אני יושב ובוהה בבקבוק של שוקו יוטבתה, ומהופנט מה-F הגדולה שמודבקת עליו, הלוגו של פייסבוק שכולם כבר למדו להכיר. לא חסרים על הבקבוק פרטי קשר עם החברה – יש כתובת של האתר, ומספר טלפון, ואפילו כתובת דואר למי שתקוע בעבר, או רוצה לשלוח להם חבילת שי. אבל הסימון קשר הבולט ביותר הוא ה-F הזו של פייסבוק, והכיתוב שמתחתיה: “מצאו אותנו בפייסבוק”. בלי URL. בלי שם של קבוצה או הנחיות אחרות. רק “מצאו אותנו בפייסבוק”. ואז פתאום הבנתי.

פייסבוק הוא הקומפיוסרב החדש.

קומפיוסרב (CompuServe), למי שלא מכיר, היה שירות מקוון משנות ה-80 וה-90, לפני שהאינטרנט נכנס לכל בית. היית מתחבר אליו בחיוג ישיר, עם התוכנה המיוחדת, ושם היית יכול לדלג בין פורומים, צ’ט, דואר אלקטרוני, ושאר שירותים שהיום אנחנו רואים אותם בחלק בלתי נפרד מהאינטרנט. ההבדל הראשי הוא שהכל היה ריכוזי: הדואר היה של קומפיוסרב, הפורומים נוהלו על ידיהם. אפשר היה להתחבר רק עם התוכנה שלהם, ולשלם להם על הזמן שבילית מחובר – תשלום על פי שעה, לרוב. קומפיוסרב ושירותים דומים, כמו פרודיג’י, ג’יני ולימים גם America Online, היום AOL הידועים לשמצה, היה מעין אינטרנט סגור, מנוהל ומבוקר, בימים שרק מעטים התחברו לאינטרנט “האמיתי”, מעוז האנרכיסטים והחנונים הרציניים. חברות מעודכנות טכנולוגית היו פותחות פורומים בקומפיוסרב, ומשלבות בשלטי החוצות שלהם את שם הפורום: “Type GO COCACOLA in CompuServe!”. לחברות רבות, זו היתה הפעם הראשונה שהם הציעו שירות לקוחות או ערוץ שיווקי דרך מחשב, והיווה צעד חשוב שאפשר לשירותים מקוונים לצאת מהגטו הטכנולוגי ואל המיינסטרים התרבותי.

הדמיון בין השירותים המנוהלים הללו לפייסבוק של היום די בולטים. סביבה מנוהלת ואחידה, שמציעה כלים משותפים לכל עמודי החברות – זיהוי משתמש על פי חשבון הפייסבוק שלו, מנגנון תגובות/לייקים/שיתוף אחיד לכל ה-Pages, ואפשרות פשוטה למשתמשים לחפש ולמצוא את אותם גופים הפעילים בשירות, במקביל לשירותי דואר אלקטרוני וצ’ט. האוניברסליות של פייסבוק היא זו שמאפשרת ליוטבתה לכתוב “חפשו אותנו בפייסבוק” בלי לדאוג שהקהל שלה ילך לאיבוד בדרך. פייסבוק גם נכנסת לתחום השירותים הכספיים, עם ה-Facebook Credits שיאפשרו לה להוות ברוקר בין המשתמשים לבין כל שירות שמציעים הלקוחות המסחריים שלה לגולשים. קומפיוסרב, בהיותה גורם אחד, אחיד ומוכר, שימשה גם היא כ-Storefront למשתמשיה המסחריים, שרצו לספק שירותים בתשלום לגולשים אחרים.

מצד שני, פייסבוק גם למדה מההיסטוריה של קומפיוסרב. את הלקוחות התחילה קומפיוסרב לאבד כש-AOL התחילה להציע שירותים בתשלום חודשי, לא על פי שעה. בנוסף, ההתפתחות של האינטרנט המסחרי גרמו לה להפוך לסתם עוד ספק אינטרנט, כשהגופים המסחריים מעדיפים את השליטה על התכנים והעיצוב שיש להם באתרים משלהם, כמו גם האפשרות לפנות לקהל רחב יותר. פייסבוק, בהיותה שירות חינם, פחות פגיעה למתקפות כלכליות. את הבעיה שהגופים המסחריים מעדיפים לתחזק במקביל לעמוד בפייסבוק גם אתר משלהם, ממותג ובשליטם, פייסבוק פתרה באמצעות ה-Open Graph, היכולת לשלב כפתור לייק ומידע פייסבוקי גם באתרים חיצוניים.

