וארופקיס מדבר מאז 2010 (והוא התנגד כבר ל"תוכנית החילוץ" הראשונה) בערך על דבר עקרוני אחד. לטענתו, יוון פשטה רגל ב-2010, וכל מה שקרה אח"כ נועד להיכשל מראש ולא היה שום דבר חוץ מאשר "extend and pretend" – לא משנה כמה כסף הזרימו וכמה קיצוצי צנע עשו – מכיוון שכל זה התבסס על ההנחה השקרית שמדובר בבעיית נזילות בלבד. וכך, חוב שלא היה בר קיימא ב-2010 נהיה עוד פחות בר קיימא ב-2012 (שאז נעשתה עוד "תספורת" לנושים פרטיים ועוד העמסת חוב על כתפי משלמי המסים ביוון ובכל רחבי הגוש), ואפילו פחות בר קיימא ב-2015, אחרי שצעדי הקיצוץ שהתלוו לו, שהתבססו גם הם על הנחות ותחזיות שגויות, הובילו להתכווצות התמ"ג ב-25% (ובכך באופן טבעי להתנפחות דרמטית של יחס החוב-תוצר גם בלי שהחוב גדל). והמחיר לכולם רק גדל והלך ככל שנמשכה העמדת הפנים הזאת.

כלומר, לטענתו של וארופקיס, הדבר האחרון שצריך לעשות זה לשפוך על יוון עוד כסף ועוד תנאים, ומה שכן צריך לעשות זה פריסה מחדש של החוב באופן שיאפשר למדינה לעבוד (כמו שהוא אומר, משהו שכל בנקאי בסיטי של לונדון היה ממליץ עליו, לא שר אוצר שמאלני משוגע. לשעבר), מלווה בצעדים מעודדי צמיחה, ברפורמות מבניות עמוקות (למשל, אגב, משהו שכבר קורה עכשיו מתוך שלא לשמה – הרחבת השימוש בדביט ובקרדיט כדי להתמודד עם העלמות מסים, אבל הוא דיבר, גם בהצעות שהגיש, גם פומבית וגם עם אישים כמו אנחל גורייה ראש ה-OECD, ומוסדות כמו ה-ILO (ארגון העבודה הבינלאומי)), על תחומים רבים ונרחבים, כולל פנסיות, שוק העבודה ומערכת המס) ובגישה לתוכנית השקעות בכלכלה האמיתית. כל זאת, תוך מאמץ מרוכז ופרטני לא לפגוע בקבוצות אוכלוסייה חלשות שנפגעו כבר יותר ממה שהן יכולות לשאת, ותוך מאמץ עילאי להעמיד במרכז – גם ביורוגרופ עצמו – את האסון האנושי שאליו הובילו התנאים השרירותיים והתיאורטיים האלה.

עם כל הכבוד לתורת המשחקים, שאין לי שום הבנה בה וואטסואבר, אני לא רואה ולא ראיתי כאן שום משחק מצדו. רק חוסר נכונות לשתף פעולה עם משחק של העמדת פנים. ה-7 מיליארד שנשארו בממורנדום הישן ושעכשיו מוצעים כ"הלוואת גישור" היו בכל מקרה אמורים לעבור כמעט אך ורק לכיסוי ה-fiscal cliff של החודשים האחרונים (כלומר, תשלומים ל-IMF ול-ECB), אם עושים את החישוב, כך שכל סיפור הדיפולט ל-IMF הוא בתוך משחק הנדמה לי הזה. וסוכנויות דירוג האשראי הן חסרות משמעות לחלוטין ברמות האלה של דירוג זבל וכשממילא אתה נמצא מחוץ לשווקים הבינלאומיים ואפילו לא יכול להנפיק אג"ח פנימה (משמעות החלטת ה-ECB מ-4 בפברואר).

הדבר היחיד שאפשר לומר שהוא "הימר" עליו היה שהם ישמרו לפחות על החוקים שהם קבעו, אם כי כבר ב-4 בפברואר הדבר הזה הוטל בספק, כשדראגי החליט להיות פוליטי ולחרוג מהמנדט שלו (אין דרך אחרת פשוט להבין את זה, בעיקר לנוכח הטענות שלו מאתמול, ספציפית הציטוט: "Do you really want us taking decisions based on political uncertainty? Or raising doubts about a government’s ability to implement its decisions? No, we follow our mandate", שסותר לגמרי את ההודעה שלו שליוותה את ההחלטה מאז). אבל סוגיית הגרקזיט – הוצאת מדינה מחוץ לגוש היורו בלי שזה בא ממנה – היא קצת יותר גדולה. היא לא קיימת פשוט בחוקי האיחוד המוניטרי. גרקזיט בכל מקרה היה אמור להיות off the table.

אילו המשא ומתן היה מתקיים בתום לב ובתוך מסגרת חוקי האיחוד המוניטרי, ומבוסס על שיקולים רציונליים של צמצום הנזק לכל הצדדים, לא היה נוצר משבר בנקאות מלאכותי ביוון והיה אפשר להגיע לפשרה שלא תדרוש מהגוש לשים יורו חדש נוסף. אלא מה, בשלב די מוקדם גילו היוונים שזה לא המצב – שמדובר בעניין פוליטי לגמרי שמנוהל בצורה יהירה של ראש בקיר על ידי השילוש הקדוש – הון-שלטון-עיתון – מחוץ ליוון, אבל גם בתוכה. ובשלב די מוקדם הם גם גילו שאין להם שום סיכוי להגיע לשום דבר באמצעות דיפלומטיה או פוליטיקה פנימית מאחורי דלתיים סגורות. וארופקיס מתאר את הניסיונות האלה, ואומר שהוא היה יכול גם לעמוד ולשיר שם את ההמנון השוודי ולקבל את אותה תגובה. או בעצם חוסר תגובה. כלומר, רציונליות לא היתה שם, או אפילו משהו שדומה לה, אלא רק פרדיגמה מתפוררת שמנסה בכוח לשמור על שליטתה האי-רציונלית והכוחנית בעולם משתנה.

כמו שאני רואה את זה, שוב, על בסיס הפשט הגלוי בלבד, הם הלכו בשלב זה על הכיוון היחיד שהיה יכול לבקוע איזשהו סדק בחומות האלה – לוחמת גרילה תקשורתית אינטנסיבית לצורך הפעלת לחצים חיצוניים. זאת, מתוך הימור מאוד רציונלי שעניין האמון במוסדות האירופיים וה-IMF  (המוסד הזה נאבק על חייו בהקשר הזה כיום, אגב, לנוכח התפתחות מואצת של אלטרנטיבות ועיכוב מתמשך של רפורמות נחוצות במבנה זכויות ההצבעה בו) ותדמיתם של הפוליטיקאים, בעיקר אלה שעומדים לבחירות בקרוב, זה hard currency. ותדמיתה של גרמניה המדינה היא אפילו סיפור יותר גדול בהקשר זה, מכיוון שהם עסוקים בשנים האחרונות במאמץ עילאי להתנער מכל תביעה להמשכן של הבושה והאשמה. ואיך לומר, זה לגמרי התחיל לשאת פירות. כבר ראיתי תהייה איך ייתכן שכל העולם מתעסק כמו שהוא מתעסק כבר זמן משמעותית ארוך יותר מאורך חייו הרגיל של סיפור חדשותי גלובלי, אפילו משברי, במדינה ששיעורה בתמ"ג העולמי הוא כל כך שולי. אנשים שלא עובדים במפעל הנקניקים הזה שנקרא עיתונות לא יכולים אפילו להתחיל להבין עד כמה זה עניין גדול.

מה שקרה בחודשים האלה הוא שהדיון בתקפותה של טענת ה-TINA (אין עוד אלטרנטיבה, המיתוס האינטרסנטי שתאצ'ר קיבעה בתודעה) פרץ את גבולותיו האקדמיים-אינטלקטואליים-תיאורטיים והתפשט כאש בשדה קוצים. גם הדיון הציבורי העולמי בשאלת דריסת הדמוקרטיה על ידי ה"שיטה", או ספציפית – המוסדות הלא נבחרים (והבעצם לא קיימים בכלל, כפי שגילינו לאחרונה לגבי היורוגרופ) של האיחוד המוניטרי וקרן המטבע – התרחב בצורה דרמטית, עד לשיא שפרץ בעקבות הדריסה ברגל גסה של תוצאות הרפרנדום ואירועי הפסגה הטראומטיים. הם הוציאו החוצה באופן מלא ובסערה גדולה את הניסיונות לפוטש ומינוי ממשלת טכנוקרטים, שלפני כמה שנים כבר עברו ביוון ובאיטליה כמעט בדממה. מהצד השני, שהחליט סופית לאבד כל רציונליות, האלימות התגברה – משבר הבנקאות המלאכותי הגיע לנקודת קצה, הבנקים נסגרו וניסיונות הפוטש גברו – עד ל-flushing out האולטימטיבי בערב הפסגה של תוכנית ה"גרקזיט לחמש שנים" של שר האוצר הגרמני, ד"ר שויבלה (ומיסטר הייד?).

[יש להקדיש תשומת לב מיוחדת גם לאופן שבו ההצעה הזאת, גרקזיט לחמש שנים – הגיעה בסופו של דבר אל השולחן עצמו, שהיה תמוה מאוד: ראשית הדלפה, שכל העיתונאים הגחיכו. שנית הכחשה – כל חברי היורוגרופ טענו שזה אפילו לא עלה לדיון. שלישית עובדה – הופיעה (בסוגריים מרובעים, כלומר לא פה אחד, כלומר עלתה לדיון) במסמך ההמלצות שהיורוגרופ הגיש למנהיגים. זה נראה כמו דרך לנסות לעשות מניפולציה תקשורתית, שתתעלם מזה שמדובר בהצעה שחוקיותה במקרה הטוב מוטלת בספק. ומרקל כבר הודתה הבוקר, בתחילת הדיון בבונדסטאג, שהתוכנית הזאת מופרכת ולא נתמכה על ידי אף אחד.]

ואז הגיעה נקודה של דילמה קשה – להמשיך או לעצור כאן, שנוגעת לשאלה עוד יותר קשה, של מחיר קצר טווח לעומת מחיר ארוך טווח. לווארופקיס היתה תוכנית איך להתמודד עם הלחצים על מערכת הבנקאות, שכללה הנפקת IOUs סטייל קליפורניה. הוא ניסה לדחוף אותה, לפי התיאור שלו ב-newstatesman, עוד לפני שהבנקים נסגרו ושוב בלילה של הרפרנדום. היא בוודאי לא היתה נטולת סיכון והיתה כרוכה במחיר ממש לא פשוט נוסף בטווח הקצר, אבל היתה גם משמרת את הזרקור העולמי ואת הלחץ החיצוני ובעלת סיכוי להוביל לתוצאות טובות יותר בטווח הארוך – במינימום, באמצעות הוכחת רצינות ועמידה חזקה מול ניסיונות ההרתעה, שבסופו של דבר מבחינה משפטית הם סרק (כמובן שאי אפשר באמת לדעת עד כמה הם היו מוכנים ללכת רחוק ואף לשבור את המערכת של עצמם בניסיון להגן עליה. מזכיר לי כמה דברים מהעבר, כל מיני קונספטים מגוחכים של "דמוקרטיה מתגוננת", נגיד של הקנצלר ברונינג). והוא אוביוסלי פירש את תוצאות הרפרנדום כמבטאות נכונות ציבורית רחבה לשאת במחיר הזה. ציפראס, לעומתו, חשב אחרת. כאן, אגב, נמצא עיקר ההבדל בין מי שהוא לא פוליטיקאי למי שהוא כן – אורך הטווח שעליו שמים את עיקר הדגש.

אני אגב ממש לא אומרת כאן שציפראס שם את הדגש אך ורק על הישרדותו הפוליטית המיידית. יש מצב רציני מאוד שהוא צדק, ושהפרשנות של וארופקיס לתוצאות הרפרנדום היתה אידיאליסטית מדי. והיה כבר סקר שהראה שהוא צדק (כמובן, לא ברור מה מידת מהימנותו), ושהציבור רוצה ברובו – בשיעורים גבוהים אף יותר משיעור ההצבעה ל"לא" – שהוא יחתום על העסקה הנוראית הזאת ושיהיה קצת שקט. בכל זאת, למרות שהם הצביעו לסיריזה והצביעו "לא" ברפרנדום, הלחצים על אזרחי יוון הם ממש בלתי נסבלים, וכמה אפשר לשאת. גם הספין שהוא עשה – שאישור העסקה הזאת יהיה הניצחון על הניסיון לפוטש, ולא להיפך – היה מהלך פוליטי כמעט מבריק (כמעט, כי הוא לא הצליח לשכנע בו שליש מהמפלגה שלו, וארופקיס aside).

אבל – וזה אבל גדול מאוד, אם כי יש לא מעט סימנים חיוביים בכיוון – יכול להיות שציפראס העריך שלמרות ההצגה התקשורתית הגדולה של השפלה וכו', אם הוא יאפשר קצת רגיעה, הלוואת גישור לצורך תשלום ל-IMF ול-ECB והורדת הדיפולט מסדר היום, פתיחה מחדש של הבנקים והעברה של כמה רפורמות (שחלקן בעייתיות יותר וחלקן פחות. כבר כתבתי כאן בעבר שסיפור המע"מ על מסעדות ומלונות לא נראה לי כ"כ רציני, מניסיוני התיירותי והבלתי מייצג כמובן), הוא יוכל ראשית לאפשר מו"מ אמיתי על מחילה/פרישה מחדש של החוב שהפעם יניב תוצאות רצויות, כשהמחלוקת גם בתוך הטרויקה עצמה גלויה וברורה ונמצאת כולה בחוץ (וגם בבונדסטאג היום נאמרו כמה דברים שנראו בכיוון), וגם לפתוח לדיון (כי הפרלמנטים כרגע מאשרים בעקרון הסמכה למו"מ על תוכנית חילוץ שלישית) את ההסכם שלכאורה חתם עליו, עם סיכוי יותר גדול להעיף ממנו את החלקים הבעייתיים באמת בהמשך.

ציפראס הוא ראש הממשלה, הוא הפוליטיקאי והוא המנהיג. האחריות בסופו של יום נופלת על כתפיו (למעשה, מאז רבין לא שמעתי מנהיג כלשהו אומר את זה בגלוי ובמפורש כל כך הרבה פעמים). אם זה לא יילך, אני חושבת שיהיה לו הרבה יותר קשה למשוך שוב את הזרקור בכזאת צורה. אבל גם כאן, אי אפשר לדעת. מה שכן, אני ממש מקווה שלמרות המחלוקת, הוא יחזור לעבוד ביחד עם וארופקיס גם בתחום הבנייה מחדש. מה שהשניים האלה הצליחו להרים בחצי השנה האחרונה (את כל העולם, ז"א, שלא לומר ריסוק מסיבי ומהיר של יסודות רקובים מבפנים) הוא משהו חסר תקדים, תוך ניצול מקסימלי של כל כלי שהיה בידיהם בצורה מרשימה ביותר – ושאת סופו (או אפילו את אמצעו) עוד לא התחלנו לראות.

[אגב, אני חייבת בכל זאת להתייחס לאיזו פרשנות ברוח תורת המשחקים שראיתי, שטענה שהם לא הצליחו להפוך את ה-outside option למשהו קטסטרופלי עבור הצד השני, בגלל התגובות הדי מינוריות של השווקים. ובכן, אם לשפוט לפחות מדברים שנאמרים כבר כמה ימים על ידי מנהיגים רבים באיחוד המוניטרי והבוקר בבונדסטאג, זה קשקוש מוחלט. אם כבר, ההיפך הוא הנכון – הם הצליחו להפוך את ה-outside option לקטסטרופה פוליטית עבור הצד השני, עם אפשרות להשלכות כלכליות אסוניות מבחינת גרמניה (אובדן גוש הסחר הגדול שלה, שאין לה שום צורך להתמודד עם השלכות של פיחות במטבע שלו), ולנתק את כל הקשר עם התגובות המיידיות של השווקים. סוף סוף.]

התנאים האלה היו ביטוי של תפישת עולם כלכלית מסוימת, מה ששויבלה מכנה "expansionary austerity", והתבססו על תחזיות מסוימות, שהיו אמורות להקטין את נטל החוב ולהחזיר את הכלכלה היוונית למסלול של שיקום. יוון יישמה אותם. הסתבר שהתחזיות היו מופרכות לחלוטין והתוכנית כשלה כשל עמוק. במקום לצמוח, כלכלת יוון התכווצה ב-25%. במקום להשתקם, האבטלה זינקה ל-26%. במקום שנטל החוב יירד, הוא זינק לרמה שאינה בת קיימא. הטענה שמתישהו זה יעבוד לא היתה מבוססת על כלום, והמחיר היה גבוה מדי. אה, ואף רפורמת עומק שנועדה לטפל בבעיות היסוד האמיתיות של הכלכלה היוונית לא נדרשה (מעבר ל"העברתי לכם רשימה") – ולא בוצעה. מדובר במלחמה בשחיתות ובקליינטליזם, ובהעלמת מסים נרחבת בקרב המעמד הגבוה ביוון.

ב-25 בינואר השנה היוונים הביעו את שאט רוחם מהכישלון הזה ובחרו ממשלה שמכונה בכל מקום "שמאל רדיקלי", מתוך כוונה לצייר אותה כמשהו קיצוני. יכול להיות שיש שם כאלה, אבל כל מה שיצא החוצה מהממשלה הזאת במו"מ מאז ועד היום היו דברים מתונים ביותר ורציונליים ביותר, שבמקסימום אפשר להכניס אותם תחת מה שפעם היתה הסוציאל דמוקרטיה, אפילו זה יהיה קצת far fetched. הם היו מוכנים בעצם לפתוח הכל, חוץ מאי פגיעה בחלשים ביותר בחברה ושיהיה שם משהו שמכוון לחזרה למסלול של שיקום ארוך טווח (כלומר, החזרת יציבות ליותר מחמישה חודשים).

