הדף היומי בעשר דקות

דף יומי - נידה דף ב

minidafyomi@gmail.com (אורי בריליאנט - http://www.sinai.org.il) — Tue, 22 May 2012 11:23:28 -0600

הודעה: בעקבות כמה פרויקטים חדשים של אתר סיני בתחום הוראת הגמרא לתיכונים, הזמן שלקחנו כהפסקה לצורך הכנת מסכת נידה בסוף נוצל לדברים אחרים. לכן במסכת נידה לא יפורסמו שיעורים באופן סדיר, והשיעורים הסדירים יחזרו במסכת ברכות (שם אנו לקראת סיום הכנת השיעורים). באותו עניין - לקראת מסכת ברכות אנו מתכוונים בעז"ה להוציא חוברת ודיסק שיחולקו או יימכרו (תלוי בתקציב). אם מישהו מכם רוצה להיות שותף בתרומה או בפרסום בחוברת נשמח אם תפנו אלינו על ידי לחיצה כאן. ספק מול חזקה א. המשנה – בדקה עצמה ונמצאה טמאה, ממתי חוששים שהיתה טמאה לפני כן? שמאי – לא חוששים. הלל – חוששים מהבדיקה הקודמת. חכמים – 24 שעות או הבדיקה הקודמת (הקצר ביניהם). (הגבלות: החשש הוא רק ספק (לא אוכלים ולא שורפים). תוס' – דווקא בקודשים ותרומה, אך בחולין לא חוששים). ב. סברות וקושיות סברות: שמאי – לאישה יש חזקת טהרה, הלל וחכמים – החזקה הורעה (שהרי דרכה מתישהו לראות). קושיות: 1. מקוה – טבל ומדד ונמצא חסר, האם חוששים אחורה? הדין במקוה – חוששים ודאי, ואילו בנידה – לשמאי לא חוששים, ולהלל וחכמים – ספק. תשובה - 1. במקווה יש חזקת טומאה של הדבר שהטביל. 2. ניסיון להבדל נוסף - במקוה החזקה שהוא מלא אינה טובה – שהרי כרגע חסר, והחיסרון הוא תהליך שקורה כל הזמן. דחייה – גם באישה – כרגע ראתה והראייה היא תהליך. 2. חבית תרומה (ב: באמצע) – הפריש ואח"כ בדק ומצא שהחמיץ. הדין בחבית – חוששים אחורה מספק (אמנם 3 ימים אחרי הבדיקה ודאי טוב (לרי"ח). הבעיה רק לרבנן שלא מפרישים מחומץ על יין גם בדיעבד, בניגוד לרבי (ב"ב פד:)) תשובה - 1. בחבית יש חזקת טבל. 2. ניסיון להבדל נוסף - בחבית החזקה שהוא מלא אינה טובה – שהרי כרגע חומץ, וההחמצה היא תהליך שקורה כל הזמן. דחייה – גם באישה – כרגע ראתה והראייה היא תהליך. [מה ההבדל בין חבית למקווה - שבמקוה ודאי ובחבית רק ספק? תשובה - אכן אין הבדל, וזאת מחלוקת תנאים גם במקווה – ת"ק – ודאי פסול, ר"ש – ספק (ברה"י – טמא, ברה"ר – טהור). ג. ביאור המחלוקת: ר"ש לומד מסוטה - ברה"ר – טהור, (ברה"י – טמא מספק, וזה שבסוטה זה ודאי, זה כי יש רגליים לדבר). רבנן – ברה"י מטמא ודאי – לומד מסוטה. ברה"ר שמטמא - שני הסברים: [לא לומדים קולא מסוטה ברה"ר, שהרי שם אין מציאות כזו. דחייה – הרי ברור שלפי כולם כן לומדים]. אכן באופן כללי ספק ברה"ר טהור, וכאן זה יוצא דופן כי יש תרתי לריעותא. א"א ללמוד מסוטה, כי בסוטה זה תחילת טומאה, וכאן מדובר על סוף טומאה כשכבר יש חזקת טומאה והספק אם נטהר. [העיקרון של שתי התשובות דומה]. 3. מבוי (ג. באמצע) כשנמצא שרץ במבוי, חוששים אחורה ומטמאים גם טהרות שעברו שם מוקדם יותר.

