לפני כמה ימים התפרסם בניו יורק טיימס טור דעה בשם “מותו של ההלך הדיגיטלי”, בו מספיד יבגני מורוזוב את האידאל, שכיכב בשנותיה הראשונות של האינטרנט, של המרחב הקיברנטי כמרחב של שיטוט יחידים בו מהלך לו הגולש העצל בין אתר לאתר, נושם את הארומות המיוחדות של כל עמוד HTML ומופתע מחדש מהפינות הנידחות של הרשת. אבל היום, אליבא דמורוזוב, אנחנו עובדים באופן שונה, באופן בו אנחנו טווים לנו רשת סביבנו, שליבה (לרוב) הרשת החברתית החביבה עלינו, כמו פייסבוק או טוויטר, או קורא RSS, ואנחנו מקבלים אלינו הביתה את התוכן, אחרי שהוא כבר עבר סינונים כדי לוודא שנקבל רק את מה שרצינו. אלמנט החוויה החדשנית אבד.

ומורוזוב, יש לציין, לא מחדש הרבה. עוד ב-2005, לפני שבע שנים(!), כשלושה דורות בשנות אינטרנט, כתב איתמר שאלתיאל כי חווית האינטרנט כבר לא מאופיינת ב-“גלישה” אלא בשוטטות באתרים המוכרים לך, ששמרת בבוקמרקס ושהגדרת כעמוד הבית ושאתה מרפרש כל כמה דקות. האינטרנט גדול-גדול, אבל אתה מסתובב בחלק קטן-קטן שלו.

אני חושב שיש הרבה אמת בטענות הללו, על שינוי אופי הגלישה ברשת, גם אם הן לא לגמרי מסבירות את מלוא החוויה האינטרנטית שלי ושל אחרים. אבל הלך הרוח ללא ספק השתנה, ואני חושב שאפשר לראות את זה בכמה נקודות קטנות וסימבוליות שמבטאות את ההבדל: שמות הדפדפנים.

הדפדפן הגרפי הראשון שאני זוכר את עצמי משתמש בו הוא נטסקייפ 2, או בשמו המלא Netscape Navigator. השם שלו, יחד עם הלוגו (המוצלוח) של הגה הספינה, מעורר בך אסוציאציות חזקות, הירואיות משהו, של מגלי ארצות עומדים על חרטום ספינתם, עיניהם שוזפות נופים אותם לא ראה בן-תרבות מימיו. 

מיקרוסופט, בתורה, לא נשארה חייבת, ופצחה במלחמת הדפדפנים הגדולה עם Internet Explorer, הדפדפן שכבש את השוק, קבר את נטסקייפ, והפך בתורו לדינוזאור מאובן שמיקרוסופט עדיין מנסה לרענן ולחדש עם גרסה 10 הבאה עלינו לטובה. אבל אקספלורר מרגיש מיושן לא רק בגלל הטכנולוגיה שלו וחוסר התאימות לסטנדרטים מודרניים של פיתוח אתרים, אלא גם בגלל השם שלו. מה שבאמצע שנות ה-90 היה סמל נוצץ-עיניים למרחבי האינטרנט הבתוליים הפך בימינו לשם מסורבל ומייגע.

המתחרים, בינתיים, מתהדרים בשמות קצרים וקליטים, ובעיקר אבסטרקטיים יותר: פיירפוקס לא משקף שום דבר חוץ מחמידות של הפנדות האדומות. כרום ואופרה לא אומרים ממש שום דבר (אם כי ראוי לציין שאופרה קיימת עוד מימי נטסקייפ), וספארי של אפל הוא בכלל מקרה מעניין, כי יש לו שם מודרני ומנותק, אבל מתהדר עדיין בלוגו של מצפן, המרמז על השורשים האוטופיסטים של הדפדפן – של שוק הדפדפנים כולו – כפותחים פתח לעולם חדש מופלא.

* * *

פוסטים קשורים:

1. ענן-בוסר
2. הודעה מנהלתית: בעיות RSS
3. כרום, גריז, פייסבוק, גוגל.

כל דיסיפלינה, באשר היא צריכה שפה משותפת. מומחים בכל תחום חייבים עולם משותף שבעזרתו אפשר להעביר ידע צבור באופן תמציתי ויעיל, שמאפשר לסנכרן חוויות אישיות ושונות לצורה אחידה המובנת ע”י כולם. בתחום בריאות הנפש, השפה הזו מוגדרת ע”י ה-DSM, המדריך הסטיסטי לאבחון מחלות נפש, המפורסם ע”י איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי, ומאפשר לפסיכיאטארים, פסיכולוגים, גורמי ממשל ורגולציה, חברות ביטוח ויצרניות תרופות לדבר בשפה משותפת.

אפשר לכתוב ספרים שלמים על נושא ה-DSM ומדריכים דומים, כמו ה-ICD (International Classification of Diseases) שמפרסם ארגון הבריאות העולמי של האו”ם ומספק סטנדרטיזציה של מחלות בכל העולם. יש הרבה מה להגיד על הפוליטיקה שנכנסת למדריכים כאלו, שיכולים במחי קטגוריה להפוך מה שפעם היה סתם אידיוסינקרטיות למחלת נפש, משהו שדורש טיפול, וחשוב מזה – משהו שנושא עמו תווית של “משוגע”. אבל לא לזה התכנסנו היום¹.

מה שבאתי לדבר עליו הוא המהדורה העתידית של ה-DSM, החמישית, אשר צפויה לצאת בשנת 2013. מעבר לכך, אני רוצה להתעכב רק על השם של המהדורה, ועל ההבדל בינו לבין המהדורות הישנות.

