לכן היחס שדאפט פאנק מקבלים נראה לי כל כך חריג. מוזיקאים אדירים? אין לי ויכוח. החזרה שלהם לבמה מרגשת? נהדר. אבל היחס שהם מקבלים בשבועות האחרונים גובל בביברציה מוחלטת, עם כתבות כמו זאת, שמכתירה אותם לא סתם לאמנים הטובים או החשובים בעולם, אלא לכאלו שיכולים לשנות את עולם המוזיקה בהינף סינטיסייזר. כנראה שתחפושות רובוטים עוזרות להילחם בהאנשה.

אז אני מצטער מאוד לפוצץ את הבלון – דאפט פאנק, ממש כמו כל להקה אחרת, לא הולכים לגאול את עולם המוזיקה (אם הוא בכלל זקוק לגאולה). בעשרים השנה האחרונות היה רק אדם אחד ששינה את עולם המוזיקה במו ידיו, והוא לא היה מוזיקאי אלא סטודנט בשם שון פאנינג. מוזיקאים לא יכולים לשנות על עולם המוזיקה כיוון שעולם המוזיקה הוא כבר לא עולם בודד, אלא עשרות ומאות עולמות שונים שמורכבים מאינספור ז'אנרים ותתי ז'אנרים, שכל אחד מהם מיצג תת-דור שונה. בהחלט ייתכן שנירוונה הם הלהקה האחרונה שבאמת הגדירה דור.

חופשי מהציפיות האלו, אין לי בעיה להנות מ-"Random Access Memories" (איזה שם אדיר לאלבום!). אני בהחלט נהנה ממנו יותר מכל דבר ששמעתי מדאפט פאנק אי פעם, אבל סביר להניח שהסיבה היא שאני פתוח היום הרבה יותר למוזיקה מהסוג הזה ממה שהייתי לפני 6 או 10 שנים. השירה הרובוטית בחלק מהשירים עדיין לא עושה לי את זה, בוודאי כאשר היא מופיעה בטראקים עדינים ופאנקיים כמו "Game of Love". טראקים אחרים סובלים מרפטיטיביות יתר. זה בסדר כשמדובר בטראקים אינסטרומנטליים לחלוטין, כמו Giorgio by moroder שתשע הדקות שלו זורמות להפליא, אבל גורם לי למעט כאב ראש כאשר אותו משפט (נחשו מה הוא) חוזר במשך חמש וחצי דקות ב-"lose yourself to dance". ועדיין, שפע של רעיונות מוזיקליים והוקים נהדרים הופכים את המגרעות של האלבום לנסלחות לחלוטין.

נראה שהעולם לא מסכים עם החיבה המהוססת שלי לאלבום הזה – Metacritic מתמלא בעוד ועוד ביקורות עם ציוני 10 עגולים, והשתפכויות נשפכות מכל פינה. אלבום השנה? בהחלט ייתכן. אלבום העשור? אני מציע לחכות עוד כמה שנים. אבל אני מוכן להתחייב שעולם המוזיקה יראה בדיוק אותו דבר מחר, מחרתיים, בעוד חודש ובעוד שנה, כשהאלבום החדש של דאפט פאנק יהיה עוד אלבום מצויין שיחליק אל מחוץ לפלייליסט של מרבית המאזינים, וישלף שוב כשיגיעו סיכומי העשור.

Daft Punk – Giorgio by Moroder

Daft Punk – Lose Yourself to Dance

Daft Punk – Motherboard

אין ספק, The Terror ממשיך היטב את הקו המוזיקלי של Embryonic, ושניהם אלבומים נהדרים – טובים יותר או פחות מיושימי או The Soft Bulletin, זה כבר עניין של טעם (אצלי, למשל, Embryonic הוא האלבום הכי נחרש של הליפס בשנים האחרונות). קשה לי קצת לקבל את התפיסה של האלבומים האלו כ"נסיוניים". השירים באלבום הם אולי לא הדברים שמהם עשויים החלומות של עורכי גלגל"צ, אבל אין כאן שום דבר שצריך להפחיד חובבי אינדי עם אוזן מנוסה. אם בא לכם להקשיב ליצירות אוונגרדיות (ובעיני לרוב סופר משעממות) באמת, נסו את ביקורות האלבומים של Tiny Mix Tapes. האלבום של הליפס הוא לא יותר מאינדי יצירתי למתקדמים, שמתחיל פחות או יותר היכן שרדיוהד נגמרים. לא כל השירים שומרים על אותה הרמה, אך מלבד "You Lust" – שיר שבנוי על קטע מוזיקלי נהדר אבל נמתח הרבה יותר מהנדרש, אין כאן אף רגע משעמם או מתיש.