חולין דף קטו - גמרא דף יומי

minidafyomi@gmail.com (אורי בריליאנט - http://www.sinai.org.il) — Sat, 19 Nov 2011 22:00:00 -0700

(חולין קיד: באמצע – קטז. באמצע) מניין שבשר וחלב אסור גם באכילה והנאה? א. רב אשי – "לא תאכל כל תועבה" 1. אכילה - כל דבר שנחשב תועבה (בשר וחלב מבושלים) אסור גם באכילה. 2. הנאה – ר' אבהו – סתם איסור אכילה גם אסור בהנאה (מכך שבנבילה התורה אסרה הנאה בפירוש). דיונים: A. לגבי הכלל של ר' אבהו (הנאה) - דתניא – "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכור לנכרי". ר"מ ר"י הדין מותר את שניהם לשניהם לגר תושב (רש"י – דווקא, רמב"ם - גם) בנתינה, לנוכרי – דווקא במכירה. הלימוד מהפסוק "ואכלה או מכור" נמצא באמצע ומתייחס לשניהם. "או" – בא לחלק. מה עושים עם השני "או" – רק מלמד על עדיפות לגר בחינם. לעדיפות לא צריך פסוק, שהרי מצוה להחיותו ("וחי עמך"). B. לגבי הכלל של רב אשי (כל תועבה אסורה באכילה), למה זה לא כך במקרים הבאים: מקרים של תוצאות של פעולות שהם תועבה 1. מעשה שבת (שאסור רק מדרבנן ולא לכולם) תשובה – "קודש היא" ואין מעשיה קודש. מכאן נלמד עיקרון – אם הגוף אינו תועבה, ורק בא על ידי תועבה – אינו נאסר. 2. חורש בשור וחמור או פרה חסומה, שהזרעים מותרים, קל וחומר משבת שמותר, על י העיקרון הנ"ל. [רש"י – בשני המקרים הבאים יכלו לענות על פי העיקרון של שבת, אבל לגמרא יש מקור יותר טוב] 5. בהמה שנשחטה באיסור אותו ואת בנו, תשובה – מכך שנאסר לגבוה (דרשה על הפסוק של מחוסר זמן), למדים שלהדיוט מותר. 6. שילוח הקן (לא שילח את האם) – יש מצוה לשלח אך האם אינה נאסרת, תשובה – לא יתכן שתיאסר כי נמצא מכשיל אחרים. מקרים שהתוצאה עצמה תועבה 3. כלאי זרעים a. יש לימוד מכלאי הכרם, ששם מפורש שאסור ("תקדש"), מכאן שבזרעים מותר. [ואולי נלמד שכלאי כרם גם בהנאה, וכלאי זרעים רק באכילה?] b. יש היקש לכלאי בהמה שמותר. 4. כלאי בהמה יש דרשה שלגבוה אסור (לח:), מכאן שלהדיוט מותר. (קטו. 5-) ב. ר"ל - מקרבן פסח "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים" – מבושל מיותר ומלמד שאיסור האכילה וההנאה של קרבן פסח מבושל הוא גם בבשר וחלב. רי"ח לר"ל – למה לא למדת כרבי? כי זה רק מקור לאכילה ולא להנאה. ג. רבי – מאיסור דם (בפסוקי פסולי המוקדשים (בעלי מום)) "לא תאכלנו" מיותר, ובא ללמד על דבר דומה – בשר וחלב. (דומים בכך ששניהם עירוב של שני מינים, תוס' – כי פסולי המוקדשים הוקשו לצבי ואיל ונחשבים בשל כך כלאים לחרישה). ומניין איסור הנאה? גז"ש בין בשר וחלב ("כי עם קדוש אתה" (דברים יד, כא)) לאיסור קדש ("ולא יהיה קדש") ששם מדובר בהנאה. ד. דבי ר' אליעזר (לגבי איסור הנאה) - ההיקש למכירה לנכרי, (קטו: רבע עליון) "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי... לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד, כא). – אל תבשל ותמכור. ה. דבי ר' ישמעאל – מכך שנכתב שלוש פעמים (בישול, אכילה, הנאה). ו. תניא איסי בן יהודה - A. המקורות שלו: 1. אכילה – גז"ש לטריפה (בבשר וחלב – כי עם קדוש אתה, בטריפה – ואנשי קודש תהיון לי). 