לפני כמה ימים צייצה בטוויטר חברה הודעה משמחת, הקשורה למעברה הקרב לחו”ל. מיד נשלחה ידי אל העכבר כדי להגיב, ונעצרתי. איך אני יכול להגיב, בהנתן הכלים החברתיים שהרשת מספקת לי?

העדכון היה בטוויטר, מה שאומר שאני יכול לעשות Favorite (“לפברט”, בעגת טוויטר) או לעשות Retweet (או “לרטווט”). לכל אחד מאלה יש משמעויות חברתיות מסוימות, ואף אחת מהן לא היתה בדיוק מה שחיפשתי.

אם זה היה בפייסבוק, הייתי יכול לצאת ידי חובה בלעשות לייק. לייק מעביר מסר של “אהבתי את מה שכתבת. אני שמח בשבילך”. אבל פיברוט הוא שונה. פיברוט, לדעתי, אומר “הטוויט שלך מוצלח”. לא התוכן של הציוץ בהכרח, אבל הציוץ, כציוץ. הוא היה שנון או מצחיק או מעניין, אבל היחס הוא כלפי הטקסט, לא כלפי הכותב.

כל זה לא אוניברסלי, כמובן, ואנשים משתמשים בכלים החברתיים של פייסבוק וטוויטר למגוון צרכים. אבל אי אפשר להתעלם מהכוונות של המתכננים, כפי שהן מגולמות באפיון של הכלים. לייק נועד להביע מסר מהקורא לכותב. פיברוט נועד, במקור, לסמן את הציוץ ברשימת המועדפים של הקורא, בדומה לכיכוב בג’ימייל (ומשם גם האייקון של הפיברוט), ולכן הוא פחות קומוניקטיבי. ולמרות שבימינו, עם העדכונים לממשק של טוויטר ועם שירותים כמו Favstar, הפיברוט מתפקד טכנית כמעט כמו לייק (אבל פחות פומבי), הוא עדיין לא מעביר את אותם הניואנסים החברתיים.

לכן היססתי מול הציוץ של אותה חברה. כי מה שרציתי להביע הוא דומה ללייק בפייסבוק, להגיד לה ולחברים המשותפים שאני שמח בשבילה. אבל הפיברוט לא מעביר את זה במלואו, וגם ריטוויט לא.

* * *

הייתי יכול פשוט לענות לה, כמובן.

* * *

אני יודע שאני חוזר שוב ושוב לטוויטר, אבל אני חושב שזו פלטפורמה מצוינת להסתכל על השפעות חברתיות של החלטות טכנולוגיות, והשפעות טכנולוגיות של החלטות חברתיות. הפידבק בטוויטר בין טכנולוגיה לחברה נורא מהיר, גם אם האט לאחרונה, ואני לא מבין למה אני לא יושב וכותב עליהם סמינר. או תיזה.

* * *

פוסטים קשורים:

1. זהות מצוייצת
2. עצוב למות באמצע הציוץ
3. מה קורה?

לריימונד צ’ן יש כמה כללים אותם הוא מחיל על שאלות שמופנות אליו. אחת הבולטות ביניהן היא “דמיין לעצמך מה היה קורה אם כולם היו מתנהגים כמו שאתה מציע. מה היה קורה?”

ריימונד צ’ן הוא מתכנת ותיק במיקרוסופט, מאז שנת 1992 בערך. מאז שנת 2003 הוא כותב את הבלוג The Old New Thing, שם הוא כותב (בעיקר) על נושאים טכניים. תת-ז’אנר בולט הוא התייחסויותיו לשאלות טכניות שהופנו אליו, כשרובן שאלות של “זה כואב כשאני עושה את זה. מה לעשות?”, כלומר שאלות על שימוש לא נכון או לא חכם בטכנולוגיה. בשביל האנשים האלה הוא גיבש את השאלות הללו. כשמישהו שואל “איך אני גורם לתוכנה שלי להיות תמיד הראשונה ברשימת התוכנות”, הוא שואל חזרה “דמיין לעצמך אם כולם היו עושים את זה”. הניתוחים שלו, סרקסטיים ויבשושיים כפי שהם לפעמים, מעידים על נסיון רחב של מפתח תשתיות מול מפתחי האפלקיציות שנשענים על תשתיות, ובאופן כללי יותר על ה-Tragedy of the Commons, הטרגדיה של נחלת הכלל: אם כל אפליקציה תשאף למיקסום רווחים – במקרה הזה, להיות הראשונה ברשימת האפליקציות – אז נגיע למצב שאף אפליקציה לא יכולה להסתמך על המיקום שלה ברשימה, ומעבר לכך – חוסר הוודאות הזה יגרום למשתמש לאבד אמון בתשתית. הוא כבר לא יוכל להסתמך על סדר האפליקציות, וימצא מנגנונים אחרים, והאפליקציה תאבד את המנגנון שמקל על מציאתה. מרוב מיקסום רווחים, כולם הפסידו.

* * *

אז מה גרם לי להזכר בפוסט בן 7 שנים (!) פתאום? ההבנה שאנדרואיד הולך באותו מסלול של ווינדוס: של פלטפורמה גמישה ונוחה, אבל פרועה ולא מנוהלת. ושבלי שיתקבעו מוסכמות, כמה תשתיות חשובות עלולות להשרף.

אני מתייחס, ספציפית, ל-Notifications, מנגנון ההתרעות בפינה השמאלית העליונה של המסך (לרוב), שם אנחנו רואים כשהגיע מייל חדש או SMS או ציוץ, או כל התרעה אחרת שהאפליקציות המותקנות שלנו רוצות להקפיץ. המנגנון הזה הוא מאד מוצלח – מוצלח מספיק בשביל שאפל ישכפלו אותו באחד העדכונים לאייפון – אבל כמו כל תשתית מוצלחת, הוא חשוף לניצול לרעה, לראייה, נתקלתי בשלוש אפליקציות סוררות לאחרונה.

