בשנים האחרונות, בזכות הרשתות החברתיות, פודקסטים, בלוגים, פוסטים ועוד,  נחשף קהל רחב לפסיפס העשיר וההישגי של עולם הספורט היהודי שהיה קיים בעיקר באירופה לפני מלחמת העולם השניה. ב-40 שנות הפריחה של יהדות השרירים בין 1898 ל-1936, היא זכתה להיות משמעותית הן מבחינת הן מבחינת כמות העוסקים בספורט והן מבחינת ההישגים.הזמנים בין יום השואה ליום העצמאות מרגישים כמו הזדמנות לתהות ‘מה קרה אחרי’. סקרנה אותי תמיד השאלה מה קרה עם העולם הזה אחרי השואה? האם היו ניסיונות להחזיר אותו? מה היה המקום של האידיאולוגיה שעמדה מאחוריו – יהדות השרירים?

בלימודי התואר השני, נברתי עמוק מאוד בעולם הספורט היהודי הזה מזויות שונות. מסתבר שכן הייתה פעילות בנושא, מאוד מעניינת בקו התפר העדין הזה בין תום המלחמה להקמת המדינה, ומעט לאחריה. בליל של התחדשות יהודית, רצון להשבת כבוד וכמובן פוליטיקה, והרבה ממנה. 

בתום המלחמה חלק ניכר מהניצולים חיפשו להגר לארצות הברית ומקומות אחרים כמו ארץ ישראל. אבל היו כאלו שרצו לבנות את חייהם מחדש באירופה. חלק ניכר מאלו ששבו לארצותיהם התרכז במחנות עקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. ישנם שני מקרה בוחן מאוד מעניינים בהקשר של הספורט היהודי באירופה לאחר השואה, אותם חקר בעיקר ד”ר ברוך פורמן.  מחנות העקורים בגרמניה בין השנים 1945-1952 והניסיון להחזיר את הספורט היהודי בהונגריה בין השנים 1945- 1949.

קצת רקע

לאחר המלחמה בעקבות ועידת יאלטה חולקה גרמניה ל-4 אזורי שליטה – אמריקאי, רוסי, צרפתי ובריטי. מרבית היהודים, כ-110 אלף התרכזו באזור אמריקאי, במה שהפך להיות למרכז היהודי המרכזי באירופה עד ל-1950. החיים במחנות העקורים נוהלו על ידי שלושה ועדים מרכזיים, שהיו פוליטים במהותם ובהרכבם. אלו דאגו לחיי היומיום. החל מכלכלה, סוגיות חברתיות, דרך חיפוש קרובים וניצולים ועד לספורט.  מכיוון שחלק ניכר מהיהודים במחנות היו בדרך לארץ ישראל, בין אם מרצון או מסיבות אחרות, עמדה בפני הועדים הסוגיה של שיקומם הפיסי והנפשי של השוהים בהם, בדרך לארץ ישראל. כמו גם, בבניית זהות לאומית חדשה, בדומה לאתוס הציוני המצפה להם בארץ ישראל. 

תשתית הספורט המתחדש

בראש מחלקת הבריאות של הועד באזור אמריקאי ה-“געזונטהייטס קאמיסיע”  עמד ד”ר פוריס פליסקין.  במסגרת זו פעלו שני גופים שנתנו את הטון.

הראשון, “חבר אגודת הספורט שעל יד הוועד המרכזי של שארית הפלטה” או בקיצור “פארבאנד” – הגוף שהתמקד בספורט מאורגן ותחרותי.  במרץ 1946 התקיים הכינוס הראשון שלו, תוך שהוא מייצג כ-5,000 ספורטאים. באירוע נבחרה הנהלה בת 7 נציגים, ש-4 מהם נציגי המכבי, כולל היו”ר. מספר שבועות לאחר מכן ב- 18 באפריל 1946, התקיים אירוע השיא של הארגון – טורניר “יום טוב” JOM TOV.  הקמתו של ה”פארבאנד” הייתה קו פרשת מים במעבר מספורט חובבני לכזה המאורגן מחוץ למחנות, וכולל אלפי ספורטאים, כפעילים וכצופים.

