פשוט מטורף. מטורף, מטורף, מטורף.

נתחיל מהעובדות האובייקטיביות: ההופעה של אוף מונטריאול הייתה כנראה הופעת המועדונים המושקעת והמפוארת ביותר שנראתה בישראל. ועד שסופר פארי אנימלס יצליחו להעביר את הטנק שלהם בבידוק הבטחוני בנתב"ג, כנראה שלא נראה עוד אחת כזאת. המסכים עם הדוגמאות הפסיכדליות, האורות, הקונפטי, בלונים שעפים על ראשי הקהל רגע לפני שהגיטריסט מצטרף אליהם לצלילה, זוג הנינג'ות בשחור שהחליפו תלבושות והפכו את עצמם לחזירים, חייזרים, רוחות רפאים או מסך אנושי עליו מוקרנים סרטונים. שואו ברמה הזו אפשר לקבל רק, אולי, בהופעות סטריליות של מכונות כסף בפארק הירקון. אבל אז תעמדו בערך מאה מטרים מהבמה, ומי שיצליח להסתנן אליה ירד בליווי אבטחה ולא בסטייג' דיווינג.

אבל קווין ברנס ולהקתו לא נתנו לעצמם להאבד בתוך כל הבלאגן הזה. ההופעה שלהם שמרה תמיד על איזון מושלם – כשהם יודעים בדיוק אילו שירים צריכים לטבוע בתוך החגיגה, ואילו זקוקים לשקט יצירתי. אילו שירים מושלמים בעיבוד מדוייק ("Bunny Ain't No Kind of Rider"), ואילו זקוקים לעיבוד חופשי שקורע אותם לגזרים ("The Past Is a Grotesque Animal").

כל זה היה מספיק על מנת לקבל את החגיגה הגדולה ביותר בתולדות הבארבי. אבל הופעה של אוף מונטריאול היא יותר מסיבה למסיבה. בתוך כל ההמולה הזו מסתתר הלב הפועם של אחד מכותבי השירים הגדולים והמרגשים של העשור. במהלך החודש האחרון הצלחתי, סוף סוף, להתאהב בשלושת האלבומים האחרונים של הלהקה. ועדיין, עבורי, כמו עבור מרבית הקהל, אין תחרות לשיברון הלב של "?Hissing Fauna, Are You the Destroyer". ובסוף ההדרן, כשקפצתי יחד עם כל הקהל לצלילי "Gronlandic Edit" ו-"A Sentence of Sorts in Kongsvinger", שניים משיאי האלבום, המילים שצווחתי היו כאלו ששרתי בשקט בליבי אין ספור פעמים.

כשכתבתי את הפוסט במוחי, היה בו גם פיסקה של תלונות – משהו על חימום מיותר או שעת התחלה מאוחרת מידי. אבל 24 שעות אחרי תחילת ההופעה, אחרי יום שלם שלא הצלחתי להפסיק לחייך בו לרגע, כל זה כבר נשכח ממזמן. שתי ההופעות הטובות שראיתי בחיי לא יכלו להיות יותר שונות זו מזו – אחת היא בין היותר צנועות ואיטיות שראיתי בחיי, השניה אחת מהמפוארות והמופרעות – אבל בשתיהן עזבתי את הבארבי על סף דמעות.

וגם - הביסטי בויז נכנסו בסערה לחיי בכיתה ט', בחריגה נדירה מקיבעון הגראנג' ששלט בי באותה תקופה. שלושה מתוך ארבעת האלבומים של הלהקה צורפו עד מהרה לאוסף שלי, ודווקא Paul's Boutique נותר בחוץ וצורף אליו רק לאחרונה. לצערי, הכוונה להגיע באותה שנה להופעה של הלהקה בסינרמה נבלמה בשל הדאגה של אימי לבנה הציפלון.