אני לא מתיימר לנבא את הצלחתה או קריסתה של פייסבוק, ואין סיבה לחשוב שהמסלול שלה יהיה מקביל דווקא לזה של קומפיוסרב. אבל אפשר לראות בקומפיוסרב והשירותים המקבילים כגרסת בטא מקדימה לביות של הרשת, להפוך את ה-WWW האנרכיסטי והפתוח (שמזמן גם הוא כבר לא פרוע כשהיה) לגן סגור, או לפחות מפוקח ומסודר. קומפיוסרב מיצתה את הרלוונטיות שלה כי היא לא יכלה לתת מענה להתפוצצות התכנים והאפשרויות באינטרנט. פייסבוק, לעומת זאת, בנויה על האינטרנט, לא מנסה להחליף אותו, לפחות בינתיים. היא מהווה אי מהוגן בלב הים, אי שמספק מספיק שירותים למי שלא מתחשק לו לצאת לשחות.

* * *

פוסטים קשורים:

1. אמור לי מי אני
2. של מי שורת הסטטוס הזו בכלל, חלק ג’
3. מודל ה-”רובין הוד”

לאו לאפורט הוא אחד האנשים האלה שקשה להגדיר מה בדיוק התואר שלהם. הוא עיתונאי וסופר, אבל ההגדרה הכי טובה שלו היא “אושיית אינטרנט”. מאותם אנשים שהשם שלהם מוזכר כל פעם שמחפשים אנשים, כמו כריס אנדרסון, ג’ף ג’רוויס וסת גודין, בחזית ההתעסקות בתרבות הרשת המתפתחת. לפעמים הם מזיינים את השכל, לפעמים יש להם הארות מעניינות, אבל השם שלהם תמיד נקשר בטכנולוגיות וטרנדים חדשים. איש עם הרבה קול והשפעה.

לכן מעניין היה לקרוא את הפוסט האחרון בבלוג שלו, Buzz Kill. לאפורט, עם 17,000 עוקבים בשירות Google Buzz, הופתע לגלות שבמשך שבועיים אף עדכון שלו בשירות לא התפרסם ולא הגיע לעוקבים. הוא עוד יותר הופתע לגלות שהוא לא שם לב. אף אחד לא העיר לו על זה שהוא נעלם, הוא לא הרגיש דממה מהצד השני. לאפורט מוצא בזה עדות די מרשיעה למיקרובלוגינג ומדיה חברתית, שבמקום לעודד שיחות, הוא מצא שכולם “עסוקים מדי בלצעוק מכדי להקשיב”. אבל אני דווקא חושב שהוא נתקל כאן במאפיין מעניין של המדיה החברתית, שלא משליך על הפוטנציאל שלה כמדיום לשיחה, וגם לא עליו באופן אישי.

* * *

כידוע, בתקשורת ההמונים הקלאסית, העיתון והרדיו והטלוויזיה, יחס התקשורת הוא יחיד-לרבים, וחד כיווני. אין דיאלוג. ההבטחה של המדיה החברתית היא להפוך כל שידור לשיחה, כל ידיעה לדיון. ובמקרים רבים הוא אכן עשה את זה – בבלוגים, בטוויטר, בתגובות על יוטיוב ובטראקבקים. יחיד-ליחיד ורבים-לרבים.

אבל כל הטכנולוגיה בעולם לא תאפשר למאה איש לתקשר אחד עם השני בו זמנית¹. זה פשוט יהיה בלאגן, עשרות קולות מתנגשים בו זמנית. לכן כשיש למישהו 17 אלף עוקבים, לא הוא ולא העוקבים באמת מצפים שכולם יהיה בדיאלוג. אם זה היה המצב, לאפורט היה נשבר מזמן אם היה צריך להקשיב לכל 17 אלף עוקביו. כשהוא כותב שהוא היה מאושר עם מספר העוקבים הזה, זה כי הוא השלים עם התקשורת החד-כיוונית שיש לו איתם. זה לא סותר את המהות של המדיה החברתית, שהרי חד-כיווניות יכולה לחיות בקלות כחלק מדו-כיווניות. אבל גם כל אחד מה-17 אלף האלה, שמודע לעובדה שהוא אחד מהקהל הדומם, לא יטרח לענות לכל דבר שלאפורט אומר, כי הוא יודע שהמילים שלו, הקטן, ילכו לאיבוד בשצף. המדיום נותן ללאפורט לדבר בקול רם אל העוקבים אחריו, אבל עוצמת הקול שלו מטביעה את קולם של העוקבים, שנכנסים בעצם באופן טבעי ואוטומטי לתבנית של תקשורת ההמונים. וגם לאפורט, כפי שהוא כותב, מצפה שהתקשורת תעבוד על פי אותם כללים של הפודקאסט שלו.

מה אנחנו רואים כאן? שהתקשורת החברתית רב-הכיוונית גמישה מספיק כדי להכיל בתוכה גם תקשורת חד-כיוונית מסורתית. יש לה ערך מוסף גם כאן: אם רוברט סקובל או איזו אושיית רשת אחרת עם עשרות אלפי עוקבים מגיבה ללאפורט, סביר להניח שהוא היה שם לב ומגיב, ובעצם אנחנו רואים שני “ערוצים” חד כיווניים משתפים פעולה באופן אד-הוקי. מעבר לכך, הרבה פעמים פניות של אותם 17 אלף הדוממים כן זוכות להתייחסות של המשדר החד-כיווני. אומנם האופי של השיחה כאן הוא יותר של “העלנו מאזין לשידור” מאשר יחס שוויוני, אבל עדיין יש הרבה יותר תקשורת בכיוון ההפוך שמחלחלת לערוץ, יעיל הרבה יותר מ-call-in radio או ממכתבים למערכת.

