היום, בעודי נוסעת במהירות של כ-90 קמ"ש באחד הכבישים הפריפריאליים של ירושלים הוביל אב חרדי 5 או 6 ילדים בגילאים שונים, שנראה שהגדול שבהם לא היה גדול מ-13-14, לחצות את הכביש הסואן במקום לא מסומן כשהם מדלגים מעל משוכת גדר ההפרדה. זאת למרות שישנו מעבר חציה מוסדר בצומת המרומזר כ-100 מ' משם. כאמור, אני והרכבים האחרים שעטנו במהירות גבוהה מאוד.

◊ ◊ ◊ ◊

בנימה אחרת לגמרי, כמו שפרשת אפליית הבנות המזרחיות בעמנואל הזכירה לכולנו, המתח הבין-עדתי ממשיך להתקיים בישראל של 2010. כמזרחית שנולדה להורים שגדלו בפנימיות שנוהלו בידי אשכנזים, ולכן שמענו בבית יותר מוזיקה קלאסית מזוהר ארגוב, אום כולתום ואפילו בועז שרעבי גם יחד, ובעלת חזות מטעה, אני לפעמים מצליחה לדלג בין העולמות. אבל לפעמים הפערים המנטליים מכריעים גם אותי.

אני לא מבינה למה זה ברור לכל אשכנזי שלפני שנוגעים בתינוק חייבים לשטוף ידיים בגלל החיידקים, אך כשזה מגיע לשטיפת כלים או סוגים אחרים של ניקיון עושים הנחה לחלק מהחיידקים (זה לא כולל יקים כמובן…). למה כשמארחים אותי משתמשים בסט הכלים "היפה" של האורחים ומלגלגים שאני "בלבוסטה" כשאני עוזרת לפנות את הכלים בסיום הארוחה - דבר שהוא ברור מאליו בעולם ממנו אני באה - אבל מצפים שאני אפתח קרבה כנה ואתייחס כבני בית כשמתארחים בביתי. למה לפתוח מתנות ליד הנותן ולעשות מזה "סיפור גדול" ובכלל להשוויץ בכל דבר שרק אפשר כדי לגרום לאחרים לקנא בך נחשב נימוסים טובים, אבל כל כך הרבה דברים אחרים שאצל מזרחים נחשבים לסתם שמחת חיים נחשבים כלא מנומסים. והפער שבעיני אולי הכי גדול, כשמזרחים אומרים "לא" קטן בשקט לאנשים שהם רוצים לכבד, הם בעצם מתכוונים ל"לא!!!!" גדול (!) אבל לא רוצים להעליב.

אז בבקשה, לא תודה. פשוט לא!!!

אתה קורא לילד שלך סיפור שאהבת או שר לו שיר שמזכיר לך ילדות ומתמלא בעונג.

אתמול נתקלתי בשיר הזה שאהבתי בתור ילדה, שתמיד חשבתי שהוא בכלל סיפור ולא ידעתי שהולחן ע"י שלמה גרוניך ושרה אותו חווה אלברשטיין:

אישה באבטיח / נורית זרחי

אישה אחת, גרה בתוך אבטיח גדול נורא
היו לה שני שרפרפים וכסא ומנורה
היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון
ותלתה שם תמונה והכניסה ארון
וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה
ופתאום הסתיימה העונה

הלכה לה אותה האישה
לחפש לה דירה חדשה
היא חקרה שאלה
לא מצאה שום דבר
רק חדרון בתוך גזר
ארוך, ארוך אבל צר

מעכשיו לא היה לה מקום לסלון
ולכן היא חתכה מחצית הארון
והכניסה רק רבע כסא וחתול ושרפרף
מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

משום מה אני זוכרת שזה היה הרבה יותר ארוך ועם עוד כמה בתים שהיא ניסתה בדרך, אבל אולי זה התארך לי בזיכרון ממרחק השנים.

דרך אגב, אם מישהו מכיר ספר שירים שנדמה לי שקראו לו "שירים שילדים אוהבים במיוחד", ספרון דק כמעט בצורת ריבוע. אני זוכרת שהכריכה היתה בצבע ורוד עם ריבוע לבן באמצע, אבל ההורים שלי זוכרים משהו ירוק. היו בו את השירים: מה עושות האילות, מקהלה עליזה, יש לי אחות שקוראים לה ליבי, חמש שנים למיכאל, האישה באבטיח ועוד כמה שאני לא זוכרת. השיר האחרון בוודאות היה עייפה בובה זהבה. אם מישהו זוכר, תכתבו לי בבקשה.