הראשונה היא LinkedIn, האפליקציה של הרשת החברתית המקצועית. מאפליקציה כזו הייתי מצפה להתרעות במקרה של הודעות פרטיות, או בקשות הצטרפות לרשימת אנשי הקשר – אלה סוג הפעולות שמקובל להתריע עליהן. לכן הופתעתי לגלות אייקון לא מוכר בפינת המסך שבישר על “סיכום השבוע בלינקדאין שלך” שהקפיצה האפלקציה. זה היה קצת מעצבן, כי גם ככה לא איכפת לי מסיכום השבוע, וזה ממש לא נראה לי משהו מיידי או דחוף או מעניין מספיק להקפיץ התרעה. גרוע מכך – לא ניתן אפילו לנטרל את ההתרעות על כך בלי לבטל את כל ההתרעות מהאפליקציה.

השניה היא Readability, שירות רשת חביב שהתחיל בתור סקריפט שמחשיך אתרי תוכן, מסתיר פרסומות ותפריטים ומאפשר להתמקד בטקסט, ובימינו גם מאפשר לרכז קישורים וסימניות, כמו דלישס בזמנו. אפליקציית האנדרואיד של השירות מתעקשת להקפיץ התרעה פעם בשעה, להודיע לי שהיא מסנכרנת את המאמרים בין השרת לבין הטלפון. גם זו נראית לי התנהגות חצופה. יש הרבה אפליקציות שמסנכרנות מידע – ג’ימייל וטוויטר ופייסבוק, לדוגמא – שלא מתעקשות לצעוק לי בעיניים “תראה אותי! תראה אותי! אני עובד! אני מסנכרן!”.

והשלישית, והקיצונית, היא VLC Player. תוכנה מצוינת למחשב השולחני, אבל הגירסה האנדרואידית עצבנה אותי תוך שעה כשהיא החליטה להשתמש במנגנון ההתרעות כדי לדחוף לי פרסומות – פרסומות! – גם כשאני לא משתמש בתוכנה. כאן כבר יש הפרה משמעותית של החוזה הבלתי כתוב: אני מקבל תוכנה בחינם, ובתמורה מקבל פרסומות כחלק מהמסך או מחווית השימוש שלי. אבל רק *בזמן* שאני משתמש בתוכנה. לא סתם בזמן שאני משתמש בטלפון. זה שווה ערך ל-Pop up ads בדפדפן, ויש קונצנזוס די רחב שהן לא לגיטימיות. מיותר לציין שהעפתי את התוכנה מהטלפון שלי מיד.

* * *

שורת ההתרעות היא משאב משותף בין כל האפליקציות על הטלפון שלי. משאב משותף ושימושי. כל התרעה שם מושכת מיד את תשומת הלב שלי, כי היא כנראה משהו מעניין שהייתי רוצה להתייחס אליו. אבל כל פעם שצץ שם משהו שלא מעניין אותי, ושאני לא יכול לשלוט עליו, היכולת שלי להתייחס להתרעות מצטמצמת. על כל פרסומת שקופצת, אני נהיה עיוור יותר ויותר להתרעות שלי. ואני לא רוצה להיות עיוור להתרעות, בדיוק כמו שאני לא רוצה להיות עיוור לשורת המשימות בפינה התחתונה בווינדוס, אבל זה כבר אבוד. אני לא רוצה לוותר על התשתית רק בגלל שכמה שחקנים כפויי טובה מנסים למקסם את הרווח שלהם, ובדרך הורסים לכולם.

אצל אפל, זה די ברור, זה לא היה קורה. יש יתרונות לפיקוח הדוק על חווית המשתמש. אבל אני מאמין שגם לגוגל יש אינטרס למנוע מאלמנט בממשק המשתמש שהם עבדו עליו קשה להפוך לפח זבל שאף אחד לא מסתכל עליו. לכן דיווחתי על האפליקציה של VLC כפוגענית בחנות האפלקיציות של אנדרואיד. אני חושב שהיא כבר הוסרה. אני מקווה שמישהו שם יבין את הרמז.

* * *

פוסטים קשורים:

1. כן… עוד בלוג

Neverwhere / Neil Gaiman

באיחור של כחודשיים לאחר שקראתי אותו, וכ-16 שנה אחרי שיצא לאור, התיישבתי לכתוב ביקורת לספר של ניל גיימן ע”פ סדרת הטלוויזיה שכתב יחד עם לני הנרי, ושתורגמה לעברית כ-“לעולם-לא-עולם”, שם די מטופש, לדעתי, שאולי מתרגם באופן מילולי את המקור האנגלי, אבל מפספס לחלוטין, לדעתי, את תחושת המיקום שהמקור מנסה להעביר (גם לא בהצלחה גדולה מדי, אבל ניחא).

אבל הביקורת הראשית שלי על הספר (ועל סדרת הטלוויזיה גם) היא לא על השם שלו, אלא דווקא על משהו שהוא די מהותי לרעיון של הספר. הרעיון הבסיסי הוא שבמקביל ללונדון הרגילה יש את לונדון של מטה – עיר המתקיימת במקביל על גגות הבניינים ובמנהרות הביוב, ברכבת התחתית ובסמטאות חשוכות. בכל מקום שבו האנשים הרגילים לא מסתובבים, יש חיים מקבילים, קסומים, אלימים ומוזרים. זה לא מוטיב חדש לגיימן. הוא חוזר אליו שוב ושוב. בסאנדמן, למשל. אבל כאן הפוטנציאל ממש מוחשי. אבל כאן גם לפי דעתי הפספוס הגדול של הספר.