אי אפשר שלא להתגעגע לימים שבהם כל אלבום נקנה בשבועות של דמי כיס וזכה לחודשים של האזנה בלתי פוסקת. בתור האלבום הראשון של הביסטי בויז ששמעתי, ל-Ill Communication יש עדיין מקום גדול אצלי בלב. גם עכשיו, שנים אחרי הפעם האחרונה ששמעתי אותו, אני זוכר אותו טוב הרבה יותר מלא מעט מ"אלבומי השנה" שלי מהשנים האחרונות. עשרות אלפי תאי מוח שישבו חסרי מעש במשך שנים התעוררו אצלי לחיים עם הצלילים הראשונים של Sure Shot.

עברתי כבר את השלב הרומנטי ביחסי עם להקות, והאהבה שלי למוזיקה לא מתלווה לרוב בקשר רגשי לאנשים עצמם. ובכל זאת, לא יכולתי להישאר אדיש לידיעה על מותו של אדם יאוך. אולי אלו הפנים האנושיות, הכל כך ממוצעות, של הגאון הזה. אולי זאת העובדה שאף אחד מחברי הביסטי בויז לא נצפה מעולם ללא חיוך על הפנים. אולי כיוון שמוות בגיל צעיר שמור לרוב לכוכבי רוקנרול זוהרים ולא לאמנים כל כך צנועים וחסרי גינונים כמו חברי הביסטי בויז. נקווה רק שהוא במקום טוב יותר, בו אין זכויות יוצרים על סימפולים.

בתור אחד מהבלוגרים העצלנים ביקום, נדיר שתמצאו אותי עם האצבע על הדופק, מפרסם ראשון ביקורת על האלבומים שכולם ידברו עליהם עוד שבוע או חודש. על האיטיות אני משתדל לפצות במקוריות – לפרסם אלבומים מפוספסים שלא זכו לתשומת הלב הראויה. זה עבד מצויין, לדוגמא, בסיכום 2011 שלי. ובכל זאת בשבועיים האחרונים אני מוצא את עצמי מקשיב בעיקר לאלבומים שכל בלוג על פני כדור הארץ כבר חיווה עליהם את דעתו. אז אם אתם מסוג האנשים שמשתדלים להיות מעודכנים, הפוסט הזה כנראה לא בשבילכם. אתם מוזמנים לעבור בינתיים למקום קצת יותר חדשני. אני יכול להמליץ, נניח, על Tiny Mix Tapes(בעיקר אם טראקים של 17 דקות של רעשי דולפינים שהוקלטו בטייפ 4 ערוצים והועברו דרך דיסטורשן עושים לכם את זה).

עדיין פה? בואו נתחיל.

the flaming lips – the flaming lips & heady fwends

קראתי לא ממזמן ביקורת זועמת על "I found a star on the ground", אותו שיר בן שש שעות שהפליימינג ליפס שחררו בשנה שעברה. המבקר לא הפסיק לגחך על המעריצים של הליפס, שלא מפסיקים להעריץ את הלהקה, ולא משנה כמה גימיקים הזויים ובלתי ניתנים להאזנה היא תפיל על ראשם. הוא כמובן לא ידע שהרע ביותר עוד לפניו, ארוז בתוך גולגולת אדם.

אותו מבקר בהחלט צדק ביחס המזלזל שהוא הפגין כלפי אלבומי הקונספט המגוחכים האלו. אבל הוא שכח דבר אחד – שרק שנתיים מוקדם יותר הליפס שחררו את אחד האלבומים הטובים בתולדותיהם, וכדאי לחכות עוד שנה-שנתיים לפני שמכריזים עליהם כמי ש"איבדו את זה". בכל זאת, בשנתיים האחרונות הליפס פורים בערך פי 10 מהלהקה הממוצעת – אז אפשר לסלוח להם על 80 אחוזי זבל.