המהדורה הנוכחית, הרביעית, התפרסמה ב-1994 ועודכנה בשנת 2000. היא מכונה DSM-IV, וממשיכה מסורת בת 50 שנה של כינוי ה-DSM באות הלטינית שלה. המהדורה החמישית, לעומת זאת, שינתה את הנורמה, וצפויה להתפרסם תחת השם DSM-5. לפי ויקיפדיה, היא היתה אמורה להתפרסם במקור תחת הספרה הרומאית, ועדיין אפשר למצוא מאות אלפי מאמרים חדשים שמשתמשים בנוסח הישן, אבל השם הרשמי הוא עדיין DSM-5, והאתר לא מכיל התייחסות רשמית, שמצאתי, לשינוי השם.

אז למה שינו את השם, ועוד שינוי כזה מינורי? אני לא יודע, אבל אני יכול לנסות לנחש. במשך מאות שנים, לטינית היתה השפה המועדפת על מלומדים בכל רחבי אירופה, וההשפעה שלה, החל מהאימפריה הרומית אל תוך הכנסיה ומשם אל מנגנוני האקדמיה והמדע, היתה עצומה. במשך מאות שנים לדבר לטינית היה סימן להשכלה מקיפה, ולכן אין פלא שמונחים רבים בעולם הרפואה, כמו גם רפואת הנפש, עדיין מבוססים על לטינית. אבל בכמה העשורים האחרונים יש טרנד של דה-לטיניזציה של הרפואה. האנגלית, וספציפית האנגלית האמריקאית, היא כבר מזמן השפה של המשכילים בכל הדיסיפלינות החדשות כמו הנדסה ומחשבים, ואפשר לראות קריאות לזנוח את הלטינית המבלבלת בתחומים כמו רפואה, בוטניקה, ואולי גם משפטים, אבל לא מצאתי סימוכין לזה.

אז נכון, אפשר למצוא תלונות על כך שהלטינית והיוונית יורדות מתכנית הלימודים עוד מלפני 80 שנה. ונכון שה-ICD, המקבילה הגופנית של ה-DSM, משתמשת בספרות ערביות כבר מהמהדורה הראשונה בשנת 1900 (אז עדיין ראשי התיבות ייצגו את המשפט המורבידי יותר International List of Causes of Death). אבל ההרגשה שלי היא שבאמת ירדה קרנה של הלטינית, עם השענותה על מקורות סמכות עתיקים, בתור חותמת האיכות וההשכלה בחברה המערבית. אם זה טוב או רע, זה כבר באמת מעבר לפוסט הזה להגיד.

1. ומי שכן רוצה לקרוא על זה מנקודת מבט אקדמית, אני ממליץ על הספר Sorting Things Out של ג’פרי באוקר וסוזן לי סטאר, ספר שקראתי לקורס באוניברסיטה לאחרונה, ומספק ניתוחים מעניינים של ה-ICD

* * *

פוסטים קשורים:

1. שיחה
2. חופש הדיבור לעומת עבירת ההשתקה

אחח, ביסלי, ביסלי. אחד המותגים המוצלחים והותיקים בשוק. למה אתם מתעקשים להרוס אותו, אסם? מה הוא עשה לכם רע?

כבר כתבתי על ביסלי בעבר, כי אני חושב שהוא דוגמה נפלאה לבנייה של מותג. יש לך מגוון של טעמים ככה שאנשים שונים יכולים לאהוב ביסלי גם אם הטעם שלהם שונה. יש להם צורות שונות, מה שמוסיף playfulness לחטיף, מאפשר לך לבנות מהם דברים (גלגלי פיצה מחוברים בצירי פלאפל, למשל). וכמובן, בצק מטוגן עם מונוסודיום גלוטומט, בשביל ההתמכרות. ועד כמה שאני חושב שהטעמים החדשים שמגיעים חדשות לבקרים הם חסרי יחוד או עניין יחסית לטעמים המקוריים (או לטעמים האבודים המיתולוגיים, שום-בצל וטאקו), הם עושים עבודה נהדרת בלשמור עניין במוצר. אני יודע על עצמי לספר שאני לא יכול לעמוד בפני איזוטופים חדשים של מוצרים קיימים. קוקה קולה וניל? פסק זמן לימון? אוזני המן במילוי כבש? Bring it on!

אבל אז מה באים אסם ועושים לי? את זה הם עושים:

ספין-אוף. הם עשו ספין-אוף לביסלי, סדרה חדשה, מקבילה, של חטיפים מלוחים תחת השם “ביסלי יאללה”, עם אותן שתי דמויות מעצבנות מהסדרה הראשית. ובשלושה טעמים – “חריף”, “ברביקיו אמריקאי” (אמריקאי? באמת?) וכמובן, “טבעי”, שהוא כנראה אמור להיות בטעם של חיטה. עדיף, עדיין, על טעם של קונוס. רכשתי את שלושתם, ואני יכול להעיד על משיכת כתפיים קולקטיבית שנרשמה בקרב הטועמים. החריף לא חריף, הברביקיו לא אמריקאי (אבל מזכיר קצת את הביסלי ברביקיו הרגיל), והטבעי? ובכן, יש לו טעם מובהק של בצק מטוגן ומונוסודיום גלוטומט. כמו שסבתא היתה מכינה.

