עם כל האהבה האדירה שלי למוזיקה, האזנה לאלבום ואפילו הופעות חיות הן לרוב חוויות מופשטות מדי מכדי לנתק אותי לחלוטין מהעולם שסביב. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי עומד בהופעה, אפילו כזאת שלה חיכיתי שבועות רבים, כשמוחי נודד למקומות הבלתי רצויים ביותר. ממציאת משפטי מפתח לפוסט בבלוג, דרך חישוב של אורך ההופעה ומספר ההדרנים והשוואתם לכל הופעות העבר משחר ההיסטוריה, ועד, אבוי, מחשבות על המצגת של מחר בעבודה.

לכן הקולנוע הוא עבורי, עדיין, המפלט האולטימטיבי. המקום היחיד בו אני יכול לשכוח לחלוטין, למשך שעתיים, את העולם שבחוץ – לשכוח את היום והשעה, מאיפה באתי ולאן אני הולך – ולשקוע במשהו אחר לגמרי. לכן יש לי נטיה לסלוח לסרטים על פגמים עלילתיים לטובת אימפקט קולנועי משובח. לא מדובר בהכרח בספקטקלים אה-לה-אוואטר, אלא גם בסרטים צנועים יותר שיודעים לעשות שימוש בקולנוע על מנת לספר משהו שגדול מהתסריט שנכתב עבורם.

לכן גם במקרה של "שאטר איילנד" של סקורסזה, בו צפיתי השבוע, אני מוכן לשים בצד את כל נקודות החולשה ולהיכנע לקולנוע הסוחף של המאסטר. נכון, העלילה היא כולה תרגיל עוקץ מלא חורים, מהסוג שאפילו מ. נייט שאמאלן כבר מתבייש לייצר (לזכותו של סקורסזה יאמר שהוא לא מנסה להפתיע יתר על המידה ומספק את הטויסט העלילתי בטפטופים מדודים), אבל השילוב של משחק משכנע ואווירה מחשמלת מצליחים יותר מלחפות על מגרעותיו. אלו בדיוק החומרים עבורם אני מוכן לשלם 45 ש"ח לכרטיס + מחיר מופקע לפופקורן דלוח.

ומה עם קצת מוזיקה, אתם שואלים? אפשר להתחיל עם מה שעשוי להיות להיט הקרוסאובר הבא, הלא הוא האלבום החדש של ג'יימס מרסר ודנג'ר מאוס תחת השם Broken bells. אם כבר קראתם על האלבום או הקשבתם לו, אתם יודעים שהוא נופל משמעותית מהאלבום הקודם של העכבר, הלא הוא שיתוף הפעולה שלו עם ספרקלהורס זצ"ל (שגם בו השתתף ג'יימס מרסר). בעיקר בולט באלבום הזה המרחק בין השירים, הנעים בין הטוב לבינוני, לבין ההפקה המדוייקת של דנג'ר מאוס, שהופכת כל צליל למוכר להפליא כבר מהשניה הראשונה.

Broken Bells – The High Road

Broken Bells – Vaporize

Broken Bells – The Ghost Inside

ומי שמעוניין במשהו מעט יותר מאתגר יכול להאזין לאלבום הכבר-לא-מאוד-חדש של Motorpsycho, להקה נורווגית וותיקה במיוחד. האלבום, “Heavy Metal Fruit” משלב את ההאבי מטאל המובטח בשמו עם פסיכודליה, ג'אז וגישה פרוגרסיבית שמותחת את השירים אל עבר קו עשר הדקות והלאה. מדובר בעסק כבד הרבה יותר, מוזיקלית ורעיונית,  ממה שאני מקשיב לו בדרך כלל – יש לי סבלנות מוגבלת למוזיקה שמסריחה מעודף רצינות -  אבל באלבום הזה יש מספיק רעיונות טובים וזרימה נכונה על מנת להצדיק את המאמץ.

Motorpsycho – Starhammer

Motorpsycho – Close Your Eyes

ולסיום, Wolf People זוכים כבר עכשיו בתואר השם הכי נדוש ללהקת אינדי (לפחות עד ש “Deer Eyes” ייקחו מהם את התואר), אבל המוזיקה שלהם ממש לא כזאת. תוכלו למצוא קווי דמיון פסיכודליים ביניהם לבין הלהקה הקודמת בפוסט, אבל אנשי הזאב לוקחים את זה למקום אחר לגמרי – קליל הרבה יותר, עמוס סיטארים וחלילים. לא הכל פוגע פה בול במקום (כולל כמה וכמה שירים שיושבים תחת הכותרת המבאסת “Interlude”) – אבל יש כאן ניצוצות של מה שעשויה להיות להקה מצויינת, אם רק אצליח לזכור את השם חסר היחוד שלה.