2. הנאה – 1. קל וחומר מאיסור ערלה, ששם לא היתה עבירה וכאן כן. דחייה – בערלה יש חומרא שלא היתה לה שעת הכושר. 2. נצרף את חמץ בפסח – שהיתה לו שעת הכושר ואסורה. דחייה – בחמץ יש חומרא – כרת. 3. נצרף את כלאי הכרם - שאין להם כרת. חשוב – לא מדובר פה בבניין אב של "במה הצד השווה". אלא בקל וחומר הערלה, עם תוספות לביטול הפירכוץ B. שאלות על איסי בן יהודה: (לכאורה ניתן להקשות את הקושיות שהבאנו על רב אשי (לא תאכלו כל תועבה), אלא שמסביר רש"י (ע"פ הגמרא עוד רגע) שכיוון שכבר יש מקור מטריפה לאיסור אכילה, ממילא אנו רואים שהתורה החמירה בבשר וחלב יותר מאותם מקרים לכן לא ניתן להקשות מהם. וזה בעצם מה שאומרת הגמרא עכשיו - ). 1. על אכילה - שילמד גם את זה מערלה? אם הכל מערלה, זה נוכל לפרוך ממקרים בהם נעברה עבירה ואין איסור כלל (חורש בשור וחמור). לכן צריך שהמקור לאיסור האכילה יהיה בנפרד, ואז ממילא כבר לא ניתן לפרוך, כי התורה החמירה בהם. 2. על הקל וחומר מערלה a. על השלב השלישי - למה הכניסו את כלאי הכרם, הרי גם לערלה אין כרת, וילמד מ"במה הצד" ששניהם אסורים באכילה ובהנאה. תשובות: רב אשי – ניתן לפרוך את ה"במה הצד" מנבילה, שאסורה באכילה ולא בהנאה. דחיית רב מרדכי ע"פ ר"ל - "במה הצד" לא ניתן לפרוך מדין שלישי אלא רק מעצמם. גמרא – ניתן לפרוך ששניהם גידולי קרקע (-תכונה) [הקדמה – יש שני סוגי פירכות: 1. מציאת חומרא או קולא במקור. 2. מציאת תכונה מסוימת במקור ("כל דהו")]. קשה: 1. ניתן להקשות כך על כלאי הכרם? תשובת רב מרדכי ע"פ ר"ל – בהשלמות של קל וחומר לא פורכים מתכונה כלשהי, אלא רק ממציאת חומרא. 2. שנקשה כך על כל השלישיה? (שהרי אולי רק בהשלמות לקל וחומר לא מקשים מתכונה, אך על כל השלישיה כן). תשובת רב מרדכי ע"פ ר"ל – בקל וחומר של 1 מ-1: פורכים רק על ידי חומרא, בקל וחומר עם השלמה אחת (1מ-2): מספיק תכונה. בקל וחומר עם 2 השלמות (1מ-3): אם זה "במה הצד" – מספיק תכונה, אם נשאר קל וחומר – צריך חומרא. b. (קטו. 5+) פירכא על כלאי הכרם – יש בהם חומרא שלא היתה להם שעת הכושר. תשובת רב אדא ב"א – היתה להם שעת הכושר. כלומר – הם נאסרים כבר בשלב השרשת הזרע, ולפני כן הרי הזרע היה מותר. קשה – הרי המעביר עציץ נקוב בכרם, מה שנאסר זה מה שגודל, והרי מה שגודל נאסר מיד. תשובת אביי – יש שני מסלולים ("פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע"): הזרע – מזמן ההשרשה, והיתה שעה"כ. המלאה – במה שכבר הושרש, ולא היתה לו שעה"כ. לסיום – דעת ר"ש - בשר וחלב אסורים באכילה אך מותרים בהנאה, לומד מההיקש לטריפה, וכפי שטריפה מותרת בהנאה.