ואכן, הפליימינג ליפס מוכיחים שעוד יש להם מה להציע עם אלבום שיתופי הפעולה The Flaming Lips and Heady Fwends. די מפתיע, בהתחשב בעובדה שלא מדובר ממש באלבום רשמי אלא בסך הכל באלבום שהופק לטובת יום חנות התקליטים שנחגג לאחרונה. רשימת שיתופי הפעולה באלבום מרשימה ממש – מ-Ke$ha ועד לאריקה באדו, מבון איוור עד לניק קייב וכריס מרטין ועוד רבים וטובים. לא כל שיתופי הפעולה כאן עלו יפה, אבל אלו שהצליחו (לדוגמא, השירים המשותפים עם Bon Iver, Ke$ha, Tame Impala וג'ים גיימס) הם מצויינים ממש. ובעיקר, האלבום הזה שם את הפליימינג ליפס בחזרה במקומם הראוי – כלהקת אינדי סופר-יצירתית שמצליחה לערבב מלודיות עם אוונגרד בצורה מושלמת, ובלי גימיקים מיותרים.

בלי גימיקים אמרתי? כמובן אם מתעלמים מהגירסא הסופר-מוגבלת של האלבום, בה תוכלו לקבל, כחלק מההדפס של הויניל, גם כמה טיפות של דם של חלק ממשתתפי האלבום. אם אי פעם חלמתם לשבט את כריס מרטין, זאת ההזדמנות שלכם.

The Flaming Lips – Ashes in the Air (featuring Bon Iver)

The Flaming Lips – Children of the Moon (featuring Tame Impala)

The Flaming Lips – That Ain't My Trip (featuring Jim James)

chromatics – kill for love / death grips – the money store

שני האלבומים הכי מדוברים בשבועיים האחרונים לא יכלו להיות יותר שונים זה מזה. Kill for Love של כרומטיקס הוא אלבום עדין, איטי, וארוך להחריד. The Money Store של Death Grips הוא אלבום קצר, תוקפני וזועם.

Kill For Love ממשיך את הקו של הפסקול של דרייב, עם צליל אייטיז ללא טיפת התנצלות או אירוניה. והוא עושה את זה טוב מאוד לאורך חצי מאורכו. אחרי ארבעים דקות הוא מתחיל לגלוש למחוזות אווירתיים שרק מדגישים את האורך המוגזם שלו. ועדיין, יש פה יותר מוזיקה נהדרת מרוב האלבומים ששמעתי השנה.

Chromatics – Into the Black

Chromatics – Back from the Grave

The Money Store, לעומת זאת, עשה לי בעיקר כאב ראש. קשה לי להסביר למה האלבום הזה מעצבן אותי – אני מסוגל לשמוע דברים "רועשים" או "תקיפים" לא פחות. אבל משהו בשילוב בין נויז להיפ-הופ מהיר פשוט לא עושה לי טוב. ובכל זאת, אל תתנו לי להרתיע אותכם מלפחות לנסות ולהאזין לאחד האלבומים היותר מוערכים ומקוריים שיצאו השנה.

מה שכן מעניין באלבום של Death Grips הוא זהות הלייבל שלו. Epic Records, חברת בת של סוני מיוזיק, היא לייבל עם היסטוריה מפוארת של קלאסיקות מיינסטרים סופר מצליחות – ממייקל ג'קסון ו-ABBA ועד פרל ג'אם ואוזי אוסבורן. העובדה שלייבל כל כך גדול מצרף לשורותיו להקה כל כך נישתית רק מראה עד כמה הלייבלים הגדולים צמאים לקהל האינדי שנשאר נאמן גם בימים קשים האלו. מוזיקלית, האינדי והמיינסטרים רק מתרחקים משנה לשנה. מבחינה מסחרית ושיווקית, הם קרובים מאי פעם.

jack white – blunderbuss

הווייט סטרייפס הם בשבילי אוסטרליה. אין לי מושג כמה פעמים הקשבנו ל-Elephant על הכבישים המאובקים, נוסעים בוואן החבוט ברצף המוסכים, תחנות הדלק, עיירות זעירות וגם כמה נופים שמרכיבים את הטיול באוסטרליה. בשנים שעברו מאז, איבדתי בהדרגה את הקשר שלי עם ג'ק ווייט ודי התעלמתי, כנראה שלא בצדק, מפועלו בשנים האחרונות.

