בדברים אמיתיים כמו למשל לשפר את מצבם של אותם עלובי החיים, כלומר – ממש לעבוד בשביל המשכורת שאנחנו משלמים לו. כי אחרת הם אולי היו שמים לב שהוא זה שאחראי למצבם זה. שהוא לא איתם, אלא נגדם.

ובחזרה לנתונים – חפשו את המיליון

מנתונים שקיבלתי מאמנסטי עולה כי מאז 2005, כ-8,000 פליטים, בעיקר מאריתריאה וסודאן, חצו את הגבול ממצרים לישראל וביקשו מקלט. בסך הכל, נכון ל-2008, בישראל יש 9,137 פליטים מוכרים ו-4,631 מבקשי מקלט שבקשתם עדיין נבחנת. הארדלי מיליון, והארדלי מספר שאי אפשר להתמודד איתו או שישנה במשהו את הרכבה הדמוגרפי של ישראל.

לצורך השוואה, מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי בשנת 2008 לבדה העניקה ממשלת ישראל אשרת עבודה לכ-30 אלף עובדים זרים, ומאז 1995 ועד היום קיבלו 114 אלף עובדים זרים אשרת עבודה ונשארו בישראל באופן חוקי.

אליהו ישי היה שר התעשייה, המסחר והתעסוקה ממאי 2006 ועד מרס 2009. ב-2006 ניתנו 32.7 אלף אשרות. ב-2007 הגיע מספר האשרות שניתנו לשיא של שש שנים – 36.5 אלף. ב-2008 ניתנו 30.3 אלף אשרות. אם לאליהו ישי יש בעיה עם הנתונים האלו, הוא מוזמן לבדוק אותם באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כאמור, שנמצא בכתובת www.cbs.gov.il. עם השנים, אפילו מצליחים ללמוד לעבוד עם האתר המאוד מציק הזה.

אליהו ישי, אגב, מנסה להתנער מאחריות לעניין וטוען שזו "אחריות הממשלה", אם כי המציאות מלמדת אותנו שיחידת הסמך לעובדים זרים, האחראית על "מתן היתרי העסקה למעסיקים המבקשים להעסיק עובדים זרים, ואחראית על אכיפת הוראות חוק עובדים זרים וחוקי העבודה השונים החלים על המעביד", נמצאת באחריות מלאה של משרד התמ"ת. אז מה עכשיו, אליהו? נאשים את הש.ג? גם את זה הוא כבר עשה, כשטען שארגוני הסיוע לעובדים זרים הם ארגונים ש"מסייעים לסיכול המפעל הציוני". לי, עם עולמי הצר כעולם נמלה, זה הזכיר בעיקר ציטוט נחמד שהולך כך: "תמיד אפשר לגרום לעם לעשות את רצון מנהיגיו… כל מה שצריך לעשות זה לומר להם שהם מותקפים, ולגנות את הפציפיסטים על חוסר פטריוטיות". הדובר – אחד הרמן גרינג. אני מקווה שאליהו ישי יודע לפחות מי זה היה.

הלמ"ס עוקבת גם אחרי עובדים זרים שנכנסו לישראל בוויזת תייר ונשארו כאן, דהיינו – לא חוקיים. מסתבר שמספרם מגיע לכ-107 אלף. לפי הנתונים, כ-40% מעובדים אלו הם ממדינות ברית המועצות לשעבר, וחלקם של ה"מסתננים" ממצרים מסך הלא חוקיים מגיע ל-2.4% בלבד.

בכלל, התפלגויות מדינות המוצא של העובדים הזרים, החוקיים והלא חוקיים כאן, הן מרתקות. בטח לא ידעתם שבשנת 2008, חלקם היחסי של עובדים זרים מהודו הגיע ל-9% מסך הנכנסים, וחלקם של העובדים הזרים מסין הגיע ל-7%, ירידה לעומת 2007. תאילנד והפיליפינים, וגם נפאל, ממשיכות לככב. אפריקה בקושי משחקת כאן איזשהו תפקיד.

עוד נתון ש"חביב" עלי במיוחד הוא נתון השכר הממוצע (כן, כולנו יודעים שחציון זה נתון טוב יותר, אבל הלמ"ס לא מוכנים לתת אותו, ומספקים תירוצים שונים ומשונים לכך). נתון זה מסביר אולי את אהבתנו הכל כך רבה למתן אשרות לעובדים זרים. סתם, כדוגמא, הבה נביא כאן את הנתונים לגבי ינואר-מרס 2008. שכר ממוצע למשרת שכיר, עובדים ישראלים מול עובדים מחו"ל. ובכן, בינואר 2008 העובדים הישראלים השתכרו בממוצע 8,143 שקלים לחודש. העובדים מחו"ל – 4,345 שקלים לחודש. בפברואר – 7,908 שקלים לחודש עבור ישראלים, 4,101 שקלים לחודש לזרים. ובמרס – 8,084 לעומת 4,236. למה באמת צריך להעביר מפעלי ייצור לסין או לירדן, כשאפשר לעשות סין או ירדן בישראל, וכך גם לחסוך את עלויות השינוע וכו'.

פליטים בעולם – לא ממש נוהרים לישראל

במעבר חד אני רוצה לדבר על מצב הפליטים בעולם, לפי נתוני סוכנות הפליטים של האו"ם, כדי שתבינו קצת עד כמה נתוני ההפחדה של אליהו ישי וחברו השר לביטחון פנים מופרכים. בסוף 2008 היו בעולם 42 מיליון איש שהוגדרו כ-forcibly displaced. כ-15 מיליון מהם היו פליטים, 826 אלף מבקשי מקלט שבקשתם נמצאת בטיפול ו-26 מיליון מה שמוגדר Internally displace, כלומר, נאלצו לעזוב את ביתם אך לא עזבו את מדינתם.

שתי הקבוצות הגדולות ביותר של פליטים בשנים האחרונות מגיעות מעיראק ואפגניסטן. רוב הפליטים בעולם, כ-80%, ליתר דיוק, מגיעים למדינות מתפתחות, ולא למערב. 75% מהפליטים מעדיפים לבקש מפלט במדינות שכנות למדינתם, או לפחות באזור הקרוב. כנראה מתוך תקווה לחזור הביתה יום אחד.

בהתאם לרציונל זה, המדינה שקולטת את המספר הגדול ביותר של פליטים בשנים האחרונות היא פקיסטן, כמעט כולם מאפגניסטן. סוריה ואיראן קולטות מספר רב של פליטים מעיראק. מספר הפליטים שמגיעים מאפריקה יורד כבר שמונה שנים ברציפות. לחלקים מסויימים של סודאן, חזרו בשנים האחרונות כמה מאות אלפי פליטים, דבר שהוביל לירידה של כ-20% במספר הפליטים הסודאנים שמסתובבים להם בעולם. התחדשות האלימות באזורים מסויימים במדינה גרמו לבריחה של 210 אלף פליטים, כאשר כמעט כולם ברחו לקניה, אוגנדה, קמרון וצ'אד. זאת, בנוסף ל-130 אלף פליטים סודאנים שנמצאים במצרים, אתיופיה, קניה ואוגנדה. מיליון , מיליון וחצי או שני מיליון מהם לא יגיעו לכאן. המספר המצטבר שלהם במדינות העולם לא מגיע לזה.

וממה הם בורחים, הסודאנים, האריתראים, הסומלים ושאר המסכנים שמגיעים הנה? האלימות בדארפור, למשל, הובילה למוות של בין 10,000 ל-400 אלף איש (תלוי את מי שואלים, כנראה קרוב יותר למספר השני). כמובן שהאונס נפוץ ביותר. מאות אלפים סובלים ממחסור במים נקיים, מרעב קשה, ומהיעדר כמעט מוחלט של שירותי בריאות מסוג כלשהו. גם תושבי אריתריאה סובלים ממלחמות ממושכות, בעיקר עם אתיופיה, וכן מהתעללות של דיקטטורה. לפי הערכות, כל משפחה באריתריאה איבדה בין שניים לשלושה חברים במלחמה, ואוכלוסיית הגברים במדינה הצטמצמה באופן דרמטי, עד כדי כך שכ-80% מהעקורים בתוך המדינה (ה-IDP) הם משקי בית שבראשם עומדת אישה. וכאילו שזה לא מספיק, במדינה יש בצורת בערך 17 שנה. בסומליה המצב דומה – מלחמת אזרחים קשה, רעב, מחסור במים, מחסור בשירותי בריאות.