היתרון הגדול של פנטזיה אורבנית, של ספרות של עולמות מקבילים, היא המשחק בין המוכר לבין המוזר. המראה המעוותת שמוצבת מול המציאות שלנו ומראה לנו אותה בזוויות לא צפויות. ולעולם-לא-לעולם עושה את זה, במידה מסוימת: האלמנט המזוהה ביותר של הספר הוא מפת התחנות של הרכבת התחתית של לונדון, שמהווה את הלינק הראשי בין העולם שלנו לבין העולם המוזר של לונדון של מטה. גיימן משחק על השמות המוכרים של התחנות ע”י לתת להם פירושים אחרים, מילוליים יותר. תחנת Knightsbridge מקושרת לגשר פיזי, גשר הלילה – Night’s Bridge – אותו צריכות הדמויות לחצות. תחנת Earl’s Court אינה תחנה בכלל, אלא באופן מילולי the earl’s court – קרון רכבת נודד בו ישב הרוזן וקיבל קהל אל חצרו. ו-Blackfriars הפך משם של תחנה למסדר של נזירים שחורים.

כל זה טוב ויפה, ואמור היה לתת לקורא תחושה של עולם זר המשולב בעולם שלנו, כמו שבהארי פוטר מתחבאת לה Diagon alley ליד רחוב צ’רינג קרוס, וכמו שהרכבת להוגווטס מסתתרת ברציף 9 ושלושת-רבעי. אבל גיימן לוקח את זה טיפה רחוק מדי, ומפספס. ברגע שריצ’רד, הדמות הראשית, עובר ללונדון-של-מטה, לונדון של מעלה כבר די מתה, בשבילו, חוץ מאשר סצנה אחת בהמשך. אנשי לונדון-של-מטה לא מתערבבים עם לונדון-של-מעלה, וחוץ מנקודה אחת, שמאד אהבתי, בה מציע הרוזן לאורחיו כיבוד כיד המלך המגיע כולו ממכונות השתיה והחטיפים שעל רציף הרכבת, אין כמעט מגע בין העולמות. לונדון-של-מטה היא כל כך זרה עד שאנחנו מפספסים את תחושת המוזרות-הקרובה, ומקבלים עולם פנטזיה שמלא במשחקי לשון על שמות של תחנות, אבל שבפועל היה יכול להתקיים מתחת ללונדון במאה ה-19 באותה מידע כמעט כמו בשנות ה-90 של המאה ה-20. למקום ספר פנטזיה בלונדון זה דבר נפלא, אבל ברגע שהוא כ”כ זר, הוא כבר היה יכול להיות נרניה, כי אנחנו לא מקבלים מזה שום דבר.

חזרתי על המילה “פספוס” מספר פעמים, אבל אני רוצה להדגיש שאני מאד נהניתי מהספר (וגם מהסידרה, למרות שהיא התיישנה מאד, בעיקר האפקטים). גיימן יותר לספר סיפורים, והוא קולח וזורם, ויש לו את האלמנטים הפנטסטיים האידיוסינקרטיים כ”כ של גיימן. רק האלמנט הזה, של המוזר-המוכר, קצת הלך לאיבוד. אני בכל זאת ממליץ.

* * *

פוסטים קשורים:

1. המחיר הסמוי של החברה המערבית, או: אוטופיה תעשייתית לעניים
2. היא סינוורה אותי במדע
3. הארה

“האינטרנט נהיה טוב יותר פי מאה”, כתב ראנדל מונרו באחד הסטריפים האחרונים של xkcd, “כשהדפדפן שלי, עקב טעות הקלדה, התחיל להחליף את המילה keyboard במילה leopard”.

אני, כמובן, לא יכולתי לעמוד בפיתוי. תוך עשר דקות היה לי תוסף בסיסי לכרום שמחליף בין שתי מילים בכל עמוד שאליו התחברתי. אבל במקום keyboard הנדיר יחסית, השתמשתי במילה text, בה אני נתקל באופן הרבה יותר תכוף. והתוצאות – הו, התוצאות! – היו נהדרות. בהתחלה היו קצת בעיות טכניות עם כמה אתרים שלא הסתדרו עם התוסף, אבל ברגע שהפסקתי להחליף את המילה גם בסקריפטים ובאזורי ההגדרות של האתר (content-type: leopard/html?), זה התחיל להיות ממש כיף:

נורא קל לי לשכוח שאני התקנתי את התוסף. הוא לא מופיע לי בפינה של המסך ולא יושב במודעוּת. אז כך פעם מחדש מצאתי את עצמי מופתע כשראיתי את הנמר הזה קופץ עלי מהמסך. כל פעם double-take אחר כשהמילה שוברת את הציפיות שלי מהמשפט.

ומכאן, אני חושב, נובע הקסם של המשחק הזה, ולמה אני נהנתי כ"כ ביומיים שהסתובבתי עם התוסף הזה מופעל. בגלל שהיא מכריחה אותי לקרוא – ממש לקרוא, מההתחלה ועד הסוף – את הטקסט הנמר שמולי. אנחנו מוצאים תמיד קיצורי דרך לכל דבר. אנחנו משלימים משפטים ופסקאות עם מה שאנחנו מצפים שהם יכילו על פי נסיון העבר שלנו. כמו כל מיילים הללו שמופצים שבהם סדר האותיות במילה מוחלף ואנחנו לא שמים לב. אבל כשיש לנו סקריפט שמחליף מילים, פתאום קיצורי הדרך שלנו נשברים, ואנחנו חייבים לקרוא.