לכאורה, מה יכול להיות יותר רציונלי מזה, בעיקר למי שרוצה לקבל את כספו בחזרה, שתהיה לו בצד השני ממשלה שלא חתומה על פירוק טוטלי של החברה ולכן יש לה יותר יכולת לבצע רפורמות שיזכו לתמיכה ציבורית, ושהכלכלה תחזור לצמיחה וכך תהיה יותר מסוגלת גם להחזיר את חובותיה. ויותר מזה – היוונים בחרו בסיריזה כי היא מחוץ לממסד. זה כבר נותן לה סיכוי הרבה יותר גדול להיות מסוגלת להתחיל בביצוע רפורמות העומק מאשר קודמותיה, מה גם שלפחות שר האוצר (עדיין) שלה הצהיר קבל עם ועדה עוד לפני הבחירות שזאת אחת מהרגליים שעליהן עומדת המפלגה – מלחמה באוליגרכיה, בקליינטליזם ובשחיתות.

אילו "נושיה" של יוון היו לוקים במינימום רציונליות, הם היו מזהים הזדמנות ונותנים צ'אנס. נכון, זה דורש להודות בטעות – לפחות לגבי יוון – שמחירה היה גבוה מאוד מבחינת האוכלוסייה שם. אבל גם המצב שם עשוי להשתפר וגם סיכוייו של הכסף לחזור גדלים, אז זה נראה כמו מחיר קטן מאוד לשלם בהתחשב באלטרנטיבות. באמת, אפילו די קל לחשוב על דרך למסגר את זה פוליטית שתייחד את יוון, מה גם שלמדינות אחרות איפשרו כבר התאמות. אבל מאז 25 בינואר ועד לעצם היום הזה, ההתנהגות של ה"נושים" נראית כמכוונת למקום אחד בלבד – העפת סיריזה והחזרת המושחתים לשלטון ביוון. ועכשיו זה כבר הגיע לממדים פסיכוטיים.

היה יכול להיחתם הסכם כבר בפברואר, אילו ה"נושים" היו מוכנים לעשות ריסטרקצ'רינג הגיוני של החוב (שכולם בסופו של דבר מכירים בנחיצותו), לתת מרווח נשימה של שנתיים (בביקורת ובפיקוח, כמובן), להימנע מלקצץ עוד למי שכבר אין לו כלום, ולאפשר ליוון גישה לתוכנית השקעות בכלכלה האמיתית. מינימום של המינימום מבחינה כלכלית-רציונלית גרידא. ואז גם לא היה מתרחש בכלל ה-bank run שמחייב את ה-ECB  להחזיק את מערכת הבנקאות שם על מכונת הנשמה. כולם היו מרוויחים מזה, בעיקר הם. אבל במקום רציונליות, הנארטיב היה נארטיב של השפלה, רק אלוהים יודע למה.

ציפראס לא יצר את החוב הזה וציפראס לא סירב לשלמו. זה קצת מגוחך, אחרי הכישלון של הממשלות הקודמות לספק את הסחורה, לא לתת לו אפילו את הצ'אנס הקטן ביותר מהרגע הראשון ולהביא את זה למצב שבו הוא נדרש להפוך לעוד פפנדראו (ומווארופקיס דורשים להפוך לעוד הארדובליס) או לעוף, עם ה-take it or leave it הזה שהוביל למשאל. אני מצטערת לומר, אבל במקרה הספציפי הזה (שאני עוקבת אחריו באימה מאז שהתחיל) המצב שחור-לבן לגמרי, והאשמה ביצירתו ובהחרפתו היא של ה"נושים" בלבד. לפחות עד כה, נראה שהם מוכנים לדחוף את זה לקריסה טוטלית. ציפראס, לעומתם, יוצא כאן גיבור לאומי ועולמי – גם אם ייאלץ בסופו של דבר להיכנע לנוכח המתקפה המסיבית והענישה הקולקטיבית שבה משתמשים ה"נושים" כדי לכפות את רצונם על המדינה, וכל מדינה צריכה לשאוף שיופיעו בשמיה פוליטיקאים בעלי עמוד שדרה כמוהו, בעיקר ישראל.

על ה"משא ומתן" שהתנהל בחודשים האחרונים והאופן שבו הוצג בתקשורת אני מניחה שיהיה עוד הרבה מה לומר אחרי שהמים ישקטו, אם וכאשר. לא חסרות לי תובנות, כואבות ופחות כואבות. שתיים מהן אני יכולה כבר לחלוק: מקריאת עומק ביקורתית ושוטפת (שלא לומר אובססיבית) של המידע הגלוי, אם התחלתי באהדה לווארופקיס – כיום אני פשוט גרופית שרופה. והתובנה השנייה היא שאני יותר לא מאמינה אפילו לסימן פיסוק אם הוא מופיע ב"פיננשל טיימס", גוף תעמולה שבעיני כיום הוא גרוע מפוקס ניוז. אבל זה besides the point.

אם מה שפורסם ב-eKathimerini הוא אכן המסמך המלא האמיתי, וזה נראה כך, הוא נראה כמו משהו שלא באמת כולל נסיגה משום עקרון מפתח של סיריזה, לפחות לפי מה שהציגה הממשלה במהלך התקופה השוחקת הזאת (שמשקף את משנתו של וארופקיס). אם כבר, ההיפך הוא הנכון, ונראה שטקטיקת השחיקה הפומבית הצליחה פלאים.

פרט לקיצוץ לא גדול מדי בתקציב הביטחון (סיפור טוב כשלעצמו. הגארדיאן מציעים נקודה למחשבה מדוע הוא הופיע רק עכשיו ומדוע הסכום כל כך נמוך – רק 200 מיליון יורו. כמובן שזה קשור לזהות מוכרי הנשק ליוון…), כמעט כל הצעדים הם הקצאה מחדש של משאבים דרך מיסוי – ביטול או צמצום פטורים, לצד העלאת מסים דיפרנציאלית או כזו שכוללת הסתייגויות למניעת פגיעה בחלשים. וכמובן, המסמך כולל את כל הרפורמות המבניות שווארופקיס קודח עליהן כבר חודשים (כולל שיתופי הפעולה שהוא עובד עליהם עם ה-ILO  ו-OECD).

***

לומר על המסמך הזה שמדובר בהמשך הצנע משקף או חוסר כנות אינטרסנטית או חוסר הבנה. לפי ההגדרה הנקייה, כל ניסיון לצמצום החוב (צמצום הגירעון התקציבי) יכול להיחשב כ"צנע". האופן המעשי שבו מוגדרת מדיניות צנע ביקום שבו אנחנו חיים הוא (נגיד, לפי ההגדרה של investopedia) צעדים לצמצום הוצאות הממשלה, שפוגעים בכמות ואיכות השירותים שמספקת הממשלה לאזרחים. לפי ההגדרה של וויקיפדיה, "הקיצוצים פוגעים קשות בדרך כלל במשפחות מהמעמד הבינוני והנמוך, ולא פוגעים כלל בעשירים".

מה שכן קרה כאן הוא שבמשך חמישה חודשים של מאבק על דעת הקהל העולמית, היוונים דחפו את ה"מוסדות" למקום כזה, שדחייה על הסף של ההצעה הזאת היתה שומטת את הלגיטימציה מתחת לרגליהם (ואפילו מביאה לפירוק הברית הקדושה בין גרמניה לצרפת). בכלל, נראה שהשליטה הבלתי מעורערת של ה"מוסדות" בנארטיב בשבועות האחרונים התרופפה. הטקטיקה של ה"הפרד ומשול" בתוכם בסופו של דבר די הצליחה. עם זאת, עכשיו כמובן צריך to save face ולהציג את זה כמו כניעה יוונית, כאשר חלק מהסעיפים שם כבר הוצגו כמשהו שהוצע על ידי ה"מוסדות" (נגיד, הקיצוץ בביטחון, ואפילו גביית מס מעשירים, בחיי). הקולות האלה, אם כך, אינם מרגשים כל כך.

בסופו של דבר, כל ההצעה הזאת נראית לגמרי כמו In your face ל-IMF. אם יש תמונה אחת שבעיני תפשה את המצב כהווייתו, זאת לא היתה התמונה של וארופקיס על הרצפה סטייל דיוגנס, אלא דווקא הפרצוף של לאגארד ביום שני, ובהמשך אי השתתפותה במסיבת העיתונאים אחרי היורוגרופ, בטענה הרשמית שהם רצו שזה יהיה קצר.

ככל שהזמן עבר במו"מ, נעשה ברור יותר ויותר שהיוונים מנסים לדחוק החוצה את ה-IMF, כדי למקד את המערכה בזירה הפוליטית הפנים-אירופית. בשבועות האחרונים זה כבר נאמר בגלוי (ועם כל הכבוד לזלזול שהופגן כלפי הטענה הזאת של ציפראס, ממש אין להקל ראש בטענה לאחריות פלילית של ה-IMF למצב, כשכבר גלוי שב-2010 הם ידעו שזה הולך לקרות ושהתחזיות הרשמיות שלהם היו כל כך off mark). אם ההצעה היוונית הנוכחית תתקבל, סביר להניח שזה מה שיקרה – האירופים ישלמו ל-IMF  ויוציאו אותם בשקט מהסיפור הזה.

כרגע, לרוע המזל, נראה שהמוסד הרקוב הזה עוד מעז לעשות שרירים (וציפראס משתולל בתגובה). יש לקוות שהם לא יצליחו, ושיהיה בכך עוד נדבך בחיסול סופי של הגוף האיום הזה, שלמרות טענותיו הפאתטיות ברגע החיכוך על זה שהוא התקבל בברכה בכל מדינה שלה סייע (לפחות במלונות חמשת הכוכבים בערי הבירה שלהן), צירוף האותיות IMF נחשב לקללה בחלקים לא קטנים בכלל של העולם (נגיד, אמריקה הלטינית).

***

גם הרעשים שנשמעים מצד קבוצות לחץ שייפגעו מהסכם כזה והפוליטיקאים שלהן אינם מפתיעים. זהו כמובן המבחן הגדול האמיתי של סיריזה, שיראה עד כמה היא באמת מנותקת מהממסד המושחת ויסמן את אפשרותה של הממשלה הזאת להתמודד ב-money time  הממשי ולעשות מה שאף ממשלה יוונית לפניה לא ניסתה אפילו לעשות – אחרי שתיגמר הסאגה הזאת שלא נותנת להם לזוז סנטימטר – הביצוע בפועל של הרפורמות האמיתיות, רפורמות העומק המבניות – לא הקוסמטיקה שה"מוסדות" מתעסקים בה (במקרה הטוב. במקרה הרע סתם אכזריות דוגמטית).

אחת מהרפורמות האלה כמובן נוגעת לתחום הפנסיה, ובהצעה הסעיף הזה הוא אכן מורחב ומורכב. שום דבר ממה שקראתי לא צלל לעומק למבנה מערכת הפנסיה היוונית, אבל החבר'ה של סיריזה הודו יותר מפעם אחת שמדובר במערכת בעייתית ביותר. אני מניחה שיש בה חוליים דומים למה שאנחנו מכירים. למשל, ענייני הפרישה המוקדמת שצמצומם הוא חלק משמעותי מההצעה, ושכנראה לא חלים ממש על החלשים והמסכנים (וארופקיס הזכיר כמה פעמים בהקשר הזה את עובדי הבנקים, נשמע מוכר משהו. וההצעה כוללת כמובן פטור לעובדים בעבודות מפרכות, אמהות לילדים עם מוגבלות ו"קטגוריות מיוחדות נוספות". אהמ).

על הגדלת ההשתתפות של הפנסיונרים בבריאות ובביטוח לאומי, שהיא האופן שבו מתבצע הקיצוץ הנדרש כאן, חלה הסתייגות ברורה – taking account of ability to pay, ובכלל הכל רצוף בהסתייגויות שנועדו להפנות משאבים מ-haves ל-have nots. ובכלל, צריך להזכיר בהקשר של הגדלת ההשתתפות בבריאות משהו שלא דובר בו מספיק בחודשים האחרונים, והוא הקריסה הטוטלית של שירותי הבריאות במדינה, עד לרמת הלהביא סדינים מהבית ומחסור בתרופות – גם בגלל הקיצוצים, אבל גם בגלל שחיתויות, נגיד בתחום הרכש של ציוד רפואי.

עוד סעיף שמוזכר ברפורמה הפנסיונית אומר:

"The consolidation of social insurance funds will take place in two phases and over a period of three years. In 2015, the process will focus on consolidating the insurance funds under a single entity…objective will be to secure further reductions in operating costs combined with a more effective management of overall fund resources, which includes balancing the needs between better-off and poorer-off funds…Finally, the government will take the necessary measures to fully offset the fiscal impact of the recent Constitutional Court ruling on elements of the 2012 pensions".

הפסיקה שהם מדברים עליה בסוף היא פסיקת בית המשפט העליון ביוון מ-10 ביוני, שהורה למדינה לבטל את הקיצוצים בפנסיות מ-2012 בטענה שהם היו "לא חוקתיים". משהו שבפורטוגל, אגב, הצליחו לעשות לפני שנגרם נזק גדול מדי. קצת שופך אור אחר על ההצעה הזאת, הייתי אומרת.

***

לגבי השינויים המוצעים במע"מ, גם כאן כדאי להסתכל על המחאה באופן זהיר. ראשית, הם לא כוללים בהצעה את העלאת המע"מ על מסעדות ל-23% (מ-13% כיום), אבל כנראה שזאת נקודה שפתוחה לשינוי. שנית, אולי יש הגיון מסוים בהטבות מס לתעשיית התיירות במדינה – אחרי הכל, מדובר בתחום היצוא הגדול ביותר שלהם שאחראי על משהו כמו 20% מהתמ"ג, אבל אני הייתי נזהרת בהתייחסות אל טענות המלונאים והמסעדנים לגבי חיסול התעשייה ופיטורים המוניים. מדובר בקבוצת לחץ בעלת כוח לא מבוטל. בכל זאת, 20% מהתמ"ג.

אף שאני יודעת היטב לא להקיש מניסיון אישי מסקנות כלליות נחרצות, לתחושתי מתח הרווחים בתעשייה הזאת, לפחות באתונה, אינו מבוטל כלל וכלל, והמע"מ המופחת שהם משלמים (אם אכן משלמים) לא בהכרח התגלגל להוזלת החופשה שלי (אני משמשת כסוכנת הנסיעות של עצמי, אז עברתי על עשרות אופציות בכל עיר). בוודאי ובוודאי שלא בתחום האכסניה (בכלל, נראה שיש שם לאן להתפתח, בעיקר בתחום ה-Low/medium budget. יש עוד דברים שאפשר להציע חוץ מנוף לאקרופוליס, עם כל הכבוד) – אבל גם לא בתחום המסעדות (נגיד, לעומת מסעדות בליסבון, שמשלמות 23% מע"מ).

אם הבעיה, כפי שטען באוזני מישהו מאחת המסעדות הבאמת יותר משובחות שיצא לי לסעוד בהן במהלך החופשה (Oineas, ברחוב Aisopou 9 בשכונת Psiri המהממת. מומלצת בחום רב), היא בשוק המוצרים (יוקר המחיה, למשל במחירי הדגים האיכותיים. כן, משום מה מצאתי את עצמי מנהלת שיחה ארוכה מאוד על איזשהו דג שאת שמו כבר שכחתי באחד הערבים שם), הרי שגם העניין הזה מוזכר בהצעה היוונית. סעיף שלם בה כולל תוכניות לליברליזציה של שווקים ולהפחתת הביורוקרטיה בהם. בסיוע OECD, אגב. לא IMF, שלפי הניסיון המצטבר הם מומחים קטנים מאוד בתחום.

***

נושא נוסף שכדאי אולי להזכיר זה ה-bank run. עוד נדבך בטקטיקת השחיקה. וארופקיס התנגד לאורך כל הדרך להטלת מגבלות על משיכת כספים מבנקים, אף שבימים מסוימים המשיכות הגיעו למיליארדי יורו (נגיד, בסוף השבוע האחרון). הוא אפילו טען שעצם הרעיון נוגד את רעיון האיחוד המוניטרי. בכך, נכפה בעצם על הבנק המרכזי האירופי להחזיק את הבנקים היווניים בחיים (נדמה לי שעכשיו הם כבר הגיעו לתקרת הנזילות שעליה לכאורה הוסכם בפברואר ואז התבצעה נסיגה מההסכמה – לטענת וארופקיס וציפראס) עד לסיום המערכה הפוליטית, מכיוון שהבנק לא יכול להרשות לעצמו לקבל החלטות שבמהותן הן פוליטיות – אין לו את הלגיטימיות לכך.

עוד דבר שנעשה כאן הוא הגנה על החוסכים ביוון מפני מקרה של חזרה לדרכמה. לא משנה אם הם העבירו את הכסף לחו"ל או שמו אותו מתחת למזרון – הוא עדיין ביורו. צעד לא רע בסופו של דבר מצד שר אוצר, הייתי אומרת. וגם כזה שבטח דורש עצבים מפלדה יצוקה. על הנושא הזה לבדו נכתבו כמה דברים מעניינים, אבל זה כבר לפעם אחרת. הוא גם חשף בדרך עוד כשלים מהותיים בהתנהלות האנטי דמוקרטית של מוסדות האיחוד המוניטרי, שבמוסד המכריע שלו אפילו לא מנהלים פרוטוקולים או מאפשרים לחברים בו לראות מראש מסמכים, גם זה – להמשך.

ניצחון מסתמן נוסף שנרשם הוא שכנראה, אם יחתם הסכם, יוון תקבל גם גישה לתוכנית השקעות (בכלכלה האמיתית) בהיקף של 35 מיליארד יורו. קולות בכיוון הזה נשמעים מכל מיני כיוונים, באופן מפורש מכיוונו של נשיא הנציבות יונקר, ועוד משהו שווארופקיס חופר עליו כבר שנים כקיינסיאני טוב. עכשיו, רק נותר להחזיק אצבעות ולהתפלל שמישהו ירסן את מאבק האיתנים של ה-IMF על כבודם האבוד ושישרף העולם, כדי שהסאגה הזאת תיגמר ומלאכת השיקום תוכל להתחיל.

***

עדכון: 

רק לפני כמה ימים ההצעה של ציפראס היתה "בסיס טוב לדיון", ואז ה-IMF התחילו להשתולל. במקום לצאת בשקט מהסיפור המביך הזה, שכבר כונה “one of the most credibility-sapping in its history” (לא שחסרים למוסד הזה אירועים מרסקי אמון, אבל יש להודות שכאן הם באמת הגיעו לשיא), הם ממשיכים להקל ראש בהשלכות של המדיניות הכושלת שלהם על חיי אדם ולפעול נגד האינטרסים שלהם עצמם (נגיד, לקבל את כספם בחזרה). וזה נהיה מביך יותר ויותר בכל דקה שעוברת.