כל המדינות האלו הן תוצר של הטרגדיה הקשה והאדמה החרוכה שהותיר אחריו הקולוניאליזם. מדינות עם תוחלת חיים מגוחכת, שיעור תמותת תינוקות בלתי נסבל, אוכלוסייה מוכה וכואבת, עם מעט מאוד סיכוי להגיע לגיל 50, לא כל כשכן להעניק לילדיהם עתיד טוב יותר. כשמעטים מהם מצליחים להגיע הנה, למדינה שהעם השולט בה היה פליט 2,000 שנה וסבל מאינספור התעללויות ורדיפות וניסיונות השמדה במהלך שנים אלו, המחוייבות היחידה שלנו היא לתת להם חיים, תקווה ועתיד. זו גם המחוייבות המוסרית שלנו לעצמנו.

ועניי עירנו אינם "קודמים". די כבר עם השקר הדלוח הזה. הם באותו מקום בסדר העדיפויות, ובאותו מקום מבחינת מחוייבות מוסרית, גם בפרקטיקה – כלומר, בתחתית, וגם בתיאוריה – כלומר, בראש. בואו לא נעמיד פנים שאחד בא על חשבון השני, או יבוא על חשבון השני, כי שניהם נזרקים לפח הזבל כדי לפנות מקום לאינספור סעיפים מיותרים ומנופחים בכל תקציב, ובעיקר בתקציב הביטחון, שבינו לבין הגנת מדינת ישראל כבר אין שום קשר הרבה שנים.

זן חדש של חומוס – יותר חשוב מלוויין

ואני בכ"ז רוצה להוסיף את הציטוט של ר' דגלאס אדאמס במקור.

It is an important and popular fact that things are not always what they seem. For instance, on the planet Earth, man had always assumed that he was more intelligent than dolphins because he had achieved so much – the wheel, New York, wars and so on - whilst all the dolphins had ever done was muck about in the water having a good time. But conversely, the dolphins had always believed that they were far more intelligent than man - for precisely the same reasons

תנועת התחברות – תראבוט מזמינה לדיון עם עמוס נוי.

נושא הדיון: תרבויות עבר יהודיות-ערביות – על הווה של השכחה, ועל עתיד יהודי-ערבי אפשרי.

האירוע יתקיים ביום שני, ה- 12 באוקטובר 2009, 19:00, בביה"ס לאומנות מנשר, דוד חכמי 18, תל אביב.

לשון ההזמנה:

במחקריו על תרבויות עממיות ותרבויות של אליטות עמוס נוי מגלה יהודים שהיו גם ערבים; ערביות ויהודיות שחלקו מנהגים, תרבות, נגינות וטעמים, שהתעניינו ולמדו אלה מאלה; יהודים וערבים שחיו ביחד ובנפרד, ביחסי כבוד וחילופין; אנשים שהושכחו.

מדוע העבר הזה חשוב? מה אפשר ללמוד ממנו? מדוע הוא הושכח? מה משמעות המחיקה? האם ישנה אופציה תרבותית אחרת מזו המפרידה? האם קיים מרחב לתרבות יהודית-ערבית, לתרבות מזרח תיכונית, לחיים של שותפות והפריה שבה ניתן גם לשמור על זהויות שונות וגם לערב תרבויות ומסורות? האם ניתן להיחלץ מהמשוואה לפיה מה שיהודי לא
יכול להיות גם ערבי ומה שערבי איננו יהודי?

מאמרים של עמוס נוי:

• "על מר מני ומושכחים אחרים"
• "לבבתיני"

איך להגיע?

בית הספר לאומנות מנשר נמצא ברחוב דוד חכמי שבמתחם יד חרוצים. בין דרך בגין לבין רחוב המסגר- מקביל מצפון לרחוב ריבל.

אוטובוסים שעוצרים על רחוב המסגר:
127, 151, 69, 54, 51, 60, 74, 73, 173, 86

אוטובוסים על דרך בגין:

150 ,70, 50, 40, 42, 30, 31, 32, 26, 27, 28

הרבה זמן דיברתי על יצירת קשר עם הפזורה המוזסית ושות' ברחבי העולם. כל כך הרבה דיבורים, עד שלאבא שלי נמאס יום אחד והוא עשה את אחד הדברים היותר מניעים מבחינתי, ואמר לי: "נראה אותך". זה, בשילוב טיפול תרופתי מוצלח (ושילכו הסיינטולוגים לחפש מי ינענע אותם), היה האייס-ברייקר, והקשר נוצר. זה קרה מתישהו בחורף שעבר, בחסות סכסוך הגז בין רוסיה לאוקראינה, שהותיר, לפי הסוכנויות, 80 אלף איש בנובי סאד, העיר השניה בגודלה בסרביה שמכילה מספר מבני משפחתי, ללא גז לחימום, והוליד את הכתבה הבאה, שנכתבה על ידי בן דודו של אבי, תורגמה על ידי ביתו, ונערכה על ידי.

כמה חודשים, אימיילים ועץ בג'ני לאחר מכן, ועקב לחץ זמן שנוצר בעקבות שלב נוסף בנדודיה של הגברת שטיינפלד (המלכה), קניתי כרטיס טיסה לבלגרד. זה היה, ללא כל ספק, הדבר ההרפתקני ביותר שעשיתי אי פעם בחיי. נסעתי למקום שאין לי מושג מה קורה בו, לפגוש אנשים שמעולם לא ראיתי, שאמורים להיות קשורים אלי בדם ובהיסטוריה, שלחלקה הלא מבוטל נחשפתי תוך כדי התהליך.

אחרי שבוע של נדודים ברחבי Vojvodina, עם שתיים או שלוש גיחות לבלגרד, תרגום מכתבים ישנים ומפגשים משפחתיים מרובים, אני חייבת להודות שיש משהו בדבר הזה, שקוראים לו קשר דם, היסטוריה משפחתית, או בכלל משפחה. קשה לתאר את ההרגשות האלו, שגרמו לי להרגיש ישר בבית במקום שבו מעולם לא הייתי ושאת שפתו אני לא מבינה, ושגרמו לי לחוש אהבה מיידית, חיבור שהוא מעבר לסתם מפגש חדש ומרגש, לפחות לחלק מאותה משפחה. והם לגמרי אותה משפחה, בקווי חיים מקבילים, שהיו יכולים להיות שלי.

עכשיו יש לי תמונות ישנות, טקסטים, שיחות (או חצאי שיחות), ישנות וחדשות, פרצופים מוכרים ומקומות שפעם חיו בהם או היום חיים בהם בני משפחה. כפרים, עיירות וערים, נהרות, בתים ואירועים שעיצבו אותם, וגם אותנו, בסופו של דבר. ואני בהחלט מרגישה כאילו שמצאתי חלק מעצמי, במובן הכי עמוק של המילה.

וחוץ מכל זה, היה קשה מאוד להתעלם מקווי הדימיון המאוד מאוד בולטים בין סרביה לבין ישראל. ובין הסרבים לבין הישראלים. סרביה היא מדינה לא פחות מוכה, כואבת, מפורקת, מיואשת וקשה מהמדינה שלנו כאן. מצבם קצת יותר עגום מבחינת תשתיות ומבחינת תעסוקה, אבל אנחנו בהחלט מתקדמים לכיוון הזה בצעד בוטח, וגם בשחיתות אנחנו לא ממש שונים. הם רק קצת פחות מעמידים פנים מערביות מאיתנו. בלגרד, אגב, היא אחת הערים היותר מחרידות שראיתי מימי, ושכונות הצוענים נראות יותר כמו איזה מחזה זוועה מאפריקה מאשר כמו משהו שקורה באירופה.

אבל נובי סאד נגעה לליבי ושקעה בו כמו שאף מקום אחר לא עשה (אהבתי העזה לברלין היא משהו אחר לגמרי). העיר הקטנה, שמכונה "בלגרד על ואליום" באיזה משהו שקראתי לפני הנסיעה, ששוכנת לה על גדות הדנובה, בפסגתה מבצר, בעברה טרגדיות לא מעטות. העיר שבה חיו, מתו ונרצחו בני משפחה וחברים. העיר שבה הצלחתי להתמצא בלי מפה ובלי חוש כיוון ובלי לדעת סרבית. העיר הזאת היא ביתי, למרות שלא גרתי בה וכנראה גם לא אגור בה לעולם. זו אהבה שאין לה הסבר ושקשה לתת לה ביטוי. או אולי נוסטלגיה מולדת. או געגועים למה שהיה יכול להיות.