חולין דף קיד - גמרא דף יומי

minidafyomi@gmail.com (אורי בריליאנט - http://www.sinai.org.il) — Thu, 17 Nov 2011 22:00:00 -0700

(קיג. במשנה הראשונה – קיד: באמצע) איסור בשר וחלב – היקף ומקורות חלק א - חיה ועוף משנה - המעלה עוף וחלב על השולחן – אינו עובר בלאו. לכאורה מדויק – שאם אוכל – יש לאו. דחייה – כוונת המשנה – "אינו בא לידי לאו", כי אין לאו בעוף וחלב]. חלק ב - טמאה, חיה ועוף, חלקי גוף שונים א. המשנה בהמה טהורה – כלולה באיסור. חיה, עוף ובהמה טמאה - טמאה חיה ועוף מקור ת"ק לא (שמואל בגמרא – מיעוט מ"גדי"). ר"ע לא לא מקור – שלושה מיעוטים מגדי ר' יוסי הגלילי כן עוף לא טמאה כן – היקש ל"לא תאכלו כל נבלה". חיה ועוף לא – "בחלב אימו", רק מניקות. ב. מניין שבכל בהמה ולא רק גדי? ר' אלעזר – "וישלח יהודה את גדי העיזים" – שם זה עז, בעלמא זה כל בהמה. שאלה – ונלמד משם שזה עז? 1. עוד מקור – "ואת עורות גדיי העיזים" – כנ"ל, ולא ניתן ללמוד משניהם כי "שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים. שאלה - ולמאן דאמר שמלמדים מה עושים? 2. יש בשניהם יש מיעוט "העיזים" – שדווקא שם זה עז. (קיג: רבע עליון) ג. ריבוי ומיעוט של חלקי גוף A. שלב א - שמואל - 1. לגבי חלב - שלוש "בחלב אמו" למעט – חלב זכר, חלב שחוטה, חלב טמאה. רב אחדבוי בר אמי- חלב של בהמה שלא הניקה? (קיג: שורה רחבה 1 – 4) רב נחמן – ניתן ללמוד משמואל, מכך שמיעט חלב זכר, מכאן שחלב של "לא הניקה" כן אסור. 2. לגבי בשר – מרבה - חֵלב, שליל. נבילה. ממעט - דם, שליה. טמאה. מה המקור? 1. הבנה ראשונה: שלוש "גדי" לרבות - חֵלב, שליל. נבילה. שלוש "גדי" למעט – דם, שליה. טמאה. קשה – איך לומד מ"גדי" שישה דברים? 2. הבנה שנייה: גדי אחד נצרך לעצם הדין, לאלו לא צריך מקור: לרבות חלב ונבילה – נלמדים מעצם האיסור (איסור חל על איסור (מכאן יוצא שכל הסיבה לומר שאינם אסורים זה מצד שאין איסור חל על איסור, ולא מצד שאינם נחשבים "גדי")) (רש"י 1). למעט דם ושליא – פשוט אינם "גדי". נשארו 2 גדי: לרבות שליל ולמעט טמאה. B. שלב ב - הרחבה לגבי חֵלב – (כדי לומר שחלב כלול באיסור, צריך להניח שאיסור חל על איסור). a. קשה על שמואל – האם שמואל סובר "איסור חל על איסור"? והרי למד מ"ומתו בו כי יחללוהו" שכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה, כי התרומה כבר מחוללת (מבוא: כהן טמא שאוכל תרומה טהורה – לאו+מיתה, כהן טהור שאוכל תרומה טמאה – איסור עשה). תשובות: תשובות שלא משנות את ההבנה השנייה - 1. שם זה יוצא דופן כי יש לימוד – "יחללוהו". 