תוסיפו לזה את הדוגמטיזם הגרמני, שכבר הצליח לפגוע בכל מה שעומד סביבו, כולל בגרמניה עצמה (היעדר השקעות, שחיקת שכר, סכסוכי עבודה מתגברים, פערים מתרחבים), ושממשיך לנסות להתעקש, כמו שהתעקש להכניס את ה-IMF כבר בהתחלה, שזה לא עניין פוליטי – ותקבלו דרך בטוחה לאסון אמיתי עם השלכות אנושיות חמורות מאוד. וגם להתנגשות פוטנציאלית פנימית עם צרפת, ואולי גם עם איטליה (שאני משתכנעת והולכת, לפי דברים שאני קוראת, שהיא עשויה להיות היעד הבא לקריסה). באמת, זה אי אפשר להאמין כמה שהאידיוטים האלה החמירו מצב שהיה אפשר להחליק די בשקט ומאחורי הקלעים בכל כך הרבה הזדמנויות בחודשים האחרונים.

ואגב, אם הרעיון הוא להוביל לשינוי משטר ביוון, זה לא כ"כ עובד עד כה (לא לפי סקר מלפני שבוע, שפורסם באופן "מתמיה" רק ביוונית, ולא לפי כותרות העיתונים ביוון הבוקר. חוץ כמובן מהקומוניסטים, הספליטרים האינסופיים). אני באמת מתקשה להבין מה עובר להם בראש כשהם הופכים גם את זה לגלוי (נפגשים, למשל, עם מנהיגי האופוזיציה ביוון), שלא לדבר על האלימות והזלזול הגלויים שמופנים כעת כלפי ציפראס. מה שלא עובד בכוח עובד ביותר כוח? מתי דבר כזה הצליח להפיק תוצאות חיוביות? בייחוד לנוכח רמות תסכול שרק גוברות כל הזמן בקרב רבים, ולא רק ביוון? קשה לי להאמין שהעליבות והטיפשות האלה באמת מתרחשות, וממש בא לי להקיא ממה שקורה שם. להתאבד על עקרון ה-TINA נשמע לי כמו אחד מהצעדים האידיוטיים בתבל. בקיצור, נראה לי שאפרוש לכמה ימים ואשקע קצת בניהליזם. או שלא. נראה.

ונקנח בקריקטורה. בכלל, יש כאן כמה דברים יפים מאוד.

החוק הראשון שהעבירה ממשלתו של ציפראס, ברוב גדול שכלל גם מפלגות אופוזיציה, היה חוק שנועד לטפל במשבר ההומניטרי במדינה, שנותן חשמל ומזון חינם וסיוע בשכר דירה למשפחות שחיות בעוני קיצוני (כלומר, ללא חשמל ומזון) – לפי הערכות, משהו כמו 300 אלף משפחות. לפי האיחוד האירופי, חוק "חסר אחריות". בנוסף, ביטלה הממשלה את התשלום בסך 5 יורו עבור ביקור בבית חולים, שמנע מרבים את הגישה לשירותי בריאות (שהגיעו בעצמם למצב של קריסה בעקבות ההשמדה הפיננסית), והודיעה כי תשכור מחדש כוח אדם רפואי.

החוק השני שהם העבירו נועד להקל על חייבי מס לשלם את חובם (ההערכות מדברות על חובות מסים בהיקף של משהו כמו 76 מיליארד יורו נכון לפברואר, אגב). הצעה נוספת שלהם לחקיקה בתחום המיסוי (מס חברות), שלא הצלחתי להבין באיזה שלב חקיקתי היא נמצאת, נוגעת לכשל המבני של יצירת מקלטי מס בתוך האיחוד עצמו (עלק, "תחרות בין מדינות"), וקובעת שחברות ישלמו את מס החברות הרגיל ביוון (26%) על רווחים שמגיעים מבולגריה (10%), אירלנד וקפריסין (12.5%), גם אם שילמו מס במדינות אלה – אלא אם יוכיחו שלא היו מעורבות בניסיון להתחמקות מתשלום מס ביוון. בולגריה, שנראה שחברות יווניות רבות ברחו אליה ממש עם תחילת האסון הזה ב-2010, כבר הגישה תלונה רשמית, בטענה שהדבר הכל כך רציונלי הזה "עובר על חוקי האיחוד".

בנוסף, וארופקיס מכין בימים אלה הצעת חוק שתאפשר לאזרחים יווניים לדווח מרצונם על הפקדונות שהם מחזיקים בשווייץ, ובתמורה לקבל הקלות מסוימות בתשלום מסים. החקיקה הזאת מנוסחת בשיתוף פעולה עם ממשלת שווייץ, שתספק את המידע הנדרש. והם גם עובדים במרץ על מה שמכונה multi-bill, שכולל את כל הרפורמות שהם מוכנים לעשות.

חוץ מזה, הם ממשיכים לקדם את האג'נדה שלהם בענייני פליטים, אוניברסיטאות ובתי כלא (אג'נדה שמאלנית, למקרה שמישהו תהה), והיה גם איזשהו חוק בענייני ספורט שעיצבן כל מיני מוסדות ספורטיביים בינלאומיים, שאני לא מבינה ולא מצליחה לגייס את העניין הדרוש להתעמקות בו.

מה שכן מעניין אותי הן שלוש ועדות החקירה שהקימה ממשלתו של ציפראס. או למעשה, רק שתיים מהן. ועדה אחת, הבלתי מעניינת בעיני, עוסקת בסוגיה שמסתבר שנמשכת כבר שנים מאחורי הקלעים, בנושא פיצויי המלחמה של גרמניה. לי לפחות אין ספק שמטרתה דקלרטיבית בלבד, והיא נועדה לתקוף את עצם ה"אקסיומה" הלכאורה מוסרית בעניין ה"חוב זה חוב" ולא להכניס כסף (משהו כמו ענייני הפיצויים על העבדות בארה"ב).

שתי האחרות הן פרקטיות יותר ומזכירות קצת את מה שקרה באיסלנד – הוועדה השנייה בוחנת את הנסיבות שבהן הממשלות הקודמות קיבלו את סכומי החילוץ מהטרויקה ב-2010 וב-2012 (ואוביוסלי קשורה לאג'נדה של המלחמה בשחיתות). השלישית, שמכונה "ועדת האמת בנושא החוב", בודקת האם חלק מההלוואות האלה ניתנו בצורה לא לגיטימית או אף לא חוקית – ללא הסכמת הציבור, בצורה שלא מיטיבה עם הציבור ושניתן להחזירן רק במחיר של הפרת זכויות אדם בסיסית. האיש הזה יבצע את הביקורת המקצועית של החוב. הסתבר לי לאחרונה שגם בפרלמנט האירופי ניסו לעשות משהו דומה, אך לא ממש הצליחו לקבל תשובות רציניות מאף אחד מהאישים שהעידו שם או לגייס את התמיכה הפוליטית הדרושה כדי להפוך את זה למשהו משמעותי.

**

גם בתחום מדיניות החוץ הכלכלית הממשלה היוונית לא היתה רדומה בחודשים האחרונים. פרט למשחק ה-chicken הגדול, גם הרעיון המופרך שזכותה של יוון לקיים multidimensional foreign policy, אם לצטט את ציפראס, החל לקרום עור וגידים בביקורו ברוסיה. אם מסננים את הרעש מהמשוואה, נראה שהיו לו שתי מטרות בביקור הזה – להסיר את החרם על יצוא חקלאי יווני לרוסיה (שהוטל בגלל העיצומים מצד האיחוד), ולקדם את עניין צינור הגז החלופי שגזפרום רוצה לבנות כדי לעקוף את אוקראינה. כמו כמעט כל דבר שהוא עושה, גם כאן נבחנת מקרוב הסתירה העקרונית בין השיטה הכלכלית לבין הרטוריקה הפוליטית-מדינית. בעניין היצוא החקלאי מסתמנת הצלחה מסוימת. ובתחום הגז יש התפתחויות פוליטיות מעניינות.

בנוסף, הוא קיים שיחה עם ראש ממשלת סין בנוגע לשותפות בנמל פיראוס, ולפי מיטב זיכרוני צפוי לבקר שם במאי. לנוכח הקמת בנק הפיתוח הסיני והטענה החוזרת ונשנית מצד יוון בנוגע לצורך בתוכנית השקעות דרמטית (כחלק מ"ניו דיל" מקומי ואזורי), מעניין מאוד מה יקרה שם.

וזה עוד לא הסוף. גם בתוך המדינה נראה שמתבצעת עבודה, לפחות לפי ההתרחשויות. אחד הדברים היותר מעניינים שקרו שם בתקופה האחרונה הגיע דווקא מצד הכנסיה היוונית האורתודוכסית, אחד הגופים העשירים ביותר במדינה ובעלת הנכסים השנייה בגודלה אחרי המדינה, ששמרה על דממת אלחוט במשך חמש שנים. דווקא מול ראש ממשלה אתאיסט מוצהר, הראשון שם שהושבע לתפקידו ללא נוכחות של איש דת, הודיעה הכנסיה בחג הפסחא האחרון שהיא מוכנה להעמיד נכסים לפיתוח כדי לגייס כסף ולסייע למדינה. ציפראס כמובן אמר להם – סבבה, בואו נדבר.

אה, ויוון גם ביצעה את ההפרטה הראשונה שלה תחת ממשלת סיריזה – הם מכרו רישיון להימורים על מירוצי סוסים ל-20 שנה לחברה בת של החברה הצ'כית-יוונית Opap תמורת 40.5 מיליון יורו. וגם הוגש כתב אישום נגד כמה בכירים בדיימלר, שחשודים במתן שוחד לפקידי ממשל יווניים כדי לזכות בחוזים. והם גם העבירו חוק שפותח מחדש את רשות השידור היוונית, שחוסלה במסגרת הקיצוצים.

שלושה חודשי עבודה, ולא נראה לי שכיסיתי את כל מה שהם עשו. בכל זאת, אני רק אדם אחד שעושה את זה בזמנו הפנוי והמערכת מלאה רעשים. להזכירכם במה מתעסקים כאן חודש וחצי אחרי הבחירות.

ובתוך כך דווח שבנק פיראוס, שנמצא בשליטת משפחת Vardinoyannis, מהמשפחות העשירות ביוון שידה בכל ויד כל בה, ימחק חובות ואת הריבית על משכנתאות של הלווים העניים ביותר. שוב, קצת בדומה למה שקרה באיסלנד. הבן שמנהל עכשיו את העניינים, אגב, הביע בעבר הלא רחוק תמיכה בהכרזתו של ציפראס על המלחמה באוליגרכיה היוונית, ואמר אז לרויטרס כי "לציפראס יש פואנטה תקפה במלחמה במשטר מסוים שמילא תפקיד משמעותי בהשפעה שלילית ומושחתת על הסביבה העסקית ביוון", ושמלחמה בשחיתות תהיה טובה לצמיחה הכלכלית ולאמון העסקים. "יש לנו אמון בממשלה החדשה שלנו, ואני אישית מברך על הגישה הזאת, שבה המשחק ההוגן, החוק והרגולציה ינצחו", אמר המיליארדר. ועכשיו הוא גם שם את כספו איפה שהפה שלו נמצא.

**

אם מסתכלים על ה"רפורמות" שדורשים מהם מקבלים עוד מנה של אי רציונליות גדושה ישר לווריד. הדרישות הללו, שאני קוראת אותן בכמעט אותה ורסיה מהרגע הראשון ועד היום, מזדקקות לארבעה דברים. הראשון הוא מה שמתכסה ביופמיזם "labor legislation", אבל כבר נאמר בצורה ישירה בלי היופמיזם על ידי מרקל ואחרים – פיטורים במגזר הציבורי – במדינה שסובלת מיותר מ-25% אבטלה כללית. הרי אין שום ספק שכמו שזה לא ממש הוביל להתאוששות בביקושים המקומיים ולגל עצום של השקעות בסיבוב הראשון, הפעם זה יקרה – כי מה שלא עובד בכוח עובד ביותר כוח. השני הוא פשוט מאוד המשך השוד הגדול של הפנסיונרים הלא עשירים, כי באמת לא מספיק מהם התאבדו מאז שכל זה התחיל.

השלישי הוא הפרטות, ועל זה אומרים ביוון מהרגע הראשון שהם מעדיפים לכוון לשותפויות ממשלתיות-פרטיות שיגדילו את הכנסות המדינה, ומסרבים לבצע מכירות חיסול של נכסים – שהרווח מהן בטווח הקצר לא יכסה את ההפסדים לקופת המדינה בטווח הארוך. אבל אם רוצים להציג את זה שהם מוכנים לבצע הפרטות כ-major concession כדי לרדת מהעץ, so be it.

הדרישה הרביעית היא העלאת מע"מ. כולנו כבר יודעים שמע"מ הוא מס שפוגע בצורה הקשה ביותר בשכבות החלשות. בדיוק בגלל זה העלאתו היא אחד הצעדים הקלים ביותר לביצוע כשמנסים להרים כסף מהיר, ללא מאבקים בסכמות מתוחכמות של העלמות מס וגרירת רגליים משפטית מצד מי שיש לו את היכולת לכך – וגם אחד הצעדים ההרסניים ביותר חברתית, שמאפשרים את המשך קיומן של מערכות רקובות ודחיינות אינסופית של שינויים מבניים נחוצים במערכות המס ובכלל. נקצר את הסיפור הארוך ונספר לכם שהמע"מ ביוון, שלפני ה"חילוץ" הגדול היה ברמה של 19%, עלה בתוך שנה מתחילת הצנע שלוש פעמים, עד שב-1.1.2011 הגיע לשיעור של 23%.

המע"מ שם הוא אמנם דיפרנציאלי, כלומר כולל שלוש קטגוריות, כשהנמוכה ביותר היא 6.5% – ובה נמצאים כמה מוצרי תיירות ותרופות. במהלך השנים כולם הבינו שאי אפשר לעלות יותר מזה, אז היו כל מיני משחקים בהעברה של כל מיני מוצרים (כמו מים וארוחות מוכנות, למשל) מקטגוריית ה-13% ל-23% ובחזרה. ונכון שבהחלט יש מקום לבטל כל מיני פטורים והנחות של בעלי כוח פוליטי, כמו למשל המע"מ המופחת שמשלמים באיים העשירים יותר של יוון. אבל להעלות את הדרישה הזאת שוב עכשיו כחלק מחבילת ה"רפורמות" הבלתי ניתנת לפשרה באמת לא מעיד על כלום חוץ מאשר על רמת הניתוק והאכזריות.

**

מילא הקבעונות והניוון המחשבתיים, והאמונה העיוורת שפתרון אחד מתאים לכולם תמיד והנסיבות המאקרו-כלכליות הספציפיות הן טריוויה לא רלוונטית. את זה עוד היה אפשר לקבל כמאבק בין תפישות עולם פילוסופיות (אם כי תפישת העולם המורליסטית ששויבלה מטיב לבטא היא משהו שעסקתי בו רבות בתזה שלי ואני רואה בו משהו אנטי מוסרי בעיקרו. ובכל זאת אמנע בכוח מלהכניס כאן את מילת הש') או אפילו כמאבק בין-דורי. אבל הנכונות של יותר מדי אנשים לראות באוסף של מושחתים כמייצגים איזשהו מוסר בלתי ניתן לערעור (ולקבל כמובן מאליו ובאופן לא ביקורתי לחלוטין את תפישת המציאות שהם מציגים בגופי תקשורת אינטרסנטים) לא מפסיקה להדהים אותי.

ואני מדברת על שחיתות פרסונלית ומערכתית, שממשיכה להיחשף בימים אלה, למשל עם מעצרו של יו"ר ה-IMF לשעבר רודריגו ראטו במדריד לפני כשבועיים בחשד למיני דברים, מהונאה ועד הלבנת הון – מה שסוגר שלושה ראשי IMF  רצופים שהיו מעורבים בפרשיות של העדפת מקורבים ושחיתות אישית, כולל הנוכחית (כמובן שכולם חפים מפשע, זכים וטהורים. ותסלחו לי שאיבדתי כבר מזמן את אמונתי בשוויון בפני החוק במקרים האלה). זה פשוט פלא שעוד יש בכלל דיון בעניין המהימנות של המוסד הזה, כאילו שהיא עדיין קיימת. ועוד לא הזכרנו בכלל את סוכנויות דירוג האשראי, שהמשך היחס הרציני אליהן אחרי 2008 הוא באמת פלא עולם שמעיד יותר מכל על הניוון המוסרי הכללי. מעניין שדווקא מרקל היתה אז מי שקראה להקים סוכנות דירוג אשראי אירופית עצמאית. מעניין שלא קרה עם זה כלום מאז.

**

בשבועות האחרונים העיתונאי הגרמני הארלד שומאן, שעשה סרט בשם "on the trail of the troika", מעלה ליוטיוב את הראיונות המלאים שקיים לצורך הפקת הסרט. חומרים די מסמרי שיער, ובכל מקרה מרתקים עבור מי שרוצה לרדת ליסודות המשבר המתמשך הזה ולקבל קצת פרספקטיבה. ה"גביע הקדוש" שיש בידיו של שומאן הוא מסמך פנימי שנשלח מהצוות הטכני של ה-IMF  באתונה לכל חברי מועצת הקרן מתישהו במהלך 2010, ממש בהתחלה, שבו הם מפרטים בצורה די מדויקת את מה שבסופו של דבר היו תוצאות תוכנית החילוץ, שעומד בסתירה למה שרשמית נטען שיהיו התוצאות. הטענה היא, כלומר, שהם לא יכולים לטעון שמדובר בטעות בתום לב, מכיוון שהם ידעו מהרגע הראשון שזה הולך להיכשל ושהתוצאות יהיו קטסטרופליות.