פוסטים נוספים בסדרה:

הימים הנוראים – חלק ראשון – אובמה באו"ם

הימים הנוראים – חלק שני – לאונרד כהן ברמת גן

הימים הנוראים – 3 ו-4 – השמאל בישראל, ויום כיפור

Jonit Mojzes: Novi Sade, ljubavi moja

Dugo vremena sam govorila o uspostavljanju veze sa Mojzesovom dijasporom & co. Puno priče, sve dok jednog dana mom tati nije prekipelo i uradio je jednu od motivišućih stvari što se mene tiče. Rekao je: „Ajde baš da te vidim“. Ta reakcija je bila „ajs­brejker“ i veza je uspostavljena. To se dogodilo negde prošle zime, pod pokroviteljstvom energetske krize između Rusije i Ukrajine, koja je ostavila, po rečima novinskih agencija, osamdeset hiljada ljudi u Novom Sadu (drugom po veličini gradu u Srbiji u kom žive nekoliko mojih rođaka) bez gasa za grejanje, i koja je iznedrila članak na ynet.co.il, napisanog od strane tatinog brata od tetke, prevedenog od strane njegove ćerke, a ja sam ga uredila.

Prošlo je nekoliko meseci, nastupila je razmena e­mailova, nakon njih porodično stablo na geni.com. Zbog vremenskog pritiska koji je nastao usled sledeće faze u lutanjima gospođice Štajnfeld, kupila sam aviokartu za Beograd. To je bila, nesumnjivo, najavanturističkija stvar koju sam uradila u životu. Otputovala sam u mesto o čijim prilikama nemam pojma, da sretnem ljude koje nikad nisam videla, koji bi trebalo da su povezani sa mnom krvlju i istorijom, čiji dobar deo mi je bio razotkriven tokom posete.

Posle nedelju dana lutanja kroz Vojvodinu, sa dva ili tri izleta u Beograd, prevoda starih pisama i mnogbrojnih porodičnih okupljanja, moram da priznam da postoji nešto u tome što se zove krvna veza, porodična istorija, i porodica uopšte. Teško je opisati ta osećanja koja su učinila da se osećam momentalno kod kuće u mestu u kojem nikad ranije nisam bila, čiji jezik ne razumem, koja su učinila da doživim trenutačnu ljubav, vezu koja je više od nekog novog i uzbudljivog susreta, bar u odnosu na deo te porodice. To je porodica sa životnim putevima koji bi mogli biti moji.

Sada imam stare fotografije, tekstove, razgovore (ili polu-razgovore), stare i nove, poznata lica i mesta u kojima su nekad živeli ili žive u njima članovi moje porodice. Sela, gradići i gradovi, reke, kuće i događaji koji su ih oblikovali, i nas takođe, na kraju krajeva. Ja potpuno osećam da sam pronašla deo sebe, u najdubljem smislu te reči.

Osim svega toga, bilo je teško prevideti jako upečatljive sličnosti između Srbije i Izraela. I između Srba i Izraelaca. Srbija je zemlja ne manje udarana, bolna, rasparčana, očajna i teška od ove naše zemlje. Nihova situacija je malo jadnija u pogledu infrastrukture i mogućnosti zaposlenja, ali mi nesporno napredujemo u tom pravcu sigurnim korakom, a i u pogledu korupcije se ne razlikujemo puno. Oni samo malo manje izigravaju „zapadnjake“ od nas. Beograd je, uzgred budi rečeno, jedan od najjezivijih gradova koje sam za svoga veka videla, a ciganska naselja pre izgledaju kao slike užasa iz Afrike nego kao nešto što postoji u Evropi.

Ali Novi Sad me je dirnuo u srce i zaronio u njega kao što nijedno drugo mesto nije uspelo (moja jaka ljubav prema Berlinu je nešto sasvim drugo). Mali grad, koji su nazvali „Beograd na valijumu“ u nekom tekstu koji sam pročitala pre puta, koji leži na obalama Dunava, na njegovom vrhu je tvrđava, u prošlosti ne mali broj tragedija. Gradu u kome su živeli, umrli i ubijeni članovi porodice i njihovi prijatelji. Grad u kome sam uspela da se snađem bez mape, bez dobre orijentacije i bez znanja srpskog. Taj grad je moj dom, iako nisam živela u njemu i verovatno nikad neću. To je ljubav koja nema objašnjenje i koju je teško izraziti. Ili je to možda urođena nostalgija. Ili stremljenje ka nečemu što je moglo da bude.

Prevela Sonja Štajnfeld

• השמאל בישראל

חשבתי שהבחירות שהתקיימו בפברואר, שבהן התרסקנו לתהום הנשייה, ילמדו אותנו משהו. אז חשבתי. חשבתי שהשמאל הישראלי יבין סוף סוף שמנהגיו וטיעוניו הישנים שווים לתחת, והגיע הזמן להיפטר מהם ולנסות משהו "חדש" ו"מהפכני", כמו איחוד גאה תחת הערכים המשותפים שלנו – שמשותפים לא רק לנו, אלא לרבים מאזרחי ישראל המיואשים – ודחיפה עיקשת שלהם ללב הקונצנזוס, לבנייה של אלטרנטיבה שלטונית אמיתית – תוך סירוב מוחלט להיכנע לדמגוגיה, לפלגנות ולפחדנות, ליהירות ולטפשות ולניתוק מהמציאות – שמופעלים עלינו מבחוץ, אבל בעיקר מבפנים. אז חשבתי.

הרטוריקה וצורת הפעולה שאני שומעת ורואה בהתארגנויות השמאל שפרחו אחרי הבחירות כפטריות אחרי הגשם הן זהות לחלוטין למה שהיה קודם לבחירות. אנחנו עדיין עסוקים בינינו לבין עצמנו בלהתווכח האם כדאי או לא כדאי להשתמש במילה "שמאל", פור גודס סייק, או לדבר על הכיבוש, או האם לקרוא לעצמנו בשם שהוכיח יכולת שיווקית, אך עלול להוות "בעייה פוליטית" עם אחת או שתיים מתנועות הפיצול העצמי לדעת. ובל נשכח את הדיון המופלא וה"מרתק", שבו אנשים שחושבים אותו דבר בדיוק על הלאומיות הישראלית הנוכחית ותפקודה של הציונות בתוכה מכנים את עצמם "ציונים" ו"אנטי ציונים", וממשיכים לנהל באלימות מיותרת דו שיח של חרשים, מתוך דבקות בעקרונות סמנטיים לוהטים וחשובים כל כך, ושכולם ירדו ביגון שאולה, העיקר שהמילה תנצח. ובתוך כך נכנסים גם הציניקנים המוכרים, ומחברים מסמכים חוצבי להבות שמציעים פתרונות "חדשים" כל כך ישנים וכל כך עלובים, שבא לבכות.

ויש לנו המון רעיונות יפים וטובים, ולפעמים אנחנו גם דוחפים אחד או שניים מהם והופכים אותו לפעילות – שזה נחמד, ראוי וחיובי, אבל למה לעזאזל זה ממשיך להתנהל בצורה אד הוקית, בלי שום מסגרת מארגנת שלא מתביישת בעצמה, ושקוראת בקול גדול – first we take ג'יסר א-זרקא, then we take  ירושלים? לי אישית נמאס מזה. אין לי סבלנות כי אין לנו זמן, וכי דון קישוט הוא אולי דמות ספרותית משובחת, אבל במציאות אין בחיקוי שלו כל טעם. הרבה יותר יעיל לחקות את אובמה, ולהתחיל כבר עכשיו לעבוד על הבחירות. כן, אני יודעת שזו חשיבה לטווח הרבה יותר רחוק ממה שרובנו מכירים בכלל. ולרוע המזל, אני לא מרגישה שמישהו מסובבי משוכנע בכך. אי לכך, מבחינתי האישית בלבד, אני חוזרת לריבוע הראשון – התבוננות, חיפוש ובדיקת האופציות. צר לי. התעייפתי מבזבוז הזמן.