1. חדשות ערוץ 2 נפתחו הערב בידיעה "מרעישה" לפיה בית הדין לצדק (כלומר בית הדין הרבני) "אישר" את פסיקת בג"צ בפרשת האפליה בעמנואל. מה טיבו של אותו אישור? החרדים הצליחו להפחיד באיומים את העותרים ולגרום להם למשוך את העתירה מבג"צ, לאחר שגם הרב עובדיה יוסף (שעומד כזכור בראש תנועת החרדים הספרדים ש"ס) טען שוב שהעותרים לבג"צ הם סוג של עבריינים בלשונו הציורית. "בתמורה" למשיכת העתירה פסק אב בית הדין ש"בינתיים" כל התלמידות ילמדו ביחד עד שיגיעו לפתרון מוסכם אחר.
   למי שלא שם לב, אנחנו נמצאים כשבוע לפני סוף שנת הלימודים הנוכחית, אולי חודש אם אצל החרדים לומדים בחודש יולי, כך שבשנת הלימודים הנוכחית לא יעשה בוודאי כל שינוי. בינתיים ככל הנראה הגברים החרדים ישוחררו מבית הכלא בזמן הקרוב והנשים שכלל לא התייצבו למעצר בהתאם להוראת בית המשפט והסתתרו מפני שלטון החוק ואף התראיינו בגאון לערוץ 2 (ובוודאי גם לכלי תקשורת אחרים) על "מעשה הקונדס" שהצליחו לעשות קיבלו דחייה לצו המעצר שהוטל עליהן. אני צנצנת אם עד סוף החופש הגדול הקרב עלינו לטובה לא ימצא פתרון "מוסכם" אחר בידי אב בית הדין לכל הפרשה. כפי שאף נרמז בערוץ 2 יתכן שיוקם בי"ס נוסף בישוב לבעלי רמת רוחניות גבוהה יותר (אעלק) או משהו בסגנון.
   ולמרות שברור לכל בר דעת שהחרדים שוב הצליחו לעשות כרצונם ולהוכיח שהם באמת לא מצייתים למוסדות המדינה אלא רק למוסדותיהם שלהם - והגדילו לעשות חברי הכנסת החרדים (האשכנזים) שאף תמכו בהורים מעמנואל והתבטאו כנגד ביהמ"ש העליון (זרוע השלטון שכזכור אמורה לאזן ולבלום אותם כחברי הפרלמנט) - בחדשות ערוץ 2 בכל זאת הכתירו את הסיפור כסוף טוב בו אב בית הדין "מאשר" את פסיקת בג"צ.
2. בפרשת המשט לעזה, טוני בלייר הבהיר כנראה לביבי שהמדיניות הישראלית לא מקובלת על מדינות הקווארטט ואילץ אותו לסגת במידה רבה ממדיניות הסגר בעזה. כדי לא להשפיל אותו, ואותנו, מרשים לביבי לשחרר הצהרה בנושא שזו החלטת הממשלה/קבינט במסגרת מסיבת עיתונאים משותפת לשניים. בלייר בנאומו אומר שברור שישראל יכולה להמשיך לפעול לשמירת ביטחון אזרחיה אך באופן כזה שלא מכביד יתר על המידה על תושבי עזה. במילים אחרות, עד עכשיו סתם הכבדנו על תושבי עזה למרות שזה לא תרם כהוא זה לביטחון תושבי מדינת ישראל. קוראים לזה אנדרסטייטמנט בריטי.
   גם במקרה זה, בחרו ערוץ 2 להגיש את הידיעה מהזווית החיובית ויונית לוי הסבירה שישראל מקלה על הסגר בעזה בניסיון לשפר את דעת הקהל העולמית

נשאלת השאלה, אם כל מה שהתקשורת שלנו יודעת לעשות זה לצטט קומוניקטים ממשלתיים למה לעזאזל צריך תקשורת פרטית. ממילא יש לנו לפ"ם, לע"ם ושאר מרעין בישין כאלה. הם עושים עבודה לא פחות גרועה ואנחנו כבר משלמים להם את המשכורת ממילא…