כמובן, גם לזה אנחנו נתרגל מהר. כמו החלפת כיווני התנועה, הטריק הזה לא יכול לשרוד הרבה זמן. אבל אפשר להרחיב את הסקריפט. שלא יחליף רק את המילה “text”, אלא גם מילים אחרות. ולא תמיד יחליף, אלא רק לפעמים. ולסיום – להכניס אלגוריתם שיבחר אקראית מילה להחלפה, ויבחר אקראית מילה שתכנס במקומה, ונראה עד כמה הנמרים שלנו יהיה ירוקים כשאין תפוח בין הציור והללכת, האנדרטה והלחלוחית.

* * *

פוסטים קשורים:

1. אמרו לא להלחמילים בספרצוף!
2. דטרמיניזם לשוני וחתלתולי הים
3. ויקיאינרציה

יש אימרת זן ישנה שהולכת ככה: “גם פציפיסט יכול להעריך את האומנות שבחרב”. טוב, כנראה שאין אימרת זן כזו, כי הרגע המצאתי אותה. אבל אני מקווה שהסנטימנט, לפחות, קיים. כי ככה אני מרגיש לגבי הרבה דברים. בעיקר פרסומות.

נתחיל מהפרסומת הזו של מכוניות אלפא רומאו. למרות הגישה השלילית שלי, לרוב, לפרסומות בכלל ולפרסומות לרכב בפרט, המחשבה הראשונה שלי כשנתקלתי בפרסומת הזו היתה הערכה. הקופירייטרים והמפרסמים עשו כאן עבודה יפה, לדעתי, בלתפוס הלך רוח חזק במיוחד בקרב מגזר מסוים, ספציפית הגבר בגיל העמידה מהמעמד הכלכלי העליון והבינוני עליון, מגזר שהיה חלק מההגמוניה המסורתית, ושמרגיש שזכויותיו (או זכויות היתר שלו) נגזלו. הוא כבר לא צעיר. הוא כבר לא יכול להתחיל עם בחורות (או להעיר הערות בנוגע למחשוף שלהן), הוא כבר לא יכול לאכול כל מה שהוא רוצה. המפרסמים של אלפא רומאו מבטיחים לו את נעוריו בחזרה, כולל כל מה שמגיע עם זה – קיבה, בלורית, ליבידו.

אני מעריך אותם על הניתוח הזה, על הפילוח המדויק של השוק. אבל קשה לי עם התחושה הזו. קשה לי לתת קרדיט לתעשייה שאני רואה כפרזיטית על גב החברה. קשה לי להעריך את ה-Craft, את האמנות שנכנסת לזה, בלי שאני מעריך את התוצר הסופי.

האלפא רומאו היא רק דוגמה אחת. לא חסר עוד. ברחוב קפלן בת”א יש שלט פרסומת ענק, עם פרסומות מתחלפות של מכוניות (במקרה זה יצא מכוניות שוב). הפרסומת ממלאת קיר שלם של בניין בן כ-4 קומות, ולמרגלותיו יש מערך של פנסים עוצמתיים, שמאירים את הפרסומת גם בלילה. לפני כמה ימים עברתי שם ולא יכולתי שלא להתמלא הערכה לעבודת התאורה: היא מדויקת, היא אחידה, היא מציגה את הפרסומת כולה בצורה ברורה בלי לדלוף לקירות שליד. ושוב – אנשי תאורה מוכשרים עושים עבודה מוקפדת בשביל מוצר נלוז.

יש לי חבר שעובד כבר שנים בתחום הדפוס הדיגיטלי. הוא עבד, בזמנו, על מוצר שמאפשר לבנות אלפי PDFים מותאמים אישית במהירות שיא, כך שמפרסמים יוכלו להכין קטלוגים מותאמים אישית לדיוור ישיר. “יום אחד הבנתי שאני עובד בשביל הרעים”, הוא אמר לי. “אני עובד בשביל האימפריה”. כ”כ הרבה כשרון, כ”כ הרבה עבודה – לטובת ספאם.

ואני, מה? עבדתי כמה שנים בעיתון. יכולתי לשכנע את עצמי שמה שאני עושה עוזר ליידע אנשים, לעניין אותם, אולי אפילו לעשיר אותם. למכור עוד עיתונים (=שטח פרסום) לא היה היעוד הראשי של העבודה שלי. גם עבדתי, ואני עובד, שנים רבות בהיי-טק, לרוב כיועץ אצל מגוון חברות וארגונים. האם אני מסכים עם היעדים של כל החברות הללו? לא עבדתי אף פעם באף ארגון שהמטרות שלו ממש צרמו לי. אני לא יודע מה אני אעשה אם החברה שבה אני מועסק, שדרכה אני עובד, תקבל הזמנת עבודה מחברת פרסום? מאתר פורנוגרפי? מ-“אם תרצו”? מה אני אעשה אז?

* * *

פוסטים קשורים:

1. כרום, גריז, פייסבוק, גוגל.
2. שכפול פלייליסטים, המדריך המקוצר
3. התפתחות של שפה עיצובית

בשלישי לספטמבר 1967, כבישי שוודיה היו שוממים. השלישי לספטמבר 1967 היה Dagen H, “יום ה-H”, היום שבו שוודיה עברה, באיבחה חדה אחת, לנהוג בצד ימין של הכביש, כמו שמקובל היה במדינות השכנות לה, בשאר אירופה, בישראל, ארה”ב ומרבית מדינות העולם (אך לאו דווקא אצל מרבית אוכלוסיית העולם, מכיוון שהודו נוהגת בצד שמאל, במודל האנגלי).