3. שם בתרומה שמואל אמר זאת בשם ר' אליעזר, אך הוא עצמו חולק. תשובה שמשנה את ההבנה השנייה - 2. אצלנו זה יוצא דופן – יש עוד לימוד של גדי לרבות חלב ונבילה שכאן איסור חל על איסור. b. מחלוקת רב אמי ורב אסי (קיג: 5-) 1 2 3 4 מדובר באכילה מדובר בבישול מדובר באכילה כל אחד דיבר על משהו אחר החֵלב הוא בשר, ואין ריבוי מיוחד מ"גדי" באכילה ודאי פטור, כי אין איסור חל על איסור בבישול ודאי חייב לפי כולם אין איסור חל על איסור, ואין תלות בין האכילה והבישול פוטר אין איסור חל על איסור יש תלות בין הבישול לאכילה לקולא אין איסור חל על איסור באכילה מחייב איסור כן חל על איסור אין תלות יש תלות בין הבישול לאכילה לחומרא בבישול מיתיבי – (קיד 8+) איך ייתכן לומר כאן שאין איסור חל על איסור, והרי בברייתא - פיגול ונותר וטמא חלב – חייב. תשובה – אכן תנא זה סובר שאיסור חל על איסור, אך יש תנאים אחרים שסוברים שלא. ד. חלב ממקורות שונים הערות: 1. נבאר לפי רש"י (בתחילת קיד:) שכל הברייתות שנביא עכשיו הברייתא אחת, שבאה לדרוש את 3 הפעמים שכתוב בחלב אמו. 2. לא ניכנס לשאלה איך ברייתא זו תלמד את שאר הדברים שלמדנו מגדי, אלא נניח שניתן ללמוד אותם מעצם משמעות הפסוק. 3. רש"י מבאר שהברייתא חולקת על ר' אלעזר (לעיל ב) שלמד מהפשט של "גדי" שזה כולל גם שאר בהמות, ולכן היא מחפשת מקור נוסף. A. חלב של פרה ורחל 1. קל וחומר - אמו קלה – מותרת עמו בהרבעה, וחלבה אסור עמו בבישול, פרה חמורה – שאסורות עמו בהרבעה, קל וחומר שחלבן אסור עמו בבישול. דחיית הקל וחומר מעיקרא דדינא אמו חמורה - שאסורה בשחיטה עמו ביום אחד. 2. ריבוי מ"בחלב אמו". B. גדי בחלב אחותו הגדולה (שנת מעשר אחרת) 1. קל וחומר - אמו קלה – שמותרת עמו במעשר (אם נולדו באותה שנה) אחותו גדולה חמורה – אסורה עמו במעשר, אז קל וחומר שחלבה אסור עמו בבישול. דחיית הקל וחומר מעיקרא דדינא אמו חמורה – שאסורה בשחיטה עמו ביום אחד. 2. ריבוי מ"בחלב אמו" גמרא – מניין שגם אחות קטנה (אותה שנת מעשר) (קל וחומר ודאי א"א, כי בשניהם יש חומרא ואין שום קולא, לכן הגמרא מנסה בניין אב, אך