אבל הדבר הנוראי באמת שהם עשו כאן זה לזרוק לפח את התרומה הבולטת של הביסלי לשוק החטיפים הישראלי, והוא השפה העיצובית של החטיף. גריל הוא בצורת פוזילי מסולסל, בצל הוא טבעות. גם מותגי הבית של רשתות השיווק ידעו לא לשחק עם זה, פן יבלבלו את הלקוח המתוסכל שמזמן איבד אמון בשם של החטיף, ומזהה אותו ע”פ צבע האריזה וצורתו. אבל תראו איך נראים הביסלי יאללה החדשים:

אתם יכולים לזהות מה כאן הטבעי, מה החריף ומה הברביקיו אמריקאי? כמובן שאתם לא. אי אפשר. כולם נראים אותו הדבר, חוץ מהחריף, שהוא קצת כהה יותר (שני העליונים משמאל). בשביל היכולת התיאורטית לטבול את הביסלי בדיפ, הם זרקו לפח ארבעים שנה של בידול!

אני מבין למה חברה תיקח מותג מוצלח ותשתמש בו למוצרים אחרים. עלית עשתה את זה עם פסק זמן בהצלחה לא מבוטלת. אבל כאן לא ברור מה ההבדל בין הביסליים החוורים הללו לבין המקור. לבלוג זה לא נותר אלא לפסוק: שערוריה!

* * *

פוסטים קשורים:

1. יומן צריכה: ביסלי אנונימי
2. על פרוורים וערבים

בימינו, שנת 2012, כבר ברור לרוב מי שטרח לחשוב על זה שיש איזשהו קצר בהנחות היסוד של אנשים בנוגע לפרטיות באינטרנט. כבר נתקלתי בלא מעט מקרים של אנשים ששיתפו מידע בפייסבוק בלי לחשוב על ההשלכות של לאיפה המידע הזה יגיע, כמו המקרה שהזכרתי בביקור שלי בפודקאסט הכוורת (פרסום מוצלב חסר בושה!). ומנגד, אנשים בקצה השני של הספקטרום, מצד שני, כבר מספידים את הפרטיות, ואומרים שכל מי שרוצה לשמור על פרטיות, שלא יעלה את המידע שלו לאינטרנט. אני, יש לציין, לא מהאנשים הללו. אבל לא על זה באתי לדבר היום.

נחזור למקרה שעליו דיברתי בפודקאסט לעיל בתור מקרה מבחן. סטייסי שניידר, מורה אמריקאית בבית ספר יסודי, פרסמה ב-2006 בעמוד המייספייס שלה (אמרנו כבר 2006, כן?) תמונה שלה מחזיקה בכוס משקה אלכוהולי. שניידר לא חשבה על ההשלכות האפשריות אם התמונה הזו תחשף לאנשים מחוץ למעגל החברים שלה, והיא כמובן נחשפה, והובאה לידיעת מנהל הבית-ספר, והיא פוטרה. מקרים דומים רבים התרחשו מאז: החל מחברות ביטוח שבולשות אחרי פרופילים של מבוטחים, ועד מעסיקים פוטנציאליים שמסתכלים בחשבונות הפייסבוק של המועמדים.

עד יעשיו, רוב השיח סביב הנושא הזה, לפחות שאני נתקלתי בו, הוא סביב האחריות של הנבלש על המידע שלו. האם שניידר נהגה בחוכמה כשפרסמה את התמונה? האם היה עליה לאבטח יותר את הפרופיל שלה? האם כל סטטוס ותמונה שלי צריכה לעלות לפייסבוק מתוך הבנה שכל מעסיק פוטנציאלי יראה אותה, או שאפשר למצוא פתרונות טכנולוגיים שינעלו את המידע כך שיחשף רק לחברים. הפוקוס הוא סביב האחריות, היכולת והמודעות של האדם על המידע האישי שהוא חושף ברשת. אבל לאחרונה הציקה לי גם הסוגייה של הזכות של הבולש לגשת למידע. הזכות החוקית, אולי. המוסרית, כנראה. והנימוסית.

הרי אם לא אבטחתי את פרופיל הפייסבוק שלי, אין שום מניעה טכנולוגית שמעסיק פוטנציאלי יחטט לי בפרופיל. זה יקח בדיוק דקה. חיפוש אחר השם יוביל כל אחד מיד לפרופיל, ומשם אפשר לחפור בהיסטוריה שלי, באירועים שבהם נכחתי ותמונות שבהן תוייגתי, לעיתים בליווי בקבוק בירה או שניים. ואף אחד לא יחשוב שיש כאן אקט בעייתי. הרי אני זה שהעלתי, אני זה שתייגתי, אני זה שלא נעלתי, לא?

אבל תחשבו כך: נגיד שבסוף ראיון העבודה הייתי שוכח את הטלפון הסלולרי שלי במשרד. האם המעסיק הפוטנציאלי יכול לחטט לי בטלפון, להסתכל על הודעות ותמונות? עזבו שניה את האפשרות שהטלפון נעול או מוצפן, האם זה ראוי? כי מה ההבדל בין טלפון שששכחתי על שולחן לבין פרופיל ששכחתי לנעול לגישה לחברים בלבד? נכון, לגשת לפרופיל זה קל יותר. ואנחנו התרגלנו לכך שאם משהו הוא באינטרנט ולא מוגן בסיסמא, אז אין שום מניעה לא לגשת אליו. לכן גם כ”כ הרבה אנשים מורידים סרטים ומוזיקה בלי רגשות אשם – כי הם שם. אבל האם אנחנו לא מכפיפים כאן את המוסר, או את הנימוסים, לפרמטר הטכנולוגי של נגיש/לא נגיש? אם היומן האישי של מישהו היה מונח מולנו, זמין ופתוח, זה היה הופך את החיטוט בו ללגיטימי? ואם נקצין את הטיעון – אם אני לא נעלתי את דלת הבית שלי, זה אומר שחוקי ולגיטימי להכנס אליו? הרי עבירת הפריצה לא מחייבת גם גניבה, נכון?