יש כמה דברים מדהימים בכל הסיפור הזה של יום ה-H. מסורת הנהיגה בצד שמאל התחילה באמצע המאה ה-18, הרבה לפני המכוניות הראשונות, וזה לא קל, ממש לא קל, לשנות נורמות שהתשרשו במשך כל כך הרבה שנים, ולעבור לנהוג בצד ההפוך של הכביש. לא מפתיע שהיוזמה להחליף צד עלתה שוב ושוב במשך המאה ה-20 ונפלה שוב ושוב בהצבעות, ואפילו במשאל עם מלא ב-1955, שם העדיפו 83% לשמור על הכיוון הקיים. נדרש קמפיין בן ארבע שנים, כולל פרוייקטים של חינוך ציבורי, מרצ’ינדייזינג ומאמצים עצומים להרגיל את הציבור לרעיון.

אבל זה גם מדהים  עד כמה טובות היו הסיבות להחליף. לשוודיה יש גבול בן 1600 קילומטר עם נורווגיה, גבול פתוח למעבר רוב הזמן. לאורך כל המאה ה-19 שתי הממלכות היו חלק מפדרציה משולבת, כך שהגבול לא היה כמעט גבול מדיני. גבול פתוח עם חוקי תנועה שונים משני צדדיו הוא מתכון לצרות, אפילו יותר מאשר נהגים מארה”ב המתבלבלים כשעוברים את הגבול לקנדה, וצריכים להתמודד עם מהירויות ומרחקים בקילומטרים, במקום מיילים. בנוסף, בשוודיה נסעו מאז ומתמיד במכוניות אשר מושב הנהג בצד שמאל – כמו שנהוג בנורווגיה, ישראל ושאר מדינות הצד הימני, כך שיש התנגשות בין המכוניות לבין הכבישים מבחינת נוחות, זוויות ראיה ובטיחות. זה פלא שלקח כ”כ  הרבה זמן לעשות את המעבר.

אבל הדבר הכי מדהים הוא היעילות שבה התבצע המעבר. בליל יום ה-H נאסרה תנועת מכוניות בכבישים בזמן שנעשו שינויי תשתית, תחנות אוטובוס הועברו צד וצמתים רומזרו מחדש. רכבים עם אישור מיוחד המשיכו לסוע בלילה, אבל אלה עצרו באמצע הנסיעה ב-4:50, עברו לצד השני של הכביש, והמשיכו בדרכם ב-5:00. ביום שאחרי המעבר נרשמו בשוודיה 125 תאונות דרכים – לעומת 130 עד 198, שהיו הנורמה לימי שני בעבר. אחרי המעבר נרשמה צניחה חדה בתאונות דרכים קטלניות. נראה שהשינוי אכן היה לטובה.

אבל תוך שנתיים היקף התאונות חזר לקדמותו. נראה שהשיפור לא נגרם מזוויות ראיה משופרות, אלא פשוט מהנהיגה הזהירה יותר של אנשים שלא רגילים עדיין לכיווני הנסיעה. ברגע שהתרגלו ובטחונם העצמי חזר, הם חזרו לעשות תאונות בדיוק כמו קודם.

מה המסקנה, אם כך? אם אנחנו רוצים לצמצם את היקף תאונות הדרכים, חייבים לשנות כל כמה שנים את חוקי התנועה. ובאופן דרסטי.

עדכון: שי הפנה אותי לפרק בספר המדבר על risk homeostasis, תאוריה הגורסת כי רמת הסיכון שאנשים מכניסים את עצמם אליה היא קבועה, בגדול. אדם הנוהג ברכב הנתפס כבטיחותי יותר ירשה לעצמו לנהוג בפחות זהירות, כפיצוי. בפרק 4.4 הם מתייחסים ספציפית ליום ה-H והירידה בתאונות בשוודיה לפי התאוריה הזו: אחרי המעבר, הנהיגה נתפסה כמסוכנת יותר, ולכן הנהגים עברו למצב נהיגה בטוח יותר כדי לפצות על כך. לאחר שנתיים, כשתפיסת הסיכון התפוגגה, גם הנהיגה המגננתית. הם גם לקחו לי את הבדיחה בסוף. חולירות.

* * *

פוסטים קשורים:

1. הליכה בעיר זרה
2. כן… עוד בלוג
3. כרום, גריז, פייסבוק, גוגל.

ניסיתי, באמת שניסיתי לתת לגוגל+ צ’אנס. היו לה הרבה יתרונות טכניים ורעיוניים (שפייסבוק מיהרה להעתיק) וכמו ש-xkcd כתבו, היא בעיקר הזדמנות להתחיל מחדש. אבל בימים האחרונים גוגל הצליחו לשכנע אותי שאין להם סיכוי של ממש להצליח עם הרשת החברתית שלהם. ועד כמה שזה כבר נהיה קלישאה, הסיבה היא שהם פשוט לא מבינים את כל הקטע החברתי הזה.

לפני כמה שבועות גוגל השיקה בג+ את What’s Hot, שירות שמביא לך, בנוסף לרצף ההודעות הרגיל של האנשים שבמעגלים שלך, גם הודעות פופולריות במיוחד, שזכו להרבה שיתופים, תגובות ו-+1ים. בהתחלה מדובר היה בלינק בצד העמוד, ומאוחר יותר ההודעות החמות השתלבו גם בסוף של הפיד עצמו, אחרי שנגמרו ההודעות ה-“אמיתיות”. ואז, לפני יומיים, הם החליטו שזה לא מספיק, והתחילו לשלב את ההודעות באמצע הפיד.