השני שפעל לצידו היה “המרכז לחינוך גופני”. הוא תיפקד כסמכות העליונה לספורט בבית ספר, תחרויות מאורגנות, מבחני “אות הספורט” ותמיכה בציוד וכסף באגודות שפעלו במחנות. שני הגופים עבדו על פי תוכנית משותפת. הערך המוסף של חבר אגודות הספורט (ה”פארבאנד”) היה מעבר לגבולות הספורט.  הוא הצליח לאחד ליצור סולידריות בקרב יהודים מזרמים שונים, ולראיה מגוון האגודות שפעלו במסגרתו – הפועל, ביתר, אליצור, מכבי, התקווה, הגיבור ועוד.

היה גם ספורט

עיקר הפעילות הספורטיבית הייתה סביב הכדורגל.  אפשר היה לראות את זה בעיתון שיצא על ידי “המרכז לחינוך גופני” וה “ה”פארבאנד”, כמו גם עיתון ספורט שיצא באזור הבריטי. במאי 1947 החלו התחרויות הרשמיות, תחת שתי ליגות. ליגה צפונית בה שוחקו כ-90 משחקים, וליגה דרומית בה שוחקו כ-130 משחקים בכל התקופה. תחתן התקיימה ליגת משנה המחולקת ל-3 אזורים.   ב-1948 גדל המספר של הקבוצות בליגות הבכירות ל-13, כשכל המשחקים נערכים בשיטת בית וחוץ. בעיתון “יידיש ספורט צייטונג” סיקרו את הליגה במדור נרחב בשם “בין שני שערי ליגה”, שכלל כתבות לקראת המשחקים, דיווח על החלטות ועדת המשמעות, טבלאות ועוד.  סך הכל פעלו בליגה 55 קבוצות,  22 בליגה הבכירה ו-33 בליגת המשנה.

ענף טניס שולחן, היה באחריות “הפועל”. בספטמבר 1946 התקיימה אליפות כללית ראשונה במחנה לנצברג בשתתפות גברים ונשים מ-13 אגודות ספורט לצד אליפות בני נוער. ב-1946 חזר ענף האיגרוף לפעילות, ראשית בתחרויות פנימיות במחנות, ואחר כך בסוף 1947 באליפות בין מחנות שנערכה במינכן. בפתיחת האליפות השניה, שנערכה גם היא במינכן, התקיים טקס, אליו כבר הגיעו נציגי הסוכנות היהודית, הג’וינט, והועד המרכזי.

חדירת הפוליטיקה הארץ ישראלית למחנות

הצמיחה הספורטיבית המהירה סייעה בהגשמה היעדים של בניית הערכה עצמית מחודשת לניצולים, לצד הכשרות לבני הנוער לקראת עליה לארץ ישראל. אמנם כל הגופים הפעילים הצהירו שהספורט הוא גשר וכלי לבניית הזהות היהודית החדש ולשמירה על השפיות, אבל ברקע החלה לחלחל הפוליטיקה הארצישראלית למחנות. חלוקת ה”פיפטי פיפיטי”, שמשמעותה חלוקת הנציגות הפוליטית במוסדות הספורט השונים לפי מפתח מפלגתי הגיעה.  

בפועל התנהל מאבק על ליבם של העקורים. זאת בניגוד לכוונות של הנהגת שארית הפליטה במחנות. אנשי הישוב, שלא חוו את השואה, פעלו במחנות לקדם על מנת לקדם את האידיאולוגיה החברתית בה האמינו. הם פעלו על מנת לגייס אנשים למפלגות האם שלהם. הספורט הושפעה מהפוליטיזציה יותר מתחומים אחרים, בשל העובדה שמלבד הפיצולים הפוליטים, ארגוני הספורט הארצישראלים שלחו אף הם נציגים למחנות. אלו הוסיפו רובד נוסף של פיצול. הדבר הוביל להבדלים בתקצוב לפי מחנות פוליטים. גופי ספורט מארץ ישראל חששו לשלוח ציוד וכסף, כי פחדו שיפלו לידיים של המתחרים שלהם וכדומה. 