כמובן הדברים שונים למדי כשמדובר באלבומי הקונספט הביזאריים של הפליימינג ליפס מהשנים האחרונות (אותם הזכרתי מספר פעמים). יש הרבה אלבומים שנחשבו ל"מתקדמים" בזמנם, אבל "התרככו" עם השנים, אבל אני לא רוצה לחיות בעולם שבו אלבום של 24 שעות שארוז בגולגולת אדם אמיתית הופך למשהו שבשגרה. בכל הפרוייקטים האלו הפליימינג ליפס הם לא להקה "מתקדמת" או "אוונגרדית" – הם פשוט חיים בעולם משלהם. אבל כל עוד הם מתכוונים לנחות פעם בכמה שנים על קרקע המציאות עם אלבום חדש ונהדר – הם מוזמנים לרחף להם הרחק הרחק בשאר ימות השנה.

The Flaming Lips – Be Free, A Way

The Flaming Lips – Try To Explain

דרך אגב: אני מאזין עכשיו שוב ל-"The Flaming Lips and Heady Fwends" מהשנה שעברה. נראה לי שגימיק הדם של Ke$ha והעירום של אריקה באדו קצת גנבו את הפוקוס ממה שיכול לחלוטין להיחשב לאלבום לגיטימי של הליפס.

דרך אגב 2: כל השנים האלו אני מאזין לליפס בלי לדעת שפעם, ממזמן, היה להם להיט מינורי שההצלחה שלו כנראה הספיקה על מנת לשכנע את חברת התקליטים שלהם להמשיך ולממן את הביזאריות ההולכת וגוברת שלהם. She Don't Use" Jelly" הוא לא שיר באמת גרוע, אבל יש לו ניחוח עז של one-hit-wonder של להקות אלק-אלטרנטיב בניינטיז. אם מעולם לא הקשבתם לשיר הזה, יש סיכוי שההערכה שלכם לליפס תפחת בכמה גרמים אחרי שתלחצו על ה-play.

והאלבום המדובר השני של השבועות האחרונים הוא כמובן Shaking The Habitual של The Knife. בפעם הראשונה שהאזנתי לו עשיתי שתי טעויות – האזנתי לו דרך אוזניות, ודרך הממשק המחורבן של פיצ'פורק Advance, שכדרכם בקודש של פלצנים, לא מאפשר לעצור שירים או לדפדף בתוך השיר עצמו. לא תנאים אידאליים להאזנה לשירים מונוטוניים בני עשר או עשרים דקות. תוסיפו את הארטוורק הוורוד המהבהב שליווה את המוזיקה באתר, ותקבלו בחור אפילפטי וזועם.

האזנה חוזרת לאלבום, הפעם כמוזיקת רקע, הפכה את הדעה שלי לחיובית הרבה יותר. "Old Dreams Waiting to be realized" הוא עדיין 19 דקות שלעולם לא אקבל חזרה, אבל בתוך התבן יש גם לא מעט מוץ – כמה שירים מצויינים בתחילת האלבום (כולל "Wrap Your Arms Around Me" המהפנט) שירים מצויינים למחצה בהמשך (כמו "Raging Lung", שיכל להיות אדיר אם הוא רק היו חותכים ממנו את ארבע הדקות האחרונות) ו-"Ready to Lose" המסיים, פיצוי טוב למי שהצליח לצלוח את כל רגעי השעמום שלפניו.

אבל אם באמת הייתי נהנה מהאלבום, כנראה שלא הייתי צריך למצוא לו נקודות זכות. לפחות מבחינתי, Shaking The Habitual הוא אכזבה – קשה לי לראות חוזר לאלבום הזה, בוודאי שלא במלואו, עוד שנה או שנתיים. בבחירה בין המונוטוניות חסרת הפואנטה של The Knife לבין הרעש והבלאגן של הפליימינג ליפס אני אבחר תמיד באחרונים.

The Knife – Wrap Your Arms Around Me

The Knife – Ready To Lose

אם יצא לכם לעקוב אחר בלוג המוזיקה של עידו שחם, אתם בוודאי יודעים שהטעם המוזיקלי שלנו שונה למדי. ועדיין, יש בינינו כמה וכמה נקודות חיבור. מה שמבטיח שבכל פעם שנתקלט ביחד, יגיע הרגע שבו האזניים שלי יזדקפו במפתיע ואני ארוץ אל מאחורי העמדה כדי לגלות מה עידו מנגן. הפעם מדובר היה ב-Suuns, הלהקה השנואה ביותר על מתקני איות. האלבום החדש שלהם כבר ישב אי שם ברשימת ההשמעה העתידית שלי, וקפץ לראשה מיד אחרי התקלוט המשותף שלי ושל עידו בסודה בר.