1. או שאולי כן, אבל זה לא ב-scope של הפוסט הזה

* * *

פוסטים קשורים:

No related posts.

אינפוגרפיקה היא כלי מאד פופולרי, בשנים האחרונות, להקל על הקורא המסכן ולהגן עליו מהטקסט המאיים. העלייה של האינפוגרפיקה, לטוב ולרע, היא הסיבה שיש הצדקה לפינה הזו כאן. אבל לפעמים יש אינפוגרפיקות שפשוט מדהימות אותי. לא כי הם מרשימות במיוחד, וגם לא כי הן מטופשות או מטעות במיוחד. פשוט כי אלה אינפוגרפיקות שאין הצדקה לקיומן. אינפוגרפיקות שלא תורמות שום דבר מעבר למספרים שעומדים בבסיסן. אני לא הראשון שיצא כנגד האינפוגרפיקות המיותרות, כמובן, אבל היום נתקלתי בעוד אחת שעצבנה אותי: הסטטיסטיקות של פייסבוק.

הדבר הראשון שקפץ לי לעיניים, בתחילת התרשים, הוא זה:

מה יש לנו כאן? את הנתון היבש מהאתר של פייסבוק, ושני איורים. הראשון מסביר לנו, כנראה, ש-“משתמש” זה הדבר הזה עם הראש והשיער, למקרה שהתבלבלנו. השני הוא פשוט בלון דיבור קטן, משוכפל 130 פעם. כן, נפלאות הקופי-פייסט לעזרתנו! אם קשה לנו עם הקונצפט האבסטרקטי של “130”, אז פשוט נספור ריבועים כחולים קטנים עד שנבין! למידה דרך הרגליים, או במקרה הזה דרך העיניים. Wax on, wax off.  אין כאן שום אלמנט של השוואה ויזואלית, אז כל הגרפיקה הזו מיותרת לחלוטין.

מה הלאה?

כאן כבר יש טיפה יותר מידע – ההשוואה המספרית בין פייסבוק ומייספייס זוכה להבדלי גודל פרופורציונאליים. יפה. אבל חוץ מהבחירה השרירותית בחצאי-עיגול, שמקשים על ההבנה של הפרופורציות בין השניים, גם ההחלטה לסמל את מייספייס בצבע שחור על אפור, והחלוקה הפנימית של פייסבוק בין שני גוונים דומים של תכלת, דורשת מאיתנו לקרב את הראש למסך ולכווץ את העיניים בנסיון להבין מה לעזאזל אנחנו רואים.

עוד?

החלק החביב עלי. המשתמש הממוצע יוצר 90 פיסות תוכן בחודש, ומקושר ל-80 עמודים. הא! הנה מקום להשוואה! נשים את עיגול ה-80 בתוך ה-90, ונקבל הבהרה גרפית וברורה ש-80 אכן קטן מ-90, אבל רחוק מלהיות שווה לא. בלי ציניות, זו אכן הדגמה גרפית ראויה. אבל אבוי, מה הם משווים כאן? שתי פיסות מידע חסרות כל קשר אחת לשניה, שמצאו את עצמן צמודות זו לזו רק כי הן מופיעות זו אחר זו באתר פייסבוק, או בגלל שהמספרים שלהם קרובים אחד לשני, ברמה האינטואיטיבית. אבל אין לזה שום משמעות! אין כאן שום תובנה שהאינפוגרפיקה מעבירה. משתמשים רושמים יותר סטטוסים מאשר שהם מצטרפים לקבוצות? אז מה? אינפוגרפיקה לשם האינפוגרפיקה, בלי שום מטרה.

רוצים עוד? בטח שרוצים.

מפה. מפה זה מגניב. בואו ניקח את המידע הגאוגרפי ונציב אותו על מפה. אפשר לעשות יופי של ייצוגים גרפיים על מפות, כמו מפות חום  או פיזורים גיאוגרפיים. אבל זה לא מה שיש לנו כאן. יש לנו את אותה טבלת מספרים של פייסבוק, אבל עם חצים שמצביעים על המדינות הרלבנטיות. כ”כ קל היה לצבוע את המדינות באדום/צהוב/ירוק/אפור על פי הריכוז, או הכמות, וככה לקבל מידע גיאוגרפי ויזואלי על הפריסה והפופולריות. אבל לא, יש לנו כאן רק כלי עזר לאנשים שלא יודעים איפה נמצאת ספרד, כנראה בגלל שהמעצב של האינפוגרפיקה לא רצה להרוס את המוטיב הכחול-אפור היקר שלו עם צבעים אינפורמטיביים.