והנה קפצתי חזרה על העגלה לכבוד אלבום הסולו הראשון של ווייט, ואני בהחלט נהנה מהנסיעה. אין פה שום דבר שיטלטל את עולמכם, רק אסופה טובה מאוד של שירים מאת גיבור גיטרה מוכח שמסרב להשתנות עם הזמן. ובהזדמנות זו אפשר גם לתת עוד האזנה אחת ל-Elephant, ולהיזכר בריח האבק של הדרכים המשובשות של מערב אוסטרליה.

אני יודע שהתעוררתי איזה עשור מאוחר מדי – אבל מישהו יצטרך להסביר לי את העניין הזה של האוטו-טיון.

לא, אני ממש לא טהרן שמאמין שמוזיקה צריכה להיות "טבעית", או מתנגד עקרונית לפעלולי אולפן. כמי שטוחן בראש בלי הפסקה בבלוג על Fever Ray, אתם יכולים לנחש שגם מניפולציות ווקליות לא ממש מטרידות אותי. למעשה, אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את "Believe" של שר, שהציג את האפקט המפורסם, וחשבתי לעצמי "האישה הזאת די רקובה, אבל הפעלול הזה די מגניב". הבעיה שלי היא לא עם האפקט עצמו, אלא עם המיתוג שלו.

מסיבה לא ברורה, מישהו הגיע למסקנה שאוטו-טיון הוא כלי הגיוני לתיקון פגמים בשירה, שזה בערך כמו להגיד שדלי עם מדלל צבע הוא כלי הגיוני לתיקון פגמים בציורי שמן. הרעיון בכלי לתיקון פגמים הוא שבבחינה לא מדוקדקת, עצם השימוש בכלי אמור להיות נסתר. אבל גם השימושים העדינים ביותר באוטו-טיון מסריחים מדיגיטציה. אם סטנדרט ה"תיקון" הזה היה מקובל בעולם האופנה, המעצבים הגרפיים היו יכולים לוותר על פוטושופ ולרטש עם פלטת הכלים של Draw Something.

בשנים האחרונות, אחרי שירד מתהילתו בעולם ההיפ-הופ, זוכה האוטו-טיון לחיים מחודשים דווקא בעולם האינדי. דווקא סופיאן סטיבנס ו-Bon Ivar Bon Iver, שני אמנים שהדבר האחרון שהם זקוקים לו הוא תיקון שירה, עשו בו שימוש גס ובעיניי מאוד לא אלגנטי בכמה שירים. אבל את השימוש הטוב ביותר ששמעתי לאפקט הזה עושים Poliça ממינאפוליס באלבום הבכורה שלהם, Give You the Ghost.

הצמד עושה באוטו-טיון את השימוש ההגיוני היחיד – ככלי שלא נועד להסתיר או לשפר את הקול הטבעי, אלא להוסיף לו קסם ומיסתורין. ואכן, בזכות האפקט הזה, השירה היא החלק הטוב ביותר של האלבום הזה, שבלעדיה היה נותר סתם עוד אלבום אינדיטרוניקה מנימליסטית מן השורה. הלהקה זכתה לשבחים מקיר לקיר בפסטיבל SXSW האחרון, אז כדאי בהחלט לשים עליהם עין.

שירה נשית, הפעם טבעית לחלוטין, תוכלו למצוא גם אצל Hospitality הברוקלינאים. יש משהו קצת בוסרי, וסטנדרטי להפליא, באלבום הבכורה שלהם – אבל יש לו מספיק שירי מיינסטרים-אינדי מוצלחים כדי להצדיק שמיעה.

Hospitality – Friends of Friends

Hospitality – Sleepover

ופינקי מוסיפה – לא יאומן מאילו דברים יכולה חתולה להתחמק מאחריות כשהיא חולה. רצפה מלאה בקיא, ספות ספוגות שתן, אנטיפתיות כללית – כל אלו יסלחו כאשר הוטרינרית תחזור עם תוצאות בדיקות דם מעוררות דאגה. הוטרינרית מלמלה משהו על דלקת בכליות, אבל אני ידעתי שהבעיה האמיתית היא מנת יתר של מוזיקה רכרוכית. אז בזמן שניסו לדחוף לי כדורים ורודים חסרי תועלת, אותם דאגתי לירוק בהיחבא בפינות נסתרות בבית, אני טיפלתי בעצמי בעזרת מנות מרוכזות של Attack On Memory, האלבום הכבר-לא-כל-כך-חדש של Cloud Nothings.