המוזיקה המהדהדת של Suuns, עם הגיטרות החורקות, נתפסת מיד במוח. ותעיד העובדה שהאישה, שישבה משועממת למדי בארבע שעות התיקלוט, זיהתה מיד את "2020" כשהשמעתי אותו שוב אצלנו בדירה.

Suuns – 2020

Suuns – Mirror Mirror

החלק שלי בתיקלוט הורכב בעיקר מפייבוריטים מהשנה שעברה, לצד חיזוקים טריים מ-2013 וישנים יותר משנים קודמות. הנה רשימת השירים ופלייליסט ספוטיפי שמכיל (כמעט) את כולם.

Holy Esque – Ladybird Love
Tame Impala – Mind Mischief
Unknown Mortal Orchestra – So Good At Being In Trouble
Menomena – Heavy is as Heavy Does
David Byrne & St Vincent – Who
Alex Clare – Too Close
David's Lyre – This Time
Pillowfight, Get Your Shit Together
Holy Fuck – Latin America
Arcade Fire – Sprawl II (Soulwax Remix)
Dr John – Revolution
Django Django – Waveforms
The History of Pan!c – The Chase
School Of Seven Bells – Love Play
Jessie Ware – Night Light (Wild Beast Remix)
Dirty Honkers – Milk and Honey
The Faint – Evil Voices
Django Django – Hail Bop
Wolf People – Tiny Circles
Serengeti – California
Dels – bird milk
Wiley – Numbers in action
P.O.S – How We Land (feat. Justin Vernon)
Mark Ronson ft. Erykah Badu & Mos Def – A La Modeliste
Pepe Deluxe – A Night and a Day
The Megaphonic Thrift – Raising Flags
Paul Banks – the Base
Billy and the Firm – BAM BAM
Foals – Inhales
Japandroid – The House That Heaven Built
The Life And Times – Day Nine
Divine Fits – Shivers

והנה הפלייליסט של עידו.

כשגוגל יקברו, ממש בקרוב, את גוגל רידר, הם יקברו איתו את הפיד שלי, ובו מאות ביקורות על אלבומים שמעולם לא האזנתי להם, ושסוננו בצורה שרירותית ואכזרית. קיבלת ציון 6? אני אפילו לא אטרח. עטיפת האלבום שלך נראית כמו משהו שילד בן 6 הכין עם מספריים, דבק ו-LSD? זה כנראה לא יקרה בינינו.

גם Girls Names כמעט שנפלו במסננת שלי, ולו רק בשל השם הבלתי זכיר בעליל, שנשמע כמו כל להקת אינדי גנרית ומשעממת שתצליחו לחשוב עליה. מתברר שהקשר בינו לבין המוזיקה של הלהקה, שנמצאת מהצד הטוב של חניכות ג'וי דויז'ן, מקרי לחלוטין. לעזאזל, השם הזה כל כך לא זכיר, שרק במהלך הכנת הפוסט גיליתי שכבר כתבתי על הלהקה הזו בעבר. יש לא מעט סיבות לכך שאינטרפול היא להקת הדגל של הסגנון הזה בשנים האחרונות, והשם המצויין שלהם בוודאי לא הפריע בלהבליט אותם על פני המתחרים.

Girls Names – Hypnotic Regression

Girls Names – Drawing Lines

כל בעל בלוג מוזיקה שמכבד את עצמו צריך להתייחס (גם אם באיחור) לאלבום החדש של My Bloody Valentine. כמו בהרבה מקרים אחרים, אני מוצא את עצמי בעמדה המוזרה של מי ששומע לאחור. כלומר, את Loveless המופתי שלהם שמעתי הרבה אחרי שהקשבתי ללא מעט מהלהקות שהושפעו ממנה. ובמקרה של My Bloody Valentine, יש כאלו בלי סוף.

אמרתי זאת כבר פעם, ואני אומר את זה שוב – My Bloody Valentine היא אולי הלהקה המשפיעה ביותר על צליל האינדי של השנים האחרונות. נירוונה ופיקסיז זכו ליותר הצלחה, אבל הסאונד שלהן כמעט שנעלם. נראה שבמקרה של MBV, ממש כמו שנאמר על הוולוט אנדרגראונד בזמנו – כל מי שקנה אלבום שלהם, הקים להקה.