1. נייר מסודר ושקיפות בתהליך: ראשית, הערה מתודית. בכל מדינה מתוקנת, לפני שיוצאים בהכרזות על מדיניות חדשה שמתיימרת להיות גדולה, מקיפה ומשפיעה (אם כי ברור שהיא בלון נפוח של אוסף כותרות חסרות תוכן) מייצרים נייר עמדה/מדיניות מסודר המכיל את עיקרי התוכנית ומפרסמים אותו לתגובות הציבור. הציבור, לידיעת חיים שני, כולל את חמי פרס כמובן אבל גם את גב' כהן מחדרה אם במקרה יש לה משהו מעניין להגיד… לאחר מכן, הוועדה שיושבת על המדוכה צריכה לשמוע את התגובות לשקול אותן ולעבד אותן לכדי תוכנית מוגמרת שתפורסם אף היא לציבור. מעבר להודעה לעיתונות שפרסם משרד האוצר (ראו לינק למעלה) ואשר מכילה לא מעט ציטוטים של הגורמים שהרכיבו את הועדה (או הפוליטיקאים הממונים עליהם) לגבי האופן שהם תופסים את הבעיות של תעשיית ההיי-טק, ומציינת בכותרות את תוכן התוכנית אין שום נייר מסודר המפרט את פרטי התוכנית המלאים (אולי כי אין כאלה??). ההסברים בהודעה לעיתונות שטחיים וסתומים כרגיל ולא מאפשרים התייחסות עניינית.
2. מי ומי בוועדה: מבחינה של הרכב הועדה נראה שלקחו בה חלק בעיקר משרד האוצר (עם נציגי משרד האוצר השני, הלא הוא משרד רה"מ), ומשרד התמ"ת. אבל אולי הם "שכחו" שישנה מועצה לאומית שלמה למחקר ופיתוח (המולמו"פ) שהוקמה מכוח חוק המולמו"פ בשנת 2002 ותפקידה לייעץ לממשלה לגבי הסדרת המו"פ, תחומי עדיפות לאומית ופרויקטים שונים בתחום. כנראה ששר המדע הממונה על המולמו"פ, הרשקוביץ, לא שייך לחבר'ה המקובלים בכיתה. אז לא הזמינו אותם.
3. הצמחת חברות גדולות: זה לא סוד שהיתרון של ישראל, בתחום היי-טק, כמו גם בתחומים אחרים, הוא ביצירתיות ובגמישות שנובעות כנראה מריבוי האילוצים והקשיים איתם אנחנו מתמודדים יום יום ברמה האישית והלאומית. לכן נוצרו כאן מאות סטרט-אפים, מוצלחים יותר ופחות, ואולי 2-3 חברות גדולות שהפכו לחברות ענק באמת כאשר התפשטו אל מעבר לים או נקנו בידי חברות זרות. לכן גם אמירה שיש לעודד צמיחת חברות גדולות בישראל היא מטופשת וחסרת כל ביסוס. חברות גדולות לא עוסקות במו"פ אלא בייצור ושירות ואת זה, כמו שכבר למדנו בענף הטקסטיל עושים טוב מאיתנו במזרח ובמקומות אחרים.
4. כלכלה ריכוזית במשרד האוצר?: ואתם חשבתם שנערי האוצר תומכים נלהבים ביד השוק הנעלמה. אז איך אתם מסבירים את זה שנערי האוצר קובעים שהכי טוב להיי-טק לפעול בתחום הטכנולוגיות לשוק הפיננסים? או להשקיע דווקא בחברות בשלב ה-SEED? או שקרנות הפנסיה צריכות להשקיע דווקא בהיי-טק?
5. רשת ביטחון להשקעות הפנסיה בהיי-טק: לפני שנה לא רציתם לתת רשת ביטחון לאזרחים, ובצדק. אז עכשיו אתם רוצים לתת רשת ביטחון למשקיעים בקרנות הון סיכון שהם לא מסכנים יותר מגב' כהן מחדרה?? באיזו יומרנות אתם לוקחים על עצמכם את הסיכון לכספי הפנסיה שלי ושלכם וקובעים שעדיף שהקרנות ישקיעו דווקא בהיי-טק? מישהו שאל בכלל את הממונה על שוק ההון לדעתו על הנושא? אולי לא נפגשתם אף פעם, זה בקומה 6 במעלית ליד הלשכה שלך, חיים. ולמה דווקא בהיי-טק? למה שהמדינה לא תסבסד רשת ביטחון להשקעה בטקסטיל או בחקלאות? הפרחת הנגב פחות חשובה מהפרחת מגדלי עזריאלי וקרית עתידים?
6. המלצות ריקות מתוכן: מיקוד ותעדוף המו"פ - זה לא מה שהתוכנית מתיימרת לעשות??; חיזוק קשרי תעשיה-אקדמיה - more of the same; שיתוף אוכלוסיות נוספות - כבר מזמן לא אמרנו "חרדים", אה כן וחייבים להזכיר גם את ההם, נו, "בני המיעוטים"; השבת מוחות - גם זה הפך כבר למטבע לשון פופולרית. לא טיפלנו בזה בתוכנית אחרת כבר??; שילוב מו"פ צבאי ואזרחי - מה אתם חושבים שרפא"ל והתעשיות הבטחוניות האחרות עושות שם כל השנים? הם בטח לא הגיעו לרווחים שלהם רק על בסיס השוחד שמשרד הביטחון מחלק בהודו ובאפריקה.