Wolf People – Black Water

Wolf People – Cotton Strands

אחד הדברים החשובים בזוגיות ארוכת שנים היא המרחב האישי. תעיד האישה שאיתי, שמוצאת את עצמה מדי פעם לבדה בבית כשאני יושב על כוס בירה עם חבר או שניים. היא, כמובן, מוזמנת להצטרף – אבל כמה פעמים אפשר להאזין לאותם סיפורים חסרי פואנטה מהתיכון או מהאוניברסיטה, או לשמוע את ההתבכיינות הבלתי פוסקת של אנשי הייטק שמאסו בגורלם כקופיפי קוד, ומחפשים את הרעיון שיביא אותם לאקזיט המיוחל.

בעיית המרחב האישי בוודאי מחמירה כאשר בני הזוג חולקים גם מקום עבודה, ובוודאי כאשר מקום העבודה הזה הוא להקת רוק, סביבת עבודה מתוחה מאין כמוה. לכן לא מפתיע שאלן ספרהוק מ-Low חש מדי פעם צורך להחליף את אשתו המקסימה במתופף על אמת, ולהקליט אלבום עם Retribution Gospel Choir, הרכב רוקנרול שהוא כל מה שגבר צריך כדי להשתחרר אחרי יום ארוך בבית עם האישה והילדים המורמונים.

אין ספק שמדובר בהרכב זניח להפליא – אולי אפילו זניח עוד יותר באלבומו החדש והשני. אבל ספרהוק הוא אחד הסולנים שאני אף פעם לא יכול להגיד להם לא, בעיקר בגירסת הגיטרות הרועמות שלא דורשת את אותו מצב הרוח היחודי שדורשות המלודיות העדינות והלחישות שלו ושל אישתו. ואם זה הפורקן היצירתי שספרהוק זקוק לו על מנת לחזור הביתה וליצר עוד אחת מיצירות הקסם המופלאות של להקת האם – הרי שהרווחנו פעמיים.

Retribution Gospel Choir – Hide It Away

Retribution Gospel Choir – Poor Man's Daughter

Retribution Gospel Choir – White Wolf

בפוסט הקודם הזכרתי את הנטייה שלי לזנוח במהרה אלבומים שמצאו חן בעיני. המקרה של There is no enemy, אלבומם האחרון של Built to Spill  הוא דוגמא מצויינת. את האלבום שמעתי לראשונה כבר בסוף השנה שעברה, כשיצא לראשונה והצלחתי לשכוח אותו מיד. ורק עכשיו, כשהוצפתי בביקורות חדשות אודותיו לרגל יציאתו באירופה (כמה ההפרדה הזו נשמעת מוזרה בימינו) טרחתי והאזנתי לו שוב ושוב ושוב ושוב. כרגיל אצל האחות הקטנה והצנועה של מודסט מאוס, אין מה לחפש כאן כאן מקוריות, תחכום או התקדמות סגנונית – רק רוק בסיסי ויעיל בצורה בלתי נסבלת. לרע, ובעיקר לטוב, מדובר באחת הלהקות העיקביות והבלתי אופנתיות ביותר בשטח – וההערכה שלי אליה רק גדלה מאלבום לאלבום.

Built To Spill – Aisle 13

Built To Spill – Good Ol' Boredom

Built To Spill – Life's A Dream

מספר חודשים לאחר שהיגרנו לרמת גן, התחלתי לשים לב לתופעה מוזרה. בדרכי לעבודה נתקלתי, כמעט מדי בוקר, בחבורות קטנות של נערים, בני לא יותר מחמש עשרה או שש עשרה, עטויי משקפי שמש גדולים, עם כובעים שמוטים, סווצ'רים מצועצעים וצעיפים צבעוניים בדוגמאת כאפייה, הנעים בכיוון ההפוך. אלו אמנם לא הגיעו לרמת המגוחכות המאפיינת את עמיתיהם מעבר לאוקיינוס, אך עדיין לא היה בכך ספק – אלליי! מדובר בהיפסטרים. מה לתופעה החברתית הנדירה במחוזותינו ולשכונתי השקטה ברמת גן על גבול גבעתיים? כמה שבועות מאוחר יותר נתקלתי גם בפתרון התעלומה – בית הספר לאומנויות תלמה ילין, השוכן כמה מאות מטרים מאחורי ביתי.