ולסיום, נקודה אחת חיובית:

כאן הגרף בעצם משרת  את העברת המידע: לקבל אמת מידה ויזואלית פרופורציונאלית של “אוכלוסיית” פייסבוק לעומת מדינות בעולם. השימוש בנאלי, אמנם, ודי מטעה – אין למשתמשי פייסבוק שום שיוך או הזדהות לאומית עם האתר, אחרי הכל, והם חופפים לאוכלוסיות במדינות האחרות – אבל לפחות יש כאן שימוש בכלי האינפוגרפיקה בשביל להעביר מידע. לפחות זה.

* * *

פוסטים קשורים:

1. מודל ה-”רובין הוד”
2. של מי שורת הסטטוס הזו בכלל, חלק ב’
3. של מי שורת הסטטוס הזו בכלל, חלק ג’

הרבה אקשן רץ היום בבלוגוספירה ובאתרי חדשות הטכנולוגיה. OKCupid, אתר ההיכרויות לחנונים, התחיל לפני כמה זמן לפרסם פוסטים מעניינים עם נתונים סטטיסטיים מעניינים על המשתמשים שלהם, וכל מי שאוהב לקחת מידע סטטיסטי ולהוציא ממנו מסקנות אופרטיביות לחיים מיד התחיל להתלהב. אבל העדכון האחרון לגמרי שיגע כתבי טכנולוגיה ואת העורכים שלהם, עד כדי פספוס מלא.

בעדכון האחרון, OKCupid עשו מחקר השוואתי בין איכות הצילום והמצלמה של המנוי באתר, לבין הפופולריות והנחשקות של אותו מנוי. בנוסף למידע סטטיסטי מופרך יותר (“מצלמות פנאסוניק = סקסי, מצלמות קודאק = לא סקסי”) או פחות (“תמונות עם פלאש גורמות לדירוג יופי נמוך יותר”), עלתה מהמחקר שלהם מסקנה לגבי משתמשי סמארטפונים. בואו נעשה את זה בצורה של תרגיל מודרך:

* Picture is © OKCupid.

מה אנחנו רואים כאן? על פניו, ועל פי הכותרת, יש כאן גרף של פעילות מינית של בעלי סמארטפונים. המספרים מאד מובהקים: משתמשי אנדרואיד: 6! משתמשי אייפון: 11! המסקנה? משתמשי אייפון מקיימים פי שתיים יחסי מין! כותרת! סקס מוכר!

הרבה בלוגים טכנולוגיים ואתרי חדשות פרסמו את הסיפור הזה. זה לא משנה ש-OKCupid רצו רק לעודד אנשים להצטלם באופן יותר אטרקטיבי, והתובנה על הסמארטפונים היתה משנית. לעורכים היתה כותרת – “משתמשי אייפון מזיינים יותר”. אבל משום מה אף אחד לא עבר את הכותרת של הגרף והסתכל מה בעצם כתוב שם.

המספרים עצמם כבר אמורים להיות חשודים. פעילות מינית לגברים עם אנדרואיד: 6. אבל שש מה? מה יחידות המידה? את התשובה אפשר לראות בצד שמאל של הגרף – “מס’ ממוצע של פרטנרים מיניים עד גיל 30”. אין כאן שום קורלציה לפעילות מינית – אם לאדם היו 10 פרטנרים מיניים עד שנת 2007, ויובש מיני מוחלט מאז שקנה את האייפון – הוא עדיין יחזק את הטענה המופרכת שמשתמשי האייפון פעילים יותר. אם משתמש אנדרואיד מקיים יחסי מין באופן יום-יומי עם חמש נשים שונות, הוא עדיין יוריד את הממוצע, ואת התפיסה של הפעילות המינית של המכשיר שלו.

אם כבר יש משהו שאפשר ללמוד מהגרף, הוא על הרגלי המונוגמיה של אנשים, אבל גם שם לא הייתי ממהר להוציא כותרות בנוסח “אייפון זנותי, אנדרואיד חסוד”. הנתונים הסטטיסטיים האלה מתעלמים מעשרים אלף גורמים חיצוניים, כמו המדינות בעולם שבהם נמכרים אייפונים ו/או אנדרואידים, וכו’, והמטענים התרבותיים שלהם. אנחנו לא יודעים אם מדובר ב-10 פרטנרים חד פעמיים או 10 מערכות יחסים ארוכות טווח. אנחנו לא יודעים כלום. חוץ משלושה דברים: את הנתונים המספריים היבשים שאנחנו רואים שם בגרף. את העובדה ש-OKCupid עצמם, בין אם בטעות או בשביל לגרור צפיות, נתנו לנתונים כותרת מטעה. ושעורכים וכתבים ברחבי העולם, עם כמה יוצאי דופן ראויים לציון, יוותרו לחלוטין על הבנה של טקסט, שלא לומר על הבנה של אינפוגרפיקה שאמורה למנוע בלבולים, כדי לתקוע כותרת סנסציונית וחסרת משמעות. אבל זה כבר לא ממש מפתיע, נכון?