השיא הגיע בדצמבר 1947. הכינוס השלישי של ה”פארבאנד” במינכן פוצץ. אנשי הפועל רצו לשנות את שם הארגון ל “התאחדות סניפי הספורט של העובדים הפועל בגרמניה”. בקשתם נדחתה והם עזבו במחאה את האולם. מספר ימים לאחר מכן, אנשי “המכבי” יסדו גוף משלהם. כך פוצל הארגון לשתי התאחדויות של מכבי והפועל. ב-10 למרץ 48 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים שבו הסכימו כולם שהם מחויבים להכנת הנוער לעלייה ולעצמאות הישוב, כמו גם חלוקה של הספורט במחנות כמו בארצישראל בין התנועות.  

תנועת בית"ר

בין התנועות במחנות הייתה גם בית”ר. מספר התומכים של התנועה לא היה גדול. בליגה ייצגה את התנועה קבוצת “נורדיה” ממחנה העקורים ב”אגנפלדן”, 110 ק”מ צפונית למינכן. בעונת 1947 הקבוצה שיחקה 22 משחקים, וסיימה במקום ה-11 מתוך 12, כשניצחה 7 משחקים, הפסידה ב-14 וסיימה אחד בתיקו. בעונה לאחר מכן שיחקה בליגת המשנה עד לסיום פעילותה.  למעט קבוצת הכדורגל, לא השתתפו חבריה בתחרויות הכלליות האחרות. זאת בשל תפיסת הספורט של ז’בוטינסקי שראה את הספורט כמכשיר לקידום לאומי ולא אישי. צעירי בית”ר השתתפו רק בתחרויות שנועדו לשפר יכולות הנוגעות לכח המגן. 

סוף הפעילות במחנות

עיקר הפעילות שחודשה ב-48 הייתה בענפי האיגרוף והכדורגל. מועדוני מכבי זכו במקומות הראשונים בליגות הכדורגל הדרומית והצפונית, ובאפריל נערכה תחרות האיגרוף של המחנות במינכן. החל מהמחצית השניה של 1948, כשהמדינה קמה, חלק ירידיה משמעותית בספורט המאורגן במחנות. בעיקר בשל הפניית משאבים רבים לגיוס ועליה על פני פעולות אחרות. גם אלו שניסו להמשיך לפעול ספורטיבית במחנות, נתקלו במתחים בין הפועל למכבי, שהובילו לקשיים כספים.  מספר סניפים המשיכו לפעול, ואף ייצגו את גרמניה במכביה השלישית ב-1950. ביולי 1951 הסתיימה רשמית פעילות המכבי במדינה, והציוד הועבר לישראל.

הניסיון להחזיר עטרה ליושנה - הספורט היהודי ההונגרי

הפוסט יהדות השרירים – אפילוג הופיע לראשונה ב-היציע - תרבות כדורגל מודרנית.

הפוסט אלתרמן והכדורגל הופיע לראשונה ב-היציע - תרבות כדורגל מודרנית.

משחקי הנשים בלונדון היו אירוע בין לאומי, שכלל חיבור של כל הנושאים והסוגיות דרכן אבחן את ספורט הנשים בתקופה הישוב, החל מהיחס לספורט בארץ ישראל בכלל ולנשים בפרט, דרך ההכנות הלוגיסטיות ויחס המוסדות הציונים והעולמיים לאירוע ספורט הנשים ועד לנשים הספורטאיות עצמן.