בין השאר, הוא מדבר עם בכיר ב-IMF, שטוען בתוקף כי הקרן שינתה את הכללים שלה עצמה במחשכים כדי שתוכל להשתתף בחילוץ הזה, מכיוון שכולם ידעו כבר אז שמדובר בבעייה של insolvency ולא של נזילות. ה-IMF, לפי הדברים, גם היו מוכנים כבר אז במידה מסוימת להודות בטעויות ולעשות תיקונים, אבל הרעיון הזה נדחה בצורה גורפת מצד המוסדות האירופים. בנוסף, הוא מדבר עם מישהו שהיה יועץ של מנואל בארוסו (שהיה ראש ממשלת פורטוגל ב-2002-2004 ועמד בראש הנציבות האירופית, חלק מהטרויקה, ב-2004-2014), ואומר כיום דברים קשים מאוד על מידת הכנות והמהימנות של הגופים הללו.

בצד התיאורטי הוא מדבר עם וארופקיס (לפני הבחירות) ועם פול קרוגמן, ובצד המעשי המדינתי הוא מדבר עם יורגס פפנדראו (ראש ממשלת יוון ב-2009-2011), שכמובן עושה מאמצים כבירים להוציא את עצמו איכשהו טוב מהסיפור, ועם אליסה פריירה, חברת הפרלמנט האירופי מטעם פורטוגל. הראיון איתה היה מלמד במיוחד בעיני, משני טעמים. הראשון הוא עקרוני, ונוגע לעצם הלגיטימיות של מוסדות הטרויקה לקבוע בכלל כללים כפי שקבעו באופן לא דמוקרטי ולא מפוקח, שפוטר אותם באופן גורף מכל אחריות לטעויות האיומות שנעשו, וגם להיעדר הדמוקרטיה בכל המבנה הבסיסי של האיחוד המוניטרי הזה. זה נמצא בכל הסיפור שלה על הניסיון להקים ועדת חקירה של תוכניות החילוץ בפרלמנט האירופי.

הדבר המעניין השני בראיון הזה נוגע לאי הרציונליות המובנית של תוכניות החילוץ, לשקר הבסיסי שביסודן ולהעדפה הברורה של האינטרסים קצרי הטווח של קבוצה מסוימת על פני השגשוג ארוך הטווח של מדינות שלמות. פריירה מספרת שפורטוגל זיהתה שאחת הבעיות המבניות שמעכבות את הצמיחה ואת התחרותיות שלה היא כוח אדם לא איכותי. לדבריה, המדינה החליטה להתמודד עם הבעיה הזאת באמצעות השקעות גדולות בהשכלה והכשרה. ואז הגיע ה"חילוץ", כל ההוצאות קוצצו ושוק העבודה עבר "ליברליזציה". התוצאה של כל זה היתה כמובן התכווצות גדולה של הכלכלה וזינוק באבטלת צעירים, מה שהוביל לתופעה נרחבת של בריחת מוחות. וכך, כל ההשקעה שכבר בוצעה בצמיחה עתידית וכל הסיכוי להתאוששות ארוכת טווח נזרקו לזבל.

מעורר הרבה מחשבות, הסיפור הזה, וגם הוא, כמו סיפורים רבים אחרים, מחזיר לתהיה הבסיסית לגבי היותה של האידיאולוגיה הקיצונית הזאת בת קיימא, וההרס העתידי שצפוי לחלקים נרחבים של העולם שהוציאו כמעט לגמרי מהלקסיקון את קונספט ההשקעה (המושכלת והמותאמת) בכלכלה הריאלית (נניח, גרמניה) בגללה. ככל שהם מתעקשים יותר על one solution fits all ועל TINA, כך הם נראים יותר כמו כת, והמורליזציה שלהם נראית יותר כמו משהו שהיה אולי מקובל בימי הביניים – חברים של כבוד בריאקציה שאנחנו רואים כיום, אם לא מקורה.

במקום זה, כולם עוסקים בענייני פרוצדורה ובמשחקי כוח בלבד במקרה הטוב, ובתעמולה די שבלונית, שלא לומר מעייפת, במקרה הפחות טוב. אחת הטכניקות הבולטות, אחרי פרעות ריגה בסוף השבוע שעבר, היא כמובן האד הומינם הישן והטוב. אי אפשר שלא להעריך את האירוניה ב-reshuffle לכאורה שבוצע בעקבות הפרעות. אני מוצאת את זה די משעשע, שמה ש"הרגיע" (רגעית) את הפורעים (ואת ה"שווקים") זה החלפתו של קיינסיאני "חצוף" במארקסיסט קלאסי נחמד (אבל מאוקספורד! ועם מבטא בריטי משובח!). העיקר שהוא לא ירצה להם חו"ח על ההשלכות האנושיות של המדיניות שהם כל כך מתעקשים עליה ויגרום להם לאיזושהי היתקלות לא נעימה עם מה שרובנו מכנים בשם "מציאות" (אגב, אם מישהו יכול לסייע לי למצוא את הסרט המלא עם כתוביות באנגלית, אהיה אסירת תודה לנצח). איך הם אמרו –  זה לא יכול להימשך.

בכל מקרה, יאניס וארופקיס, עם כל חיבתי הבלתי מעורערת אליו (ועכשיו גם לאישתו הלביאה) אינו האישו כאן. אילו הוא לא היה, אז היה משהו אחר. ההתחמקות מכל מה שצוין למעלה אינה קשורה להתנהגות שלו, ללבוש שלו או לסגנון דיבורו. שרי האוצר של האיחוד האירופי אינם בני 3 או דמויות בהפקה טלוויזיונית גזענית גרועה של מקדשי כבוד, למרות הניסיון העיקש שלהם להציג את עצמם ככאלה. אבל יאניס וארופקיס כל כך מרתיח אותם והם מקדישים כל כך הרבה זמן ואנרגיות, כבר חודשים, לניסיון להקטין אותו, להגחיך אותו ולהיפטר ממנו, בדיוק בגלל הדבר הקטן הזה שהוא כל כך מתעקש עליו, מהרגע הראשון ועוד הרבה לפניו, באובססיביות וללא כל התחשבות באף אחד מכללי הטקס המקובלים – לעבור לשיח מסוג שונה.

באופן אובססיבי, האיש מנסה מאז ההתחלה להעביר את הדיון מטכנוקרטיה להנחות הבסיס שלה, מקשקושים על "רפורמות" מתוכנתות שהם מדקלמים כמו תוכים שוב ושוב (אבל כשרוצים לדון איתם ברפורמות אחרות הם מתעקשים ש"אנשים אחרים צריכים לעשות את זה", כלומר טכנוקרטים עוד יותר קטנים מהם) ומוסרנות מעוותת ומתנשאת שאין כל קשר בינה לבין מוסר של חיים – לדיונים מהותיים על כיווני מדיניות חדשים, על תיקון טעויות – ביוון עצמה ובתשתית האיחוד המוניטרי. וכן, גם על עצם הלגיטימיות של הפורום הזה, של הטרויקה כולה ושל כל ההלוואות שנתנו והתנאים שלהן (וכאן בהחלט מצטרפת גם ממשלת סיריזה כולה, בצעדים שעשו עד כה, בחקיקה ובוועדות החקירה שהקימו).

ואם זה לא מספיק, אז הוא גם מתעקש לעשות את זה out in the open, ולא במחשכים. כלומר בתקשורת. ככל שעובר הזמן, נראה שהאיש שאמר בצורה מפורשת מאוד, בכתב ובע"פ, שהוא יעשה הכל כדי לא להיהפך לפוליטיקאי, באמת התכוון לזה. לא נראה שהוא אפילו מנסה לשחק את המשחק הדוחה הזה שאנחנו מכירים כיום כ"פוליטיקה" – לא בכל הראיונות הרבים מספור שלו לכל מקום שהוא, לא בטורים שהוא כותב או בהתבטאויות שמיוחסות לו במדיה חברתית, ולא בכל ה"הדלפות" שסביב פגישותיו. ואפילו לא בהיתקלויות שלו עם אנרכיסטים. כאילו, נסו רגע לדמיין את יאיר לפיד, ביבי נתניהו או מירי רגב בסיטואציה הזאת, ולו רק סתם בשביל הבידור.

**

יכול להיות שזה נובע מנאיביות, שהוא באמת מאמין שמישהו במוסדות האלה יסכים להתחיל לדבר איתו על מה שצריך לדבר ולהניע משם את הפעולות שצריך להניע. זאת, אחרי הכל, הסיבה המוצהרת שהסכים לפנייתו של ציפראס לשמש כשר אוצר, אחרי שעד זמן קצר לפני כן דחה בתוקף את הרעיון להיכנס לפוליטיקה. כאקדמאי, יועץ ופרשן התייחסו אליו בצורה הרבה יותר מכובדת מאשר עכשיו, שכיסתה על התעלמות מוחלטת. עכשיו, כפרקטישיונר, מתייחסים אליו בזלזול ובאלימות, אבל אולי יצא מזה משהו.

יכול להיות גם שלו ולציפראס יש איזה משחק good cop, bad cop מתגלגל. ויכול להיות שציפראס מנצל אותו, ביודעין או שלא ביודעין, כדי לייצר בלגנים מאורגנים ובלבול שנותנים לו מרחב תמרון. אופציה נוספת היא שהפיצוץ הזה היה גם מכוון מאוד מהצד היווני, מכוון כלפי פנים, ז"א, כדי לומר לציבור שהצביע בראש ובראשונה כדי להחזיר לעצמו את כבודו הלאומי – תראו איך הם ממשיכים להשפיל אותנו – לקראת רפרנדום אפשרי שציפראס כבר הצהיר שאולי יידרש לעשות. לא יודעת. הכל יכול להיות. המידע שממנו אני ניזונה הוא חלקי ומוטה ברובו המכריע, ונדרש מאמץ רב, שמידת הצלחתו לא ברורה, כדי לברור את המוץ מהתבן. ובכל מקרה צריך עוד לחכות לתגובות נוספות (ולבחון היטב את אופן הניסוח שלהן) כדי שהתמונה אולי תתבהר קצת.

תגובה מטרידה אחת כבר הגיעה מהדיסלבלום הזה או איך שלא קוראים לו, על רעיון הרפרנדום. לגמרי in line עם מה שהאנשים האלה ושולחיהם חושבים על דמוקרטיה באופן כללי. ציפראס אמר שאם ימצא את עצמו במצב שדוחף אותו מעבר לגבולות המנדט שקיבל מאזרחי יוון, הוא יפנה אליהם שוב באמצעות רפרנדום. "אנחנו לא צריכים לפחד מהציבור", אמר. ומה ענה דיסלבלום? בייסיקלי – אין לכם זמן או כסף לדמוקרטיה. צריך גם לזכור שפפנדראו, ראש ממשלת יוון בזמן שהבלגן התחיל – שנחשב לכל כך אחראי על מה שקורה עד שבבחירות האחרונות הוא אפילו לא עבר את אחוז החסימה עם מפלגתו החדשה (ומפלגתו הישנה נדחקה לשוליים של השוליים) – הועף על טיל בלחצים חיצוניים כבדים רק בגלל שהעז להעלות רעיון של רפרנדום כזה. והנה, פתאום גם צץ איזה "סקר" שמראה שהיוונים בכלל לא רוצים דבר כזה (בטח סקר בסגנון של – האם אתה תומך במלחמה בעיראק? כן, אני פטריוט אמריקאי/לא, אני טרוריסט).

לי בכל מקרה יש סברה רחבה יותר בעניין ההתנהלות היוונית. היא קשורה לעצם האופן שבו "פוליטיקה" מתבצעת שם, כאן ובכל מקום, לקשר שהיא מקיימת עם מה שמכונה "דמוקרטיה", ולקשר שהיא מקיימת עם מה שמכונה "הציבור". באופן ספציפי, לחלקים מהציבור שנחשבים ל"עתיד" – בני הדור שאליו אני משתייכת ומטה, דור ההבטחות השבורות והבאים אחריו. אלה שביוון ובספרד סובלים מ-50% אבטלה וגם בשאר העולם מצבם לא משהו. אלה שנחשבים לדורות המשכילים ביותר שהיו אי פעם – וגם המיואשים ביותר. אלה שסובלים בחלקים נרחבים של העולם מתחושת חוסר אונים קולקטיבית שלרוב מלווה גם באובדן תקווה – תופעה שלפעמים מכונה בשם "ליברליזציה של שוק העבודה" (איך אומר רוברט רייך, We are living in an age of powerlessness). אלה שבא להם להקיא כשהם שומעים את המילה "פוליטיקה" ושהאמון שלהם במוסדות הפוליטיים ובתקשורת הוא פחות מאפס. אלה שהניסיונות הספורדיים שלהם למלחמה בציניות בשנים האחרונות התרסקו על שרטון ה-TINA (אין עוד אלטרנטיבה – There is no Alternative. מעבר לשקריות האינהרנטית שלו, זה פשוט ביטוי מזוויע. מזוויעה גם מי שהגתה אותו ומזוויע כל מי שממשיך לתחזק אותו באמצעות הפחדה).

נגיד, האישה הזאת.

הרושם שלי הוא שווארופקיס (וגם שאר ממשלת סיריזה) לא מתכוון בכלל לפנות אל היורוגרופים וספיחיהם. מהרגע הראשון, אני חשה שהוא מדבר מעל לראשם. הם הרי לא מסוגלים ולא רוצים לערער את הבסיס של עצם הלגיטימיות של מה שעשו, של הפטור מאחריות הגורף שקיבלו – ובעיקר של הקריירות המזהירות שלהם. איך אומרים, אף אחד לא מוותר על המקל מרצונו. אני גם ממש לא מאמינה שמישהו שם חשב לרגע שימצא בני ברית בממשלים שמיישמים את הצנע באופן מושחת, כמו שהיה נהוג גם ביוון על פניו עד 25 בינואר השנה, ושצפויים לעמוד לבחירות בסוף השנה הנוכחית (ספרד ופורטוגל) ובתחילת הבאה (אירלנד).

כשחושבים ברצינות על המשחק הכוחני הא-סימטרי הזה, אם יש איזושהי שאיפה ליצור איזשהו בקע אפקטיבי בפרדיגמה אז זה די רציונלי להפוך את יוון לדוגמה – להוציא את כל הזבל החוצה ולהשאיר אותו שם שיסריח. זה בהחלט הימור, אבל הימור הגיוני בהתחשב במצב העניינים. מבפנים זה די ברור שלא יזוז שום דבר מרצונו. לעומת זאת, הסנטימנט הציבורי, בעיקר בקרב הדורות הצעירים והמתוסכלים, יכול בהחלט לשרת כאן את המטרה. הצלחה תעודד ותמשוך לכיוונים חיוביים – והשלכותיו של כישלון יגבירו את התסכול. ותסכול כזה, כשהוא מצטבר והולך, יתפוצץ בסוף בצורה כזאת או אחרת, חיובית יותר או פחות.

כך או כך, גם אם ה-stint של וארופקיס עצמו ושל סיריזה בכלל יהיה קצר טווח וגם אם לא, ההימור הזה הוא הימור לטווח בינוני-ארוך. ההיסטוריה הזאת נכתבת עכשיו. התהליך הזה לא התחיל אתמול ולא ייגמר מחר. אני לא תומכת בעמדה הגורסת שצריך לחכות עוד 200 שנה לפני שנוכל לדבר על המהפכה הצרפתית, אבל כדי להעריך את השלכותיו של משהו מהסוג הזה בוודאי נדרשת מידה מינימלית של פרספקטיבה, שאינה זמינה לנו כיום. והנבואה, כזכור, ניתנה לשוטים, או כמקובל בימים אלה – לספקולנטים ולמי שנמצא בפוזיציה. שזה בסך הכל יופמיזם מודרני, ללא שינוי במהות.

**

אני לא מאוד אופטימית בטווח הקצר, ונראה לי שברמה האגואיסטית, יוון צריכה להכריז על פשיטת רגל כבר ולסיים את כל הסיפור הצבוע הזה שנקרא גוש היורו. הסיכונים ברורים לגמרי, וברור לגמרי גם למה הם לא ששים ללכת בדרך הזאת. כמו שכבר קרה בצורה כזו או אחרת יותר מפעם אחת, למשל בארגנטינה או באיסלנד, ברמה המדינתית המשמעות היא כמה שנים קשות לפני ההתאוששות. אבל האלטרנטיבה, כפי שנראית עכשיו, היא עוד שנים רבות מאוד של שעבוד ודיכוי. דיקטטורה בשלט רחוק, אולי קצת יותר רחומה אם השלטון ה"נבחר" יתאים לאדונים. הציבור היווני אמנם בחר לכאורה בהישארות ביורו ודחיית הצנע ביחד, אבל שני הדברים מסתמנים, בשל הפרשנות המאוד מצומצמת שניתנת כאן לביטוי מו"מ, כלא מתיישבים זה עם זה.

אם מישהו חושב שהמפלגות שהיו כבר בשלטון ביוון, המקושרות והמחוברות והמושחתות והרקובות, שבכל שנות פעילותן לא התקרבו אפילו להתחיל לעשות את הצעדים הראשונים לקראת רפורמות מבניות ואיחוי החברה שסיריזה עשתה בשלושה חודשי שלטון (פירוט בנפרד), יצליחו יותר, איך לומר, שיהיה לו בהצלחה. רשימת לאגארד של מעלימי המס העשירים הועברה אליהם באוקטובר 2010, ואיכשהו רק עכשיו מישהו ממנה נעצר, הודה ושילם מס בסך 1.8 מיליון יורו. וזה אחרי ששר אוצר קודם נשפט והורשע בסילוק שמות של קרובי משפחה מהרשימה הזאת. לכאורה, זה אמור להיות סימן מרשים לרצינות של הממשלה היוונית החדשה להילחם בהעלמת המסים בקרב המעמד הגבוה, שהיא אחת הבעיות המבניות הקשות ביותר של כלכלת המדינה, אם לא ה – כפי שכולם חוזרים ואומרים כל הזמן. אבל אפילו את זה הצליחו להציג ב-Marketwatch כ-"Frantic Crackdown on Tax Evaders". לא עוקבים שם, אוביוסלי, אחרי מה שקורה בפרלמנט ההלני בחודשים האחרונים אם זה נראה להם Frantic.