• יום כיפור

אני לעולם לא מבקשת סליחה מאנשים שעימם אני בקשר, ושחשובים לי, ושאולי פגעתי בהם ללא ידיעתי וכו'. זו בעיני צביעות ממדרגה ראשונה. מי שפגעתי בו ללא ידיעתי יכול ליידע אותי בעניין, ואז ניתן יהיה לברר את העניין ולבדוק האם יש מקום לסליחה, האם היתה אי הבנה, או שאולי בעצם לא היה שם כלום – מה שבדרך כלל נכון. מי שנפגע ולא טרח ליידע אותי בעניין, מה לעשות, tough luck. אני, ואף אחד שאני מכירה, אינו קורא מחשבות. למרבה המזל, אנו, בני האנוש, ניחנו ביכולת החשיבה ויכולת הדיבור. ואלוהים המטאפורי אף פעם לא הפסיק לעזור למי שעוזר לעצמו. או לפחות מנסה.

לגבי טיעוני "פגיעה ברגשות" של ציבור אנונימי כזה או אחר, זה לא מעסיק אותי במיוחד, ואת עמדותיי לגביהם ביטאתי יותר מפעם אחת בכל מקום שבו נשמעתי. אף אחד אינו מושלם, ומי שלא מנסה 365 (או יותר, או פחות) ימים בשנה להיות נאמן למה שהוא מאמין בו, גם בפה וגם בלב, תוך כדי ההכרה, ההבנה וההתייחסות לכך שהוא חי בחברה של בני אדם שאינם הוא, שלא יצפה שביום האחד הזה שמכונה יום כיפור כפרתו תשנה משהו. גם חשבונות נפש כדאי לעשות יותר מפעם אחת בשנה, ולו רק לצורך התחזוקה. משום מה כל הרעיון של יום כיפור הפך במרוצת הזמן כאן למשהו דומה מדי לרעיון המחילות הקתולי הפרימיטיבי. לפחות יש להודות למי שזה לא יהיה שלא מעורבים בזה מזומנים. עדיין. בכל זאת, היתה שואה, לא?

ובכל זאת, זה זמן טוב לעצור לחשוב ולכתוב את אשר על ליבי, שהצטבר שם כבר הרבה זמן. השקט מאוד עוזר לזה.

פוסטים נוספים בסדרה:

הימים הנוראים – חלק ראשון – אובמה באו"ם

הימים הנוראים – חלק שני – לאונרד כהן ברמת גן

הימים הנוראים – חלק חמישי – נובי סאד, אהובתי

אני לא בן אדם דתי במיוחד. יש בי אמונה, אך לא בכוח חיצוני, ומטבעה של אמונה כזו היא שקשה מאוד להחזיק בה, שמדובר במאבק. כמעט יומיומי. ה"רגש האוקיאני" שפרויד מדבר עליו די חמק ממני. המקום היחיד שבו אני מוצאת משהו שדומה לתיאור הוא במוזיקה באופן כללי, ובשיריו של לאונרד כהן באופן ספציפי יותר. אם יש לי משהו שדומה לסידור תפילה, הרי שאלו הם הדיסקים שלו שרכשתי במהלך השנים. לרוע המזל, לא תמיד לאדם יש מספיק כסף כדי לקנות את המושב הטוב ביותר בבית הכנסת ביום כיפור. למרבה המזל, בסוף, הוא בא לארץ, ו-1,200 שקלים היה באמת כסף קטן לעומת החישוב שעשיתי שיעלה לי לנסוע לראות אותו במקום אחר בעולם. ואני מתעבת הופעות המוניות. אין אף אדם אחר בעולם שהיה גורם לי לשלם כסף כלשהו כדי לצאת מהבית שלוש שעות לפני הזמן, לעמוד בפקקים, תחבורתיים ואנושיים, ולשבת בצפיפות חולנית עקב חמדנות חולנית במגרש כדורגל עם עוד 50 אלף בני אדם. אף אדם אחר פרט לכהן הגדול של בית התפילה הפרטי שלי.

גם משורה 43, כיסא 145, הוא נראה קטן וכמעט לא אמיתי. ובהתחלה חשבתי לעצמי, שבשביל לראות אותו על מסך הייתי יכולה להישאר בבית. אבל מחשבות הכפירה האלו נגוזו במהירות, וכנס המאמינים התנהל בצורה טובה ביותר, בניצוחו של הכהן הגדול, שאין מה לעשות, יודע איך עושים את זה. הדרשה היתה טובה, הביצוע מהוקצע, והאקוסטיקה, לפחות במקום שבו עמדתי – אלוהית. אבל הרוב היה פירוטכניקה, עד להללויה. כן, אני יודעת, שיר די קיטשי ונדוש. הוא אף פעם לא היה אחד מהשירים האהובים עלי. אבל אי אפשר היה שלא להתרגש מדבקות התפילה של המאמינים. ומאותו רגע שבו הכהן הגדול נדבק בהתרגשות הזאת, הערב הפך לאקסטטי. הקול העמוק, הלחנים המופלאים, המילים החותכות, הלהקה המושלמת, הכל התמזג לכדי הרמוניה אחת. והאיש עצמו – הענווה, הג'נטלמניות, ההבעות – the whole act – הביא אותי לתחושה הכי דתית שאני יכולה להגיע אליה, אותו ורד שפורח בערבות השלג של השקט, כפי שהגדיר קונדרה את המוזיקה של באך, אבל במאה ה-21, שבה הרעש הוא המאפיין העיקרי.

בכל פעם כשאני חושבת על זה לעומק, נראה לי שבאמת, המוזיקה היא התשובה. ולא משנה בכלל מהי השאלה.

עד כה דיברתי בעיקר על עצמי, אבל יש דבר אחד או שניים שיש לומר בנוגע למחלוקת הפוליטית שסבבה את ההופעה הזאת. קריאת תגובות של כל מיני אנשים לגבי החלטתו של כהן לתרום את ההכנסות מהמופע לקבוצת הורים שכולים משני הצדדים הביאה אותי להבין שוב שאין גבול לשפל שאליו יכולה להגיע האנושיות כאן, או לגובה שאליה יכולה להגיע הדמוניזציה של הצד השני. או לעומק ההכחשה. מהצד השני, תנועת החרם התרבותי והאקדמי נגד ישראל גורמת לי להיזכר בעיקר במשפט האלמותי ההוא של איינשטיין, ששני דברים בעולם הם אינסופיים – היקום והטמטום האנושי, והוא לא כל כך בטוח לגבי היקום. חרם בדיוק על אותם מקומות שבהם קיימת כבר, ויכולה לצמוח ולהתפתח, ההתנגדות האמיתית שתביא לשינוי? אולי תעשו חרם על תחומים שיוצרים את הבעיות ומנציחים את הצביעות, כמו פוליטיקה וכלכלה? מה, זה יותר קשה? באמת? כמה עצוב.

מישהו, יתכן שדילן, אמר פעם שהעולם ממילא נשלט על ידי אנשים שאינם מאזינים למוזיקה. אבל למה לעזאזל שניתן להם לעשות את זה? לא נמאס כבר?

פוסטים נוספים בסדרה:

הימים הנוראים – חלק ראשון – אובמה באו"ם

הימים הנוראים – 3 ו-4 – השמאל בישראל, ויום כיפור

הימים הנוראים – חלק חמישי – נובי סאד, אהובתי

מעטות הן הפעמים שבהן מנהיג פוליטי אומר בדיוק את כל מה שאני חושבת, אחד לאחד, ועוד יותר מעטות הן הפעמים שבהן אני מאמינה לו שהוא מתכוון לדבריו, מאמין בהם, ומתכוון לעשות את כל שביכולתו כדי לנסות לממש אותם הלכה למעשה. למעשה, לפני נשיא ארה"ב הנוכחי, ברק אובמה, זה קרה רק פעם אחת, ב-1992, וכולנו יודעים איך זה נגמר. אין לי ספק שהדרך שבה בחר רבין אז, אובמה עכשיו, ואם תרצו, גם המהטמה בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, היא הדרך הקשה ביותר, האמיצה ביותר והפחות מתגמלת שיש, ועם זאת, היחידה שיכולה לעשות משהו באמת בעולם הזה.