לכאורה, מכל תתי התרבויות (והתת תרבות) של הנוער בארצנו, שכני החדשים הם כנראה בין החיוביים ביותר. מתי לאחרונה שמעתם על אירוע דקירה שנפתר בזכות סרט לשיער שהשאיר הדוקר אחריו או על תלמיד שהכה מורה לאחר שזו העירה לו על גישתו האירונית? ובכל זאת, מעבר לחשבון הפתוח שיש לי עם הילדים הללו על ההידחפויות שהפכו את ההופעה של MGMT לאפילו יותר מעצבנת, כנראה הדבר המטריד ביותר עבורי בלראות את ההיפסטרים הצעירים הללו, היא המחשבה עד כמה קטן המרחק ביני לבינם.

מאז שהבלוג תפס תאוצה קשה לי להגיד היכן נגמר חובב המוזיקה והיכן מתחיל הבלוגר שצריך לספק את מנת החדשנות השבועית. אבל, בסופו של יום, אני מוצא את עצמי קירח מכאן ומכאן – רמת הנברנות שלי לא מספיקה על מנת לדווח על כל להקה שבדית רבע שעה אחרי שלמדו לנגן על גיטרה, ומצד שני כמעט כל אלבום שאהבתי בשנים האחרונות נזנח עד מהרה לטובת עוד ועוד צלילים חדשים.

לכן, שמחתי למצוא את עצמי מאזין שוב ושוב לאלבום שהמרחק בינו לבין תרבות ההיפסטרים רחוק להפליא. אלבום חדש אמנם, שגם זוכה לכבוד במגזיני האינדי – אבל כזה שהדיון אודותיו טבעי יותר במקומות כמו הגארדיין או מוסף הארץ מאשר במכונת ההייפ. הכוונה היא, כמובן, לאלבום החדש של גיל סקוט-הרון, מאבות ההיפ-הופ והספוקן וורד, שמוציא אלבום ראשון מזה ארבע עשרה שנים – במהלכם הספיק לרצות שני מאסרים, להאבק בהתמכרותו לסמים וכנראה גם להידבק באיידס.

כצפוי, לא מדובר באלבום קליל כלל. ובכל זאת, אורכו הקצרצר וההפקה עדכנית הופכים אותו לזורם בצורה מפתיעה. וגם קטעי הספוקן וורד מצליחים שלא לטרחן כלל. אני האחרון שיזלזל בילדי האינדי החדשים – אני משוכנע שניתן למצוא לא מעט התאמה בתוכן האייפוד שלי ושל הילדים שעוברים על המדרכה ממול – ועדיין טוב לשמוע מדי פעם משהו עם שורשים יותר עמוקים, גם אם מעט חרוכים.

Gil Scott-Heron – Me And The Devil

Gil Scott-Heron – I'm New Here

Gil Scott-Heron – New York Is Killing Me

להאזנה לאלבום במלואו

ואם כבר מדברים על אמנים וותיקים –  האלבום השני של ה-Black Heart Procession, שיצא ב-1999 זכה אצל עוזה לתואר "אחד האלבומים הגדולים של עשרים השנים האחרונות". אחרי האזנות חוזרות ונשנות בשבועות האחרונים אני עדיין מתלבט בתוקף של ההגדרה הזו -  אבל מדובר, ללא ספק, בסוג של קלאסיקה אבודה. נראה לי שמדובר באלבום מעט צנוע מכדי לזכות בהגדרה כמעט רשמית ככזה – כפי שזכה לה, לדוגמא, The Aeroplane Over The Sea. אבל בעזרתם של כמה מאזינים נלהבים אולי הוא יוכל להמשיך ולחיות, מאוזן לאוזן, עוד שנים ארוכות.