הדברים שקורים ומצטברים מקשים מאוד על הרצון לא להאמין שיש כאן איזשהו מהלך מכוון להפיכה (regime change – אבל בגרסה האירופית). בעיקר אגב אם אני נוטה להאמין לטענה של וארופקיס וציפראס על ההתחיבות שניתנה להם בפברואר בע"פ והופרה ללא בושה, למתן תקרת נזילות נורמלית מצד ה-ECB. ככל שאני קוראת, שומעת ולומדת יותר על מקורות המשבר הזה והאירועים שהתרחשו מתחילתו לפני חמש שנים ועד היום, אני לא רואה שום סיבה הגיונית להאמין למילה אחת שיוצאת מהגורמים הרשמיים שמדברים במוסדות האלה. ודיסלבלום ספציפית ממש עושה לי בחילה.

למעשה, הכיוון הזה באמת היה ברור מהרגע הראשון. הרי אין דבר פחות רציונלי מלדרוש מממשלה שנכנסה למשרדיה לפני יומיים (בעיקר לאור ניסיון העבר, נניח מה שקרה לפפנדראו עם הגירעון) לספק תוכנית מלאה ומפורטת של רפורמות מורכבות שמהוות שינוי כיוון משמעותי. שום דבר לא היה קורה לאף אחד – לא ל-IMF, לא ל-ECB ולא לנציבות – אילו היו נותנים להם קצת זמן של שקט כדי להיכנס לעניינים וללמוד את החומר, ומשתפים פעולה עם הבקשה שלהם לעשות את זה ביחד או במינימום לנהל משא ומתן בתום לב. וכן, גם לדחות תשלומים בכמה חודשים.

אם לדבר באנדרסטייטמנט, זה קצת מגוחך לטעון עוד לפני הבחירות ש"בחירות לא משנות כלום" (ציטוט של שויבלה), ומיד לאחר הבחירות להעמיד חרב נזילות על צווארם שבקושי מאפשרת להם לזוז, לא לנהל שום צורה של משא ומתן אמיתי שאינו כרוך ב"למה לעזאזל אתם לא עושים מה שאומרים לכם", ואז עוד להעז לטעון שהם "חובבנים" וללחוץ עליהם "להתקדם". מה שקורה עכשיו מצד היורוגרופים זה פשוט הגרסה המעונבת של לדחוף את סבתא במדרגות ולצעוק לה "סבתא, למה את לא נזהרת".

**

[הערה מינהלתית: אמרו לי שצריך לפצל פוסטים ארוכים, ומכיוון שהטקסט הזה באמת נהפך למפלצת, החלטתי להתחשב בעצה ואכן פיצלתי אותו, כמו שאני אוהבת, ל"תיאוריה" – כאן למעלה, ופרקסיס – בהמשך]

זה פרופיל ארוך ומרתק למדי, אבל בעיקר תפסה את עיני הפסקה הבאה (תרגום שלי):

"ניצחון סיריזה ביוון מייצג יותר מאשר התקוממות פופוליסטית נגד חמש שנים של צנע מייסר. הוא מציב אתגר אינטלקטואלי בפני כל המבנה החורק של גוש היורו. הוא שואל את השאלה – מי יותר פושט רגל, כלכלת יוון או תגובת גוש היורו? הממשלה החדשה היא במובנים רבים 'מרד אקדמאים', שיש לו השלכות הרבה מעבר ליוון. וארופקיס הוא נושא הדגל האינטלקטואלי של ממשלה שכוללת מספר מרשים של אנשי אקדמיה מקצועיים. בקבינט יש לא פחות משישה כלכלנים, פרופסור למשפטים, פרופסור ליחסים בינלאומיים, מתמטיקאי ופרופסור אמריטוס לפילוסופיה, שספרו האחרון עסק בברוך שפינוזה ולודוויג ויטגנשטיין. לטוב או לרע, זה כנראה הקבינט המשכיל ביותר באירופה. ומשכך, יוון תחת סיריזה היא מבחן טוב לעקרון השמרני שטבע וויליאם פ. באקלי ג'וניור: 'אני מעדיף להישלט על ידי 2,000 האנשים הראשונים בספר הטלפונים של בוסטון מאשר על ידי 2,000 אנשים מהסגל של אוניברסיטת הרווארד'".

זה נראה לי פשוט מבריק, לומר במעשה כזה – הפרדיגמה התיאורטית נשחקה, איבדה קשר עם המציאות ואיבדה את אמון הציבור, ולכן די ברור שטכנוקרטים שחיים לפי הכללים שלה ולא מסוגלים עקרונית לרדת לשורשי העניין זה לא מה שצריך עכשיו, אלא דווקא תיאורטיקנים, רצוי הטרודוקסים, שינסו ליישם תיאוריות אחרות. בקיצור, ההערכה שלי לציפראס (שהוא עצמו, אגב, מהנדס) גדלה עם כל יום שעובר.

והנבואות השמרניות (האנטי אינטלקטואליזם השגרתי והמוכר, שמובא בפסקה האמורה בציטוט של אחד תומך מקארתי נלהב) בד"כ מנסות בכל כוחן להגשים את עצמן, אבל יש לקוות שהבשילו התנאים.

ככל שעובר הזמן, אני מוצאת יותר ויותר עדויות לכך שהחבר'ה של סיריזה הם בערך הדבר הכי מרגש שנצפה בפוליטיקה העולמית כבר זמן רב, ושהם נערכו באופן לא רע (considering…) למשחק הפוקר המאוד מסוכן שאליו ידעו שהם הולכים להיקלע. אני גם די משוכנעת שהם באמת באו בטוב, כלומר עם אמונה מסוימת שאולי בכל זאת הרציונליות תשחק כאן איזשהו תפקיד, אבל גם התכוננו כמיטב יכולתם לאפשרות שההיסטריה של הפיננסיירים ועוזריהם תנצח בסופו של דבר את השכל הישר. מה שמתרחש עכשיו בצורה מביכה למדי.

ענייני השעה הם דווקא אופטימיים יחסית, ומראים שאולי בכל זאת מרקל, דראגי, יונקר, דיסלבלום ושות' לוקים בקצת רציונליות – וגם חושפים שוב את התקשורת בצביעותה האינטרסנטית או הפרדיגמטית, או באיזשהו חוסר יכולת עקרונית להבין את הנאמר, לא יודעת (זה כמובן יכול להשתנות שוב כל רגע).

ראש ממשלת יוון, אלכסיס ציפראס, הלך לדבר עם החבר'ה, אחרי חודש של "מלחמות מילים" מכוערות. כל מיני כלי תקשורת הצליחו איכשהו להוציא מזה כותרות שמהן עלתה התקפלות או הפסד יווני כלשהו – נארטיב שנדחף מאוד באגרסיביות, אפילו הייתי אומרת בשמחה לאיד, במשך זמן מה. דמיינו לעצמכם את הפתעתי כשנכנסתי לפרטי ההודעות שנמסרו אחרי השיחות, וגיליתי שלמעשה ציפראס השיג את כל מה שרצה – שלא היה מוגזם, לא בועט בפרצוף ולא קנטרני: גם הסכמה להקצאת 2 מיליארד יורו לתוכנית הסיוע ההומניטרי (שהוצגה באופן גלוי וברור במסמך שהוגש ליורוגרופ וכעדיפות ראשונה של סיריזה עוד לפני הבחירות), גם אישור עקרוני להסכם הארכת החילוץ מפברואר (קניית עוד זמן), גם שליטה עקרונית על הרפורמות שיוצעו וגם אופציה לשנותן. או כמו שאמרה מרקל, "לממשלת יוון יש אפשרות להחליף רפורמות אינדיבידואליות ברפורמות אחרות, אם האפקט שלהן יהיה זהה". או כמו שנמסר בהודעה המשותפת אחרי הפגישה: "The Greek authorities will have the ownership of the reforms".

ציפראס עצמו אמר אחרי הפגישה כי "ברור שיוון לא מחוייבת ליישם צעדים גורמי מיתון. יוון תגיש את הרפורמות המבניות שלה, שאותן תיישם". עוד אמר ציפראס שהוא ומרקל הסכימו לשכוח מהתחייבויות של הממשלה היוונית הקודמת, בעיקר אלה הנוגעות לרמת העודף התקציבי הראשוני (primary budget surplus), שלא נקבע דדליין להגשת הרפורמות ושאין לממשלתו בעיות נזילות בטווח הקצר. חמוד (ומעניין מה זה "טווח קצר". שעה?) (מאז, ציפראס הספיק לעשות פוצי-מוצי עם מרקל בברלין, ואז ללכת לאנדרטת השואה המחרידה ובהמשך להיפגש עם ראשי האופוזיציה בגרמניה. ממש חמוד).

זה כיוון שיוון מבקשת מההתחלה בזירת היורוגרופ – להחזיר לעצמה ריבונות על תוכנית הרפורמות שלה, להיפטר מעול ה-one solution fits all, שה-IMF  יישמו במקומות שונים בעולם במידה כזאת או אחרת של הרס וגרמניה החליטה להפנים לתוך גוש היורו בצורה אפילו יותר אכזרית – וליישם צעדים מעודדי צמיחה שמותאמים לבעיות הספציפיות של יוון, במקום צעדים מעודדי מיתון. זה כיוון רציונלי, שכמעט נלקח עוד בתחילת השיחות, במסמך שכמעט נחתם ואז נמשך מהשולחן על ידי היורוגרופים. הם אלה שמשתפנים ברגע האחרון ובמקום זה מנסים שוב ושוב להדק את חבל התלייה המאוד קונקרטי של מחנק הנזילות סביב צווארה של יוון ולהפעיל מיני סוגי סחטנות גסה.

זה לא הרושם שמקבלים כשנחשפים למידע דרך כותרות בכלי התקשורת היותר בולטים. בלי חפירה עמוקה וקריאה של עשרות אלפי מילים, הנארטיב הזה all but נעלם לגמרי – העלמה מכוונת ביותר, אפילו אלימה, שנובעת לעניות דעתי מאופיו הארכימדי של ה"סכסוך היווני-גרמני" הזה.

***

מכל מה שקראתי ואני עוד קוראת בעניין, נראה שממשלת סיריזה באה לעבוד, ויש לה רעיונות מעניינים ותוכניות ליישומם. בכל טפח שנגלה לי בחיפושי אחרי מידע, נראה לי יותר ויותר שהם א. רציניים וב. נערכו ליותר מתרחיש אחד. כלומר, "רשימת הרפורמות" שהם הולכים להנפיק (ושאת חלקן הם כבר מעבירים בפרלמנט) היא לא איזה משהו שנועד רק לצאת לידי חובה ולרצות את "בעלי החוב", אלא משהו שנמצא בבסיס תוכנית הפעולה שלהם. בחלקה של הרשימה, שכבר ראינו, הושקעה מחשבה – גם אם כל מיני אידיוטים בעולם חושבים שיש שם דברים "משעשעים" (כן, מאוד מצחיק הרעיון של לנסות לגייס תיירים לסייע במלחמה בהעלמות מס, כשבערך 20% מהתמ"ג של המדינה נשען על תיירות ושאחת הבעיות הכי קשות שלה היא ספורט לאומי של העלמת מס. אני רוצה להצהיר בזאת, אגב, שאם אגיע ליוון בתקופה רלוונטית, אשמח מאוד להתנדב).

בחלקים אחרים של הרפורמות הנדרשות, אני מניחה (על סמך הגיון פשוט מאוד) שעוד נדרשת למידה יסודית יותר של פרטי הפרטים של המצב הקיים כדי להוציא תוכנית פעולה מפורטת. בכל זאת, נראה לי שאותם אידיוטים "שכחו" שהממשלה הזאת קיימת פחות מחודשיים, ושלא יותר מדי ממשלות חזקות וותיקות יותר בעולם הצליחו (או ניסו בכלל) עד היום להתמודד עם בעיות של העלמות מסים (שחדשות לבקרים מתפרסמות ידיעות לגבי היקפן העצום – ברמה הגלובלית ובסיוע (enabling, למעשה) של כל מיני פונקציונרים כמו יונקר. ב-2012 הארגון Tax Justice Network העריך שבמקלטי מס ברחבי העולם מסתתרים לפחות 21 טריליון דולר. ביוון הבעיה הזאת נפוצה ורחבה, בעיקר בקרב עשירים ועצמאים, ומגיעה אפילו עד שר האוצר לשעבר, שהורשע בימים אלה במחיקת שמות של קרובי משפחה שלו מרשימה של מעלימי מס עשירים שהעבירה לו כריסטין לגארד ב-2010), קבוצות אינטרסים חונקות ושחיתות עמוקה.

כמה ימים לפני הבחירות ביוון צפיתי בראיון קצר ברשת טלוויזיה בריטית עם יאניס וארופקיס, אז שר האוצר המיועד של סיריזה, שנהפך בינתיים לפוליטיקאי האהוב עלי בעולם כיום (סליחה, יאניס, על ה"פוליטיקאי"). הוא פירט שם בגדול את שלושת העמודים שעליהם מבוססת תוכנית הפעולה של סיריזה – 1. פתרון המשבר ההומניטרי במדינה, 2. מלחמה באוליגרכיה, בשחיתות ובהעלמות המסים, ו-3. הסדר הגיוני עם בעלי החוב. לא יודעת, אולי ביוונית הם הבטיחו ניסים ונפלאות, אבל עוד לא ראיתי שום סטייה עקרונית שלהם מהכיוונים שעליהם הצהירו בשום דבר שעשו. ונראה שגם היוונים לא. למעשה, הדבר הקשה ביותר שעומד בפניהם הוא 2, אבל הם צריכים את 3 כדי שיוכלו בכלל לנסות לעמוד בו. קשה שלא לתהות אם בזבוז הזמן המתסכל הזה מצד היורוגרופ לא בעצם נועד למנוע מהם אפילו להתחיל לנוע בכיוון שבעלי האינטרסים וה-rent seekers של העולם ממש לא היו רוצים לראות אותו מצליח.

***

בערך עשרים שניות לאחר שנכנסו אנשי סיריזה למשרדיהם החדשים (ספציפית, למשרד האוצר), גררו אותם באפם אל תוך זירת האינטרסים הרותחת והמשוללת כל שמץ של רציונליות, כדי לנסות לחסל אותם. ממש כך – לנסות ולרסק את המנדט הדמוקרטי שקיבלו מהעם היווני לנסות משהו אחר, לחסל בעודה באיבה את התקווה הזאת שמשהו אחר בכלל יכול להתקיים, מחשש שזאת תתפשט למקומות שכבר יהוו בעיה קשה יותר עבור גוש היורו המעוות הזה.

דמיינו לעצמכם את הפתעתו של הצנון הזה שויבלה (שר האוצר הגרמני), שאמר ביהירות לאחר ההסכם הראשוני שלסיריזה יהיה קשה להסביר לעם שלהם את נסיגתם מהבטחות הבחירות שלהם, כשסקר שבוצע אחרי ה"פשרה" הראה שאילו הבחירות היו מתקיימות אז – הם היו מתחזקים. זה כנראה מעיד על כך שהציבור היווני בכל זאת לא הצביע לאחיזת עיניים כלשהי.

מה שקרה אחר כך, בעיקר מהצד הגרמני, היה אפילו עוד יותר מביך.

***

בלב המאפליה הזאת נמצא כיום וארופקיס, שמתפקד כבר חודש ככליא הברק של הממשלה היוונית. וארופקיס הוא חבר של ציפראס והאיש שפחות או יותר אחראי על הפיכת סיריזה ממשאלת לב סוציאליסטית רומנטית למפלגה עם תוכנית כלכלית אמיתית, רדיקלית במובן האמיתי של המילה (תופסת את העניין בשורשיו), אבל ממש לא קיצונית. כלכלן, איש אקדמיה, שגיבש מה שהוא מכנה "תוכנית צנועה לפתרון בעיית גוש היורו", והצהיר שאין סיכוי שייכנס לפוליטיקה עד שידידו היקר נתן לו הזדמנות שאף אדם שפוי לא היה דוחה – לנסות ליישם את התיאוריה שלו. זה קרה, אגב, אחרי שהוא ברח מיוון לטקסס, לטענתו בגלל איומים ברצח שקיבל לאחר שתקף את הבנקים היווניים. בדרך הוא גם הלך לבחירות, וקיבל יותר קולות במחוז שלו מכל חבר סיריזה אחר. הוא הבטיח באופן רשמי, בראיונות, במאמרים ובבלוג שלו, שיעשה את כל המאמצים לא ליהפך לפוליטיקאי, כלומר – לעולם לא לחשוש לומר את האמת לבעלי שררה. ההצהרה הזאת שלו עומדת כיום למבחן אישי מאוד קשה, ואני ממש מקווה שהוא יצא מחוזק מהצד השני שלו.

וארופקיס גם הצהיר שהוא חושב שצריך לשנות את הרטוריקה בדיונים ביורוגרופ מביורוקרטיה וטכנוקרטיה למאקרו. בעיניו זה עניין מהותי, ואני נוטה להסכים עמו מאוד. ואכן, הפגישה הראשונה שלו עם חברי היורוגרופ הכניסה אותם לשוק טוטלי. הם לא הבינו מאיפה זה נחת עליהם, והחלו להפעיל לחצים על ממשלת יוון הטרייה להעיף את המטרד הזה ולהביא להם פוליטיקאי יסמני מהסוג שהם רגילים אליו, שלא מרצה להם במשך חצי שעה על כל מיני עניינים שברומו של עולם ושחותם איפה שאומרים לו לחתום.

זאת היתה אחת התגובות של יוון בעניין:

Government sources state that there is no talk of replacing Varoufakis. “We won’t do them the favor. The Finance Minister of Greece is Yanis Varoufakis. If they want someone styled after Gikas Hardouvelis, who says ‘yes’ to everything then they will be disappointed,” say Radical Left Coalition (SYRIZA) sources.

הלחצים האלה לא נפסקו מאז ועד היום, בין אם בפניות של פוליטיקאים גרמנים, בפליטות פה ביזאריות של שר האוצר האירי ובתקשורת משת"פית בצורה המבחילה ביותר. הבחור זוכה ליחס שלרוב רק נשים זוכות לו (כמו שהילארי כבר ציינה) (ומצאתי הוכחה חותכת לכך באזכור שלו בכתבה מרתקת וחיונית שעוסקת ב-dress code החדש של נשים בצמרת (צעיפים, למקרה שתהיתם). ב-BBC, לא פחות. מיותר לציין שהוא היה הגבר היחיד שהוזכר שם). חצי מהעיסוק בו נוגע למאפייניו החיצוניים (כן, הוא הורס. תתמודדו עם זה, אוסף של עובשים) ולצורה שבה הוא מתלבש. כאילו, הו לא, הוא לא אוהב עניבות, היקום עומד לקרוס.