* * *

פוסטים קשורים:

1. תרבות הסייבר: כאן הוא השם החדש
2. משל הקוטג’ הארור
3. There’s No App For That

Windows Live Writer היא תוכנה מצויינת לכתיבת פוסטים בבלוג. פשוטה, נוחה, נותנת להוסיף תמונות וסרטונים בקלות. בקיצור, בדיוק מה שמתאים לי. אבל חסרון אחד שהפריע לי, וגם לשחר, הוא שהוא מגיע עם תמיכה באנגלית בלבד בכלי האיות שלו, ובכלל, מגוון בעיות בכתיבה מימין-לשמאל שגורמת לי לחשוב שכל צוות הפיתוח אנטישמי-עוכר-ישראל-ימח-שמם. או אולי לא.

אז חלק מהבעיות אני לא יכול לפתור, אבל את הראשונה כן. Live Writer מפותח על ידי מיקרוסופט, ובצעד נדיר של הגיון צרוף, הוא משתמש באותו מנגנון בדיקת איות של אופיס. זה אומר שאם יש לנו עותק עברי של אופיס, אפשר להשתמש בקבצי המילון שלו גם בשביל Live Writer.

הערה: הטכניקה נבדקה עם הגרסא האחרונה של Live Writer (גרסת 2010, 15.3.2804) ועם אופיס 2010 בעברית, אבל אני מאמין שזה יעבוד גם עם גרסאות מוקדמות יותר.

להלן השלבים:

א) פתחו את תיקיית המילונים של אופיס, הנמצאת בספריה

C:\Program Files\Microsoft Office\Office14\PROOF

באופיס 2003, ואולי גם ב-2007, מצאתי את הקבצים בתיקיית

C:\Program Files\Common Files\Microsoft Shared\PROOF

ואני לא בטוח שהם בגרסא המתאימה ל-Live Writer.

ב) מצאו את הקבצים לשפה הרצויה, נגיד עברית. אמורים להיות שני קבצים: MSSP7HE.DLL ו-MSSP7HE.LEX. ה-HE זה הקוד לעברית. באופיס 2003, הקבצים יכילו את הספרה 3 במקום 7 (תודה לשחר על העדכון)

ג) העתיקו את שני הקבצים לתיקיים בודקי האיות של ה-Live Writer:

C:\Program Files\Windows Live\Writer\Dictionaries

ד) הכנסו למסך ההגדרות של ה-Live Writer ובחרו עברית כשפת האיות.

ובא שלום ואיות על ישראל.

* * *

פוסטים קשורים:

1. שיר מיתון

יש משהו מאד חינני בספר אקדמי שנאבק לאורך כל ההקדמה שלו, וגם בהמשך, בלהגדיר מה הנושא שעליו הוא כתוב. בעיקר כשזה ספר כמו Introduction to Cybercultures של דיויד בל, שמבהיר מספר פעמים שהוא לא ממש מגיע “מהשטח” אלא מסתכל קצת מבחוץ. ובכלל, כל נושא תרבות הסייבר כל כך צעיר שבאמת נורא קשה להגדיר בדיוק על מה אנחנו עומדים לדבר.

לכן אני אציין שמאד אהבתי הגדרה אחת שניתנת בפרק הראשון של הספר, המיוחסת לדני קבאלרו: “An environment saturated by electronic technology”. הסיבה שאני אוהב את ההגדרה הזו היא שהיא נמנעת מליפול למלכודת נפוצה של הגדרת תרבות סייבר, שאני רואה הרבה כשאני מסביר לאנשים שאני מתכוון ללכת ללמוד תרבות סייבר¹. אנשים אומרים “כן, זה מעניין התופעות התרבותיות והחברתיות שקורות שם, באינטרנט”. אבל הנקודה שמתפספסת היא שאין “שם”. הטכנלוגיות האלקטרוניות מקיפות אותנו מכל עבר, ומשפיעות על התרבות שלנו. שלנו, כאן. הן חלק בלתי נפרד מהתרבות הכללית שלנו. זה כבר לא תופעת שוליים של גיקים שמשחקים במחשב בלילות (אם כי זה עדיין קיים, ועדיין רלבנטי), אלא זה כל מה שכולנו עושים באימייל ובפייסבוק, ואיך אנחנו עושים קניות באתר של הסופר ומזמינים כרטיסים לטיסה. “תרבות הסייבר” היא כאן ועכשיו, בדיוק כמו “תרבות תוכניות הריאליטי” או “תרבות הכדורגל”. למרות שזה עדיין לא מובן מאליו להרבה אנשים.

1. או תרבות רשת, או לימודי אינטרנט. אין ממש כותרת אחידה לכל הדברים הללו עדיין

* * *

פוסטים קשורים:

1. מה קורה?
2. “ההומור שלנו מתדרדר”
3. של מי הפס הרחב הזה בכלל?