וכאן כבר זה התחיל לעצבן. לא רק העובדה שהם מחליטים על דעתם, בלי לשאול אותי, למלא לי את הפיד בהודעות אקראיות. לא רק שהם עושים, כמו פייסבוק, שינויים מהותיים במבנה של השירות בלי הרבה מחשבה על ההשלכות. אבל הם גם שתלו לי בפיד הודעות שאין ביניהן וביני שום קשר ושום עניין, מה שהופך אותו להפך המוחלט מהמהות של פיד ברשת חברתית, וכפי שתיאר את זה אורי, וגרם לי לחשוב – זה ההפך המוחלט מ-“חברתי”.

כתבתי קצת, ואלי כתב יותר, על שקיעת המודל של המשוטט הדיגיטלי. במקום חווית גלישה שמבוססת על שיטוט, עברנו לחוויה שמבוססת על אוצרוּת חברתית (social curatorship), שבו אנחנו בונים לנו את רשימת החברים, או המעגלים, ונותנים להם את הכח להחליט מה אנחנו נראה. איזה תמונות, סרטונים וקישורים יופיעו בפיד שלנו. אם אנחנו לא מרוצים, אנחנו יכולים להשתיק, להעלים או להוריד מרשימת החברים את מי שמביא תוכן לא מעניין.

זה מה שחשבתי לעצמי, שלשום, כשפתאום ראיתי סרטון כדורסל מופיע לי בפיד – ועוד בהודעה השניה, לפני דפדוף. “מי מהחברים שלי שיתף את זה?”, תהיתי. ואז גיליתי שאף אחד מהם, אלא זה היה ויק גונדוטרה, סמנכ”ל בכיר בגוגל ואחראי על גוגל+ ורשתות חברתיות. הוא אחד האנשים המקושרים ביותר בג+, ולכן הסרטון קיבל הרבה יחס – ולכן הוא נדחף לי לפיד. אחרי זה זה כבר היה תמונות יום הולדת של פריס הילטון, ואני הבנתי שיש לנו בעיה.

כי הבעיה כאן היא לא זה שדוחפים לי הודעות שלא בחרתי לתוך הפיד. מנגנוני המלצות וגילוי תוכן חדש הם דברים חשובים, גם אם היה מקום לעשות את זה opt-in ולא לדחוף את זה לכולם (למרות שלפחות יש אפשרות ל-opt-out, להוריד את הפיצ’ר). מה שהפריע לי הוא שעם כל המידע שיש לגוגל עלי, דרך מכשיר האנדרואיד שלי, הג’ימייל שלי, המעגלים החברתיים שהגדרתי והאנשים שהם שולחים לחטט לי בזבל, הם עדיין לא חשבו לתת המלצות שמותאמות אלי אישית, לתחומי העניין שלי או של החברים שלי. הם פשוט דחפו את ההודעות הכי פופולריות ברשת לכולם. תסתכלו בעצמכם על ההודעות שיש שם: בדיחות מתכנתים, צילומים בסין, מסרים מעוררי השראה ותמונות של חתולים.

אוצרוּת חברתית? אל תצחיקו אותי. לא אתם ולא החברים שלכם לא יחליטו מה אתם תראו. אנחנו גוגל, אנחנו נחליט.

* * *

פוסטים קשורים:

1. בעיות בבלוג: התנצלות
2. The Art of Good Enough
3. רשתות חברתיות, פרטיות, והעצמה אישית

כמזמן לא פרסמתי יומן צריכה, פוסט תמונות משיטוטי במרכולי עירנו. אבל איכשהו היום הצלחתי לצבור כמות נאה שלה, נאה מספיק להצדיק פוסט, ואפילו כזה בן שני חלקים. הראשון: הסופר-פארם! נכסתי בתמימותי לקנות סבון וסכיני גילוח, ויצאתי עם מאגר טראומות קטן.

אפור הוא השחור החדש

בעודי בוהה באדישות במדף הצבע לשער, תהיתי למה לדוגמן על הקופסה יש אפור בשיעור. אפור מרשים וסמכותי, אמנם, אבל לא מדובר כאן בצבע שנועד להסתיר בדיוק את זה?

אז זהו, שלא. מדובר בצבע שיער שמשאיר חלק מהאפור, בשביל לשמור על הארשת המכובדת של כבר מאפיר. וזה גורם לי לתהות – למה לטרוח, בכלל?

סבון לערפדים

את בקבוק הסבון הזה לא הצלחתי למצוא בכלל בחנות, רק את תווית המחיר שלו. ככל הנראה הרעיון השיווקי של סבון אהבה(?) תוספת נצנצנים(!) היה יותר מדי בשביל לקוחות הסופרפארם, שהסתערו עליו וסיימו את המלאי עוד טרם הגיעותי.

אגב, בדקתי – זה לא היה במדף של הקונדומים ועזרי המין, בניגוד להבטחה של השם.

הנרתיק המעיק

תמונות של המבצע הזה מסתובבות להן באינטרנט כבר כמה ימים, אבל היום נתקלתי בתופעה באופן אישי בפעם הראשונה.

זה יהיה מוגזם לצפות שכפל המשמעות כאן חלף מעל ראשיהם של הקופירייטרים ומנהליהם, כך שמדובר כאן פשוט בחוסר טעם מזעזע.

ומה שבעיקר עבר לי בראש זה “מה, הם משתמשים בסבון האהבה בתוספת נצנצים?”

“איך לדבר עם ילדיך על דגימות שתן”

יש כל כך הרבה דברים דפוקים במוצר הזה, שקשה לי אפילו להתחיל. יש את הרטוריקה המאיימת והמפחידה, שגורמת להורים להרגיש שאם הם יתקמצנו על 119.99 שקל, הם יאפשרו לילדים שלהם להתדרדר לסמים. יש את התהיה של איך, בדיוק, אתה יכול לקבל מהילד שלך דגימת שתן בלי להעביר את הבית למשהו שמזכיר משטר צבאי. למה מישהו חשב שדווקא HOPE הוא שם הגיוני לבדיקת סמים. ויש, כמובן, את התהיה איך ואליום, מכל הדברים, נכנס דווקא הוא לפקודת הסמים המסוכנים.