מדובר באלבום גיטרות אפקטיבי בלי רגע אחד דל, שיושב היטב על הגבול שבין אינדי תוקפני להארדקור מרוכך. אם אהבתם את ההמלצה (המצויינת, לשם שינוי) של נמרוד על Everyone to the Anderson, תרגישו גם כאן בבית.

אני מרגישה, תודה ששאלתם, הרבה יותר טוב, וגם הבדיקות חוזרות תקינות. ועדיין, הרופאים מדברים על שינויים בתזונה. נותר רק לקוות שיחד עם השינוי בתפריט הקולינרי יבוא גם שינוי בתפריט המוזיקלי, ואפשר להתחיל בלהיפטר מהרכיכות עם האוטו-טיון מתחילת הפוסט.

Cloud Nothings – No Future/No Past

Cloud Nothings – Our Plans

Cloud Nothings – Cut You

בתחום האפור שבין "מיינסטרים" ל"שוליים", יש ל-Spoon מקום יחודי. מצד אחד היא נשמעת, רוב הזמן, כמו להקת קרוסאובר קלאסית. כמו אחת מלהקות האינדי-פרווה שמקשטות את הפלייליסט של תחנות המיינסטרים. אבל בניגוד לרוב הלהקות האלו, ל-Spoon יש איכות חמקמקה שקשה להניח עליה את האצבע, שמצליחה לגרום גם לאליטיסטים שבמבקרי המוזיקה להרעיף עליהם ביקורות משתפכות. כנראה אחת הלהקות היחידות שיכולות לפנות במקביל למתופפי ההגה של גלגל"צ, ולטהרני אינדי שמתבוננים בחשדנות על כל להקה ברגע שהגיעה למספר דו-ספרתי של מאזינים*. עם יכולת לפנות לכל כך הרבה קהלי יעד במקביל, אין פלא ששקלול קר של ביקורות מוזיקה העניק ל-Spoon את תואר להקת העשור, הרבה מעל להקות מפורסמות ויומרניות בהרבה.

הרבה להקות מנסות לקלוע לשילוב הנדיר הזה שבין פשטות, אלגנטיות ואיכות שכל כך מזוהה עם Spoon. המקרה של White Rabbits מעניין במיוחד, כיוון שמדובר בבת טיפוחים של Spoon. אלבומם השני הופק על ידי בריט דניאלס, סולן הלהקה, ואלבומם האחרון Milk Famous הופק על ידי המפיק הקבוע של הלהקה. הדמיון הוא באמת מרשים – את הטובים בשירי האלבום היה אפשר למכור לי בתור שירים לגיטימיים של Spoon מבלי שהיתי מצליח להרגיש בהבדל. זה לא מתקרב לשיאים של להקת האם. אבל מדובר בהשוואה לא ממש הוגנת בהתחשב בעובדה שמדובר בלהקה שאחראית לאחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים.

White Rabbits – Everyone Can't Be Confused

White Rabbits – I'm not Me

הקשר שבין המוזיקה של Yellow Ostrich (חיות בצבעים הולך טוב היום) ל-Spoon הוא רופף הרבה יותר. למעשה, האלבום החדש של הלהקה, שהייתה עד לאחרונה פרוייקט סולו של אלכס שף, מעלה בי זכרונות דווקא מהאלבום החביב אך הנשכח של Cold War Kids, שכבר זכו פה להשוואה ל-Spoon. בכל מקרה, גם כאן תמצאו אלגנטיות פשוטה, בשילוב עם כתיבת שירים אינטיליגנטית שהופכת את Strange Land לאלבום ששווה להאזין לו – עם או בלי ההשוואה ל-Spoon.

אתם בטח כבר מכירים את הסיפור: ילד פוגש אלבום, ילד שומע אותו פעם או פעמיים ושוכח ממנו. ילד שומע אותו בפעם השלישית ומגלה להפתעתו שהוא מכיר כל שיר ושיר. הילד הזה, בוודאי ניחשתם, הוא אני. האלבום הוא ghostory של School Of seven Bells, שהתגנב היטב לתת מודע שלי, ומצליח להשתבח מהאזנה להאזנה.