בשבוע שעבר באמת נשבר שיא של תקשורת ביבים בעניין. כל העניינים העקרוניים נשכחו – משבר היורו, המשבר ביוון וכל שאר הקשקשת הזאת, וכולם בגרמניה עסקו רק בסוגיה אחת – האם וארופקיס הרים את אצבעו האמצעית כשדיבר על גרמניה במסגרת הרצאה (ו-Q&A) שנשא באיזשהו כנס רדיקלי בזאגרב ב-2013 בעניין הספר שלו (The Global Minotaur. קוראת בימים אלה), או לא (הרצאה מרתקת, אגב. אם העליבות שאימבשה אותו היתה טורחת ממש להקשיב לה, הם היו מגלים שהוא בעצם חושב שגרמניה צריכה לקחת בגאון מעמד הגמוני בריא ולהוביל את אירופה למקום טוב יותר). תהיתי לרגע אם שלדון אדלסון השתלט גם על העיתונות בגרמניה (והצטערתי שלא יכולתי להעביר לחמוד איזה מסר באמצע הראיון הזה, כי ברור לגמרי איך היה אפשר לפרק את החרא הזה תוך שנייה, וברור לגמרי שהוא ממש טירון בסגנון כזה של מתקפות. גרמנים אחרי הכל הם עם די רציונלי, למרות הנטיות הסנסציוניות הללו. מקרה ה-das ist auch gut so זאת הוכחה ניצחת לכך בעיני).

ה"משבר" הזה הסתבך עוד יותר כשנכנס לתמונה סטיריקאי גרמני מהמם במיוחד, יאן בוהמרמן, שבלבל את כולם עם הודאה בזיוף והודאה בזיוף הזיוף וכו'. נראה לי שאפשר לסכם את העניין כולו בציוץ שלו (תחת השאלה: "רוצים ציטוט באנגלית?"): "לעולם לא נלעג לדיון העיתונאי המהותי על אצבע אמצעית בת שנתיים שהוצאה מהקשרה, או למי שמעורב בדיון הזה במלוא הרצינות" (הוא גם עשה את הדבר הנפלא הזה, שבגללו כנראה התחילה הפרשה).

וגם התגובה של וארופקיס עצמו לעניין, בסופו של דבר, היא לא רעה בכלל.

***

וארופקיס, אגב, לא היה המינוי המעניין היחיד של סיריזה. לשר ביטחון הפסיכים האלה מינו את פאנוס קאמנוס, מייסד מפלגת הימין מתנגדת הצנע "היוונים העצמאים", שציפראס הכניס לקואליציה כדי לסתום פער מושבים קטן שנדרש לו כדי להקים ממשלה. האיש חובב גרמנים ידוע, ספציפית ממש מת על שויבלה (הכריז עליו כבר כעל פרסונה נון גרנטה), ומשחרר מדי פעם כל מיני הצהרות מטרידות על הצפת אירופה בגלי מהגרים ג'יהאדיסטים. מעניין לדעת איך בדיוק המדיניות של מפלגתו כלפי מהגרים מסתדרת עם המדיניות ההפוכה שבה מחזיקה סיריזה, אבל כנראה שבינתיים אין לו בעיה עם זה. מה לא עושים בשביל הכיסא, טייק גזיליון. בכל מקרה, במעקב השוטף שלי אחרי המאורעות, נתקלתי בהתבטאות מעניינת נוספת שלו לאיזה עיתון ביטחוני, ודרכה גיליתי עוד מינוי  מרתק – שר החוץ.

שר החוץ היווני, מינוי חיצוני של סיריזה, הוא ניקוס קוטסיאס. עוד אקדמאי ואינטלקטואל, מקורב לתיאוריה הביקורתית. הוא למד כלכלה, מדע המדינה ופילוסופיה ביוון, ומשפטים ופוליטיקה של האיחוד האירופי (דוקטורט ופוסט) ב….גרמניה. כן, האיש דובר גרמנית שוטפת. ההתמחות המאוחרת יותר שלו היא – שימו כאן קצת תופים – מדינות ה-BRIC. בחיי אלוהים (סליחה, קוטסיאס אתאיסט), כמעט נפלתי מהכיסא כשקראתי את זה. ברגע שראיתי לפני כמה ימים שה-BRICs מתכננים להקים בנק פיתוח אלטרנטיבי לבנק העולמי (ובינתיים עוד רבים וטובים הביעו עניין בהצטרפות ליוזמה, כולל שווייץ ולוקסמבורג), ישר חשבתי שזה יכול להיות כיוון מעניין עוקף טרויקה ליוון. כנראה שהמחשבה הזאת כבר עשתה סיבוב בראשם של עוד אנשים.

קוטסיאס, לפי ערך הוויקיפדיה שלו, סובר שגם מדינה קטנה יחסית וחלשה כלכלית יכולה לנצל את השינויים ביחסי הכוחות הגלובליים, ואם ברצונה של המדינה התיאורטית הזאת להגדיל את השפעתה ואת היכולות שלה, כדאי שתיצור יחסים הדוקים עם הכוחות המתעוררים ב-BRICs. באופן בלתי קשור לחלוטין, קוטסיאס וסגנו של ציפראס נוסעים בקרוב לסין כדי לארגן לציפראס ביקור רשמי בהמשך השנה. ציפראס וקמנוס יקיימו שני ביקורים נפרדים ברוסיה באפריל, סגני שרי הביטחון והתיירות היווניים (וכשמדברים על שר התיירות היווני, כדאי שוב להיזכר שהתיירות אחראית על משהו כמו 20% מהתמ"ג של המדינה) אמורים להיות ברוסיה בימים אלה, וסגן שר הביטחון צפוי לקפוץ בקרוב לביקור בברזיל.

***

בכלל, הזלזול המופגן בבחירה האחרונה שביצעו היוונים לא משדר שום דבר חוץ מאשר פחד, במקרה הטוב. אם יש משהו שקשה לומר על הבוחר היווני (חוץ כמובן מאלה שהצביעו לנאצים), זה שהוא לא רציונלי. ב-2009 נבחרה ממשלה סוציאל דמוקרטית בהנהגת מפלגת PASOK. היא חירבה את המדינה עם הסכם החילוץ שהסכימה לחתום עליו (ורבים וטובים, לא רק וארופקיס ושות', מחזיקים בדעה הזאת), אז במאי 2012 היוונים הצביעו לצד השני – המפלגה הקונסרבטיבית New Democracy, אבל לא בהמוניהם. אי לכך, ביוני 2012 היו עוד בחירות, אחרי שנרשם כישלון בהקמת קואליציה. ND ניצחה שוב בפער קצת יותר גדול, והרכיבה ממשלת אחדות, ביחד עם PASOK ועוד מפלגה אחת, שכללה גם מספר גדול של טכנוקרטים. משהו שמעמיד בסימן שאלה את ההמלצות החמות שהושמעו ב"וול סטריט ג'ורנל" תחת הכותרת "רק טכנוקרטים יכולים להציל את יוון עכשיו".

מיותר לציין שהשיפור בחיי האזרח היווני לא ממש ניכר, ולכן ב-2015 החליטו הבוחרים לתת צ'אנס לסיריזה, מפלגה אאוטסיידרית עם רעיונות אחרים, ולרוקן את שתי הגדולות – בעיקר את PASOK, שהיא המפלגה השביעית בגודלה כיום בפרלמנט ההלני, עם 13 מושבים בלבד (מתוך 300). בדיוק אותו מספר מושבים שהיו לסיריזה ב-2009, אגב (בגלל השינוי ביחסי הכוחות, הנאצים נהפכו למפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט, אבל מבחינת מספר מושבים הם דווקא ירדו – מ-21 ב-2009 ל-17 כיום).

בקיצור, נראה שלפחות הדמוקרטיה ביוון מתפקדת לא רע.

***

אני מודה, מזמן לא התלהבתי מנושא כלשהו כמו ממה שקורה ביוון בזמן האחרון. הסיפור היווני הנוכחי הוא דרמה במיטבה, שמצליחה לרכז בתוכה באופן אינטנסיבי כל כך הרבה מתחומי העניין שלי ומהרעיונות שאני מתעסקת בהם בשנים האחרונות.

זה גם סיפור עיתונאי מהמדרגה הראשונה – וגם חושף את כשלי המקצוע ואת עליבותו. זה גם סיפור כלכלי מהדרגה הראשונה שחושף את המאבק הפוליטי העמוק שנמצא בלב ליבה של הפרדיגמה הפסאודו-מדעית, ואת האופן הבלתי רציונלי לחלוטין שבו העולם מתמודד עם שחיקתה של הפרדיגמה הזאת. זה גם סיפור אפי שמציג בצורה החריפה ביותר האפשרית את המאבק על הריבונות הלאומית ועל הדמוקרטיה, שנשחקות באופן שיטתי כבר שנים רבות על ידי אותה פרדיגמה וה"כוחות הנעלמים" ששיחררה. וזה גם סיפור על האופן שבו התעוותה תפישת המוסר האנושי תחת שלטונה של הפרדיגמה הזאת.

כל מה שמתנהל כבר שנים מאחורי הקלעים מתפרץ החוצה ועובר לקדמת הבמה בסיפור הזה. וזה אפילו עוד יותר מסעיר כשזה מתרחש במקום שהיה ערש הפילוסופיה והתרבות המערבית, ושקע בעשורים האחרונים לניוון וריקבון עגומים. וגם השחקנים החדשים נאים מאוד בעיני (pun intended).

הסיפור היווני יכול להיות סיפור של תחייה והתחדשות של השיטה כולה, מהמסד עד הטפחות. הוא יכול להיות האלטרנטיבה שתיתן לכולם מוצא מהתקיעות הנוראית שאליה נקלענו, תקיעות שבסיסה בקיבעונות ובחוסר יכולת או רצון להסתכל קצת קדימה, אפילו לדמיין שאפשר גם אחרת – תוך כדי נכונות להקריב על מזבח הקיבעון הזה, הפחדים והאינטרסים קצרי הטווח, את ההישגים החשובים ביותר של האנושות.

הממשלה היוונית החדשה, מתוך עמדת נחיתות מובנית ובור עמוק שנכרה עבורה על ידי קודמיה בתפקיד ותוחזק בקפידה על ידי "בעלי החוב", מנסה במוצהר למצוא את הנקודה הזאת, שיכולה לשחרר את יוון ועמה את העולם כולו. לכל מי שמאמין בדמוקרטיה, ואני אסתכן בקלישאיות יתר ואף אומר -ברוח האנושית – יש אינטרס לקוות שהסיפור הזה הוא אמיתי ושמאבק האיתנים הזה יצליח, קטנים הסיכויים ככל שיהיו.

Stay tuned.

העיתונות הכלכלית נמצאת היום בחזית המאבק על דרכו וצורתו של העולם, על שינוי יחסי הכוחות ושינוי סדרי עולם. וכל זה קורה כשהעיתונות עצמה נמצאת במצב נזיל ורעוע, במאבק פנימי על שינוי צורתה באופן שמחייב את התחום ואת המקצוע להגדיר – ממש להמציא – את עצמו מחדש.

הדיון במושג "עיתונות כלכלית" הוא רב שכבתי. אולי עדיף לומר רב ממדי, כדי להדגיש את חוסר ההיררכיה המובנית בדיון כזה, העוסק בתת תחום בעל שפה ייחודית של הפרקטיקה העיתונאית – פרקטיקה המצויה בתנועה מתמדת ושטרם התייצבה סביב מציאות נורמטיבית חדשה. הביטוי רב שכבתי משקף גם את מלאכת הקילוף הנדרשת לצורך הבנה והמשגה של עיתונות בכלל ושל עיתונות כלכלית בפרט – כלומר, מה שאנחנו רואים, קוראים או שומעים כאייטם חדשותי או בידורי על כל מרכיביו.

כדי להבין מהי עיתונות כלכלית יש להגדיר מהי עיתונות, מהי עיתונות מתמחה ומהי ה"כלכלה" הזאת שמסוקרת על ידה. עיתונאים רבים מתמודדים כמעט מדי יום, במודע או שלא במודע, עם שאלות תיאורטיות לכאורה – כמו מהו עיתונאי, מהו תפקידו ומהן הזכויות והחובות שנגזרות מתפקיד זה. חלק מהדילמות הנוגעות להגדרה העצמית והכללית הזו נוגעות לסוגיות תיאורטיות שחורגות הרבה מעבר לתחום הצר של העיתונות עצמה: כמו חופש הביטוי וגבולותיו, למשל, או השאלה לגבי עצם אפשרותו של דיווח אובייקטיבי ונטול פניות. אחת המרכזיות שבהן נוגעת לדמוקרטיה – סוגי השיח הציבורי ואספקת המידע והידע שהיא דורשת. דילמה זו באה לידי ביטוי במתח הנצחי, שנמצא כמעט בכל כותרת, בין החשוב למעניין או למסחרי – בין מה שהציבור צריך לדעת ובין מה שהוא רוצה, לפחות לכאורה, לדעת.

אפילו הדילמות הטכניות בתחום זה – כמו למשל איכותו ומורכבותו של התוכן (הטקסטואלי, הוויזואלי, המושמע), ניסוחו, סדר הצגתו ומסגורו – הן דילמות שנוגעות למהות התחום והתפקיד – האם העיתונאי הוא רק כרוז מיידע? האם הוא מחנך? ואולי הוא סתם בדרן שמעביר את זמנם של קוראיו בנעימים? או אדם שתפקידו בסופו של יום הוא "למכור עיתונים"? האם העיתונות היא עמוד התווך הרביעי של הדמוקרטיה? כלב השמירה שלה? או שאחריותו של העיתונאי היא קהילתית ומצומצמת יותר? ואולי היא רק מסחרית, לשירות בעלי המניות של כלי התקשורת? [1]

בעיתונות הכלכלית – בהשוואה לתחום העיתונות כולו ולכל סוג אחר של עיתונות מתמחה – הדילמות האלו באות לידי ביטוי בצורה חריפה ומידית יותר. זאת, מסיבות הקשורות לאופיו ולצורתו של תחום הסיקור שלה: הכלכלה, גם במובניה התיאורטיים כדיסציפלינה, אך בעיקר  במובנה המעשי-מבני. כלומר, האופן שבו מתנהלת בפועל הכלכלה בעידן הגלובליזציה, והתפקיד המרכזי והחיוני שממלאים בה שוקי ההון, שוקי הסחורות, שוקי המט"ח, המערכת הבנקאית וכיוצא בזאת. מערכות אלה הן מערכות שפועלות כמעט ללא הפסקה, והן רגישות ביותר לפעילות ספקולנטית ולתופעות של אופוריה ופאניקה. השלכותיהם של דיווחים רבים בתחום העיתונות הכלכלית הן מידיות ומדידות יותר מאי פעם, בזמן שמורכבותו והסתעפויותיו של תחום הסיקור, ה"כלכלה", גדלים והולכים.

בתנאים של מה שמכונה "שוק חופשי", בעיקר בעידן הדה-רגולציה, כותרת יכולה להשפיע באופן מידי על ערכה של מניה, או על התנהגות צרכנית שאת תוצאותיה ניתן לראות בטווח קצר מאוד (כמו משיכת כספים מבנקים) – ובכך על יציבותן ושרידותן של חברות מסחריות (בכל גודל) ואף של כלכלות של מדינות. התנאים הכלכליים להיווצרותו של משבר – יצירתה והתנפחותה של בועה בשוק כלשהו, למשל, הם תהליכים שאורכים זמן מה. אך ההתפוצצות מתרחשת תמיד בפרק זמן קצר המאופיין בפאניקה ציבורית, וקשה להתעלם מהתפקיד שממלאת כאן העיתונות הכלכלית, במעמדה כמקור מידע שנחשב בקרב השחקנים בשווקים כמהימן יחסית.

תופעה זו, אגב, משפיעה לעיתים קרובות על התנהגותם של שחקנים בולטים בתחום הסיקור עצמו, והופכת את העניין למורכב אפילו יותר. יו"ר הפדרל ריזרב (הבנק המרכזי של ארה"ב) לשעבר אלן גרינספאן, למשל, שהיה אחד השחקנים המרכזיים בעיצובה של הכלכלה האמריקאית והעולמית במשך שנים רבות (ונשוי, אגב, לעיתונאית אנדריאה מיטשל), היה ידוע בשימוש בשפה קריפטית ועמומה באופן קיצוני בהודעות הרשמיות של הפד, עד כדי כך שנוצר ביטוי "שפת גרינספאן"[2], מתוך ניסיון למתן את תגובות השווקים והפוליטיקאים להצהרות שמשחרר המוסד. את עליית מחירי המניות שהובילה לבועת הדוט.קום, למשל, הוא כינה ב-1996 בשם "שפע בלתי רציונלי"[3] (irrational exuberance). מאוחר יותר  טען כי בביטוי זה הזהיר מפני התנפחות הבועה.

עוד יחס דו סטרי מסוג זה נמצא בתחום הדיווחים הפיננסיים של חברות, ובאופן כללי, בהתנהלותן של חברות מסחריות, בעיקר ציבוריות (אך גם פרטיות), מול המדיה. זה מתחיל מתזמון של פרסום הדו"חות (לפני פתיחת המסחר או אחרי סגירתו, למשל), ממשיך ברמות סיבוכיות גדלות והולכות של הדו"חות עצמם ("חשבונאות יצירתית"), ועובר דרך חומה של יחצ"נות כלכלית (מגובה בסוללות עורכי דין) שגדלה כל הזמן . כך, באופן אבסורדי, בעידן שמכונה "מהפכת המידע", שבו לכאורה הנגישות למידע מתרחבת, מקורות המידע העיקריים של העיתונות מגיעים מעוּבּדים ומתווכים יותר מאי פעם, ומקשים יותר ויותר על הבנת המידע ועל חשיפתו לציבור.