אקלקטיקה אהובתי. זה מה שרשום שם למעלה, על רקע כבישי נברסקה מוקפי התירס¹. אקלקטיקה אהובתי זה שמו של הבלוג. זה מה שרשום לי בתיקיה עם הטיוטות וזה מה שכתוב (אם יש לי מזל) ברשימות לינקים של אנשים. אבל האם הכותרת של בלוג היא באמת השם האמיתי שלו? האם זה השם שבו אנשים משתמשים? האם אני מוצא את עצמי אומר “כתבתי פוסט חדש באקלקטיקה”, לעומת פשוט “כתבתי פוסט חדש בבלוג שלי”?

היו תקופות שכן הייתי צריך לציין את שמו של הבלוג. היו תקופות שתחזקתי שניים-שלושה בלוגים פעילים במקביל, אם כי ברוב המקרים תחומי העניין שלהם היו כל-כך שונים שכל הסבר היה קצת מיותר. אבל לפחות בתפיסה שלי, אקלקטיקה היא פשוט “הבלוג שלי”, בלי מיתוג חזק של השם.

זה לא כך לכל בלוג. “הסיפור האמיתי והמזעזע של” הוא מותג, אבל זה במידה רבה בגלל שהוא בלוג קבוצתי, שמכיל בנוסף לאיתמר שאלתיאל ומיטל שרון גם אנסמבל מכובד של כותבים אחרים. יוסי גורביץ הצליח לבנות את “החברים של ג’ורג’”, למרות שהוא הכותב הכמעט-יחיד.  הבלוגים של רועי ושל יפתח (שיסלחו לי על שאני כולל אותם בהצהרה בודדת) הם, לפחות במודעות שלי, פשוט הבלוגים של רועי ושל יפתח. באכסניית הבלוגים “במחשבה שניה”, רשימת הבלוגרים המכובדת מכילה לינק לכל אחד מהבלוגים – אבל הלינק הוא משם הכותב, ולא משם הבלוג, וזאת למרת שלרובם המכריע של הבלוגים שם יש שם, ואחדים מהם (כגון “ליבריסטאן” של דן בורנשטיין) ידועים דווקא בשם הבלוג.

* * *

אז מה הגורמים שיכולים לתרום למיתוג של בלוג, לעומת שיוך אישי? על בלוגים משותפים כבר דיברנו, ושם העניין ברור. אבל יש עוד כמה נקודות שעלו לי בראש. חלקן ברורות מאליהן. חלקן אולי לא נכונות. הייתי שמח להמשיך ולדון בנושא אם למישהו יש מה להוסיף.

1) שם הבלוג ב-URL. זה לא רק לקידום אתרים. כתובת הבלוג שלי היא blog.strawjackal.org. אין שם אזכור של “אקלקטיקה”, אפילו לא בתעתיק אנגלי כזה או אחר. זה פשוט “הבלוג שיושב תחת strawjackal”, שהוא הדומיין הכללי שלי. ה-URL של החברים של ג’ורג’, לעומת זאת, מכיל את המילים FriendsOfGeorge.

2) אופי האכסניה. “החברים של ג’ורג’” יושב תחת “ההם”, אכסניית בלוגים שמכילה עוד כמה פנינים, כמו “תודעה כוזבת”. האכסניה משדרת “כאן יושבים בלוגים רציניים, עם מסר ומה שלא יהיה”. בעל הבלוג לא חייב לראות את זה ככה, אבל הגישה לבלוג בדומיין רציני היא שונה מאשר בלוג תחת wordpress.com או BlogSpot, או אפילו ישראבלוג המושמץ, שמקשה על הקורא לקחת אותו ברצינות.

3) שם הכותב. זה לא ממש מובן באליו בבלוגוספירה, ששם הכותב של בלוג מסוים הוא ידוע. “ואן דר גראף אחותך” נכתב על ידי, ובכן, vandersister, שזהותה אולי ידועה לאי-אילו ברחבי האינטרנט, שלא לומר בפתח-תקווה, אבל נותרת עלומה לי ולקורא הממוצע. גם ב”תודעה כוזבת” לא מופיע שם הכותב בשום מקום, מה שמעודד את ההצמדות לשם הבלוג. כמובן שזה עובד גם להפך. כשרועי רוטמן בוחר בשם “Roee-geist” ומקים את הבלוג בכתובת roeerotman.wordpress.com, הוא מעודד אותנו לחשוב על הבלוג בתור “הבלוג של רועי”, לטוב ולרע.