בשלב הזה כבר יצאתי מהסופרפארם, אבל בדרך הביתה עצרתי בעדן טבע מרקט. אני לא קונה שם בדרך כלל, אבל עצרתי בכל זאת לחפש קורנפלקס, ועל הדרך בדקתי את מדפי החטיפים שלהם. היתרון בחנויות האורגניות הללו הוא שהם משווקים הרבה מותגים שאין ברשתות השיווק הרגילות, ואז מוצאים מיני הפתעות כאלה:

ביסלי ללא ביסלי

את הפֶטיש שלי לצורות השונות של ביסלי אתם אמורים כבר להכיר. כאן מדובר בחטיף תמוה (של חברת “משובח”, לא פחות!) שקולע בצורות בשניים מתוך שלושת הטעמים, בעוד חטיף הפיצה הכחול דומה יותר לצורה של ביסלי פלאפל. אבל הוא מעלה כאן חוסר סטנדרטיזציה אחר – הצבעים. שיוכי הצבעים פחות חזקים מאשר הצורות, אבל עדיין, ירוק לבצל? כחול לפיצה? קשה לי עם זה. בונוס: החטיף אמור להיות נטול גלוטן, מה שנראה לי תמוה. אבל לא קניתי, אז אין לי איך לבדוק.

צ’אנקי במבה

מישהו יכול לעזור לי כאן, ולהגיד לי מה המשמעות של המונח “שובב”? כי אני יכול להבין חטיפים טעימים, אני יכול להבין חטיפים מזינים. אני יכול להבין חטיפים אורגניים ואפילו חטיפים בטעם קונוסים טבעיים. אבל אני לא יודע מה זה חטיף שובב. גם את החטיף הזה לא טרחתי לקנות. גם כי אני לא יודע אם אני אוהב חטיפים שובבים, אבל בעיקר בגלל שאני לא ממש אוהב במבה.

חטיף מהסרטים

אין לי הרבה מה להגיד על החטיף הזה, שהוא לא אורגני (ובינינו, ראיתי אותו עוד בסופרפארם, קודם לכן). אבל כל מי שראה את Mallrats של קווין סמית’ ידע בדיוק מה הבעיה שלי עם החטיף הזה.

(לא אני לא מתכוון להוסיף קישור. חפשו בעצמכם)

* * *

פוסטים קשורים:

1. יומן צריכה: יאללה, ביסלי, יאללה
2. יומן צריכה: ביסלי אנונימי
3. קולינריה אזוטריקה: רשמים מביקור בטיב טעם

לפני כמה ימים התפרסם בניו יורק טיימס טור דעה בשם “מותו של ההלך הדיגיטלי”, בו מספיד יבגני מורוזוב את האידאל, שכיכב בשנותיה הראשונות של האינטרנט, של המרחב הקיברנטי כמרחב של שיטוט יחידים בו מהלך לו הגולש העצל בין אתר לאתר, נושם את הארומות המיוחדות של כל עמוד HTML ומופתע מחדש מהפינות הנידחות של הרשת. אבל היום, אליבא דמורוזוב, אנחנו עובדים באופן שונה, באופן בו אנחנו טווים לנו רשת סביבנו, שליבה (לרוב) הרשת החברתית החביבה עלינו, כמו פייסבוק או טוויטר, או קורא RSS, ואנחנו מקבלים אלינו הביתה את התוכן, אחרי שהוא כבר עבר סינונים כדי לוודא שנקבל רק את מה שרצינו. אלמנט החוויה החדשנית אבד.

ומורוזוב, יש לציין, לא מחדש הרבה. עוד ב-2005, לפני שבע שנים(!), כשלושה דורות בשנות אינטרנט, כתב איתמר שאלתיאל כי חווית האינטרנט כבר לא מאופיינת ב-“גלישה” אלא בשוטטות באתרים המוכרים לך, ששמרת בבוקמרקס ושהגדרת כעמוד הבית ושאתה מרפרש כל כמה דקות. האינטרנט גדול-גדול, אבל אתה מסתובב בחלק קטן-קטן שלו.

אני חושב שיש הרבה אמת בטענות הללו, על שינוי אופי הגלישה ברשת, גם אם הן לא לגמרי מסבירות את מלוא החוויה האינטרנטית שלי ושל אחרים. אבל הלך הרוח ללא ספק השתנה, ואני חושב שאפשר לראות את זה בכמה נקודות קטנות וסימבוליות שמבטאות את ההבדל: שמות הדפדפנים.

הדפדפן הגרפי הראשון שאני זוכר את עצמי משתמש בו הוא נטסקייפ 2, או בשמו המלא Netscape Navigator. השם שלו, יחד עם הלוגו (המוצלוח) של הגה הספינה, מעורר בך אסוציאציות חזקות, הירואיות משהו, של מגלי ארצות עומדים על חרטום ספינתם, עיניהם שוזפות נופים אותם לא ראה בן-תרבות מימיו. 

מיקרוסופט, בתורה, לא נשארה חייבת, ופצחה במלחמת הדפדפנים הגדולה עם Internet Explorer, הדפדפן שכבש את השוק, קבר את נטסקייפ, והפך בתורו לדינוזאור מאובן שמיקרוסופט עדיין מנסה לרענן ולחדש עם גרסה 10 הבאה עלינו לטובה. אבל אקספלורר מרגיש מיושן לא רק בגלל הטכנולוגיה שלו וחוסר התאימות לסטנדרטים מודרניים של פיתוח אתרים, אלא גם בגלל השם שלו. מה שבאמצע שנות ה-90 היה סמל נוצץ-עיניים למרחבי האינטרנט הבתוליים הפך בימינו לשם מסורבל ומייגע.