Black Heart Procession – The waiter No. 2

Black Heart Procession – A light so dim

Black Heart Procession – It's a crime I never told you about the diamonds in your eyes

שישי לפנות ערב, מתחם הבורסה ברמת גן. בחורה עומדת על מדרגות חיצוניות ומצולמת במה שנראה כסשן מקצועי, אולי לאלבום חתונה – למרות שבשמלתה השחורה ובשמשייה היא נראית מתאימה יותר לאלבום לוויה. ואני יושב על ספסל מוקף בקוביות הבטון והמתכת של המתחם – הכעור שביניהם הוא זה שבו אני עובד. אבל הבניינים האלו הם עבורי מקור השראה לא פחות חזק מכל הנופים הקסומים בעולם. בעיקר כשאני קורא את הגיגיו המטונפים של ניק קייב ב"מותו של באני מונרו" (מומלץ בחום) ומקשיב ליופי היומיומי, האגבי, של המוזיקה של פייבמנט. זיהום אוויר עושה נפלאות לשקיעה, זאת יודעים כל תושבי לוס אנג'לס. ורק חיפה וכימיקליה ובאר שבע עם רמת חובב יכולים להתחרות בציר ז'בוטינסקי ברמת גן. וברגע אחד מושלם שירת הבורגנות של Grounded משתברת, יחד עם קרני השמש השוקעת, על החלונות המבריקים שמסביב.

אחת הסתירות הגדולות בנוגע לפייבמנט היא התגובה הרגשית השונה לחלוטין שהלהקה מייצרת אצל אנשים שונים. רבים מתייחסים אליה כמעט כבדיחה (מוצלחת או לא) – להקה ששרה שירים עמוסי סרקאזם, אולי אפילו אבי אבות התנועה ההיפסטרית מלאת הזלזול של ימינו. אחרים, כמוני, מוצאים שהמוזיקה של פייבמנט לוחצת להם על בלוטות הרגש בצורה שאף להקה אחרת לא מצליחה. הסיבה, כך נדמה לי, נובע מסוג הרגשות שפייבמנט פונים אליהם. לא תמצאו שם, בדרך כלל, שירי אהבה או לבבות שבורים, גם לא זעם או שמחה. במקומם תמצאו עייפות, דיסאורינטציה ותחושת מחנק. ובמקרה של Wowee Zowee, אותו שמעתי על הספסל באותו היום, מנות גדושות של פחד מהתברגנות ואת התחושה החמקמקה, האיומה, שרק חיים נוחים מדי יכולים ליצר. ואם המילים של "Father To A Sister Of Thought" לא מייצרים אצלכם לפחות תחושה קלה של הזדהות – אשריכם וטוב לכם.

סבב ההופעות העולמי של פייבמנט, ראשון מזה יותר מעשור, עומד להיפתח. האם אני ארשה לעצמי להפסיד את ההזדמנות, החד פעמית אולי, לראות את האהובה בלהקותי? המוח אומר שעדיף להימנע – בעיקר שגם כך לא מדובר בלהקת הופעות מיתולוגית, אפילו כזאת שבמצב רוח רע יכולה להיות להקת הופעות מבזה, שהשנים והסיכסוכים בוודאי לא עשו לה טוב. אבל הלב, הלב – הרי אם היינו פועלים רק על פי שיקולים שכלתניים, גם הפיקסיז היו מופיעים בארץ מול דשא ריק.

Pavement – Grounded

Pavement – Father To A Sister Of Thought

Pavement – Fight This Generation

ואם מצאתם את הפסקה שלמעלה קצת מדכדכת, תוכלו בוודאי להתנחם עם אלבום הבכורה של Race Horses הוולשים. בהשוואות ל"Super Furry Animals" הם זכו גם בשל מוצאם וגם בשל העובדה שהם לא מפחדים לשיר בשפת ה"אם" שלהם (למרות היותה שפה רשמית בויילס, מצבה של הוולשית במדינה לא טוב בהרבה מזה של היידיש בישראל). אבל כבר בהאזנה ראשונה אפשר לראות שההשוואות הללו הם יותר מאסוציאציה שיטחית. הסוסים אולי עוד לא מגרדים את שיאי היצירתיות של החיות השעירות בשנות השיא שלהם – אבל כשהצדעיים האפורים הולכים ומשתלטים על הפרווה מאלבום לאלבום, טוב לראות דם מוזיקלי חדש שזורם מהאומה הזעירה.