הקושי והאומץ העילאיים שמתגלמים בבחירה בדרך הזו נחשפים בצורה אקוטית ביותר בעובדה הפשוטה שמספיק אקט אחד עיוור ואידיוטי של אלימות כדי למוטט אותה. כושר השכנוע הנדרש כדי להציב את עקרון התקווה באותה רמת הנעה של עקרון הפחד הוא אדיר, ובדרך כלל צריכות להתלוות אליו נסיבות כל כך נואשות, עד כדי כך שהפחד כבר לא ממלא את תפקיד ההנעה הרגיל שלו, והופך לייאוש, שבתורה הופכת לאדישות – אבל לא אדישות סטטית, אלא אדישות שלא רוצה להיות שם, שרוצה להיפתר, אדישות שהיא גירוד מציק, פצע פתוח, דחף דוחק. רוב האנושות נמצאת כבר במקום הזה. ועכשיו נותרת השאלה הנצחית והחוזרת – במה נבחר הפעם? ברע, או בטוב? בפחד, או באומץ? בפחד, או בתקווה?

כמו בכל מקום וזמן שבו האנושות מנסה לקבוע את גורלה ולא רק להיגרר אחריו, מדובר במידה לא קטנה של הימור, ו-conviction. כן, אמונה. אבל אמונה עצמית, בלי פניה לשום גורם חיצוני. אמונה שאפשר גם אחרת. אמונה שאדם אחד יכול בכוח מחשבתו ורגשותיו להזיז משהו אצל עוד הרבה אנשים, שבתורם יזיזו משהו בעולם. וכמה פעמים שיקרה דבר כזה – עדיין בכל פעם כשזה מנסה לקרות שוב, כל הסיפור מתחיל מחדש. הפרעת החרדה האינסופית של האנושות. Practice, במקרה הזה, does not make perfect.

הנאום שנשא נשיא ארה"ב באו"ם היה בדיוק דבר כזה. כל הסחות הדעת שהיו אחריו – קשקושיו ההזויים של קדאפי – מלך מלכי הפארסה, קשקושיו הפאתטיים של השקרן מפרס, וקשקושיו האידיוטיים, היומרניים וחסרי הכיסוי של השקרן מירושלים – לא משנים את זה. בפשטות, בלי התלהמות, בלי ניסוחים גרנדיוזיים מדי, ובלי בולשיט, הוא אמר למוסד הזה את האמת בפנים.

המוסד הזה קם אחרי המלחמה האכזרית ביותר שידעה האנושות, על בסיס כמה לקחים חשובים, שמתרכזים ללקח בסיסי, יסודי וקריטי אחד – הריבונות אינה מספיקה יותר לקביעת גבולות ביחסים בינלאומיים, וצריך משהו מעליה. המוסד הזה הצליח בימי הקמתו לקבוע תיאורטית את מה שלא הצליחו לעשות לפני המלחמה – שיש מותר ואסור גם לריבון, גם במלחמה. שיש דברים שמתייחסים ל"אנושות" כולה. אבל לקביעה התיאורטית הזאת לא ניתנו שיניים מעשיות, ואלו נשארו בידי הריבונויות החזקות יותר. ועכשיו, עשרות שנים אחרי, אנחנו נמצאים בדיוק באותו מצב, רק קצת יותר גרוע, קצת יותר מסובך, ועם מחיר שרק הולך ועולה. שייגבה מכולנו.

"The time has come to realize that the old habits and arguments are irrelevant to the challenges faced by our people".

אמר אובמה. ובואו נחשוב על זה רגע. רוצים סנקציות או תקיפה באיראן? מתי סנקציות עזרו אי פעם, פרט להתארגנות שהחלה באופן אזרחי נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, שהביאה אולי לסיומו, אך לא לעתיד טוב מדי עבור תושבי דרום אפריקה, אם לדבר באנדרסטייטמנט מטורף, ולכן גם יעילותה מוטלת מאוד בספק. על קים ג'ונג איל מוטלות סנקציות כבר שנים. בינתיים, מי שסובל מהן היא האוכלוסייה האזרחית, שרעבה – ליטרלי – ללחם כבר 11 שנה – ולא תוכניות הגרעין של המטורף או מחנות הריכוז למתנגדי משטר שהוא מקים. הטלתם סנקציות על סרביה אחרי המלחמה, ומה שיצא מזה זו שחיתות עמוקה במישור הפוליטי, וייאוש עמוק עוד יותר במישור האזרחי. צעירים שאין להם עתיד נוטים לשתות את עצמם לדעת ולהצביע, אם בכלל, למי שמציע מידה ולו הקטנה ביותר של שיקום הגאווה העצמית והלאומית.

כולנו יודעים את כל הדברים האלו. החברים באו"ם בוודאי יודעים אותם מצויין. יותר מדי כשלונות, יותר מדי מלחמות, יותר מדי פשעים נגד האנושות זרמו בהדסון מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהאמת הכואבת הזאת. השיטות הישנות הן קשקוש מוחלט. צביעות במקרה הטוב, ואוזלת יד במקרה הרע. הסיבות הן ברורות. אז מה קרה, לעולם נגמר השכל? נגמר האומץ? אי אפשר לחשוב על רעיונות אחרים, שאולי יעבדו ואולי לא, אבל לא בטוח שייכשלו?

ומה משמעות הניסיון הנואל לקרוא לאחמדיניג'אד ול-puppet master שלו, חמינאי, בשם "איראן"? לא ראינו לאחרונה שיש אנשים שרוצים דברים אחרים באותה מדינה ממש, ומוכנים לסבול עינויים ולמות בשביל זה? לא ראינו אלף אלפי פעמים שכפייה חיצונית לא מביאה באמת לשינוי פנימי? ולמה לא ללכת על חיזוק הכוחות המתנגדים מבפנים? הם בוודאי יודעים הרבה יותר טוב מה טוב להם, הרבה יותר טוב מארה"ב הישנה שהובילה את האו"ם בפטרונות מתנשאת. מה יתנו לנו סנקציות שיפגעו בעיקר בהם, וגרוע מזה – ידחפו אותם לזרועות הקיצוניות הלאומנית? מה תועיל לנו תקיפה, שתפגע בעיקר באזרחים – כמו בעיראק, כמו באפגניסטן, כמו תמיד? (וכן, ראיתי שביבי שילם להם מס שפתיים, ומיד המשיך להדחקה ולהכחשה. ולשקרים). לא הספיקו לנו הכישלונות העלובים בלבנון ובעזה, שנתנו לאוייבנו את כל התחמושת התעמולתית שלה היו זקוקים תחת פרדוקס הכוח הכל כך ברור מאליו שבו אנחנו שרויים? לא נמאס כבר?

לאובמה, מסתבר, נמאס כבר. ולכן הוא זרק לאו"ם את הכפפה, ואמר – אנחנו לא נחלץ אתכם מהבוץ שבו אתם שרויים באמצעות האלימות הבסיסית שבה עשינו את זה עד עכשיו. לא נגיד לכם יותר מה לעשות, ולא נכפה עליכם את האינטרסים הצרים שלנו – כי זה מנוגד לאינטרסים שלנו. עכשיו הגיע הזמן שכולנו נעשה את זה ביחד – נצא מהבוץ ביחד, או שנשקע בו ביחד. ואי אפשר יותר לחכות עם זה, כי אנחנו כבר שקועים בו עד צוואר.

השקרן מפרס והשקרן מירושלים מנסים למחות את הדברים האלו, ולהחזיר אותנו לגישה הישנה וה"טובה". היא בהחלט טובה להם. בלעדיה, אין לאנשים מסוגם זכות קיום. אבל למה לעזאזל שניתן להם לעשות את זה? לא נמאס כבר?

לטקסט ולווידיאו, כאן

פוסטים נוספים בסדרה:

הימים הנוראים – חלק שני – לאונרד כהן ברמת גן

הימים הנוראים – 3 ו-4 – השמאל בישראל, ויום כיפור

הימים הנוראים – חלק חמישי – נובי סאד, אהובתי

בורות, התלהמות, פרובינציאליות וסתם טיפשות הם מה שהביאו אתמול לניפוח סיפור קרן הנפט (אני ממש לא יכולה להתרגל לשמה החדש, סורי) של נורבגיה לממדי "חרם על ישראל" ופאקינ נזיפה ממשרד החוץ. הצביעות העיקרית היא לא מצידה של נורבגיה, או מועצת האתיקה הלאומית שלה, או הקרן. הצביעות העיקרית היא מצידה של ישראל. בישראל, הניאו ליברליזם זה אחלה ולכסף אין ריח, ואפשר להיות בעשיריה הפותחת של סוחרי הנשק העולמיים (כולל נשק שמגיע לכל מיני מקומות שאפילו נורבגיה לא מגיעה אליהם) או לייצא ידע צבאי לכל מיני רפובליקות בננות, עד שזה מגיע למשהו שמדינה אחרת עושה ושאפשר לעשות מזה "שואה ביזנס". למרבה המזל שלנו, שר החוץ שלנו מספיק בור בענייני שואה (או, בעצם, בונה על הבורות של הציבור) כדי לעשות מכל דבר "שואה ביזנס" בלי להתבייש.