המתחרים, בינתיים, מתהדרים בשמות קצרים וקליטים, ובעיקר אבסטרקטיים יותר: פיירפוקס לא משקף שום דבר חוץ מחמידות של הפנדות האדומות. כרום ואופרה לא אומרים ממש שום דבר (אם כי ראוי לציין שאופרה קיימת עוד מימי נטסקייפ), וספארי של אפל הוא בכלל מקרה מעניין, כי יש לו שם מודרני ומנותק, אבל מתהדר עדיין בלוגו של מצפן, המרמז על השורשים האוטופיסטים של הדפדפן – של שוק הדפדפנים כולו – כפותחים פתח לעולם חדש מופלא.

* * *

פוסטים קשורים:

1. ענן-בוסר
2. הודעה מנהלתית: בעיות RSS
3. כרום, גריז, פייסבוק, גוגל.

כל דיסיפלינה, באשר היא צריכה שפה משותפת. מומחים בכל תחום חייבים עולם משותף שבעזרתו אפשר להעביר ידע צבור באופן תמציתי ויעיל, שמאפשר לסנכרן חוויות אישיות ושונות לצורה אחידה המובנת ע”י כולם. בתחום בריאות הנפש, השפה הזו מוגדרת ע”י ה-DSM, המדריך הסטיסטי לאבחון מחלות נפש, המפורסם ע”י איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי, ומאפשר לפסיכיאטארים, פסיכולוגים, גורמי ממשל ורגולציה, חברות ביטוח ויצרניות תרופות לדבר בשפה משותפת.

אפשר לכתוב ספרים שלמים על נושא ה-DSM ומדריכים דומים, כמו ה-ICD (International Classification of Diseases) שמפרסם ארגון הבריאות העולמי של האו”ם ומספק סטנדרטיזציה של מחלות בכל העולם. יש הרבה מה להגיד על הפוליטיקה שנכנסת למדריכים כאלו, שיכולים במחי קטגוריה להפוך מה שפעם היה סתם אידיוסינקרטיות למחלת נפש, משהו שדורש טיפול, וחשוב מזה – משהו שנושא עמו תווית של “משוגע”. אבל לא לזה התכנסנו היום¹.

מה שבאתי לדבר עליו הוא המהדורה העתידית של ה-DSM, החמישית, אשר צפויה לצאת בשנת 2013. מעבר לכך, אני רוצה להתעכב רק על השם של המהדורה, ועל ההבדל בינו לבין המהדורות הישנות.

המהדורה הנוכחית, הרביעית, התפרסמה ב-1994 ועודכנה בשנת 2000. היא מכונה DSM-IV, וממשיכה מסורת בת 50 שנה של כינוי ה-DSM באות הלטינית שלה. המהדורה החמישית, לעומת זאת, שינתה את הנורמה, וצפויה להתפרסם תחת השם DSM-5. לפי ויקיפדיה, היא היתה אמורה להתפרסם במקור תחת הספרה הרומאית, ועדיין אפשר למצוא מאות אלפי מאמרים חדשים שמשתמשים בנוסח הישן, אבל השם הרשמי הוא עדיין DSM-5, והאתר לא מכיל התייחסות רשמית, שמצאתי, לשינוי השם.

אז למה שינו את השם, ועוד שינוי כזה מינורי? אני לא יודע, אבל אני יכול לנסות לנחש. במשך מאות שנים, לטינית היתה השפה המועדפת על מלומדים בכל רחבי אירופה, וההשפעה שלה, החל מהאימפריה הרומית אל תוך הכנסיה ומשם אל מנגנוני האקדמיה והמדע, היתה עצומה. במשך מאות שנים לדבר לטינית היה סימן להשכלה מקיפה, ולכן אין פלא שמונחים רבים בעולם הרפואה, כמו גם רפואת הנפש, עדיין מבוססים על לטינית. אבל בכמה העשורים האחרונים יש טרנד של דה-לטיניזציה של הרפואה. האנגלית, וספציפית האנגלית האמריקאית, היא כבר מזמן השפה של המשכילים בכל הדיסיפלינות החדשות כמו הנדסה ומחשבים, ואפשר לראות קריאות לזנוח את הלטינית המבלבלת בתחומים כמו רפואה, בוטניקה, ואולי גם משפטים, אבל לא מצאתי סימוכין לזה.

אז נכון, אפשר למצוא תלונות על כך שהלטינית והיוונית יורדות מתכנית הלימודים עוד מלפני 80 שנה. ונכון שה-ICD, המקבילה הגופנית של ה-DSM, משתמשת בספרות ערביות כבר מהמהדורה הראשונה בשנת 1900 (אז עדיין ראשי התיבות ייצגו את המשפט המורבידי יותר International List of Causes of Death). אבל ההרגשה שלי היא שבאמת ירדה קרנה של הלטינית, עם השענותה על מקורות סמכות עתיקים, בתור חותמת האיכות וההשכלה בחברה המערבית. אם זה טוב או רע, זה כבר באמת מעבר לפוסט הזה להגיד.

1. ומי שכן רוצה לקרוא על זה מנקודת מבט אקדמית, אני ממליץ על הספר Sorting Things Out של ג’פרי באוקר וסוזן לי סטאר, ספר שקראתי לקורס באוניברסיטה לאחרונה, ומספק ניתוחים מעניינים של ה-ICD

* * *

פוסטים קשורים:

1. שיחה
2. חופש הדיבור לעומת עבירת ההשתקה