מבחינה חוקית אין לי מושג מה הסטטוס של רשתות חברתיות לא נעולות. אני לא יודע מה התקדימים בנושא, ואם יש למישהו תובנות על הצד המשפטי, אני אשמח לשמוע. אבל מהבחינה החברתית אני מרגיש שיש כאן העברת מלוא האחריות אל הפרט המתגונן, תוך כדי הורדת אחריות מוחלטת מהשואף לפגוע בפרטיות. זה לא לגמרי מפתיע, לאור העובדה שיש יותר ערך כלכלי בפגיעה בפרטיות, אבל זה בהחלט לא מחויב המציאות.

* * *

פוסטים קשורים:

1. תפתחו חשבון בפייסבוק. זה לא כזה נורא
2. מגדל קלפים
3. פרוטוקולים עממיים

לפני כמה שנים כתבתי סמינר בבלשנות על נושא היופמיזמים, שפה מכובסת. למרות שלא יצאו לי תוצאות מעניינות או משמעותיות מהמחקר, הטענה הבסיסית עצמה עדיין מעניינת, לדעתי: שביטויים יופמיסטים של שפה מכובסת (כמו “הלך לעולמו” או “נוחיות”) באים כדי למלא צורך חברתי של המנעות מטאבו, אבל עם הזמן, המונחים עוברים קונבנציונליזציה, כלומר נכנסים לשפה כביטויים בפני עצמם ולא רק כמעטפת לביטוי אחר, ואז הם נהיים גסים בעצמם – ואז צריכים יופמיזמים חדשים סביבם. דוגמא קלאסית היא המילה “זין” לאבר המין הגברי, שבהתחלה היתה רק אות קיצור, ז’, למילה הגסה האמיתית (או “זרג” או “זנב”, על בסיס schwanz הגרמני. האטימולוגיות מטושטשות). אבל עם הזמן ה-”ז’” הפך ל-”זין”, ונהיה גס בפני עצמו.

אז למה נזכרתי פתאום בסמינר מלפני שלוש שנים? פוסט קצר בחדר 404 של עידו קינן מדגים את התופעה הזו באופן משעשע:

יש לציין שבכדי לפגוע באופן מינימלי בעובדי החברה הוחלט על התייעלות נמוכה מחברות המדיה האחרות, שקיצצו ב-10%.

הציטוט הזה, של אתר חדשות הספורט וואן, מראה שהמילה “התייעלות”, מילה מכובסת לפיטורים הבאה להציג אותם כאקט חיובי. כבר עברה קונבנציונליזציה והיא שוות ערך לחלוטין למילה פיטורים. עד כדי כך שוואן מסוגלים להשתמש בה כמילה עם מטען שלילי, דבר שצריך לעשות באופן מדוד ומינימלי כדי להמנע מפגיעה, ולהשתמש בה באופן שקול ל-“קיצוצים” בסוף המשפט.

עידו קינן רואה בזה אבסורד, אני רואה בזה תהליך טבעי של השפה. אתה לא יכול לכבס מילים עד אינסוף. בסופו של דבר הן דוהות.

* * *

פוסטים קשורים:

1. “ההומור שלנו מתדרדר”
2. מיפוי קונוטציות: מעבדה
3. תוכן גולשים, למען השם!

במסגרת השטף הבלתי פוסק של סיכומי סוף שנה שממלא כל חלקה טובה ורעה בחודש דצמבר, המגזין של הניו-יורק טיימס פרסם לפני שבוע כתבה קצרה – קצרצרה, אפילו – ולא מאד מורכבת, שבכל זאת הפתיעה אותי, ועוררה בי תגובה חזקה מציפיתי.

הכתבה – LastTweet# – היא ריכוז של שמונה ציוצים בטוויטר, בעיקר של סלבריטאים, שמתו זמן קצר לאחר העדכון. חלק מהעדכונים מודעים למצבם – כמו זמרת הפאנק פולי סטיירין שגססה מסרטן, או העיתונאי טים הת’רינגטון שדיווח מלוב תחת אש חיה של חייליו של קדאפי. רובם היו ציוצים תמימים, יום-יומיים לחלוטין, של אנשים שלא יודעים שזה יהיה הדבר הבנאלי האחרון שהם ישדרו לעולם. הסקסופוניסט קלרנס קלמונס התלהב מסיום העונה של American Idol. אליזבת’ טיילור קישרה לראיון שערכה עם קים קרדשיאן. הקומיקאי פטריס או’ניל קיטר על AT&T, מפעילת הסלולר שלו. סתם ציוץ של חול.

אבל מה יוצא דופן כאן? למה הכתבה הזו תפסה אותי כל-כך? אני חושב שיש כאן שני עניינים שקשורים ספציפית לטוויטר, דומים אבל נפרדים. הראשון הוא שטוויטר הוא עדיין מדיום מאד צעיר. לא רק שהוא קיים מעט זמן, גם הקהל שלו נוטה להיות צעיר יחסית, אם כי זה כבר הרבה פחות נכון מבעבר. לכן זה מוזר לחשוב על זה שמשתמשי טוויטר יכולים למות. אנחנו לא נופתע לקרוא את המכתב האחרון שכתב אדם לפני מותו. גם לא לראות תמונות אחרונות שלו, או את הראיון האחרון שנתן לטלוויזיה יומיים לפני שמצא את מותו. אבל ציוץ? עדכון סטטוס בפייסבוק? עוד לא מתיישב טוב. התחושה הזו תיעלם, כנראה, ברגע שטוויטר ישתלב לו טוב טוב בהלכות החיים שלנו. אבל בינתיים, זה פשוט מוזר לחשוב על זה.