אבל מילא הצביעות שלנו – הגיחוך שלנו אפילו יותר כואב. הסיפור זה הביא לתודעה הלאומית הישראלית משהו, שאם היינו קצת פחות אידיוטים היינו עושים ממנו מחאה ציבורית רחבת היקף. לא נגד נורבגיה. נגד הממשלה שלנו, סדר העדיפויות שלה, האופן שבו היא מתייחסת אלינו כאל מטומטמים גמורים, ולצערנו כי רב בדרך כלל צודקת, האופן שבו היא רומסת אותנו, זורקת אותנו לכלבים, משתמשת בכספנו שהורווח בעמל למלחמות האגו שלה בעולם, ומייצרת מסכי עשן בלי סוף כדי להמשיך ולהחזיק אותנו בשעבודנו לטפשות הזאת.

שמה החדש של קרן הנפט הוא משמעותי לעניין זה: קרן הפנסיה הממשלתית של נורבגיה (על שני חלקיה – הגלובלי והמקומי). מבחינת הנורבגים, אולי שינוי השם בשנת 2006 הוא קצת יופמיזם צבוע שנובע מכך שלא נעים להם כל כך שכל הכסף הזה מגיע מנפט, אבל זה לא כל כך משנה, כי המהות של הקרן הזאת נשארה בעינה מאז הקמתה בשנות התשעים ועד היום – לעשות כסף בשוק החופשי, ולהשתמש בו לרווחת התושבים.

ביותר ממובן אחד, האופן שבו הנורבגים מנהלים את עצמם, את המדינה שלהם ואת כלכלתם הוא ראוי להערכה, שלא לומר – ראוי לחיקוי, עם התאמות, כמובן. הם סוציאל דמוקרטיה כמו שסוציאל דמוקרטיה צריכה להיות – מצד אחד, הם נמצאים במקומות טובים בדירוגי החופש הכלכלי הסופר ליברליים. מצד שני, הם במקום השני בעולם מבחינת תוצר לנפש (יעני, איכות חיים). מצד שלישי, המדינה הנורבגית מספקת לאזרחיה שירותים ברמות גבוהות ביותר. מצד רביעי, הם גם מיישמים, בהדרגה ותוך בחינה אינסופית, כל מיני רעיונות נעלים כמו למשל שוויון בין גברים לנשים – דה פקטו, ולא באמצעות תירוצים. לא ידוע לי על מדינה אחרת שחוקקה בחוק חיוב חברות להחזיק שיעור מסויים של נשים בדירקטוריונים – או שהחברה תיסגר. ברור שהם לא מושלמים, כמו שהקריטריונים האתיים עצמם, וכמו שהדיון במוסר עצמו, אינם מושלמים בעולם שאין בו שחור לבן. אבל הם לפחות מנסים, מה שלא ניתן להגיד כמעט על שום מדינה אחרת בעולם.

ואחת הדוגמאות היפות והבולטות לכך היא קרן הנפט האמורה. בנורבגיה התגלה נפט – לא הרבה נפט, אגב. בסך הכל 1% מהעתודות העולמיות. הם פעלו בחריצות נורבגית אופיינית, והפכו ליצואני הנפט השלישים בגודלם בעולם, מכיוון ששיטות הפקת הנפט שלהם הן היעילות בעולם. בשקט ובלי צעדי ראווה, החליטו הנורבגים שאם כבר יש מזל מהסוג שעושה כסף, אז בואו נשתמש בו לטובת כולם. אז הם הקימו את הקרן. בשנים האחרונות, כשקרנות ההון הממשלתיות העצומות של מדינות כמו סעודיה הסתובבו בעולם וקנו ארמונות מעופפים, קרן הנפט הנורבגית בחרה באסטרטגיית השקעה סולידית. גם כשהפיתוי היה גדול מאוד, וכשסיכונים גדולים הניבו רווחים דימיוניים, הנורבגים, משעממים שכמותם, המשיכו להפעיל מדיניות השקעה של פיזור סיכונים מקסימלי – כלומר – השקעות קטנות בהרבה חברות.

משום מה בתוך כל הסערה אתמול שכחנו לציין את הנתון החשוב ביותר – ההשקעה של הקרן באלביט, ששווי השוק שלה הוא כמה מיליארדי שקלים טובים (כ-10, למען הדיוק), היא בקושי חמישה מיליון דולר. מתוך השקעה כוללת של 244 מיליון דולר שהקרן הנורבגית משקיעה בישראל. ויותר מזה. הקרן השקיעה בישראל – נכון לתחילת 2008 – בסך הכל 1,474 מיליון קרונות נורבגיות (כמעט בסדר הגודל של השקעתה של הקרן בהודו). לעומת זאת, היא השקיעה באותו זמן במספר מדינות ערביות (קטאר, עומאן, סעודיה ומצרים, ליתר דיוק) סך כולל של 670 מיליון קרונות נורבגיות. קצת פחות מחצי. ההשקעות, אגב, הן אגרגציה של השקעות בחברות בודדות. הקרן לא משקיעה במדינות.

בחברות סיניות, אגב, השקיעה הקרן באותו זמן בערך מיליארד דולר. בקושי ההשקעה שמשקיעה וול מארט במדינה בשנה. וכשבוחנים את הנתונים לפי נתחים מהפורטפוליו, רואים שהמדינות שזוכות לנתחים הגדולים ביותר הן, באופן טבעי, בריטניה, ארה"ב, יפן, גרמניה, צרפת, איטליה ושוויץ. ורק במקרה של ארה"ב ובריטניה מדובר בנתח של יותר מ-10% (בארה"ב, אגב, הם השקיעו לרוע המזל יותר מדי, מאחר והתשואות שלהם על ההשקעה בשנה שעברה היו שליליות).

בכל מקרה, האופן שבו הנורבגים משקיעים את רווחי הנפט שלהם אינם מעניינו בשום צורה שהיא. אז הם מנסים, מאז שנת 2004, ליישם מדיניות של השקעה אתית (בצורה אינטליגנטית ומרתקת, שאפשר רק ללמוד ממנה, כולל בחינה מחודשת תמידית של הקריטריונים, כולל מועצת אתיקה שמכילה חמישה אנשי מקצוע – פילוסופים, משפטנים, מומחים לבטיחות וכדומה, כולל התייעצות ציבורית מפעם לפעם). שיבושם להם. אין לנו יותר זכות להגיד להם מה לעשות שם, או לנזוף בהם, או להפוך את זה ל"חרם", מאשר יש לנו זכות להגיד למשקיע פרטי מה לעשות עם כספו. אני אישית חושבת שזה נפלא שמישהו מנסה, בעולם הצבוע, השטחי והעצוב הזה, אבל זה לא כל כך רלוונטי לעניין.

כישראלים, שנתונים למדיניות כלכלית (ובכלל) כל כך מזלזלת מצד הממשלה שלהם, מה שאמור לעניין אותנו יותר זה האופן שבו הנורבגים משתמשים ברווחים האלו כדי לשפר את איכות החיים של התושבים שלהם. ובכל הנוגע לכך, מי שצריך להיקרא לנזיפה זה ראש הממשלה שלנו. על ידינו. וכמה שיותר מהר.

ראשית, אני רוצה לפתוח ולומר שאני מוצאת את רוב הדיונים (אם אפשר לקרוא לתחרויות השלכת הבוץ והגמדים האלו בשם הזה בלי להתבזות, כמובן) שמתקיימים בעניין בימים (או השבועות, זה מרגיש כמו נצח…) משעממים כמעט יותר מכל דבר אחר שנתקלתי בו כבר שנים, ולצערי נתקלתי בשעמומונים רבים בחיי. בימים כתיקונם הייתי מעדיפה לצפות בטיח מתקלף מאשר להיחשף אליהם, אלא שלרוע המזל, כמה מחבריי הטובים ביותר מאוד מתרגשים מהעניין.