4) ריבוי בלוגים. ערן כ”ץ מתחזק כיום שלושה בלוגים הידועים לי – “לטאת האמבט“‘ הבלוג האישי שלו השם דגש על מוזיקה, אבל לא רק. “על הספה“, בלוג על פסיכולוגיה, ו”אוכל זה טעים“, אותו הוא כותב עם אשתו, עידית נרקיס, המוקדש לנסיונותיהם הקולינריים. כל אחד מהם מאד מובחן ויחודי, ולכן אני לא יכול להגיד “קראתי את הפוסט האחרון אצל ערן” בלי לסייג את זה ב-”נו, אתה יודע, בלטאת האמבט”. בדומה לסעיף 1 לעיל, יש כאן ניתוק מהקשר הישיר, האחד-לאחד, בין בלוג לבין כותב.

זה מה שעלה לי בראש עד עכשיו. אם למישהו יש הארות והערות נוספות, אני אשמח לשמוע.

1. ואם אתם קוראים את זה דרך קורא RSS, תאלצו פשוט להאמין לי

* * *

פוסטים קשורים:

1. כשאת אומרת “בלוג”, למה את מתכוונת?
2. כן… עוד בלוג
3. תוכן גולשים, למען השם!

אום מאליק, בלוגר ופרשן לענייני, ובכן, טכנולוגיה ואינטרנט וכאלה מין, פרסם רשימת טיפים למי שמנהל את חייו המקצועיים מבתי קפה (ותודה ליוסי על הלינק):

When we started our little company, [we] would sit at my neighborhood Starbucks and co-work. That experience prompted us to start [our blog] about the dynamically shifting nature of work in the 21st century. My friend Greg Olsen called it “going bedouin”.

אני מזדהה עם הרבה מהסנטימנטים שברשימה של מאליק. הטריגר לפוסט שלו היה הצעד של רשת סטארבקס, שהתחילה השבוע לספק אינטרנט חינם בכל 11 אלף סניפיה בארה”ב (או בעולם כולו?). בארץ, עם זאת, אינטרנט חינם הוא הנורמה כבר כמה שנים, ויש כמה בתי קפה – הסטריטס, למשל, או קפה הלל ברוטשילד – שהפכו למרכזי עבודה לאומת הלפטופים התל-אביבית.

לכן אני בהחלט מסכים עם הרבה מהנקודות ברשימה. לדאוג להכיר את המלצרים קצת מעבר לרמת ההזמנה האנונימית, למשל, הופך את החוויה לנעימה יותר לכולם. גם ההמלצה לנהל את שיחות הטלפון מחוץ לחדר ולא לנהל פגישות עבודה גדולות מדי הן הגיוניות לחלוטין. עם חלק אני לא מסכים ברמה האישית – כמו ההמלצה על אוזניות מבטלות-רעשים – אבל אחרות, כמו לוודא שאתה משאיר טיפ גדול יותר מה-12% המקובלים, הם בהחלט דרך להביע הערכה לבית הקפה על האירוח הארוך.

אבל עם נקודה אחת של מאליק אני לא יכול להסכים:

Make the baristas involved in your venture – share your news and make them feel part of your struggle.

כאן אפשר לראות את אפקט ה-Silicon Valley Echo Chamber. הנטייה של אנשי הסטארטאפים של עמק הסיליקון, ועוד יותר מכך העיתונאים והבלוגרים של עמק הסיליקון, לחשוב שהם מרכז העולם. אני לא חושב שרוב האנשים באמת יתענינו בהתפתחויות האחרונות במיזם האינטרנט שלך, שאתה בטוח שישנה את העולם אבל בסופו של דבר בסך הכל יהיה עוד מוצר, מגניב אולי, בעולם הטכנו-צרכנות החדש. לדבר עם המלצרים על המיזם שלך נראה לי מקביל למישהו ששולף את התמונות של הילדים שלו בכל הזדמנות. אנשים יחייכו, אבל בפנים יחשבו שאתה טרחן.

אבל מצד שני, יכול להיות שאפקט ה-echo chamber חזק מספיק. יכול להיות שבעמק הסיליקון, שם מאליק גר, כל מלצר ובאריסטה גם מנסה להקים סטארטאפ מחדר השינה, כמו שבלוס אנג’לס כל מלצר הוא שחקן או תסריטאי שמחכה להזדמנות הגדולה. ואולי הם באמת רוצים לדעת, ורושמים הערות בשביל היום שהם יורידו את הסינר מוכתם-הקפה ויעברו לשבת בצידה השני של מכונת האספרסו.

* * *

פוסטים קשורים:

1. שיחה
2. אודות
3. לחץ

השעה שבע בבוקר, ואני סתור-שינה והלום-שיער, יושב לי בבית קפה, מנסה לגרום לאוזניית הבלוטות’ הזו לתקשר עם הטלפון שלי.

לא משימה קשה מדי, על פניו. יש, אחרי הכל, חוברת הוראות מפורטת ומאויירת שמותאמת לכל אדם, בכל שפה, גם אם לא ראה מעולם אוזניית בלוטות’, או טלפון סלולרי, או חוברת הוראות. אבל החוברת בבית ואני, אני בבית הקפה, פרוע-עיניים וטרוט-שיער. ואני לא מצליח לגרום לזה לעבוד.