מעל לכל אלו משחקי הנשים מהווים כר פורה לבחינת הסוגיה בשל העובדה שהם אירוע ספורט הנשים המתועד ביותר מתקופה הישוב. ייתכן שממשחקי המכבייה הראשונה והשנייה שנערכו באותן שנים היה ניתן ללמוד לא פחות, אך המידע ברשותנו אודות הנשים ופעולתן באותה תקופה דל ביותר.

לכן, על מנת לענות על שאלה זו בחנתי בעיקר טקסטים עיתונאים סביב משחקי לונדון 1934, ששיקפו את הלך הרוח הציבורי, הן של העסקנים הציונים והן של הספורטאיות עצמן. לצד מספר טקסטים נוספים שסייעו למסגר ולחזק את הסיפור של ספורט הנשים באותן שנים. באותה נשימה חשוב לציין מספר עובדות שהיוו קשיים מתודולוגים והשליכו על העבודה. הספרות המקצועית בנושא פזורה ושזורה בשלל חומרים הסוקרים את הספורט בתקופת היישוב, עם מיעוט חומרים העוסק אך ורק בספורט הנשי. קיימים מספר מקורות מועטים לבחינת ספורט הנשים. אלו מתבססים בעיקר על המקורות הדלים הנוגעים לנשים של שתי תנועות הספורט המרכזיות באותה התקופה – תנועת המכבי ותנועת הפועל. זאת לצד סיקור מעמיק ונרחב ביותר של עיתונאי ליפא לויתן, שסיקר בצורה יוצאת דופן את ספורט הנשים במסגרת הירחון כלנוע.

במאמר אני אטען כי כמו בתחומים אחרים, הספורט הנשי זכה ליחס מתקדם מצד המוסדות הארץ-ישראלים ביחס למקומות אחרים בעולם באותה תקופה, זאת למרות שבמבט לאחור ניתן למתוח ביקורת רבה על הפעולות שנעשו בתחום. למרות מיעוט המקורות היחסי, בכל חלק במהלך סקירת הנושא, שמתי דגש על נקודת המבט הנשית הקשורה לאותו בסיפור גדול של הספורט בתקופת היישוב.

ניתן לחלק את התפתחות הספורט הנשי במקביל להתפתחות הספורט ביישוב לשתי תקופות (1) עד מלחמת העולם הראשונה, תקופה בה הונחו היסודות לספורט הנשי, על ידי פיתוח החינוך הגופני במערכות החינוך (2) לאחר מלחמת העולם הראשונה, בה החל שימוש בתשתיות הספורט הבסיסיות של מערכות החינוך והמועדונים הספורים שקמו לצרכי בניית הלגיטימיות של המפעל הציוני. תקופה בה עבר הספורט הארץ ישראלי תהליך ראשוני של התמקצעות והתנחלות בלבבות היישוב. בתקופה זו נעשה חיבור הפעילות הספורטיבית ביישוב לבין הצרכים הלאומיים של המדינה שבדרך, ומעל הכול הפריצה של תנועות המכבי והפועל.

הפוסט ספורט הנשים הארץ הישראלי – משחקי לונדון 1934 חלק א הופיע לראשונה ב-היציע - תרבות כדורגל מודרנית.

מקור

הפוסט ניסוי חברתי באוהדים הופיע לראשונה ב-היציע - תרבות כדורגל מודרנית.

הפוסט אומנות רחוב – קנטונה הופיע לראשונה ב-היציע - תרבות כדורגל מודרנית.

“מכורבל כטלה, יפה כמלאך הנופל מהשמיים, גיורא שפיגל בילה יותר זמין בברים בשטרסבורג  בהאזנה למוסיקת רוק נ רול מחתרתית מאשר במגרש הקבוצה (שטרסבורג)… לתקל וללכלך את מדי הקבוצה, איננה דרך למשוך בחורות…בלילות הוא היה אדם שונה…חריף, אמיתי.” השיא מגיע בסוף הפסקה “סביר להניח שהיום היה גיורא שפיגל היה מקשיב ל – “black rebel motorcycle club“.