גם בנייין אב ניתן לפרוך, לכן עושים בניין אב משני כתובים ("הצד השווה")): בניין אב משני כתובים – אם + אחות גדולה. מהאם לבד לא - כי חמורה לגבי שחיטה, אך באחות אין חומרה זו, מהאחות לבד לא - כי חמורה לגבי מעשר, אך באם אין חומרא זו. אך קשה - אם כך גם אחת גדולה: 3. בניין אב משני כתובים – אם + פרה: מהאם לבד לא - כי חמורה לגבי שחיטה ביום אחד, אך בפרה אין חומרא זו, מהפרה לבד לא - כי חמורה לגבי הרבעה, אך באם אין חומרא זו. אז למה צריך את "בחלב אמו"? לדין הבא באותה ברייתא: (קיד: 1+) C. היא עצמה בחלבה שלה הגמרא מתייחסת לחלב ולגדי שלה כשני פירות שלה. ממילא – פרי עם פרי (חלב שלה וגדי שלה) אסור. השאלה היא מניין שגם פרי עם האם אסור? 1. קל וחומר משחיטה ביום אחד פרי עם האם > פרי עם פרי, שהרי בשחיטה ביום אחד – פרי עם פרי מותר, ורק פרי עם האם אסור, אז אצלנו שפרי עם פרי אסור, קל וחומר שפרי עם האם אסור. דחיות מסוף הדין: הגמרא תוכיח שיש מצבים ש: פרי עם פרי > פרי עם האם. a. רב אחדבוי בר אמי מכלאי בהמה - סוסה שיש לה שני פירות – אחד סוס ואחת פרדה, פרי עם פרי אסור (סוס עם פרדה), אך פרי עם אמו מותרים (סוס עם סוסה אמו). דחייה - הסיבה ששני הפירות אסורים אינה בגלל חומרתם, אלא בגלל האב החמור. הראיה, שיש גם מצב הפוך - סוסה שיש לה שני פירות – פרד ופרדה, פרי עם פרי מותר (פרד ופרדה), ופרי עם האם אסור (פרד וסוסה). b. מר בריה דרבינא – מבני שפחה שפחה שיש ילדים – עבד ומשוחררת (נניח שאין בעיית עריות כי הם כמו גרים שאין להם קרובים). פרי עם פרי (יהודיה עם עבד) – אסור. פרי עם האם (העבד עם אמו השפחה) – מותר. דחייה - הסיבה שהפירות אסורים אינה בגלל חומרתם, אלא כי הבת השתחררה והבן לא. הראיה, שיש גם מצב הפוך – האמא משוחררת, ויש לה ילדים – עבד ושפחה. פרי עם פרי מותר, פרי עם האם אסור. c. רב אידי בר אבין – מכלאי זרעים, האדמה = אמא, הזרעים = פירות, פרי עם האם מותר, פרי עם פרי אסור. דחייה – שם הפירות אסורים רק כשהם עם האמא (באדמה, שהרי מותר לשים אותם ביחד בכד)! (כלומר זה לא ש:פרי ופרי>פרי אם, אלא – פרי ואם אסור עם פרי ואם). d. רב אשי – (מעין דחייה מעיקרא דדינא) בפרי עם פרי (חלב עם גדי) יש חומרא שהם שני גופים, וא"א ללמוד לפרי עם האם (חלב שלה איתה) שהם היו גוף אחד. "בחלב אמו" – לרבות בחלב שלה עצמה.