הדבר השני הוא קצת יותר ספציפי לטוויטר, עוד יותר מאשר בפייסבוק אפילו. הסיבה כאן היא האופי של טוויטר כאזור של הווה מתמשך, כפי ששחר כתב כאן. סביבה שבה אין עבר ואין עתיד. יש רק את הציוץ ואת השיחה, אבל הזכרון מתפוגג ושום דבר שקרה לפני יותר משבועיים לא קיים יותר. בסביבה כזו, עוד יותר קשה להסתכל על טוויט ולמקם אותו בצורה כ”כ חזקה בזמן, במהות של המצייץ. זה הציוץ האחרון של אותו אדם. לא יהיו עוד. הוא Fixed point in time באופן שהציוצים הרגילים אף פעם לא יכולים להיות. אבל אפילו את זה הוא לא יכול להיות כמו שצריך, כמו שאפשר לראות מהטוויטר של הראפר Heavy D, שנמחק זמן קצר לאחר מותו, כנראה על ידי חברים או קרובי משפחה. מנגנון הריטוויט “החדש” של טוויטר (כבר לא כזה חדש, אבל הכל יחסי, לא?) לא יוצר ציוץ חדש אצל המרטווט, אלא רק הפניה לציוץ המקורי. כשהחשבון המקורי נמחק, כך גם כל הריטוויטים שלו. אם כולם היו עובדים עם המנגנון הזה, אז הרבה מהנוכחות של Heavy D בטוויטר היתה נעלמת, רטרואקטיבית, כשרק התגובות אליו נשארות, תלויות באוויר, דיאלוגים לאדם אחד. אבל לא כולם עובדים עם מנגנון הריטוויט המובנה, שלא מאפשר להוסיף הערות משלך לציוץ, או שסתם עובדים עם תוכנות ישנות, ולכן יש לנו עוד שאריות של אותו ציוץ, שמקבעות אותו בזמן. בניגוד לתכנונים של טוויטר.

* * *

פוסטים קשורים:

1. בראשית היה ה-Hashtag
2. כמה מחשבות על התבגרות
3. משל הקוטג’ הארור

[האקלקטיקה שמחה לארח את דורי אורין, מעצב, שותף ומיסד קבוצת Umamy וחבר לספסל הלימודים]

השכלה אקדמית, כך אומרים, מרחיבה את אופקיך ומאפשרת לך ללמוד דברים חדשים שלא ידעת. אבל היא גם מאפשרת לך, לפעמים לדעת טוב דברים שכבר ידעת.

במסגרת לימודי בתוכנית למדע חברה וטכנולוגיה, נתקלתי בבעיה מתחום עיצוב הממשקים: כיצד ניתן לעצב ממשק אשר יבטיח שכל משתמש הדיוט יוכל להפעיל מיקרוגל לחימום למשך עשרים ושלוש שניות בדיוק?

בבעיה, אגב, לא נתקלתי כחלק ממהלך הלימודים הסטנדרטי, כי אם חלק מהבילוי בקפטריה. (אם מחשיבים את הקפה+קרואסון בקפיטריה בילוי, ולא נניח, הוצאת שם רע למושג “קרואסון”, ופגיעה בשמו הטוב של ה”הפוך”).

כפי שניתן לראות בתמונה. מפעילי הקפיטריה מצאו פיתרון, לדעתי מבריק, לשימוש במיקרוגל סטנדרטי בכדי לאפשר למגוון הסטודנטים לחמם את הרכישות (לא ממש קרואסון כבר אמרתי?) מבלי להטריד את העובדים אלפי פעמים בשאלות “כמה זמן?” “חימום או הפשרה?” או “איך מפעילים את המיקרו כאן?”

כמעצב, אתה חושב (או יותר נכון בטוח) שהחכמה כולה נתונה אצלך. מקרים מעין אילו מזכירים שמי שבאמת יודע הוא המשתמש.

כרווח נוסף אפשר לראות כאן את שבחי הגמישות. אם היו מתעקשים לחמם במשך 20 שניות, סידור המספרים היה הופך נח הרבה פחות. הקרואסון אמנם מתחמם 3 שניות נוספות. אך הפשטות, אין כמוה.

* * *

פוסטים קשורים:

1. שווה אלף מילים
2. חמש שבעים וארבע, שלושים לשמיני, שמונה ושלושים
3. שפת הכפתורים הנעלמה

באיחור אופנתי, הלכתי סוף סוף לתערוכת אמנות הרחוב בביתן הלנה רובינשטיין, שנמצא חמש דקות הליכה מהבית שלי, אבל כבר חודשיים אני מצליח לא למצוא את הזמן ללכת. וחבל. התערוכה נהדרת, ומומלצת בחום. רק עוד שבועיים עד שמפרקים אותה!

אחד הדברים המוצלחים בתערוכה היא עד כמה היא באמת מחוברת למה שקורה ברחובות – ועל קירות – תל אביב. לא הכרתי את השמות של רוב האמנים שמוצגים שם, אבל זה לא הפריע לי להכיר את היצירות שלהם. “אה, הוא זה שעשה את אנשי הלגו בכיכר דיזנגוף”. “או, ראיתי דברים של ההוא על הקיר בדרך לעבודה”. לאמנים שנבחרו יש נוכחות יום-יומית בעיר, החל מהחתימות של Know Hope ועד ל-Jesus ההפוך של זירו סנטס. זה מעניין לראות את היצירות הללו בפורמט של תערוכה, מורחבות, מוגדלות ויוצאות מגבולות הקיר, ועם טקסט מלווה ומסביר שנותן קצר הקשר. זו תערוכה שכתל-אביבי¹ אני הרגשתי שהיא מדברת אישית אלי, על המרחב העירוני שלי.