הדיאגנוסטיקן שכשל

המשבר שפרץ ב-2008 ושנמצא עדיין בעיצומו, הוא נקודת משבר ייחודית גם במסגרת של שיטת ניהול חברתית-כלכלית שמתאפיינת במחזוריות משברית של גאות ושפל. המשבר, שהחל כמשבר כלכלי-פיננסי-בנקאי, כמו רבים אחרים בהיסטוריה המודרנית, התפתח למשבר אמון חמור במיוחד במוסדות הבינלאומיים, במוסדות האזוריים והמדינתיים, ולמעשה בשיטה עצמה – בהנחות היסוד ובמדיניות שנתפסו כאקסיומטיות כמעט, והנחו את הכיוון הכלכלי, החברתי, הפוליטי והמדיני פחות או יותר בעולם כולו במשך כמה עשורים – ובמוסד העיתונות כחלק משיטה זו.

בשלב זה, מסתמן כי לא מדובר בעוד משבר נדל"ן, משבר במערכת הבנקאות, משבר בבורסות או משבר חוב – כמו רבים אחרים בהיסטוריה. הוא אכן היה כל אלה ביחד, אך גם משהו נוסף, מכונן יותר. מדובר במשבר החריף והרחב ביותר עד כה של הגלובליזציה בצורתה הנוכחית, וגם במשבר של שיטה כלכלית ומערכת פיננסית שהפכה לכל כך מורכבת, מסועפת ומסובכת עד שיצאה משליטה.

העיתונות הכלכלית, במידה רבה, היתה ועודנה שופר של השיטה הזו – הליברליזם על צורותיו והתפתחויותיו השונות. במובן מסוים, מדובר בעניין מבני. העיתונות הכלכלית מתארת ועוסקת במציאות הכלכלית היומיומית, והתנהלותה של זו נקבעת על ידי תיאוריה ושיטה כלכלית. אי לכך, הקריסה הזו היא פריזמה חיונית מאין כמוה לבחינה מחודשת של הגדרתה, תפקידה ואחריותה של העיתונות הכלכלית, שלכאורה – ובעצם, די באופן ממשי, כשלה במובנים רבים בתפקידה המסורתי כמיידעת, מדווחת ומתריעה, וכיום היא מוצגת על ידי תנועות המחאה בעולם (שפרצו או התעצמו בעקבות המשבר), כמקור פחות ופחות מהימן שמבטא אינטרסים שמרניים או פרטיים של קבוצות כוח ובעלי הון, ופוגע ביסודות הדמוקרטיה במקום לתפקד כ"כלב השמירה" שלה.

בימים מוקדמים יותר של העיתונות הכלכלית המודרנית, בשנת 1951, כתב עורך ה"וול סטריט ג'ורנל", וויליאם ה. גרימס, מאמר תחת הכותרת "פילוסופיה של עיתון"[4], ובו הגדיר את תפיסתו לגבי מהו עיתון כלכלי (business newspaper), ומהי הפילוסופיה של העיתון הכלכלי שבראשו עמד – אחד מהעיתונים הכלכליים הוותיקים, המבוססים והנפוצים ביותר בעולם, עד היום. לתפיסתו, "עיתון כלכלי חייב להיות שני דברים בעת ובעונה אחת. הוא חייב להיות מומחה. אך תחומי העניין והפעילות שלו חייבים להיות מגוונים כמו הנוף של ארה"ב. העורכים הם מומחים כמו שדיאגנוסטיקן רפואי הוא מומחה; לדיאגנוסטיקן יש פונקציה מסוימת, אך כדי לבצע אותה הוא חייב להיות בעל ידע מדויק ומפורט של האנטומיה האנושית". גרימס ממשיך ואומר כי "אנו רוצים שהכתבים והעורכים שלנו יהיו מומחים בתחום אחד בלבד – התחום של עשיית עיתון, של מציאת מידע ושל סיפורו", וזאת בשפה הפשוטה ביותר האפשרית.

תפיסתו זו של גרימס מבטאת שינוי משמעותי לעומת ימיו הראשונים של הג'ורנל, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שינוי שהתבסס כאשר ברנרד קילגור החליף את גרימס בתפקיד העורך בפועל ב-1941. בתקופתו המוקדמת היה הג'ורנל, כמו ה"פייננשל טיימס" הבריטי שהוקם בערך באותן שנים, עיתון מקצועי שמיועד ל"ברוקרים, בנקאים וקפיטליסטים", ושמטרתו לספק להם סטטיסטיקות חיוניות ערוכות בצורה יעילה. קילגור, שהחל את דרכו ב"ג'ורנל" ככותב טור שבו ביצע "דה קונסטרוקציה של חדשות פיננסיות עבור קורא היפותטי מהיישוב", שינה את הדגש הזה והגדיר מחדש את קהל היעד שלו כ"לקוחות הבנקים, לא הבנקאים", ו"כל מי שעסוק בלהתפרנס או שמתעניין בדרכים שבהן אנשים אחרים מתפרנסים". הסיבה לכך, אליבא דקילגור, היתה מסחרית: "ברוקרים הם אנשים נחמדים, אבל אין מספיק מהם כדי להחזיק עיתון מהשורה הראשונה", אמר.

האסטרטגיה הזו היתה מוצלחת למדי. ה"וול סטריט ג'ורנל" הוא העיתון הנפוץ ביותר בארה"ב כיום, עם תפוצה יומית של כ-2.1 מיליון קוראים, והוא אחד מ-20 העיתונים הנפוצים ביותר בעולם. במהלך כהונתו של קילגור הרחיב העיתון את תחומי הכיסוי שלו, שכללו בין היתר נושאים שלא נחשבו אז לתחומי ליבה של עיתונות כלכלית, כמו נדל"ן, בידור, משפט, מערכת הבריאות (ובאופן כללי יותר מדיניות ציבורית) ועוד. בעשורים הבאים המגרש שבו שלט ה"ג'ורנל" בגאון הלך והתמלא בעיתונים חדשים, בסוכנויות מידע מתמחות (כמו בלומברג) ובעיתונים ותיקים, שנכנסו לתחום והתחילו להקדיש משאבים ומקום לסיקור הנושאים הכלכליים, שהפכו לתחום שאף עיתון משמעותי לא יכול להתעלם ממנו.

המשבר של 2008 קשור במידה לא מבוטלת לכישלון עמוק ובסיסי של כל מנגנוני הפיקוח והבקרה, ובהם העיתונות הכלכלית והפיננסית. המשבר עצמו פרץ, כדרכם של משברים כגון זה, לכאורה בין לילה. אבל התהליכים שיצרו אותו התרחשו במשך שנים, ולא במחשכים. הם נכחו בשערוריות הענק של וורלדקום ואנרון. הם נכחו בסטטיסטיקות ובדו"חות החברות. הם נכחו בעסקאות, במיזוגים וברכישות – שהיקפם ורמות המינוף שלהם שברו שיא חדש כמעט כל יום. הם נכחו במדיניות ובדיפלומטיה – בהתנהלות המוסדות הבינלאומיים, האזוריים והמדינתיים – בהסכמי הסחר, באמנות השונות, ביחסי החוב-תוצר וכיוצא בזאת. והם גם נכחו בזעם אזרחי הולך וגובר ברחבי העולם – שלא התחיל בשנה שעברה.

ועדיין, נראה שהמשבר תפס את כולם (כמעט כולם, לפחות בדיעבד), בהפתעה. באופן מיוחד, נראה שהעיתונות הכלכלית כשלה כשל עמוק – גם בתפקידה לספר את מה שקורה עכשיו, וגם בתפקידה כדיאגנוסטיקנית, כמקבצת עובדות שעשויות ללמד אותנו מה יקרה מחר – לא רק שהיא לא סיפקה לציבור את ההבנה הנחוצה כדי להימנע מפגיעה, אולי היא אף מנעה אותה ממנו.

מחקר שבוצע במכון POLIS  (יוזמה משותפת של חטיבת התקשורת של ה-LSE  ושל לונדון קולג' לתקשורת), שהחל ב-2006 אך קיבל תפנית ב-2008, תחת הכותרת "What is financial journalism for"[5], נפתח בדיוק בתהיות אלה: "המשבר הנוכחי בבנקאות, בשווקים ובכלכלה הגלובלית הזכיר לכולנו את חשיבותה של העיתונות הפיננסית והכלכלית. והוא גם עורר כמה שאלות מהותיות בנוגע לאיכותו של סוג זה של דיווח. מדוע לא ידענו שזה הולך לקרות? האם העיתונאים נכשלו בבחינה הולמת של המערכת הפיננסית? האם הם מצוידים בכישורים שמאפשרים התמודדות עם הסיפור המורכב, שעוד ממשיך להתרחש? האם הדבר מייצג בעיה רחבה יותר בתקשורת החדשותית כולה?" המחקר אף מעלה את הטענה שמגבלותיה של העיתונות הכלכלית תרמו לקטסטרופה הכלכלית.

מסך הפרדיגמה והבטן הרכה של העיתונות

התיאוריה הכלכלית ההגמונית כיום ביססה את עצמה כפרדיגמה מדעית, במובן שכל השיח המיינסטרימי הגלוי – התיאורטי והמעשי – מתבצע בתוך הגבולות שלה עצמה כפי שהיא קובעת אותם (למשל, כשיטה הכלכלית שניצחה את הקומוניזם האיום והנורא, והיחידה שיכולה להמשיך ולהגן על העולם מפניו). הנחות היסוד שלה והמסגרת הזו מנחות במידה רבה את רוח ותוכן הלימודים בפקולטות לכלכלה במוסדות שמהם יוצאים קובעי המדיניות המקצועיים, הטכנוקרטים, אלה שבסופו של דבר ישבו במשרדי האוצר, בבנקים המרכזיים, בחברות הממשלתיות והציבוריות הגדולות, ישמשו כיועצים בכירים לממשלות ואף יהיו ראשי ממשלות.

כשהפרדיגמה הכלכלית הזאת מגיעה לשיח הציבורי הפומבי – זה שמתקיים בתקשורת – היא מתכסה בז'רגון כמעט בלתי חדיר, שמקשה מאוד להגיע אל הנחות היסוד שעומדות בבסיסו. באופן עקרוני, זה קצת מוזר לשמוע מקובעי מדיניות בכירים טוענים ששיטה כלכלית אחת מיני רבות היא היא הדרך שבה העולם עובד, ושחוקיה מקבילים בתקפותם לחוקי הפיסיקה, כאשר המדע הזה כולו מוגדר פעמים רבות כמדע התנהגותי שעוסק בבחירה[6].

הפער בין חוסר הנגישות של הדיון העטוף בז'רגון הזה לבין ההשפעה הישירה של הקריסה הכלכלית על חייהם של הפרטים מעורר אי ודאות מעמיקה, ועמה גם תסכול וזעם בקרב חלקים גדלים והולכים של הציבור. לצד הזעם, התסכול ואי הוודאות מתעורר צורך וצמא גדלים בידע כלכלי רלוונטי, החיוני להבנת המציאות. אך בדיוק בתחום זה – הכלכלה – באופן עקרוני ומהותי וביחס לטרנספורמציות שעברו עליו כדיסציפלינה אקדמית, כתחום של מדיניות פוליטית וכמושג בפני עצמו – נחשפת הבטן הרכה של מקצוע העיתונות בכללו בצורה החריפה ביותר.

העיתונאי, כשהוא מנסה למלא נאמנה את תפקידו הקלאסי – המיידע – נדרש לברור בין חומרי גלם שמגיעים ממקורות מקצועיים רבים – כלכלנים מהאקדמיה, כלכלנים ממוסדות כמו הלמ"ס והבנק המרכזי, גופים שונים שמפרסמים סטטיסטיקות וניתוחים  – להכניסם לקונטקסט הרחב יותר, לעמוד על הגורמים וההשלכות, ולספק סיפור שיהיה רלוונטי ושימושי עבור הציבור הרחב. גם בהנחה שהעיתונאי אכן פועל באופן מסור למען מטרה זו, חומרי הגלם עצמם מגיעים כבר שהם ארוזים בהקשרים אינטרסנטיים ואידיאולוגיים שונים, שקשה מאוד, ולעתים אף בלתי אפשרי – לזהותם, לפרקם, להציגם על כל ההקשר הרלוונטי שלהם ובצורה פשוטה וברורה. ולא מדובר כאן רק בהודעות לעיתונות של חברות, אלא גם במדדים כמו צמיחה או אבטלה או נתונים על שוק הדיור.

ואם כל זה לא מספיק, יש להוסיף על כך את העובדה שהעיתונות עצמה היא עסק, שנמצא בעיצומו של משבר בעצם המודל הכלכלי שלו בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות – ובראשן כמובן האינטרנט. הריבוי העצום של מקורות המידע לצד הזמן המתקצר והולך שניתן להקדיש לעיבודם מגבירים את הרעש במערכת לרמה שמקשה על התפקוד. ברקע כל זה מרחפת קריסתו של המודל העסקי מבוסס הפרסום.

המו"לים מגיבים לכך בתוך מסגרת השיטה ההגמונית, בדרך כלל בקיצוצים משמעותיים ופגיעה קשה במעמדו של כוח האדם היצרני ובניסיון לחזק את המרכיב המסחרי. על כך יש להוסיף את מערכת הלחצים המשפטית והמסחרית שמפעילים גורמים אינטרסנטים על עיתונאים ועל מו"לים, שמצד אחד ניתן להבינה, לנוכח ההשפעה העצומה (כפי שפירטתי למעלה) והמידית של פרסום בעיתונות שיכולה בקלות לחסל חברות, ומצד שני הופכת את העבודה היומיומית לכמעט בלתי אפשרית. כל אלה פוגעים באיכותה של העיתונות ובאמינותה. כפי שאמר מנהל קרן השקעות במחקר של POLIS, "זה מעגל קסמים הרסני: יש לך פחות ופחות עיתונאים, שמקבלים שכר נמוך יותר ושיש להם פחות זמן. הם אינם יכולים להשקיע את הזמן הדרוש כדי להשיג את המידע הנחוץ. וכך המידע הופך לשימושי פחות עבור אנשים כמוני. אנחנו מתעלמים ממנו יותר ויותר, והוא נהפך לדי שולי".

העיתונות הכלכלית והמחאה החברתית

היחס שבין העיתונות הכלכלית והמחאה החברתית הוא מורכב, ולו רק בשל העובדה שהן המחאה הגלובלית והן מצבה של העיתונות הכלכלית כפי שתואר לעיל באים מאותו מקור. דומה שניתן לומר שהמחאה העולמית בצורתה הנוכחית החלה להתעצב סביב שיחות ארגון הסחר העולמי ב-1999 – אז התחוללה נקודת מפנה שסימנה תזוזה מסיבית ביחסי הכוחות הכלכליים-פוליטיים בעולם – ושהיא מצויה בשלב של דעיכה עקב כישלון (בתקווה, זמני) בגיבוש אלטרנטיבה פוליטית קוהרנטית שתישא את שינוי השיטה המהותי. ובכל זאת, על אף משך הזמן הלא קצר שדרוש לפרישתם ולהבנתם של תהליכים היסטוריים משמעותיים כגון אלה, גם העיתונות הכלכלית וגם החברה האזרחית "גילו" את המשבר העמוק רק עם התפרצותו החדה בשנת 2008.

על אף ה"גילוי" של הכשלים בפרדיגמה ושל אי הנחת המתעוררת, קשה לומר שהעיתונות הכלכלית שינתה מהותית את השיח שלה ונהפכה לפרו-מחאה, או לפחות פתחה פתח ממשי להכנסתן של  שיטות ניהול חברתיות-כלכליות חלופיות לתוך השיח הציבורי המיינסטרימי. השיח בישראל ובעולם נותר פרדיגמטי ושמרני למדי, נוטה להצניע סיפורים של אלטרנטיבות (למשל, הסיפור של איסלנד[7]) ואף מקדם לא מעט דיסאינפורמציה. דומה שהדיון מתרחב מעט, ושניתן יותר מקום לגישות ביקורתיות יותר, אם כי רובן עדיין נטועות עמוק בפרדיגמה ומדברות בשפתה.

הקשר בין העיתונות הכלכלית והמחאה כרגע הוא ספורדי ופופוליסטי, כאשר הדיווחים על המחאה עצמה כאירוע חדשותי לוקים בכל החוליים של הדיווח החדשותי באופן כללי. הניסיון לתת איזשהו גב, עומק, או דיון רציני יותר, נגוע גם הוא בכל האינטרסים הפרדיגמטיים. וכפי שציינתי לעיל, עיתונות כלכלית היא גם עסק בפני עצמה, שיש לו רגישות מיוחדת לסיקור המחאה ולפרשנותה. למשל, עיתונים עדיין מתפרנסים מפרסום, ומאחר שהמחאה הצליחה להיתרגם בחלקה למחאה צרכנית שפוגעת בחברות, סיקור יתר שלה עלול להוביל באופן מעשי לירידה בפרסום ולפגיעה בעיתונים.

תהליכי השינוי המתרחשים כיום הם תהליכי עומק. יש המתארים אותם אף כתזוזה של לוחות טקטוניים. התמונה הרחבה יותר היא מורכבת ומרובת גורמים פעילים, ובלתי אפשרי להעריך בשלב זה את מלוא ההשלכות של ההתרחשויות העכשוויות או אפילו את כיוונן. העיתונות בכלל והעיתונות הכלכלית בפרט, וההתארגנויות והפעילויות של החברה האזרחית הגלובלית במסגרות שונות של מחאה, הם שניים מהגורמים הפעילים החיוניים והמשמעותיים בתהליכים האלה. באופן טבעי, גם היחסים בין שני גורמים אלה הם מורכבים וטעונים במידה רבה מאוד (ומוצדקת) של חשדנות, מתח וחוסר אמון. סביר להניח שעד להתייצבות כלשהי של הסערה במסגרת של פרדיגמה, שיטה ומודל עסקי אחרים, העוינות תמשיך לשרור. אך העיתונות הכלכלית (והעיתונות בכלל) והחברה האזרחית בכל זאת זקוקות זו לזו, ולכן רב הסיכוי שנראה גם דברים יצירתיים צומחים מהמתח הזה, כמו למשל ניסיונות ליצירה של חלופות או שיתופי פעולה מסוג אחר (למשל, דרך שימוש במדיה חברתית).