School Of Seven Bells – Lafaye

School Of Seven Bells – Show Me Love

* בזמן כתיבת הפוסט הזה גיליתי שכבר כתבתי מילים דומות מאוד על Spoon בעבר. מילא לחזור על עצמי, אבל לפחות לעשות את זה במודע.

אז כן, בשבוע שעבר היה ביקור של בלוגרים/כתבי מוזיקה זרים בארץ. אני מניח שאם אתם קוראים בלוגי מוזיקה/נמצאים על רשימות תפוצה של יחצנים/צופים בגיא פינס אתם כבר יודעים את זה. כל הלייבלים בארץ הסירו את האבק מכל אמן ישראלי שיש לו שיק חו"לי והתישו את האורחים המכובדים בשטף בלתי פוסק של הופעות.

עידו כבר התייחס לתחושת ה"סטריליות" שהייתה בביקור הזה, לפחות כפי שהצטיירה באירוע בבית אנובה. אני אשתדל להתייחס יותר למוזיקה שראיתי השבוע בשני אירועים: זה במועדון "האזור" ביום ראשון, וזה של אנובה ביום שלישי.

יום שלישי בבית אנובה

על האמנים שהופיעו ביום שלישי בבית אנובה (קיצו, איטליז, אלקטרה, רוקפור, איזבו) אין לי ממש מה להוסיף. אני מניח שכל אחד מקוראי הבלוג שיש לו עניין מינימלי באינדי ישראלי זכה לראות כל אחד מהם או מתבייש בעצמו שטרם עשה זאת. נותר רק לדבר על האירוע עצמו.

אין מה לעשות, לאנובה אין כיום תחרות. לא ברשימת האמנים הנוצצת, לא באולפן המתוקתק המשלב בין מרחב, ציוד נהדר ותחושה ביתית, ולא ביכולת האירוח. התחושה הביתית הזו, והיעדרותם של כתבי הבידור והצלמים שהציפו את האירוע ביום ראשון, איפשרה יצירת קשר ממשי עם הבלוגרים הזרים, שלמעשה ניראו כמו עוד אורחים מן השורה באירוע. גם ההחלטה להתחיל את האירוע מוקדם מאוד (שש בערב) הייתה מבורכת (האירוע שנערך יום לפני באוזן בר החל בחצות נמשך עד פאקינג ארבע לפנות בוקר). חבל רק שההתחלה המוקדמת לא נוצלה על מנת להאריך קצת את ההופעות – קצת מבאס לראות כמה מהאמנים המוכשרים והמקצועיים ביותר בארץ עולים להופעה של שלושה שירים.

תמונות וקטעי וידאו מהאירוע בבלוג של יובל אראל

יום ראשון במועדון "האזור"

הקולקטיב פתחו את האירוע של יום ראשון במועדון "האזור" שקם על חורבות הברזילי. למרות ההמלצות החוזרות ונשנות של שחר, זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותם בהופעה חיה. שלא במפתיע, עוד מקרה של הייפ מוצדק של שחר נכנס לסטטיסטיקה. ההופעה של הקולקטיב היא אחת מהיותר מלהיבות שראיתי מלהקה ישראלית בשנים האחרונות.

לחבורה יש כימיה נהדרת על הבמה, מהסוג שהלהיבה אותי בהופעה של ?Why, בשילוב עם איזון נהדר בין בלאגן למשמעת – היכולת הנדירה להתפרע ולהתלהב על הבמה מבלי לאבד מיקוד לרגע. גם כשהם מכים ביד פתוחה על הקלידים, נראה שהם יודעים על איזו נקודה ללחוץ. כל הביצועים היו טובים בהרבה מהגירסאות המוקלטות של השירים, אם כי ההבדל בין השירים הטובים באמת לבינוניים היה ניכר. עם רפרטואר קצת יותר עשיר יש לקולקטיב פוטנציאל להיות אחת מלהקות האינדי הטובות בישראל.