…ואם חשקה נפשכם בשחקן צרפתי, אתם מוזמנים להתרשם ממישל פלאטיני בבגדי קאזואל/

באותה נשימה היסטורית אני חייב להפנות אתכם לבלוג של “אדום עתיק”, אוהד הפועל רמת גן, סטודנט חרוץ בקורס של היציע, שפתח בלוג ובו לצד סיקור השיעורים משתף אותנו בשלל חוויות מימיו ההיסטורים של הכדורגל בישראל. ביננו כמה מכם מכירים אוהד שנכח במשחק ההיסטורי של ברה”מ ברמת גן מול ישראל ב1956? או את ה2:2 מול יוגוסלביה האימתנית ב-1959?

בשעה טובה, עמותת אוהדים נוספת יוצאת לדרך.  עמותת “המכתש-ארגון אוהדי הפועל רמת גן גבעתיים” קיבלה את תעודת האישור הרשמית רשם העמותות ויצאה לדרך.

לסיום, קבלו תמונות מחגיגת המאה של בורוסיה דורטמונד, בעלת יציע האוהדים הגדול ביותר בגרמניה.

הפוסט קישורים לשבת – גיורא שפיגל מאזין למוסיקה מחתרתית הופיע לראשונה ב-היציע - תרבות כדורגל מודרנית.

חוק הפירוטכניקה

החוק החדש שיכנס לתוקף בתחילת 2010  דומה לחוקים דומים ברחבי אירופה וישראל בנוגע לאיסורים הרבים שבו הנוגעים לאירועי ספורט, אך הוא שונה בכך שהוא נוגע אך ורק לכדורגל ולא לענפים אחרים.

המשרד האוסטרי לביטחון הפנים האוסטרי מתכנס בימים אלו לנסח את התקנות הנוגעות לפירוטכניקה. תקנות מחמירות אלו הופכות הלכה למעשה את כלל האוהדים לעבריינים, ללא שניתנה לאוהדים אפשרות להשמיע את קולם לפני הועדה(נשמע מוכר?). אנשי הממשל טוענים שיש קשר ישיר בין השימוש בפירוטכניקה ואביזרי העידוד לתופעות של עבריינות ואלימות ביציעים.

תגובת האוהדים

כלל ארגוני האוהדים של ראפיד וינה מאורגנים תחת גוף אחד – “היציע המערבי”, הצטרפו לקמפיין ארצי המתקיים בנושא בימים אלו באוסטריה. אוהדי ראפיד וינה מציגים את איצטדיונם כדוגמא נגדית לטיעוני המשרד לביטחון פנים, בכך שבשנים האחרונות השימוש באביזרים אלו בטוח לחלוטין ולא נרשמה ולו תקרית אחת בה היו פציעות הקשורות במישרין או בעקיפין לפירוטכניקה. האוהדים קוראים למשטרה ולמשרד לביטחון פנים לטפל בפשיעה באופן ישיר ולא להיטפל לאוהדים ולהפכם לעבריינים פוטנציאלים. דרך התנהלות המשרד לביטחון האוסטרי נראית לאוהדים כמניפולציה זולה לעובדות הנוגעות לפירוטכניקה. העובדה שהחוק איננו נוגע לענפים נוספים מלבד הכדורגל מוסיפה לתחושת האי נוחות של האוהדים.

הבלוק המערבי במשחק מול המבורג

עמדת המועדונים

ניתן להניח שהרקע לתהליכי החקיקה המואצים הוא לחץ בעלי המועדונים הגדולים שממסחרים את הענף לדעת, ובראשם “רד בול זלצבורג“. מנגד חלק מהמועדונים מבינים שיש כאן ניגוד עניינים מאוד משמעותי, מנהל מועדון הכדורגל של אינסבורק רואה את החקיקה כ”גול עצמי” מכיוון שגם לאחר שזו תושלם ימשיכו האוהדים להכניס את אביזרי העידוד האלו בניגוד לחוק, ויחסי האמון בין המועדונים לאוהדים יפגעו אנושות, ולא יאפשרו דיאלוג עתידי.