ועכשיו חזירים התחילו לעופף, דגים התחילו לדווש על אופניים ו-My Bloody Valentine הוציאו אלבום חדש. להזכירכם, בפעם האחרונה שזה קרה, שמיר היה ראש ממשלה ומסיכות האב"כ היו רעננות ומוכנות לשימוש. ועדיין, הקאמבק הזה לא מסריח מנפטלין – כל כך הרבה להקות שמרו את הצליל של MBV בחיים, שהם מצליחים מצד אחד לא להשתנות בכלל ומצד שני להישמע רעננים ורלוונטיים לחלוטין.

ובכל זאת, האלבום החדש צריך להתמודד עם כל אותן להקות שחלקן עושות עבודה לא רעה בכלל בלשחזר את השוגייז המהפכני שזאת הציגה, ועם מאזינים כמוני, שעבורם Loveless הוא לא אלבום שנשמע שונה מכל דבר שהאזינו לו עד אז, אלא עוד אלבום ברצף של אלבומי שוגייז טובים יותר ופחות. ושמחתי לגלות שגם עבורי, "M B V" (והייתם מצפים שאחרי 21 שנה של תכנון, קווין שילדס היה מצליח לחשוב על שם יותר יצירתי לאלבום הקאמבק) הוא אלבום מעולה. למעשה, אני חושב שאני אוהב אותו הרבה יותר מ-Loveless, שאיכשהו אף פעם לא טלטל אותי באמת.

הדבר העיקרי ששמתי לב אליו כשהאזנתי ל-"M B V" הוא עד כמה הלהקות שגדלו על ברכיה, לפחות הפופולריות שביניהן, ריככו את הצליל של הלהקה. מצד שני, לא חסרות להקות שלקחו את הצליל שלה לקיצוניות השניה ולחריכת אוזניים מוחלטת. אבל קשה לי לחשוב על להקה שמצליחה לשמור בצורה כל כך מדוייקת על האיזון שבין מלודיה לרעש. כשהאיזון המדוייק של תחילת האלבום נשבר בהדרגה אל תוך New You השקט והנקי, ואז צולל חזרה במהירות לתהומות של רעש, שנעשה כמעט בלתי נסבל בשני השירים האחרונים. בין אלפי הלהקות, הז'אנרים והתת-ז'אנרים, ל-My Bloody Valentine יש עדיין פינה מוזיקלית קטנה משלהם שאף אחד אחר לא מצליח לשחזר במדוייק.

יש שני סוגים של קאמבקים אחרי תקופה של כך ארוכה: כאלו שבהם הלהקה מצליחה להמציא את עצמה מחדש (ראה פורטיסהד) וכאלה שמסתפקים בלרכב על גלי הנוסטלגיה. MBV שייכים לסוג השלישי – כאלו שנדמה כאילו מעולם לא עזבו.

My Bloody Valentine – Only Tomorrow

My Bloody Valentine – New You

האסוציאציה הראשונה בהאזנה ל-II, אלבומם השני של Unknown Mortal Orcastra, הוא Lonerism של Tame Impala האוסטרליים. לא מפתיע היה לגלות ש-UMO מגיעים מניו זילנד, האחות הקטנה של היבשת הדרומית. וממש כמו Lonerism, האלבום הזה עושה לי חשק לעלות על מטוס, לרכוש רכב חבוט, ולעשות שוב טיול בפינה המזרחית של חצי הכדור הדרומי. משמיעה לשמיעה אני מתחיל לחשוב שהאלבום של UMO הוא האהוב עלי מבין השניים, מה שבוודאי מניח אותו גבוה ברשימת האלבומים האהובים עלי של השנה החדשה.

Unknown Mortal Orchestra – Swin And Sleep (Like A Shark)

Unknown Mortal Orchestra – The Opposite Of Afternoon

Unknown Mortal Orchestra – Monki

ובתחרות "שם האלבום המקורי של הפוסט" זוכה, ללא תחרות, Push the sky away של ניק קייב. יש לי תמיד תחושה שקצת פספסתי את ניק קייב, שלמרות שאהבתי לא מעט דברים שהוא עשה בעבר, יכולתי למצוא פינה חמה יותר בליבי אליו. ואולי האלבום הנעים יחסית אבל הלא מתחנף הזה יכול להיות נקודת התחלה טובה.

Nick Cave And The Bad Seeds – We No Who U R

Nick Cave And The Bad Seeds – Jubilee Street

טוב, אני מניח שההצהרה הזו לא תפתיע אף אחד כאן. התגית הרלוונטית בבלוג תעלה שפע של השתפכויות, כולל אלבום השנה של 2011 והופעת כל-הזמנים של 2008. אבל האהבה שלי ל-Low שונה מאהבת הנעורים שלי ללהקות הגראנג' שכיסו את קירות חדרי, או האהבה הבוגרת שלי ללהקות שמכסות את קיר הפייסבוק של הבלוג כיום. אני אוהב את הרעיון שמאחורי Low – להקה מרושלת באופן טבעי בעולם של להקות מרושלות באופן מוקפד. זוג נשוי באושר בעולם של רווקים. זוג מורמוני מאמין בעולם של אתאיסטים.