נדמה לי שההופעה ביום ראשון הייתה חשיפה נהדרת עבורם. לא רק בשל נוכחות הבלוגרים הזרים, אלא גם בשל נוכחות צוותי הצילום שהשתעממו בזמן שהם מחכים להופעה של נינט. לא הרבה להקות אינדי זוכות לזמן מסך של ממש בכתבה של גיא פינס (חפשו אותי בקהל!). תכלס, מגיע להם.

וכמובן שאי אפשר שלא להתייחס לתופעת נינט. נינט מעולם לא איבדה את הילת הסלב של ימיה הראשונים. אבל מאז שסיימה את סבב הטלנובלות שלה, היא עשתה הכל, לפחות מבחינה אומנותית, כדי להיפטר מההילה הזו. היחס אליה בקהילת האינדי נע בין יחס המזלזל הראוי למי שקפצה על עגלת האינדי אחרי שהייתה עבד לאדוני הממון, לבין מי שרואה בה פוטנציאל מהפכני כמושיעת האינדי הישראלי.

אז כן, קשה לקבל כבוד מקהילת האינדי כשהצוותים של "גיא פינס" ו"חדשות הבידור" נלחמים על הראיון איתך, גם אם בסופו של דבר התוצאה היא כיסוי תקשורתי לאמנים שאין סיכוי שהיו מקבלים אותו בלעדיה. אבל לי קשה להיות ציני כלפי המהפך של נינט. אין בארץ הרבה כסף או תהילה בפוזה רוקיסטית, והעידוד הנלהב שהיא נתנה בקהל לקולקטיב או למארש דנדרומה הראה שהמוזיקה הזו באמת יקרה לליבה. נינט עדיין נשפטת על הדברים שהיא עשתה עוד לפני שמלאו לה עשרים, חמש דקות אחרי שהפכה ביום אחד לסלב הכי מבוקש בארץ – לא סיטואציה שקל להישפט על פיה.

אפשר גם להתלונן על הסגנון הצעקני שנינט אימצה לה: הלבוש הפריקי, התסרוקות הבלתי אפשריות – ההפך המוחלט מאידיאל האינדי ה"צנוע". אבל בעולם הגדול "אינדי" ו"שואו" בהחלט יכולים ללכת ביחד. וגלאם בסגנון של דיוויד בואי, למשל, לא הופך בהכרח את המוזיקה שלך לנחותה או מזוייפת.

נשאר רק להתייחס למוזיקה עצמה. מוזיקלית, רוב השירים נשמעים נהדר. לא מפתיע בהתחשב בעובדה שלהקת הליווי שלה היא אחת הוותיקות והיצירתיות בישראל. השירים לא ממש אוונגרדיים, אבל בהחלט הרפתקניים – אם, נניח, היו באולם מאזינים שהגיעו מחו"ל ומעולם לא שמעו את השם נינט לפני כן, יש סיכוי טוב שהם היו משוכנעים שנינט היא הזמרת האלמונית והניסיונית ביותר שהופיעה באותו ערב על הבמה.

אבל הדבר שהפריע לי יותר מכל בהופעה של נינט הוא השירה. תגידו מה שתגידו על כוכב נולד, זמרים טובים הם יודעים לזהות. חבל שנינט עושה הכל כדי להרוס דווקא את התכונה הכל כך נדירה בעולם האינדי הישראלי – יכולת השירה שלה. אני לא יודע איך זה קרה, אבל דווקא נינט נשמעה כמו זמרת ששרה בעוצמה ובהתלהבות שגדולים בכמה מידות על היכולת שלה.

וכשאני עוד שקוע במחשבות על הגבול שבין אינדי לסלבריטאיות, נינט סיימה את ההופעה, הפטירה "יאללה ביי", וירדה מהבמה. וכשחברי רוקפור עמלו על קיפול הציוד נינט הייתה עמוק מאחורי הקלעים. כנראה שיש שיעורים באינדי שהבחורה צריכה עוד ללמוד.

תמונות וקטעי וידאו מהאירוע בבלוג של יובל אראל