* * *

אני לא יודע בדיוק מתי זה קרה, כנראה לאורך השנה האחרונה, אבל עיריית תל אביב החליפה את רוב עמודי הפרסום ברחובות ובשדרות בעמודים חדשים, הכולאים את המודעות מאחורי מנעול, בריח וסורגי פרספקס שקופים. המטרה, אני מניח, היא להפוך את העמודים לכלי פרסום להודעות “רשמיות” של העיריה, של גופים ציבוריים, ושל מי שיש לו כסף, יש להניח, לשלם על פרסום. התוצאה, לעומת זאת, היא שאני הפסקתי להסתכל על עמודי הפרסום, כי כבר אין בהם שום דבר מעניין. לא הודעות על הופעות, לא שיעורים פרטיים בספרדית או קבוצות דיון מטפיזיות. זה נכון שההודעות שורדות עכשיו יותר מאשר יומיים לפני שהן מתכסות בכרזות אחרות, אבל מה זה עוזר, אם הן לא מעניינות מלכתחילה?

* * *

אחד האלמנטים המרכזיים בכל המחאות של החודשים האחרונים, בארץ ובחו”ל, הוא הנוכחות. נפרוס את האוהלים שלנו בשדרה, שיראו אותנו. אנחנו ה-99%. מי שלא נראה, לא קיים. אמנות רחוב היא חלק בלתי נפרד מזה, מלשים את הכח לעצב את העיר בידיים אחרות. ולוחות המודעות העירוניים הם דרך לקחת את הכח הזה, בדיוק כמו שמדבקות על אופניים הופכות אותו לרכוש ציבורי. גרפיטי הוא אמצעי העצמה.

אבל כמובן, זה מאד נחמד לדבר על “ביזוריות” ו-“דמוקרטיזציה של המרחב”, אבל בסופו של דבר, לא אני זה ששולט על המרחב. כמו שאין לי את הסמכות החוקית לשנות את המרחב באופן רשמי, אין לי גם את הכשרון האמנותי להשאיר חותם משמעותי על קירות העיר. אני לא צריך להיות נבחר ציבור או פקיד עירייה כדי להצטרף לשורותיהם של Klone או PixelsNinja, או אפילו של האמנים האנונימיים והפחות בולטים, אבל זה עדיין רק מחליף מחסום אחד באחר, גם אם אחד שפתוח עקרונית לכולם, אבל מסנן ע”פ כשרון טבעי, לא קריטריון מעשה ידי אדם.

אבל גם זה לא ממש נכון. יש קטגוריה שלמה של אמנות רחוב שלא דורשת הרבה מיומנות טכנית, וזה כל ז’אנר ה-sign busting. למיכאל זילברמן בבלוג הגרפיטי התל-אביב הנהדר שלו, GraffiTLV, יש דוגמאות אין-ספור למניפולציות שאנשים עושים לכיתוב “עם ישראל חי” שאפשר למצוא בכל פינה, החל מ-“עם ישראל סחי” וכלה ב-“עם ישראל מחטט בפחים” (והחביב עלי – “עם ישראל משחית גרפיטי"). יש גם דוגמאות נהדרות למשחקים על תמרורים (כמו זה בצד שמאל, שמצאתי בסיאטל לפני כמה שנים), או התמונות המפוקסלות של יוחאי מטוס ומיכל צדרבאום שמצאו את דרכם לשלטי רחובות בתל-אביב לפני כמה שנים. הפעולות הללו לא דורשות הרבה כשרון טכני או יכולת ציור. הם דורשים רעיון יצירתי, זה כן. והם דורשים יכולת מינימלית עם טוש או דבק או מדפסת צבעונית, כן. אבל יותר מכל, הם דורשים לעשות איזה סוויץ’ במוח שיאפשר לי להרגיש שאני יכול לצאת ולשנות משהו בסביבה. ואני לא שם. עדיין. אבל להסתכל על התערוכה הזו עורר בי שוב את החשק לנסות.

1. ויש גם קצת נציגות חוץ-תל אביבית, ספציפית של Broken Fingaz החיפאים

* * *

פוסטים קשורים:

1. הליכה בעיר זרה
2. יומן הֵלֶך
3. עיר חטאים

אנדי באיו, בלוגר תקשורת וטכנולוגיה פופולרי והכותב מאחורי Waxy, פרסם בסוף השבוע פוסט מעניין, No Copyright Intended, על היחס של צעירים לזכויות יוצרים. נקודת ההתחלה שלו היה פרוייקט שהועלה לפני כמה שבועות, המסדר מחדש את ספרות זולה, סרטו של טרנטינו, על פי סדר כרונולוגי של אירועים. באיו יוצא מהמקרה הזה, שבאופן פלאי עדיין לא הורד מיוטיוב עקב הפרת זכויות יוצרים, כדי לנתח את היחס של צעירים לזכויות יוצרים.

הטענה של באיו פשוטה: צעירים אשר נולדו לתוך המציאות הטכנולוגית המקוונת – כמו האחראי לרימיקס הנ”ל, אשר באיו משער שהוא בן 16 ע”פ שם המשתמש שלו – גדלו עם הנחות שונות על המהות של זכויות יוצרים. מאות אלפי סרטונים מועלים ליוטיוב אשר מכילים דיסקליימרים כמו “אין כוונה להפר זכויות יוצרים”, כאילו עצם הדיסקליימר מספיק כדי לגרום לכך שלא תהיה הפרה. אבל לא מדובר כאן סתם בנסיונות כסת”ח, אלא בצעירים רבים שמאמינים באמת ובתמים שעיבוד של יצירה קיימת – תוך מתן קרדיט למקור וללא כוונות רווח – הוא דבר חוקי לחלוטין. באיו מייחס את זה להתבססות של Remix Culture, תרבות הסימפול והשיתוף והעיבודים המחודשים שלורנס לסיג כתב עליה, אשר הפכה לצעירים – אנשים אשר גדלו על יוטיוב ונאפסטר – למובנת מאליה.