חולין דף קיג - גמרא דף יומי

minidafyomi@gmail.com (אורי בריליאנט - http://www.sinai.org.il) — Thu, 17 Nov 2011 11:10:26 -0700

(קיב: שורה 5 - קיג. במשנה הראשונה) חלק א – בליעה תוך כדי מליחה הקדמה - כשבשר עסוק בפליטה (של דם או מוהל) – אינו בולע דם. בדף קיג: נראה שאם מלחו בכלי לא מנוקב – אז כן בולע, לכן כל הדיון כאן בכלי מנוקב. א. דגים ועוף ר"נ – מולח דגים ועוף, העוף מותר אך הדגים אסורים. מה ההבדל? הסבר: (מדובר בכלי מנוקב, אלא ש)הדגים בעלי עור רך ומסיימים לפלוט מהר יותר (גם את המוהל), ואז מתפנים לבלוע. ב. שחוטה וטריפה רב מרי בר רחל בא לשאול את רבא. [ביאור השאלה: בשביל לאסור צריך שלוש הנחות: 1. מוהל הטריפה אסור. 2. המלח מפליט גם את המוהל. 3. כשעסוק בפליטה לא בולע דם, אך כן בולע מוהל. על איזה הנחה היתה שאלתו: רשב"א – על הנחה 2 – האם מוהל טריפה אסור. רש"י – על הנחה 3 (האם בולע מוהל כשעסוק בפליטה). מכאן נבאר לפי רש"י. רבא – הביא ברייתא שאוסרת מוהל (בפשטות הנחה 1) – "הטמאים" לרבות רוטבן, ומסביר הריטב"א שזה ברור, והפסוק נצרך לרבות איסור על ידי המלחה (הנחה 2). שאלות על רבא: (קיג. 1+) למה לא הביא את שמואל שהוא יותר מפורש – מליח כרותח. כיוון שבצלייה ברור שהוא גם בולע את המוהל בזמן הפליטה, אז כך גם במליחה [דם אינו נבלע גם בצלייה]. תשובה - יתכן ששמואל עוסק בכלי לא מנוקב, ומלמד שבולע דם. מיתיבי מהרישא של ברייתא עם שלושה קטעים – רישא – מלח דג טהור עם טמא – מותר. סיפא – טהור מליח וטמא תפל – מותר הטמא אינו פולט, [רשב"א – אמנם המלח גם נוגע בו, אך זה לא מספיק בשביל להיחשב "רותח" שיפלוט]. סיפא דסיפא – טמא מליח וטהור תפל – אסור [הטמא פולט, והטהור אינו עסוק בפליטה, והמלח שנוגע בומ ספיק בשביל שיבלע]. קשה מהרישא ששניהם מלוחים - מותר, מכאן שלא בולע מוהל. תשובה – מדובר שרק הטהור מליח (כמו B). דחיות: 1. הרי בסיפא כבר מובא מקרה זה בדיוק (שרק הטהור מליח)? תשובה – פירושי קמפרש. [וכך מסתבר, שהרי אם ברישא שניהם מלוחים ומותר, אז מה החידוש בסיפא? דחייה – יתכן שהסיפא באה ללמד שהרישא אפילו ששניהם מלוחים]. 2. הרי בסיפא דסיפא אסור – משמע דווקא כשרק הטמא מלוח, אך אם שניהם מלוחים יהיה מותר. תשובה סגנונית – כיון שבמקרה הראשון (רישא +סיפא) דובר על שרק אחד מלוח, כך גם בסיפא דסיפא, אך באמת גם בשניהם מלוחים אסור לרבא. (קיג. באמצע) חלק ב – איך מולחים? א. שמואל 1. צריך גם הדחה אחרי. 2. יפה יפה. (מליחה – מכל הצדדים, הדחה – 2/3 פעמים). ב. רב הונא ומתניתא – צריך הדחה גם לפני (ומה שרב הונא לא הזכיר זאת, כי עשו זאת בבית המטבחיים). ג. רב דימי – מלח גס + ניפוץ (רש"י – דווקא במלח גס צריך ניפוץ). ד. שמואל – על כלי מנוקב. ה. רב ששת – איבר איבר (סיבה – שמא יבלעו זה מזה) דחייה – כיון שעסוקים בפליטה אינם בולעים. אגב: 1. רב משרשיא – בבני המעיים אין דם (ואם לא מלחו – מותר). 2. שמואל – אם שובר מפרקתה בין השחיטה ליציאת נשמה גורם לדם לא לצאת וזה גזל (מקבל כסף על משקל הדם). הגמרא מתלבטת האם התכוון שיש בעיה גם בעצם הדם (שלא יצא אפילו במליחה, ואז גם בשלו אסור).