Race Horses – Man In My Mind

Race Horses – Cake

Race Horses – Cacen Mamgu

Race Horses – Grangetown 02920

ולסיום – האתר GeekWeek נותן סקירה של 20 השוטים הרציפים ("Extended Takes") הטובים בכל הזמנים. מעבר לעובדה שהרשימה הזאת היא חובה לאלו, כמוני, שסובלים מהשכלה קולנועית דלה (ניתן, למשל, להיווכח שוב בגאונות הקולנועית של אורסון וויילס), הרשימה הזו מכילה גם את אחת הסצנות המרהיבות שראיתי אי פעם – סצנת הנסיעה של "הילדים של מחר". אם אי פעם הטלתם ספק בנחיצותן של סצינות מורכבות וקשות לצילום בעידן שבו ניתן לפתור הכול באמצעות העתקה והדבקה, צפו בסצינה הזו (ובדוקומנטרי הקצר שמסביר כיצד נעשתה) ואולי תשנו את דעתכם. גם אם לא תבחינו במורכבות הקולנועית של הסצינה, לא תוכלו להתכחש לאפקטיביות המרשימה שלה – כזאת שנדמה שכבר אי אפשר ליצר מול קהל שבע ריגושים שראה כבר הכל. הסצינה הזו, ועוד כמה דומות לה, הן הסיבה העיקרית מדוע הסרט הזה, למרות הפגמים בעלילתו, הוא בעיני אחד הטובים שראיתי בשנים האחרונות.

ואזהרה חמורה – אני מאלו שמאמינים שסרט טוב באמת לא ניתן לספיילר. ועדיין, הסצינה הזו מכילה את אחד מפיתולי העלילה המשמעותיים ביותר בסרט, וגם האפקטיביות שלה רבה בהרבה בקונטקסט המקורי. אם טרם צפיתם בסרט, רוצו לצפות בו והתעלמו מהקטע שכאן.

אני לא מוצא את עצמי לעיתים קרובות בעמדת ה"מאמץ המוקדם" – זה שחייב לשמוע את האלבום חודשים לפני שיצא, להקשיב לו ברגע שיוצאת הדלפה שהוקלטה בעזרת טייפ מנהלים מתעלת המיזוג שמעל לחדר ההקלטות, ולכתוב עליו לפני כל האתרים הגדולים והמסכנים עם תאריכי ההוצאה הרשמיים והעלובים שלהם.

ועדיין, על כפתור ה-Play של האלבום החדש של The Knife לחצתי כמעט ברגע שהופיע אתמול באתר של NPR, וכבר היום, אחרי שתי האזנות לשעה וחצי של האלבום הכפול הזה, אני לא יכול שלא להתייחס אליו.

האלבום הזה הוא לא רק קשה להאזנה – הוא בעיקר קשה להבנה. מה גורם ללהקה להשליך, כמעט לחלוטין, את שני הנכסים העיקריים שלה – מקצבי הטכנו הממכרים והקול המהפנט של קארין דראייר? ואם כבר להשליך, אז לטובת שעה וחצי, 65 דקות יותר מיכולת הריכוז של מאזין המוזיקה הממוצע, של אופרה? לא שאני מזלזל בקהל של The Knife – אבל מתי מצאתם את עצמכם לאחרונה עם שעה וחצי נטולות הפרעה לצורך האזנה למוזיקה?

טוב, תגידו, הרעיון הזה כל כך מטורף שהוא אולי עשוי להצליח. והתשובה היא – פחות או יותר. The Knife כנראה רוצים להעמיד את הקהל שלהם במבחן אמונה. אחרת קשה להבין איך הם מעבירים את הקהל שלהם דרך 50 דקות מתישות – עם כמה רגעים מקסימים שטובעים בים של מוזיקה אוורירית, דלילה, וחסרת הוקים לחלוטין, שנעה בין המעצבן לסתם מעייף – רק על מנת להגיע לסיום המרהיב. ארבעה שירים אדירים מצליחים להציל את האלבום הזה מההגדרה ניסוי כושל. מ-Colouring Of Pigeons ועד ל-The Heights Of Summer תקבלו בדיוק את מה שציפיתם לו תחת ההגדרה של "אופרה מאת The Knife", כשבאחרון מהארבעה הצמד מצליח לשכוח את הקונספט האופראי לטובת שיר מינורי ומקסים שיכל להיות שיר סיום מצויין לאלבומם הקודם (או לזה של Fever Ray).

האם היה שווה את המאמץ? בהחלט. חלקו השני של האלבום יותר ממפצה על חלקו הראשון, בוודאי כשהוא מנותק ממנו מספיק (לחובבי המוצרים הפיזיים ביניכם – מדובר בדיסק השני) על מנת להקשיב לו בלבד. ועדיין, אי אפשר שלא להצטער על כל המאזינים שיטבעו בתוך הקונספט המקושקש וידחו את האלבום לחלוטין. כמה חבל לראות 40 דקות אדירות מדוללות לשעה וחצי מיותרות ברובן. כמה טוב לראות את כפתור ה-Skip.