הפוסט חוק הפירוטכניקה האוסטרי הופיע לראשונה ב-היציע - תרבות כדורגל מודרנית.

מודל בעלות האוהדים הולך וצובר תאוצה, בעיקר בזכות העבודה והליווי הרציף שמעניקה יוזמת האוהדים הבריטית הספורטרס דיירקט לגופי אוהדים באי הבריטי, והשלוחה האירופאית שלה ברחבי אירופה כולל ישראל. ישנם מספר מודלים לשיתוף ובעלות אוהדים,  כדוגמת חוק ה 50+1 הגרמני והסוסיוס הספרדים. כל המודלים האלו כוללים מרכיב זהה של שיתוף אוהדים הולך וגדל בהתנהלות המועדון. באיטליה אשר הינה ממדינות הכדורגל המובהקות באירופה עד היום טרם נעשו מהלכים הנוגעים לשיתוף אוהדים.

בעלות המועדונים האיטלקיות

ישנן סיבות שונות לכך שכזה מהלך טרם התרחש באיטליה, החל מהמרכיב ההיסטורי שבשונה מספרד השכנה, בעלי המועדונים באיטליה היו מאז ומעולם משפחות מבוססות של אנשי תעשיה ועסקים. פועל יוצא מכך היה שנשיאי ומנכל”י המועדונים ניהלו חברות ומותגים אחרים במקביל, ובהנהלות המועדונים נכחו נשותיהם,אחיהם, בני דודים ועוד בני משפחה. תוצאת יוצאת דופן הייתה שבאיטליה היו יותר נשים כנשיאות ומנהלות מועדונים. מצד שני אין להתפלא על כך מהסיבה הפשוטה שהן בנות הבעלים המקוריים של המועדונים. במצב הזה בעלות אוהדים נראתה לאחרונה מגוכחת עד בלתי אפשרית .

מודנה מובילה שינוי

בעשור האחרון מועדונים מהליגה הראשונה (Serie A) ועד לרביעית נקלעו לקשיים ניהולים, שהביאו את האוהדים לאי נחת. בייחוד על רקע המשברים שנבעו מקפריזות של בעלי ההון. אוהדי מודנה מהליגה השניה הינם המובילים באיטליה בתחום העלות האוהדים. בדצמבר 2008 אנדרה גיגליוטי עורך הפאנזין המקומי, החל לגייס כספים על מנת לרכוש מניות מהמועדון, תוך הידוק היחסים עם המנהלים הנוכחיים של המועדון. אוהדי מודנה המאוגדים כקואופרטיב, אירחו לא מזמן את הכנס האיטלקי הראשון לבעלות אוהדים. בכנס נקבע המונח האיטלקי לבעלות אוהדים ‘Azionariato Popolare’- אם תירצו בתרגום זריז – מניות פופולריות. הכנס הביא לקידום הנושא, וניצני יוזמות אוהדים נוספות החלו לצוץ בבארי, פיסה ו…רומא.

רומא תקועה

כשבמועדון גדול ומשמעותי בסצנת אוהדים מקומית מתרחש מהלך שכזה, אזי ההדים שלו מאוד משמעותיים.רומא, שקועה בחובות של 300 מיליון אירו אשר כמו במקרים רבים (מנצסטר יונייטד) אינם חובות ישירים של המועדון אלא נובעים מהפעילות העסקית של חברת האחזקות  (Italpetroli) של משפחת סנסי , אשר בין היתר מחזיקה את רומא.  המצב הכספי אשר אינו מאפשר רכש משמעותי כבר כמה שנים, ההתעקשות של המשפחה להחזיק את המועדון בידיה בכל מחיר וחוסר התקשורת שלה, מהווים כר פורה דיו לאוהדים להתאגד ולפעול בנושא הבעלות, ולהקים “איגוד אוהדים”. בעיקר מכיוון שעקרונות “איגוד האוהדים” בדמות שקיפות, דמוקרטיה ומתן דין וחשבון ציבורי הינם בדיוק מה שרומא זקוקה לו עכשיו.