זה לא מתאים לי, התסכול הזה. לרוב אפשר לגרום לרוב מכשירי האלקטרוניקה לפעול, לפחות ברמה הבסיסית, בלי להעזר בחוברת. יש שפה לדברים האלה. דבר ראשון, לחץ על הכפתור. אם זה לא עזר, לחץ עליו במשך 5 שניות ברציפות. אם לא זה, לחץ על כל הכפתורים ביחד. זה אמור לעבוד עם כל דבר. הבעיה של היא שאני לא יודע אם גוש הגומי שבאמצע המכשיר הוא כפתור או לא, וזה מעוות לי לחלוטין את הטקטיקה. אני מרגיש מאד מתוסכל מכל העניין.

* * *

כשהייתי קטן הייתי הולך הרבה למשחקי וידאו. הייתי משחק הרבה סטריט פייטר 2, אחד מאבות ז’אנר משחקי המכות. מה הפך אותו לאבי הז’אנר? השפה שהוא הגדיר. במשך שנים, יכולתי להשתלט תוך דקות על כל משחק מכות חדש שהגיע. חצי-סיבוב-ג’ויסטיק-נגד-כיוון-השעון ומעיכה פרועה של כפתור ההתקפה, וסביר להניח שיקרה משהו מגניב. קדימה-קדימה-ומכה. למטה-למעלה-ובעיטה. צירופי תנועות ומקשים שסטריט פייטר הפך ל-lingua franca, לשפה האוניברסלית המשותפת של הז’אנר. מאוחר יותר הז’אנר הפך לתלת-מימדי, ודווקא טקן נהיה התקן בנושא.

מיקרוסופט הם הסטריט פייטר של עולם תוכנות ה-desktop. מערך התפריטים שהם ביססו בתחילת שנות ה-90 נהיה אוטומטי. גם בתוכנה שמעולם לא נתקלתי בה אני יודע לחפש בתפריט ה-File, ה-Edit, ה-View. אז נכון שלפעמים מסך ההגדרות הוא תחת Tools –> Options, ולפעמים תחת Edit –> Preferences, אבל הכל בתוך מרחב בעיה מצומצם. ואז בא אופיס 2007, עם הממשק החדש, וטרף את הקלפים. באופיס 2010 הם הבינו את זה, ולמרות שלא ביטלו את ה-Ribbon (וטוב שכך), הם לפחות החזירו את תפריט ה-File.

* * *

אני בבית, כותב את הפוסט הזה ובודק את חוברת ההוראות. צריך להשאיר את הכפתור לחוץ בזמן שמדליקים את האוזניה. מטומטמים. למה להמציא צירוף חדש במקום להשתמש אלה הקיימים? לא עדיף היה פשוט לעשות אחורה-קדימה-מכה?

* * *

פוסטים קשורים:

1. התפתחות של שפה עיצובית

שלט החוצות הזה מציק לי כבר כבר שבועות, ומסיבות דומות לאלה שהפריעו לי בפוסטר של דוקטור פרנאסוס לפני כמה חודשים – בעוד קולין פארל, ככוכב הסרט, מקבל 50% משטח הכרזה ואת שמו בגדול למעלה¹, בעוד הבחורה, אליסיה בכלדה, מתפקדת אך ורק כתמונת רקע חיננית לשמו של הבמאי. ברור ל י שכשחקנית לא מוכרת, יחצ”נים הסרט לא רוצים לשים את השם שלה באופן בולט מדי. אבל אין מה לעשות – אם יש לה תפקיד ראשי בסרט, ועוד יותר מכך – אם יש לה תפקיד ראשי בפוסטר – אני חושב שמגיע לה ששמה יופיע עליו, לא?

* * *

אין לי בעיה עם הפוסטר הזה, האמת – לא עם הפונט המצועצע שמתאים לאופי המחזה, לא לעיצוב הכללי, וגם לא להצגה, שראיתי בכיכוב שמואל וילוזנ’י לפני איזה עשור ומשהו. מה שמוזר לי רק זו הבחירה להשתמש בספרה “2” במקום המילה “שני”, שהיה צורם לי פחות. אני לא יכול שלא לחשוב שישבו להם המעצבים ולא הצליחו להחליט אם זה צריך להיות “שני” או “שתי”, והחליטו לוותר על הדילמה גם במחיר האלגנטיות. או אולי סתם לא היה להם מקום לשלוש האותיות שזה דורש, והם לא רצו להקטין את הכתב.

* * *

ועוד פוסטר שממלא את העיר בימים האחרונים: “חדש מנסטלה – גלידת שמנת אמיתית.”

זה גורם לך לתהות: מה, אם כך, הוא הזבל הרגיל שאתם מנסים לדחוף לנו כל הזמן?

.

1. בונוס: אם תסתכלו אחרי השם שלו, זה נראה בהתחלה כאילו הוא שיחק בסרט בשם “ברווז”

* * *

פוסטים קשורים:

1. ערפדים עליך, שמשון