בכל מקרה, פור דה רקורד, הייתי רוצה לנסח בצורה נחרצת את עמדתי בעניין, ולבקש מכל מי שחושב שהוא עלול לדבר איתי על זה לקרוא את הפוסט הזה ולעזוב אותי במנוחה. בחיי, אתמול העדפתי לנהל שיחה על הפילוסופיה של האסתטיקה, אחד מהנושאים השנואים עלי בתחום האהוב עלי, מאשר לדוש שוב ושוב ביתרונות ובחסרונות של טוויטר ככלי שיווקי.

שנית, הציבור לא מטומטם. נקודה. או יותר נכון לימים אלו – לרוב הציבור לא אכפת, ולשאר הציבור אין סבלנות. יש ציטוט של איזה הוליוודי אחד שחביב עלי מאוד, שטוען שאפשר לעבוד על כולם כל הזמן, בהנחה שהפרסום נכון ושהתקציב גדול מספיק (דהיינו, בלתי מוגבל). למרבה המזל, שני התנאים האלו אינם מתקיימים ביחד כמעט אף פעם. כשכבר מושקע תקציב גדול, זה נעשה בדרך מטומטמת לחלוטין, וכשעושים כבר משהו חכם, אז אין תקציב כדי להעיף אותו למעלה. ורשימת הדוגמאות ארוכה כאורך הגלות.

לפעמים, אפשר לעבוד על הציבור לא בגלל שהציבור לא רואה שזו עבודה בעיניים, אלא בגלל שאין לו ממש כוח או חשק להתמודד עם המצב. בישראל נהוג לנצל את המצב הזה, המכונה בלשון העם בשם "ייאוש". אבל גם זה קצר טווח, והתופעה הזאת טובה אולי רק כדי למנוע פעולה, אבל ממש לא כדי להניע לפעולה. כלשהי. כולל הפעולה הפשוטה של גיהוץ כרטיס האשראי.

שלישית – יש לזכור ולשנן את האקסיומה שתמיד, תמיד, תמיד – מוכחת כנכונה. אין דבר כזה, קיצורי דרך. פשוט אין. גם אם השיווק מושלם והתקציב לא קטן, כשהמוצר מחורבן כל העסק נופל. כשהמסר לא משכנע, גם סיסמאות נהדרות לא ירימו אותו מגובה הדשא ויהפכו אותו לתנועת המונים. אפילו הרגע היפה ביותר של טוויטר, ההתקוממות העממית באיראן, לא הפך את הכלי הזה למשהו שעושה מהפכות. האיראנים ממשיכים וימשיכו לעבוד קשה, מי יתן שיצליחו – אבל אין שום וודאות – כדי להשיג את שחרורם מעול העריצות. הם נדרשים ויידרשו להמשיך להקריב ולסכן ולהילחם ולמות בשביל זה – כמו שהיה תמיד בהיסטוריה, עם או בלי טוויטר. כמה מהם עלו לרגע לתודעה כגיבורים שנלחמים בעריצות על חירותם דרך מכשיר הפצת האינפורמציה הזה. חלקם אינם עוד בחיים, חלקם עברו עינויים, חלקם נשברו ברוחם, וחלקם אולי עוד יצליחו, אבל המהפכה will not be twitterized, אלא תתבצע, או שלא, בחיים האמיתיים, שבהם הכאב והפחד וההקרבה והניצחון או ההפסד הם אמיתיים לגמרי, ונחווים ונקנים בעבודה קשה וממושכת. כמו תמיד. הכלים השתנו אולי. המהות – ממש לא.

טוויטר, לעניות דעתי, הוא כלי עזר חדשותי. וגם כאן, הוא לא מייתר את העבודה הקשה והמפרכת של אנשי החדשות (לפחות כפי שהיא אמורה להתבצע). כמו שיחות עם מקורות בברים אפלים או מגרשי חנייה נטושים, כמו "האימייל האדום", גם כאן, הנתונים מגיעים, וצריך להפוך אותם למידע מהימן. פחות או יותר. עד כמה שאפשר. פלאי הטכנולוגיה יכולים לסייע, אבל לא לעשות את העבודה במקומנו. בנוסף לכך, טוויטר הוא שירות צ'אט, ולא מהטובים שבהם. רוב מה שקורה שם משעמם ברמות בלתי נתפסות. ובכל מקרה, אם מישהו רוצה להתחיל שם איזה משחק מטופש, ויש אנשים שרוצים להשתתף בו, מסיבותיהם שלהם יהיו אשר יהיו (שעמום זו בהחלט סיבה מאוד חזקה לעשות דברים כאלו, ואין בכך כל פסול…), שיבושם לשני הצדדים. כל הפסיכולוגיה בגרוש עם חור שמתלווה לזה לא מוסיפה שום דבר לרמת העניין שהעניין הזה מעורר. אבל כמובן אם יש משועממים שזה מה שהם רוצים לעשות – שיבושם גם להם.

המסקנה האישית והסופית שלי מכל הסיפורים האלו היא שהסחות דעת זה נחמד ונחוץ לפרקים, אבל אין תחליף לחיים, ולניסיונות האינסופיים להבנתם. ומי שמנסה למלא את החלל הזה שלא באמצעות דיונים כנים ואמיתיים בין בני אדם, אלא דווקא באמצעות מסעות הטלת רפש ואיומים וסתם טפשות מבזה, שלא יתפלא שהוא מוצא את עצמו בעוד זמן לא כל כך רב מול שוקת שבורה וללא כלום. ומצד שני, למי אכפת.

למען הגילוי הנאות, אני חייבת לומר שהחודשיים האחרונים בחיי היו בין האינטנסיביים, אם לא האינטנסיביים ביותר – שחוויתי אי פעם. הם היו כל כך אינטנסיביים שאני אפילו עוד לא מסוגלת לכתוב על שום דבר ממה שקרה בהם, ולכן אני נטפלת לשטויות כמו טוויטר, כי בכל זאת, צריך לכתוב משהו. אני מקווה שבקרוב אוכל להתחיל לעבד בצורה סבירה שתגיע לכלל כתיבה לפחות את הנסיעה שלי לסרביה באמצע יוני, לביקור אצל משפחה (שפגשתי בפעם הראשונה) ולסוג של טיול שורשים חלקי, חוויה נפלאה ומטלטלת משהו, שמילאה אותי בצורות שאני כאמור עוד לא מצליחה להתחיל להבין. בינתיים, אסתפק בשתי תמונות, של העיר שבה הייתי עשויה להיוולד, ושל רגע אישי עם אנדרטה.

יש כל מיני דברים שהופכים את האדם למשהו שונה משאר הטבע, ל"נזר הבריאה". זה מצד אחד. מהצד השני, האדם הוא לא רק שונה משאר הטבע, אלא גם חלק ממנו, כלומר, בעל חי, שמכיל בתוכו גם אינסטינקטים ודחפים של החיה שהוא. הקיום האנושי בעולם הוא מורכב מאין כמוהו.

המוסר, למשל, או האידיאולוגיה והמושגים והרעיונות המופשטים, הם משהו שייחודי לאדם, ועוד יותר ייחודי מזה היא נכונותו של אדם למות למען דברים אלו, להרוג למען דברים אלו, ולעיתים נדירות יותר – לחיות למען דברים אלו ולפיהם. זה מצד אחד. מהצד השני, טוענים אנשים שהאלימות, השנאה, הטריטוריאליות, דחיית השונה וכו' הם "טבעיים", כלומר – חלק מהטבע שאליו שייך האדם. מהצד השלישי, עוד לא ראינו בעל חיי שמפתח כלי נשק הרסניים ומשמיד באמצעותם קבוצות גדלות והולכות של בעלי חיים אחרים מאותו מין. זה לגמרי ייחודי לאדם. מי שטוען שזה "טבעי", שלא לומר מוצדק, להשתמש באמצעים לא טבעיים אלו כדי להביא לידי ביטוי את התכונות ה"טבעיות" שציינתי לעיל, סותר את עצמו בצורה עמוקה ביותר, שלא לומר – מספק תירוצים ולא הסברים, ותירוצים בלתי משכנעים בעליל. את הקטגוריות וההגדרות והמושגים והחלוקות ביצענו בצורה לא "טבעית". את הטכנולוגיה פיתחנו בצורה לא "טבעית". אבל את החובה לאחריות, הלא "טבעית", את המוסר הלא "טבעי", אנחנו דוחים למען סיפוק דחפים "טבעיים"? קצת קלוש, הייתי אומרת. קצת נוח מדי.