* חלק מהדברים הוזכרו בטור שכתבו אורה קורן ואמיר טייג בדה מרקר הבוקר.

אבל אז, אני משכיבה אותו לישון ופתאום הוא נראה לי כל כך קטן וחסר ישע וחמלה ממלאת את לבי. פעמים הוא גם מחייך בשנתו את אחד החיוכים הממיסים האלה שלו ואי אפשר שלא ליפול בקסמיו. ואני נזכרת כמה תלוי הוא בי למילוי כל צרכיו. ויש משהו אפילו נעים בתלות הזו, מן תחושת בטחון שלפחות בעתיד הקרוב הוא תמיד יזדקק לי ואני תמיד אהיה חלק חשוב מחייו. יש בזה משהו מנחם.

]]> http://www.puzi.info/blog/134/feed/ http://www.puzi.info/blog/134/ http://feedproxy.google.com/~r/puzi/~3/XKnL8D6Ex0A/ http://www.puzi.info/blog/120/#comments Wed, 12 May 2010 21:59:35 +0000 פוזי http://www.puzi.info/blog/?p=120 בימים האחרונים שמתי לב שבתוך המולת הרעש התמידית שבוקעת מחצר גן הילדים שנמצא ממש מול החלון שלנו, מן העבר השני של הגינה, בוקעת שירה אדירה במסווה של קולות ילדים תמימים. אתמול זה היה "התקוה". גם היום, אבל לא לפני ששרו מלאי עזוז את הפזמון החוזר של "יפיופה" של אייל גולן:

יפיופה, בואי אלי
תני לי נשיקה על השפתיים
יפיופה, בואי נעוף, הלילה, לשמיים

עכשיו, מזל שהם לא מכירים את שאר מילות השיר, הנה בית לדוגמא:

אולי את מתביישת אולי פוחדת מאהבה
הקשיבי לליבך אל תסרבי לו נערה
תני לרגשות לפרוח
לאהבה הושיטי יד
חבקי אותי בכל הכוח
האם רק פעם אחת

אז נכון שאלה הם פני הדור, ומוזיקה מזרחית שולטת בכיפה, וסביר להניח שזה מה ששומעים אצלם בבית או בטלויזיה, או באירועים משפחתיים כאלה ואחרים. אבל מעבר למסרים הספק שוביניסטיים-אלימים החבויים בשיר (בבית הראשון יש גם "סימנים של מבוכה", "נוגעת לא נוגעת, משאירה אותי לבד" וכו' וכו') אין ספק שיש בו מסרים מיניים בוטים. ובעיני זה מאוד צורם שילדים בני 3-4 צורחים מסרים מיניים מלוא גרון.

נראה לי שגם אם היו צורחים את "סליחות" של לאה גולדברג זה היה צורם לי לא פחות:

באת אלי את עיני לפקוח,
וגופך לי מבט וחלון וראי,
באת כלילה הבא אל האוח
להראות לו בחושך את כל הדברים.

בהערת אגב אומר שגם שירת ההמנון בצעקות היתה מאוד לא נעימה בעיני ועוררה בי חלחלה ועיקום אף השמורים למחזות פאשיסטיים מילטריסיים שהורגלנו בהם כל כך במדינה הזו. אבל ניחא, את זה אני עוד יכולה לקבל. הרי יום העצמאות רק חלף לא מזמן.

סטודנטים/יות  שלום!

Bigger.Better.Elsewhere - מחר (!) יום הסטודנט 2010 בגן סאקר.

מכירת הכרטיסים המוקדמת ליום הסטודנט עומדת להסתיים!