הערות:

[1] הגדרות עצמיות של עיתונאים ממדינות שונות ניתן למצוא בפרויקט הזה של תוכנית עמיתי רויטרס, http://reutersinstitute.politics.ox.ac.uk/resources/definitions-of-journalism.html, ודיון מעניין נוסף ניתן למצוא כאן http://savethemedia.com/2009/04/06/so-what-is-journalism/

[2]  ארתור ברנס ופול וולקר, שעמדו בראש הפד רוב שנות ה-70 וה-80, היו מפורסמים בפיזור מסכי עשן בכל פעם שדיברו בפני הקונגרס ובהזדמנויות אחרות. שניהם דיברו בדיאלקט שזכה לכינוי "Fedspeak", מונח שציין שימוש במילים רבות ומורכבות להעברה של כמה שפחות מסר. כיו"ר הפד מאז 1987, אלן גרינספאן נחשב למי ששכלל את ה-Fedspeak לרמה של אמנות. הוא נהג להתגאות בערפול שיצר, ואפילו אפיין את דרך ההתבטאות שלו כ"מלמולים ברמה גבוהה של חוסר בהירות". באירוע מפורסם, הוא אמר פעם לסנטור אמריקאי, שטען כי הבין את מה שאמר כרגע, "כנראה ששגיתי בדברי" ("I must have misspoken"). [מתוך How Do Central Banks Talk?, Alan S. Blinder, International Center for Monetary and Banking Studies, P66]

[3] אפילו הביטוי הזה הצליח לגרום לצניחה רגעית בשווקים http://www.irrationalexuberance.com/definition.htm

[4] http://web.archive.org/web/20070716005137/http://www.dowjones.com/Products_Services/PrintPublishing/Grimes.htm

[5]  כאן http://www2.lse.ac.uk/media@lse/POLIS/Files/financialjourn.pdf

[6] נגיד, בספר הלימוד "מאקרו כלכלה" של האוניברסיטה הפתוחה – "כלכלה היא ענף של מדעי החברה הבוחן כיצד הפרט והחברה בוחרים… מילת המפתח היא המילה בחירה. כלכלה היא מדע התנהגותי, ובראיה רחבה, זהו תחום מדעי הבוחן כיצד אנשים מקבלים החלטות בתנאי מחסור".

[7] למשל כאן http://www.themarker.com/news/1.1732333 וכאן http://www.imf.org/external/pubs/ft/survey/so/2011/car110311a.htm

בקיץ 2011 נראה היה כי האדישות הזאת נשברת. אבל לרוע המזל, עדיין יותר מדי אנשים נאבקים לספק רציונליזציות שונות ומשונות מדוע מה שצריך זה לחזור אחורה. לא להצביע, להצביע כמחאה לגימיק כזה או אחר, לא לשאוף להפוך את המפה הפוליטית, לא לכוון ל"שלטון". כל הרטוריקה הישנה חוזרת, מכל צדדיה. גם ההפחדות, וגם אווירת הנכאים התבוסתנית והקינה על טקטיקות שלא עבדו. אני, לעומת זאת, חושבת שמה שקורה כאן כיום הוא לא פחות ממדהים. אני לא יודעת איך יגמרו הבחירות האלה, ולמעשה, תוצאתן לא לגמרי משנה במובנים רבים – אבל אני משוכנעת שכמו שיש בהתפתחויות סכנה גדולה, כך יש בהן הזדמנות בלתי רגילה ליצירת אזרחות מסוג חדש. כמו שיש כאן סכנה מפחידה למדי לגלישה לסוג כלשהו של טוטליטריזם אמיתי (בניגוד לרפובליקת בננות שיש כאן היום), יש כאן גם הזדמנות לתחילת כינון של דמוקרטיה אמיתית, או לפחות משופרת – und das ist auch gut so. מה שקרה כאן בקיץ 2011 יכול להסתכם היום, ב-22 בינואר – באופן זמני, סכמטי, ב"גדול", באחת משתי דרכים שיסמנו כיוון עתידי ארוך טווח – שינוי, במידה כזו או אחרת, של יחסי הכוחות העמוקים, או המשך התחזקותה של הריאקציה.

הבחירות הראשונות אחרי המחאה החברתית הן סוג של נקודת תצפית. נקודה בזמן, שבה מתבצעת איזושהי התארגנות מחדש של הכלים על הלוח, שבה הערפל קצת מתפזר ומתאפשרת בהירות מסוימת והיערכות לקראת השלב הבא של המאבק הגדול יותר. התקופה היא תקופה של כאוס, שבה רב הנסתר על הנגלה. תקופה של פירוק פרדיגמטי, מושגי, של תנועת לוחות טקטוניים בבסיס. כוחות הפירוק הפועלים חורגים הרבה מעבר לגבולות הבחירות, ובכלל – מעבר לגבולות ישראל. קשה מאוד שלא להרגיש כמו גרגיר חול מבודד וחסר השפעה לנוכח משק כנפי ההיסטוריה הרועש מאוד הזה. קשה מאוד שלא להיאחז בקרנות ההמשגה הישנה והפשטנית בעוז, בזמן שהסופה מתגברת מעל לראשינו. קשה להאשים את הבורחים ואת המיואשים. המצב מפחיד מאוד, ואי ודאות היתה תמיד ה-דבר שהאנושות הכי התקשתה להתמודד איתו, בכל רמה.

קשה להאשים אולי, אבל אני באופן אישי גם מתקשה להבין את מי שמעדיף להישרף על מזבח מושגיו הישנים ולוותר מראש, במקום להיפתח לשינוי המהותי הזה. תחושת גרגיר החול היא אולי מובנת, אבל אני סוברת שהיא מעולם לא היתה נכונה פחות – שמעולם לא היה נתון בידינו, גרגירי החול, כל כך הרבה כוח לקבוע את כיוון ההתפתחות העתידי (או כפי שאמר מורי ורבי אדורנו, לפחות חלק מכוח ההתנגדות עובר כיום לזירה של הפרט). מי שמתבכיין דווקא עכשיו על זה ש"אין כאן דמוקרטיה" ושלבחירות אין כל משמעות כאקסיומה שאין מה לעשות איתה, לא מסתכל סביבו. כמו גם הכיוון ההפוך – מי שסובר שדמוקרטיה היא אך ורק המשחק הפוליטי המצומצם הזה של הבחירות, ולכן מייחס משמעות אדירה לאישיותם ולדבריהם של "מנהיגים" כאלה או אחרים – גם הוא, עיניו עצומות. לתפיסתי, מעולם לא היתה כאן ובמקומות רבים אחרים יותר אפשרות לכינונה של דמוקרטיה, ואין דבר שתורם לכך יותר מאשר התפרקותו של מושג המנהיגות הישן. העובדה שאין כיום בנמצא מנהיגים חדשים, חזקים, יפים ומעוררי השראה, כאלה שגורמים לנו לרצות ללכת אחריהם בשמחה ולסמוך עליהם בעיניים עצומות, היא ברכה שאין כדוגמתה. בכלל, התפרקותם של מקורות הסמכות הישנים וחשיפתם במלוא אין אונותם – לא יכול להיות דבר טוב מזה. אחרי תהליכי האינדיבידואציה של הליברליזם והפרטת הפרט של הניאו ליברליזם, עצם ההכרה בכך פותחת עידן חדש של תודעה ופעילות אזרחית.

אם באמת התבגרנו בקיץ 2011, הבחירות ישקפו את זה – תיווצר כאן מפה פוליטית מבוזרת יותר, שבה לאף גורם אין יותר מדי כוח. דה פקטו, ה"גושים" כבר התפרקו לגורמים. לא מאתמול. רק סוקרים חסרי אונים ואנשים שמתגעגעים לימי הזוהר של פרנץ יוזף יכולים עוד לדבר במונחי גושים. זה פשוט כבר לא קיים במציאות. גם כשמישהו מדבר על "גוש", דבריו נסמכים בעיקר על הערכות של אינטרסים לא סטטיים של קבוצות לחץ שונות. וגם זו ברכה. אין דבר טוב יותר מביזור הכוח הזה, וכמה שהוא יהיה יותר מבוזר, כך יותר טוב. משא ומתן מתמשך והגעה לפשרות ואיזונים בין קבוצות לחץ שונות שלאף אחת מהן אין יתרון כוחני ממשי – זה החיים בחברה אנושית שהעיקרון המניע שלה אינו אלימות. זה מה שראה אדם סמית לנגד עיניו כשדיבר על "שוק חופשי" (ואי אפשר שלא לציין כאן שבעצמו הוא ראה פילוסוף של המוסר). כל מושג ה"משילות" משקף בעיקר געגועים לימים שבהם לא נדרשנו להשתמש בתבונתנו שלנו ולקחת אחריות על גורלנו, והיינו מסתפקים בללכת פעם אחת בארבע שנים or so לשלשל פתק ולתת בידי מישהו אחר את הכוח להחליט בשבילנו. ובזמן שישנו את שנת החורף הדמוקרטית שלנו, הוואקום התמלא באופורטוניסטים, שניצלו את ההזדמנות ומשלו. מה זה משלו.

מה שנדרש הוא שינוי נורמטיבי, והשינוי הנורמטיבי הזה לא יבוא מהם. בהגדרה. הוא יכול לבוא רק מאיתנו, מהצד של האזרחים. אנחנו לא יכולים לשבת ולהתבכיין כל הזמן על חורבן, אובדן והיעלמות הדמוקרטיה, כאילו שדמוקרטיה היא משהו שנופל משמים ותלוי במנהיג כזה או אחר. פור גודס סייק, דמוקרטיה במשמעות המילולית ביותר שלה היא שלטון העם. לא שלטון של איזשהו משיח כריזמטי שיביא עמו את הגאולה. מנהיגים בעלי שיעור קומה הם כמעט תמיד אסון לדמוקרטיה. הם יוצרים אזרחים שאננים, רדומים, שנותנים מתוך בחירה ורצון למישהו אחר לנהל את חייהם, ללא מעורבות שלהם מעבר ליום הבחירות. יום הבחירות הוא חשוב מאין כמוהו, אבל הוא לא חזות הכל, וממש לא מה שהופך דמוקרטיה לדמוקרטיה. כפי שכתבתי בעבר, דמוקרטיה היא גם תרבות. תרבות אזרחית, בתוך המוסדות ומחוצה להם. תרבות של אזרחים מיודעים ומעורבים, ששואלים שאלות ושדורשים תשובות, שלא נרדמים לארבע שנים ואז מתעוררים וצווחים שגנבו להם את הדמוקרטיה.

בקיצור, לכו ותצביעו. ולא הצבעה צינית ריקה כי ממילא הכל מכור מראש – כי הכל יכול להשתנות תמיד. תצביעו לפי אידיאולוגיה, לפי משהו שאתם מאמינים בו. תצביעו גם לפי הבטחות – רק אל תשכחו אחר כך להמשיך יום יום לבחון את מי שהבטיח, to hold them true to their word. ואם הם לא יעשו זאת, אז בפעם הבאה תצביעו למישהו אחר. ואל תחכו גם לפעם הבאה. בכל פעם שמי מהם לא יעשה זאת, אל תתנו לו לשכוח אתכם. תעקבו, תלמדו, תשימו לב. תשתמשו בכלים שכבר נוצרו ושימשיכו להיווצר ולהתפתח. אין דמוקרטיה בלי מוסדות דמוקרטיים. אין דמוקרטיה בלי מערכת פוליטית. אין דמוקרטיה בלי בחירות. ובעיקר, אין דמוקרטיה בלי חברה אזרחית פעילה ומיודעת.

אחרי הבחירות ב-2006, התנהל ויכוח בקרב מצביעים מאוכזבים של מפלגת העבודה בסיבוב הסוציאל דמוקרטי הקודם שלה, לגבי דרכי הפעולה האפשריות לנוכח אי ההתאמה בין הבטחות הבחירות לפעילות אחרי הבחירות. באותו ויכוח כתבתי את הדברים הבאים (בעריכה קלה, תוך השמטת ספציפיקציות): "אני טוענת שאת כללי המשחק במצב הנוכחי אפשר לשנות רק באמצעות לחץ ציבורי והצמדת תווית מחיר לפעילותם של פוליטיקאים, ללא קשר להשתייכותם המפלגתית. תווית המחיר יכולה להתמקד בפעילות תקשורתית, אבל היא חייבת להיות עקבית ומתמשכת, ותוצאתה הסופית צריכה להיות היעלמותו של אותו פוליטיקאי סורר – או אותה ממשלה סוררת – ממפת הפוליטיקה הישראלית. ולא משנה מי יבוא אחריו, כי גם על מי שיבוא אחריו יחול אותו כלל בדיוק. הפנטזיה שלי זה לעורר מספיק זעם בחצי מיליון איש שיצאו להפגין בכיכר רבין (בניגוד לבן אדם וחצי בשדרות ח"ן). אני מאמינה שרק באמצעות יצירת התעוררות רחבת היקף בחברה האזרחית אפשר להזיז משהו אצל הפוליטיקאים… זו עדיין נותרה הפואנטה בעיני, שבלעדיה אין כלום. גוף אחד, קול אחד, שמושך אחריו מספיק אנשים כדי להזיז משהו. שום דבר לא זז בלי מסה קריטית, בלי אלפי ועשרות אלפי אנשים מחוייבים לשינוי. אם אתה לא מאמין שיכול להיות כאן דבר כזה, אתה לא מאמין באפשרות לשינוי".

כמה פעמים יכול אדם לומר בימי חלדו שהפנטזיה הגדולה ביותר שלו התממשה? אני יכולה לומר את זה עכשיו. אבל כמו באימרה המפורסמת, be careful what you wish for. התממשות הפנטזיה הזאת לא הבהירה את התמונה ולא סחפה אחריה גל עצום של שינוי מיידי. למעשה, היא היתה רק סמן לתחילתה של דרך ארוכה. אבל דרך חדשה ומרגשת. סוף סוף, דרך, אחרי כל כך הרבה שנים של דריכה במקום. בימים ההם שאפתי רק להתעוררות של החברה האזרחית. היום אני כבר רוצה יותר מזה – אני רוצה שינוי של המערכת הפוליטית שיוכל להכיל את ההתעוררות הזאת. אנחנו עוד לא שם. ייתכן שיש לנו עוד מרחק לעבור, אבל זה ממש לא הזמן לחזור אחורה.

 ושתהיה לכולכם חגיגת דמוקרטיה מהנה.

לצד הדיונים, שעוד ימשיכו זמן רב, לצד הפאתוס המאפיין אירועים מכוננים מסוג זה, צריך גם קצת פרקטיקה, ולכן אתגייס גם אני למאמץ.

רשימת לינקים חיוניים:

צעדת המיליון הדף הרשמי באתר J14, עם כל הפרטים.

צעדת המיליון – העמוד הרשמי תיאומים ועדכונים בפייסבוק.

צעדת המיליון – משנים את חוקי המשחק האיוונט בפייסבוק. חשוב להירשם ולהפיץ.

מחאה מעוצבת כרזות לצעדת המיליון, מוכנות להדפסה.

ועוד כמה לינקים בשביל המורל:

צאו להפגין – מאמר מערכת, "הארץ"

הזמן הוא עכשיו – יובל דרור

הפגנה של 7 מיליון – גלובס

מכתב מישראל של עכשיו – נדב איל

צאו להפגין – נועם שיזף

צאו להפגין – גיא רולניק

רשימת העסקים שיסגרו היום בערב וישתתפו בהפגנה

העולם דורש צדק חברתי – אשר שכטר

ויש, כמובן, עוד רבים נוספים, מכל הכיוונים ובכל המדיות…

**

קוּם הִתְנעֵרָה/ עַם עֲבָדִים מְזֵי רָעָב
קוּם הִתְנַעֵר מֵאָבָק/ קוּם הִתְעוֹרֵר – לְמַאֲבָק.

כִּי לֹא לָזֶה פִּיללְנוּ בַּגוֹלָה אַלְפַּיִם שְנֹות,
חֻרְבָּן הַצֶּדֶק / אָבְדָן הַדֶּרֶך וְהַחֲלוֹמוֹת.
לֹא לְתַרְבּוּת שֶל כֹּחַ / לֹא לְשִלְטוֹן הַהוֹן
לֹא לְמִלְחֶמֶת הִשָרְדוּת בְּחֶבְרַת הָמוֹן.
לָכֵן הִכְרַזְנוּ בְּעַצְמָאוּתֵנוּ עַל הַשָלוֹם, עַל הָעַרְבוּת עַל הַשִוְיוֹן.

קוּם הִתְנעֵרָה/ עַם עֲבָדִים מְזֵי רָעָב
קוּם הִתְנַעֵר מֵאָבָק/ קוּם הִתְעוֹרֵר – לְמַאֲבָק.

וְהַנִיצוֹץ הַזֶה חָזָק / בּוֹעֵר, בּוֹעֵר בָּרְחוֹבוֹת
וּמִי כָּמוֹנוּ עוֹד אוֹהֵב כָּךְ אֲת הָאָרֶץ הַזּאֹת?
יֵצְאוּ בְּיַחַד נְעוּרִים / בְּקוֹל גָדוֹל בְּלִי עכָּבוֹת
יֵצְאוּ יַדְלִיקוּ לַפִּידִים / אֶת הַתִקְוָה בַּלְבָבוֹת.

קוּם הִתְנעֵרָה/ עַם עֲבָדִים מְזֵי רָעָב
קוּם הִתְנַעֵר מֵאָבָק/ קוּם הִתְעוֹרֵר… לְמַאֲבָק.

לֹא נִישָבֵר וְלֹא נִשְתוֹק/ לֹא נִילָחֵם עַל פֵּירוּרִים,
ולֹא יַפְרִידוּ עוֹד בֵּינֵינוּ / זוֹ צַעֲקַת אַחִים.
וְלֹא יִהְיֲה פֹה עוֹד נִיצוּל
וְלֹא חֶבְרָה שֶל חֲזִירִים,
עִידָן חֲדָש נָבִיא עִימָנוּ
שַחְקוּ שַחְקוּ יָא חוֹלְמִים!

קוּם הִתְנעֵרָה/ עַם עֲבָדִים מְזֵי רָעָב
קוּם הִתְנַעֵר מֵאָבָק/ קוּם הִתְעוֹרֵר – לְמַאֲבָק.

מילים, לחן, גיטרות ושירה: דן פי"ת (פועלים יוצרים תרבות)
הפקה מוזיקלית וכלי הקשה: איתי אלתר
גיטרה בס: אדיר בן עזרא
צילום: תומר חיים, אורן מנשה
בימוי ועריכה: אורן מנשה