רגשות – ברמה מסוימת – הם דבר טבעי. לכל יצור חי כמעט יש מערכת לימבית – רגשית. רמת ההתפתחות המוחית יכולה ללמד אותנו הרבה לגבי יכולתו הרגשית של היצור החי. ולא פעם ולא פעמיים, אני לפחות נדהמת מהיכולות הרגשיות של בעלי חיים שחיים איתי בבית. מצד שני, יש אופציה רצינית שזו האנשה. כשאני חושבת שהחתול נבוך או כועס או בדיכאון, למשל, רוב הסיכויים הם שאני מחילה עליו תפיסה אנושית שלא ממש מתאימה לו. מצד שלישי, אלו המושגים שנתונים בידי, ואני באמת עושה את מירב המאמצים לתפוס את החתול בחתוליותו, ולא לנסות ולהפוך אותו לאדם. חתול אינו כפוף לכללי ה"טוב" וה"רע" האנושיים, ולעיתים קרובות פועל על סמך אינסטינקטים לא מתווכים. כשחתול הורג ציפור, או גור, או שורט את היד שמאכילה אותו, הוא לא "רצח" או "בגד". כשחתול מגלה כלפיך חיבה, או "אוהב" אותך, כפי שהיינו רוצים לחשוב, יש בזה משהו כל כך "טהור", בדיוק מאותה סיבה.

אצל האדם אין כבר דבר כזה, אינסטינקט לא מתווך. אפילו הרעב שלנו מתווך. וגם זה הופך אותנו למיוחדים. גם זה "מותר האדם". היכולת שלנו לאהבה היא בעיני הביטוי הנעלה ביותר של העניין הזה. תצרפו לזה את היכולת שלנו להתפתחות מחשבתית מבחינת ההפשטה וההשפעה הממשית שלה על העולם ה"טבעי", ותקבלו אולי את הצד היפה ביותר שלנו. גם זה, כמו כל דבר אנושי, יכול ללכת לכאן או לכאן, ל"טוב" או ל"רע". אהבה היא מניע חזק ביותר. גם תשוקה. והיא מניע בלתי צפוי וכל כך אינדיבידואלי, שדי ברור למה כל השיטות המאחידות התנגדו כל כך לתת לה חירות במשך כל השנים – עד היום.

ברומן 1984, למשל, הקטע המשמעותי ביותר בעיני, מה שמחזיק את כל המשטר הטוטליטרי ההוא על כנו, הוא לא "האח הגדול", אלא "הליגה האנטי מינית". תוציא את השליטה הזאת, והכל יתפורר. ה"רמז" העמוק ביותר לכך הוא הדרישה "לאהוב את האח הגדול" ולבגוד באהבתך האמיתית ("תעשו את זה לג'וליה…). לא לכבד, לא לציית – לאהוב. בשיטות המאחידות הגדולות מופיעים ניצוצות כאלו, דווקא מהכיוון החיובי, אך הם שוליים ולרוב נבעטים למען הצדקות של שנאה ודיכוי. מצד אחד, אנו נתבעים "לאהוב את הגר" – לא רק "לכבד את זכויותיו", ואחד מגדולי חכמנו אומר ש"ואהבת לרעך כמוך" זו כל התורה כולה על רגל אחת. מהצד השני, הדיכוי של מיניות האישה, והדיכוי של מיניות האדם באופן כללי, האיסורים החמורים על אהבות מסוגים שאינם גבר ואישה לצורך הולדת ילדים, הם חלק מהותי מהשיטה החברתית הממשטרת, המאחידה. וזו יכולה להשתנות, ואף משתנה, עם הזמנים, עם הרעיונות השונים, עם ההתפתחויות המדעיות, עם הגילויים האנושיים. לפעמים היא נעלמת, לפעמים היא משמרת את הגרעין שלה אבל הופכת למשהו אחר – אם היא רוצה לשרוד.

אנחנו דווקא היינו די טובים בלשרוד, למורת רוחם של רבים. תמיד השכלנו להשתנות עם הזמנים ועם הסביבה, ותוך כדי כך לשמור על הליבה שלנו – שכוללת גם הפשטה, גם מוסר וגם מבנה חברתי בסיסי ומגן בשלושה איסורים "קטנים" – על עבודה זרה, על שפיכות דמים ועל גילוי עריות. את הליבה המצומצמת הזאת והרעיונות הכל כך גדולים ואנושיים שעומדים מאחוריה נשאנו עימנו לכל מקום לכל אורך הדורות. ורק כאן, ב"מדינת היהודים", שאננותנו גברה, ובעטנו במה שנותן לנו חיים, במחשבה ובהתפלפלות ובפשרה האינסופית שנתנה לנו חיים אפילו כשעצם החיים האלו היו תחת איום ממשי. אבל עכשיו, נראה שאנחנו, ככעם וכמדינה מוכנים משום מה לקבל כמובנת מאליה וכאופציה ממשית את האפשרות של חורבננו ושל היעלמותנו, ולפעול במרץ לכיוון הזה. האם זה באמת הדבר היחיד שאנחנו ממש טובים בו, לנוכח ניסיון העבר? ואולי הגיע הזמן להתחדש?

אנחנו, ולא רק אנחנו, מפחדים פחד מוות מלתת חירות לרגשותינו ולתשוקותינו. נראה לנו שהדבר יחריב את העולם הנאור והרציונלי שבנינו לעצמנו, שבו לכל דבר יש תירוץ. מה שלא מובן לנו לא יכול להסתובב חופשי. המצב הוא כמובן יותר מורכב מזה. אנשים מתנגדים התנגדות עזה לרעיון שאפשר גם ללמוד בתחום הרגשי, שאפשר גם ללמוד איך להיות חופשי, איך להתמודד עם החירות. מה זה אפשר – צריך. ההיסטוריה מלמדת שחירות היא דחף. כל חיית בר לכודה יכולה ללמד אותנו את זה. אבל חיות בר כלואות גם כשהן אינן לכודות, על ידי הטבע שלהן, הלא מתווך. כשוויתרנו על זה עם אכילת התפוח, ויתרנו גם על הפשטות.

כל אלו היו הגיגים מופשטים למדי, אבל יש להם גם הקשר קונקרטי, והוא שהיכולת שלנו לבחור גם באהבה היא חלק בלתי נפרד מ"מותר האדם". אם אני מסתכלת בצורה קצת פחות שטחית על הוויכוח בנושא ההומוסקסואליות, למשל, האם היא "טבעית" או "בחירה", אני חושבת שבכל אחד מהמקרים, אין בטיעוני הנגד שום בסיס לפסילה. יכול להיות, וסביר להניח, שהנטייה היא "טבעית", לפי ההגדרה השבלונית ביותר של טבעי. בכל מקרה, בכל סוג של אהבה, כרגש או כתשוקה, יש אלמנט של בחירה. ומה יכול להיות יותר אנושי מלאהוב את האדם שמולך, בלי קשר לשום מושג שקשור אליו, אלא רק למי שהוא? ומה יכול להיות יותר טבעי מלנסות ולשבור את החומה המושגית הניצבת בינינו לבין כל אדם אחר באמצעי הלא בלתי מתווך, אך לכאורה הפחות מתווך מכל השאר, פחות מתווך מושגית, דהיינו – הקרבה הפיזית הפשוטה, ההתמזגות הפיזית הפשוטה? כמובן שזה אף פעם לא פשוט. אנשים השתמשו במושגים רבים, כמו כבוד, משפחה, לאום, גזע, דת ומין, כמו פוליטיקה ואידיאולוגיה ודיפלומטיה ומה לא, כדי לתווך עוד ועוד את החיבורים ביניהם. לא טיעון של "טבעי" ולא טיעון של "בחירה" מחזיקים מים כאן, לא לכאן ולא לכאן.

הוויכוח העמוק יותר הוא ויכוח של הפתיחות מול ההסתגרות, המגוון מול האחיד, התקווה מול הפחד, הארוס מול התנאטוס. והבחירה נמצאת, לרוע המזל – אבל כמו תמיד, בידינו. וזה הרבה יותר מפחיד מלירות – בכדורים או במילים.