מזכירים כי שנה שעברה הייתה התרעמות שכרטיסי סטודנט במכירה מוקדמת נגמרו, אז נא לרכוש כרטיסים עד מחר בשעה 12:00!  לא ניתן להבטיח כי כמות הכרטיסים בקופות בערב האירוע יספיק לכולם.

מהרו לקנות כרטיסים בדוכן האגודה בהר הצופים ובמשרדי האגודה בעין כרם, אדמונד י. ספרא (גבעת רם) ורחובות!

להלן הליין אפ הסופי של יום הסטודנט:

מופע פתיחה  - קלייר דאיין

20:30 - 20:55

מוניקה סקס מארח את כריס בארון סולן הספין דוקטז

21:10 - 22:15

עברי לידר מארח את  שלומי סראנגה

22:30 - 23:35

תהלוכה מהבמה המרכזית לבמת האינדי ע"י אוי דוויזן

23:35 - 00:00

Kool and the Gang

24:00 -01:10

הדג נחש מארח ספיץ' סולן ארסטד דיוולופמנט

01:25- 02:35

אהוד בנאי	03:00 - 04:15
רייב זריחה מטורף הכולל הפתעה מדהימה!	04:30 - 06:00

וידאו מגניב של אמני החו"ל שמגיעים אלינו, וקצת ספרות זולה: http://www.vimeo.com/11596864

נתראה בגן סאקר!

כשקראתי את המייל הזה ותהיתי לפשרן של מילים כמו "ספין דוקטז" הבנתי שאני לא מכירה בערך חצי משמות האמנים שמוזכרים כאן. אז נכון שאף פעם לא הייתי בליינית-על (גם סתם בליינית בקושי) אבל טכנית אני עדיין סטודנטית ועברו רק פחות משלוש שנים מאז סיימתי את התואר הראשון ופחות משנתיים מאז הפסקתי לעבוד במשרות סטודנט.

ובכלל, רייב זריחה???!!! פחחחחח……. יש לי רייב זריחה כל בוקר כשא.א. פוקח עיניים ומתחיל לקשקש לעצמו בקולי קולות ובהדרגה זה הופך לאנחות מאמץ לחרבן ולבסוף לבכי שמודיע שהוא כבר רעב ועכשיו!

לא נראה לי שאי פעם הרגשתי כל כך זקנה קודם…

בינתיים, עד שיהיה לי זמן לוודא את זה סופית אני רק מוכרחה להתייחס בקצרה לפרשת ענת קם/אורי בלאו.

לא ברור מי יותר ציני.

מערכת הביטחון שממשיכה להתנשא על כולנו ולחשוב שהם יכולים לצקצק בלשון "איום על בטחון המדינה" ולהשתיק את כולנו.

התקשורת שממהרת לצקצק בלשון אחריה וללחשש "בוגדים…", ובה בעת לתהות על חומרת הפרשה לאור התנהלות מערכת הביטחון בפרשה.

בית המשפט  שנותן צווי איסור פרסום ומבטל אותם כאשר לא ברור מה בדיוק הסיבה לכך.

או אנחנו שמצקצקים בלשון כך או אחרת, כי אנחנו כל כך ציניים שכל זה כבר מזמן לא מזיז לנו. כבר נמאס לנו מאיומים בטחוניים ומתחושת חרדה קיומית וממשחקי מרגלים. נמאס לנו גם מחדשות מסביב לשעון, מבזקים שנמרחים על פני שעות ארוכות עם הפסקות פרסומות ביניהן, ודיונים אינסופיים במבזק של 15, בחדשות הרכות של 17, במהדורה הצבעונית של 18-19 או במהדורה המרכזית של 20. שוב ושוב אותם דוברים ואותם הדברים.

זהו. פרקתי, ועכשיו אפשר לעבור לדברים החשובים באמת.

אולי בגלל זה אני מרגישה את העובר זז שם בפנים כל הזמן. צפוף לו. צפוף גם לי.

לא בא לי כלום.

לא בא לי לעבוד וגם לא בא לי לצאת לחופש. לא בא לי  ללדת ובטח שלא בא לי להמשיך להיות בהריון.  לא בא לי לדבר עם אף אחד וגם לא בא לי להרגיש לבד. לא בא לי לחפוף את המחליף שלי ולא בא לי  שישנה דברים שעשיתי. לא בא לי לכתוב את התזה. לא בא לי להישאר בעבודה הזו.

וממש, אבל ממש לא בא לי להמשיך ללכת לפסיכולוגית.

נשאר עוד חודש וקצת.