* * *

עד כאן, נחמד ומעניין. באיו ללא ספק נמצא בלב תרבות הרימיקס הזו, בתור האוצר של Waxy Links, בלוג קישורים לאתרים, ממים, סטארטאפים ונושאים אחרים שמעניינים אושיות רשת כמוהו. אבל אז באיו הולך צעד אחד הלאה, וכאן כבר יש לי בעיה איתו.

כל מי שהיה בן 12 ב-2005, כשיוטיוב הושק, הוא עכשיו בן 18, ובעל זכות הצבעה. תוך כמה שנים, הצעירים הללו יתחילו להשפיע על דפוסי הצבעה. חוקים שהיו רלבנטים לדורות שלפני יהיו פחות רלבנטיים אליהם, ותוך כמה שנים מציע באיו, אבל נמנע מלהגיד במפורש, חוקי זכויות היוצרים יזכו לתיקון-העשרים-ואחד-לחוקה משלהם, וכמו חוקי היובש יהפכו להיות אפיזודה תמוהה מהעבר.

ואני בהחלט מבין לליבו של באיו. אני אמנם לא הייתי בן 12 ב-2005, אבל כן גדלתי יחד עם תרבות הרשת, ואם נחבר את זה לזלזול הכללי בזכויות יוצרים בישראל, נקבל גישה שלא שונה בהרבה: אם אני יוצר עבודה נגזרת, נותן קרדיט כראוי ולא מנסה להרוויח מזה כסף, איזו סיבה יש שזה לא יהיה חוקי? אולי אני (בן 32) יוצא דופן כאן, כמו גם באיו (34) ולורנס לסיג (50), אבל הצעירים, דור היוטיוב, הם עוד מעט יקומו וישנו סדרי עולם, לא?

אז זהו, שלא. לפחות לא נראה לי. אני חושב שבאיו סובל כאן מאפקט תיבת התהודה, שבו הקהל שאליו הוא מדבר כ”כ דומה לו, שהוא מקבל את ההרגשה שכל העולם כמוהו. באיו נמצא בלב הניו-מדיה, וקשה לו לראות שאולי לא כל העולם – ואפילו לא כל בעלי זכות ההצבעה בארה”ב – נמצאים באותו מקום כמוהו.

בנוסף, הטיעון של באיו סובל באופן קיצוני מהטיית בחירה. הוא רואה מאות אלפי סרטונים שהועלו כשהם מלווים בטענה שהם צריכים להיות חוקיים. הוא מקשר אל מאות יוצרים שמפיקים יצירות מופת מתרבות הרימיקס, השכבה העילית של תרבות הרימיקס. הוא מקבל עשרות תגובות – בין השאר לפוסט הזה שלו – שמגבות את האמונה שלו שהצעירים תומכים ברפורמה מקיפה של חוקי זכויות היוצרים. וכל זה יוצר אצלו את ההרגשה שזה הלך הרוח הנפוץ. אבל זה נגרם בגלל שהאנשים אליהם הוא חשוף הם האנשים שמלכתחילה נמצאים בקבוצה שלו, שתומכת במהלכים הללו. מי שיש לו את הידע, את ה-technological savvy להעלות יצירות מרומקסות ליוטיוב נמצא מראש בקבוצה מובחנת, בחוד החנית. מי שקורא את הבלוג של באיו, כנראה יש לו עניין בתרבות רשת. אבל מה עם כל האנשים האחרים, שלא נכנסים למדגם? מה עם כל מי שצופה בסרטונים ביוטיוב אבל לא יחלום להעלות אחד בעצמו? מה עם מי שאפילו לא יצפה בקליפים, אלא יכנס להולו או ישלם לנטפליקס? מה עם האנשים, רחמנא לצלן, שבכלל לא מתחברים לאינטרנט, ולא חיים בארה”ב?

אני חושב שמשאל אמיתי, מקיף, יגלה שאחוזים נרחבים בציבור אדישים לסוגיה שבאיו רואה כמרכזית כל-כך, ואחוזים לא מבוטלים אחרים מתנגדים לליגליזציה של הרימיקס. הגיל משחק כאן תפקיד, ללא ספק, אבל זה לא עניין דורי מובהק, ולא מהפכה של הצעירים. גם חוקי היובש שהוא מביא לא ממש מייצגים הבדלים דוריים. שלוש-עשרה שנה עברו בין התיקון השמונה-עשרה לחוקה, שאסר על מכירת אלכוהול, ועד ביטולו עם התיקון העשרים-ואחד. לא התחלפות של דור, אלא חוסר ההצלחה של המדיניות, הצביעות המגולמת בה, והכח שהיא נתנה דווקא לפשע המאורגן כספק האלכוהול המוביל. אם תהיה התגייסות בציבור לשינוי חוקי זכויות היוצרים, זה לא יהיה רק בגלל שהצעירים יעלו לשלטון (גם אם יש בסיס לטענה שהצבעות מתחלקות על בסיס גיל), אלא שהדברים האלה יגיעו כי פלחים גדולים יותר ויותר מהאוכלוסיה ידרשו אותם, וכי אינטרסים כלכליים יאפשרו אותם, ובגלל אלף ואחד סיבות – אבל אף אחת מהן היא לא פשטנית כמו זו של באיו.