רכז הפרוייקט וולטר קמפנילה מדגיש שהפרוייקט הינו בעד רומא ולא נגד משפחת סנסי. בדומה למקרים דומים בעולם הוא מספר שאוהדי רומא מעדיפים יציבות ארוכת טווח ושיתוף אוהדים על פני תיקונים מהירים ופזיזים, וכאלו הם יעדי הפרוייקט.  נכון להיום עורכי דין מקרב האוהדים בוחנים את אפשרויות הביצוע למודל מבחינת החקיקה האיטלקית.

אתם מוזמנים להתעדכן באתר הפרוייקט

הפוסט הבשורה יצאה ממודנה הופיע לראשונה ב-היציע - תרבות כדורגל מודרנית.

• היציע פותח את ההכשרה המקצועית לאוהדים שרוצים להיות מעורבים בהתנהלות המועדונים שלהם.

• הפועל חולון פותחת את העונה עם 4 אוהדים בהנהלת המועדון.
• היום, יום רביעי, בשעה 20:30 באולם מקיף ד,  תקיים קבוצת האוהדים של הפועל באר שבע – כדורסל את משחק הבכורה שלה בבית מול אליצור עזתה/אשקלון. הקבוצה הקליאה המנון אותו אתם מוזמנים להוריד.
• הפועל קטמון ירושלים מוציאה לדרך עונה נוספת של היוזמה החברתית.
• מועדון האוהדים הישראלי של מנצסטר יוניטד קיבל הכרה רשמית מהמועדון.

• קבלו את השער של דרגאן סטויקוביץ, מאמן נאגויה גראמפוס היפאנית.

הפוסט התעוררות – קישורים לרביעי בלי ליגת האלופות הופיע לראשונה ב-היציע - תרבות כדורגל מודרנית.

ב”פאספה” חברים מחזיקי מניות המיעוט של ריאל סרגוסה, בטיס, סביליה, אתלטיקו מדריד, אספניול, ריאל סוסיאדד, אלקרטאה, לבנטה ו-ויאמרין.

נשיא “פאספה”, חוזה אנחל זאלבה הופיע אנש בפני תת הועדה של הקונגרס הספרדי לספורט מקצועני.  תת הועדה נוסדה באביב שעבר כדי לבחון את רפורמות בחקיקה בספורט המקצועני.

בדיון הוא הציג את הסתירה הקיימת בין שילטון התאגידים בכדורגל הספרדי, למסורת הקהילתית של המועדונים. כמו גם לרעיון של בעלות ללא מטרות רווח שהייתה בבסיס הכדורגל הספרדי עשורים רבים. הוא ציין כי במבחן התוצאה מאז פירוק הסוסיוס ב- 1992, והפיכת המועדונים לחברות בע”מ,  החוב הממוצע של המועדונים גדל, והאוהדים הורחקו מכל מרכזי קבלת ההחלטות.

האבסורד הגדול במצב הינו שהאוהדים מתעניינים יותר בעצם קיומו של המועדון לאורך זמן, ולכן הם חייבים להיות משולבים במערכת כגורם הממתן והמאזן את ההון הפרטי.

זאלבה הניח על שולחן תת הועדה המלצות, החל מהקמת פיקוח תקציבי אקטיבי על המועדונים דרך שילוב האוהדים בהנהלות המועדונים והקמת גוף ספרדי בדומה ליוזמת האוהדים הבריטית, ה”ספורטרס דיירקט“, שיתמוך האוהדים שרוצים להיות מעורבים בהתנהלות המועדונים שלהם.

הפוסט דיון בפרלמנט הספרדי על שילוב אוהדים במועדונים הופיע לראשונה ב-היציע - תרבות כדורגל מודרנית.