האלבום החדש של הלהקה, The Invisible way, יצא רק בעוד כחודשיים אך כבר דלף לרשת. הוא ממשיך פחות או יותר את הקו של קודמו, כלומר מרשה לעצמו לחרוג מאסתטיקת ה-Slowcore של אלבומיהם המוקדמים, אבל מוותר גם על נגיעות הרוקנרול של The Great Destroyer. והכי חשוב – נראה שכלום מהאמונה וההתלהבות של Low לא הלכו לאיבוד, ואחרי עשרים שנה ועשרה אלבומים הם נשמעים רעננים ומרגשים כמו ביומם הראשון. וכמו עם מקהלת גוספל או חבורה של ברסלבים דלוקים, לא צריך להיות שותף לאמונה הדתית של Low כדי להידבק בהתלהבות שלהם, גם כשהיא מועברת בשקט, באיטיות ובהמון עדינות.

כיוון שהאלבום טרם יצא, אני מצרף כאן רק את השיר היחיד ממנו ששוחרר רשמית (ולא אחד מהטובים שבו) – אני סומך עליכם שתצליחו להגיע לכולו בעצמכם.

בשלב כלשהו כתובת הדואר האלקטרוני שלי עשתה את דרכה לרשימות תפוצה של בלוגרי מוזיקה, ומאז אני מוצף במיילים עמוסי מוזיקה חדשה. מרבית המיילים הללו מגיעים מיחצ"נים ברשימות תפוצה המוניות, שמזמינים אותי להופעות במועדונים באוסטין, טקסס, שלעולם לא אהיה בהם, ולהאזין ללהקות שלעולם לא יעניינו אותי. חלקם הקטן הם פניות אישיות, וחלקם הקטן עוד יותר מגיע מהאמנים עצמם. יש כאלו שאפילו טורחים להיכנס לבלוג, להיבהל מהאותיות המוזרות שמימין לשמאל, ולשלוח מיילים משעשעים באדיבות התרגום האוטומטי של גוגל.

לאמנים ששולחים את המיילים האישיים האלו אני משתדל גם להקשיב, ולרוב מתאכזב. בכל זאת, יש ייתרון בסינון שמספקות המלצות בבלוגים ואתרים אחרים. לרוב נראה שהסיכוי למצוא בתיקיית הדואר להקה באמת נהדרת הוא כמו הסיכוי למצוא נסיך ניגרי אותנטי בתיקיים הספאם. אבל ניסים קורים לפעמים – ואני לא זוכר מתי היה אחד מרשים כמו זה של Monster Island.

מאחורי המייל המנומס והצנוע של הלהקה התחבא אחד מהאלבומים היותר מוצלחים שיצא לי לשמוע בחודשים האחרונים. הלהקה הבריטית האלמונית, שזהו כבר אלבומם השלישי, מדלגת בקלילות בין פוסט פאנק בריטי ללואו פיי אמריקאי. הדוגמא הטובה ביותר היא Ether WIP, אולי הטוב שבשירי האלבום, שאחרי פתיחה Pאנקית, עושה מעבר חד לריף גיטרה ושירה אגבית שהיו עושים את סטיבן מלקמוס גאה. מלבד שיר או שניים חלשים (כמו Citizen Spy, שיושב מהצד הלא נכון של המונוטוניות) מדובר באלבום נהדר שאמור היה לקבל הרבה יותר תשומת לב מלהקה שראויה להכרה גדולה בהרבה.

וכשזה יקרה, אני אוכל ללטף את משקפי ההיפסטרים שלי, ללנקק לפוסט הזה ולהגיד: אני הכרתי אותם כשעוד היו להם 150 מעריצים בפייסבוק, ו-350 צפיות ביוטיוב. זיכרו היכן קראתם זאת לראשונה!

Monster Island – The Theme of The Evening

Monster Island – Ferris Wheel

Monster Island – Ether Wip +

להאזנה לאלבום כולו והורדה חינמית וחוקית.

ולסיום – Blood Red Shoes לא ממש עשו לי את זה עד היום. אבל Water, ה-EP החדש שלהם, הוא מנה מרוכזת של רוקנרול טהור ומדויק – בהחלט שווה את הקצת פחות מ-10 דקות שתשקיעו בלהקשיב לו.