* * *

פוסטים קשורים:

1. קול באמזונה ערווה
2. בנבכי הרכילות
3. זה לא חייב להיות ככה

אני עמוס בדד-ליינים בלתי סבירים בעבודה, בלימודים ובמחויבות אחרות, אותן אני חייב לסיים לפני הטיול הממשמש-ובא לאנגליה בהמשך השבוע. לאור זאת, זה לא מפתיע למצוא אותי משוטט בעמודי שיחה נידחים בויקיפדיה, ונתקל בכמה תופעות שמשעשעות אותי בשעת לילה מאוחרת.

העמוד אליו אני נטפל הערב הוא העמוד המוקדש למילים באנגלית להם אין אף חרוז. למרות שגם אני, כמו רבים, ביליתי שעות בצעירותי בלנסות למצוא חרוז ל-silver או orange, אני עדיין חושב שהערך הזה בויקיפדיה סובל מבעיה חמורה של חוסר רלבנטיות, חוסר חשיבות, וקבעון מחשבתי שמוביל לאינרציה. אבל על זה – בהמשך.

נתחיל בכך שהערך נפתח ברשימה נרחבת של מילים שדווקא יש להן חרוז, אבל הוא נידח במיוחד. אפשר למצוא כאן את כל החשודים המידיים, כמו silver שמתחרז עם  chilver, טלה ממין נקבה, ו-orange האיקוני, שמתחרז עם (אני לא ממציא את זה!) Blorenge, גבעה בויילס. כאן אני רואה הרבה מאד טעם לפגם, אם אנחנו מתחילים לחרוז עם שמות של מקומות ודברים, Proper nouns. אז כבר אין לנו שום מעצורים או מגבלות, ולכן שום משמעות לרשימה הזו. הרי גם אם angst עדיין פותחת את רשימת המילים הבלתי-מחורזות, אני יכול מחר להקים סטארט-אפ בשם “smangst”, שם שלא ירים אף גבה בשוק ההי-טק העכשווי – לגרום לטקראנץ’ או עיתון כלכלי כלשהו לכתוב עלי, ולהעיף את המילה מהרשימה.

* * *

אבל משהו הפריע לי עוד יותר שם, משהו שראיתי בעמוד השיחה של הערך, בויכוח סביב המילה Wolf. בדיון על מילים שמתחרזות במבטאים מסוימים, פסל העורך kwami את השאלה, בהסבירו כי הערך מתבסס על Received Pronunciation, המבטא הרשמי והנורמטיבי באנגליה, הידוע גם בתור “אנגלית של ה-BBC” – מבטא לונדוני/דרום-אנגלי אשר מאז תחילת המאה ה-20 נחשב למבטא של המעמד הביניים העשיר, ובהשלכה – של אנשי עסקים אמידים ופוליטיקאים מצליחים, עד שהפך להיות מבטא חובה לכל מי שרצה להצליח בזירה הלאומית באנגליה. הבחירה ב-RP נראתה הגיונית לחלוטין לקוואמי ושאר עורכי העמוד. זהו מבטא מוכר ומכובד, ידוע ומתועד. אמנם RP נמצא בשימוש של אחוז זערורי מדוברי האנגלית בעולם, אבל אם נאפשר חריזה בכל מבטא, הוא מסביר, אנחנו נמצא חרוזים כמעט לכל מילה! angst יתחרז עם thanks, fifth עם width, ולפני שהרגשנו, האנרכיה תחגוג. “That doesn’t help much”, מסביר קוואמי בפסקנות.

והוא צודק, כמובן. זה באמת לא עוזר. אם אתה לא בוחר מבטא אחד להתמקד בו, אין הרבה משמעות לערך על חריזה של מילים ספציפיות. אבל אם אתה כן בוחר מבטא ספציפי, אז אתה לא הרבה יותר רלבנטי. אתה מציב הנחת יסוד שיש אנגלית אחת נכונה, ואלה המילים שלא מתחרזות בה. וזה לא משנה אם כמעט אף אחד מקוראי הערך לא מדבר ככה בכלל. זה לא משנה אם הקוראים ימלמלו בשקט את המילים ולא יבינו מה בדיוק מתחרז או לא מתחרז כאן, כי האנגלית שלהם היא לא האנגלית של קוואמי, שהיא בתורה, סביר להניח, לא RP בכלל. והאנשים האלה ימשכו בכתפיים, ויגידו לעצמם שהבעיה היא בהם, שלא דוברים אנגלית נכונה, וישננו רשימות חסרות משמעות של מילים-לא-מתחרזות שמתחרזות דווקא סבבה, אם הם רק ינסו.

קוואמי ו-EPA101 ממשיכים לנסות לפתור את הבעיה, להגדיר קריטריונים למה צריך להכנס למאמר ומה לא. מה מספיק נכון להכנס לערך הסופי, האחרון, הסמכותי בנושא. אבל הם מפספסים את הפואטנה של אנציקלופדיה שיתופית כמו ויקיפדיה. כאן זה לא בריטניקה, עם ועדה מסדרת של עורכים ויועצים, מומחים וסמכותיים, שקובעים את האמת. ויקיפדיה אמורה לייצג ידע מבוזר מכל העולם. וכל עוד היא מגדירה את עצמה כ-“ויקיפדיה של השפה האנגלית”, היא אמורה לייצג את כלל דוברי האנגלית. לא משנה כמה קוואמי ו-EPA101 יעבדו, הם רק ירחיבו את ההגדרה של “האנגלית הנכונה”, ולא יצליחו להתעלות מעל ההגדרה הזו ולהתייחס לחריזה כמשהו פלואידי ומשתנה. וזה קצת חבל לי. לפחות בשעה זו של הלילה.

* * *

פוסטים קשורים:

1. Turtle Tracks: CoverChain #1
2. הכל למכירה
3. RSS Synergy