אני עדיין מנסה להבין איך זה שהיום בצהריים, עת ביקרתי אצל ההורים לארוחת צהריים, דיסקסתי ספרים עם אבי, והוא הודיע שקנה בחנות הספרים המשומשים ספר שייתכן שימצא חן בעיניי – "במבט ראשון, הוא נראה לי מעניין ואחר כך שמתי לב שיש בהמשך כמה וכמה עמודים של 10000 הספרות הראשונות של פיי, אז ירדתי מהעניין. אבל את בטח תאהבי את זה, כי את אוהבת מספרים וכאלה"

לא עזרו מחאותיי או נסיוני להצביע על העובדה שאני בכלל בחורה די טיפשה ולא ריאלית שלא קוראת ספרים עם מספרים, ומה זה זה.

אבי ניגש לרגע לחדר השני, ושלף משם את JPod של דאגלאס קופלנד, שאני מחפשת כבר למעלה משנה וחצי (בערך מהרגע שאמרתי לעצמי "נו, אקנה את זה בפעם הבאה שאהיה בסטימצקי, כי כרגע אני עסוקה מדי עם הלימודים", ובפעם הבאה כבר לא היה שם יותר).

ומעולם אפילו לא דיברנו על קופלנד (שהוא בין החביבים עליי בשנים האחרונות)
וחבל. כי דווקא טוב לתת להורים (ולכולם בכלל, לדעתי) לקרוא את קופלנד.

אגב, תהייה קטנה: Microserfs של קופלנד (משנת 1995, ארכאי להפליא כיום, אבל מעניין עכשיו שאנחנו יודעים לאן הטכנולוגיה הגיעה), שנחשב לאביו הרוחני של JPod הוא בן 366 עמודים, בעוד JPod הוא בן 567 עמודים. הייתכן שבדומה למוצרי תוכנה, גם בתחום הספרות יש כזה דבר Bloatware?

ואם אי פעם היתה לי ביקורת כלשהי על איגוד האינטרנט הישראלי, הרי שזה מחוויר ביחס למה שאפשר לומר על הצעת החוק המופרכת, ההזויה, והמטומטמת של ח"כ דני דנון (באמת? זה השם שלו?) להקמת רשות שתהיה אחראית על האינטרנט הישראלי, תוכל להשתלט עליו בשעת חירום (אגב, אנחנו לא במתכונת חירום כבר כמה עשורים?), לסנן אתרים, וגם תהיה אחראית על סיומת שם הדומיין IL.

אמנם מעיון ממש זריז בהצעת החוק לא מצאתי בשומקום את הצירוף "ועדת רבנים", אבל נתקלתי בדבר החמוד הזה, הסעיף הכי מפחיד הוא בכלל 44-א(ב):

הנציג רשאי לעיין ולבדוק כל מסמך, רשימה, ספר חשבונות, פנקס, מאגר מידע ממוחשב או הקלטה ולהעתיקם בכל דרך שתיראה לו, ובלבד שהעתקה כאמור תהא מותרת לצרכי פיקוח ובקרה בלבד.

מכירים את השאלונים המטופשים האלה שבסופם נטען שהחתול שלכם מנסה או שלא להתנקש בחייכם? אז זהו, שאני לא צריכה שאלונים כדי לדעת שזה נכון: אלנבי הצעיר מנסה לרצוח אותי.

תחילה, ניסה לפרוץ אל המקלחת בעודי בפנים (זו מגמה שהחלה כבר אמש). בשלב כלשהו, פתחתי את דלת ההזזה, והזמנתי אותו פנימה, אלא שהוא טבל את כפו במים, ראה שהם רטובים, וברח החוצה.

מתברר שהוא היה עסוק בזמן שהתקלחתי. עסוק מאוד, אפילו.

כאשר יצאתי מהמקלחת גיליתי שהוא גנב את שטיחון האמבטיה, ואז קפץ על רגליי בחדווה עת דרכתי על הרצפה הרטובה. אם זה לא נסיון התנקשות, אני לא יודעת מה זה כן.

מחר אני קונה שטיחון גומי. והוא בטח ימצא דרך להשמיד גם אותו בצורה חמודה כלשהי.

ב-2003 הבלוג הישן-עתיק-מת שלי באנגלית זכה לאזכור קטן בויינט מחשבים. בלוגים היו משהו מוזר שכזה באותם ימים. וזה גם עיצבן אותי כי הייתי צריכה לעשות לעצמי ולבלוג אאוטינג בעבודה. ופאקינג אין לכם מושג כמה שעיצבן אותי שהייתי צריכה לעשות את זה. יש אנשים שעד היום צוחקים עליי בגלל שהתעצבנתי כל כך (והיום זה נראה מגוחך). אחרים צוחקים עליי בגלל אינצידנט הגרביים (מי שצריך יודע. מי שלא, שיחפש בגוגל).

אבל האמת היא שאותי בעיקר עיצבן שכתבו עליי שם שאני אנימטורית. זה עיצבן אותי כי אני לא. הלוואי שכן.

מאז זרמו המון מים מזוהמים בירקון, והנה היום מתברר שאני אמנם לא אנימטורית, אבל שהבלוג הזה, כן כן, ערימת הקיטורים היבבנית-טכנולוגית-אורבנית-קולינרית-חתולית-סריגתית הזו שאתם קוראים הרגע ממש, הוא בלוג בנושאי סביבה ואקולוגיה.
אכן, כך אמרה רחל טל-שיר במוסף "גלריה" של "הארץ", והיא בוודאי צודקת (אם נפעל לפי אסכולת נחום ברנע לפיה העיתונאי בודק עובדות ולעומתו, הבלוגר אינו יודע על מה הוא מדבר וממציא דברים).

נכון, יש פה ושם פוסטי קיטורים על נושאים סביבתיים, ואני בעד כדור הארץ וכל זה (אפילו יש לי חולצה כזו), אבל הנושא ה"ירוק" אינו עומד לנגד עיניי. להפך, אני שוקלת להדפיס יום אחד את הבלוג הזה על נייר מולבן ולא ממוחזר ולכרוך אותו בפרוות ארנבות רכה כדי שישמש אותי ככרית בנסיעות אוטובוס ארוכות במיוחד.

ואתם יודעים מה? נניח שהעובדה שפה ושם אני מתבכיינת על העובדה שלא מכבים את האורות בעיריית תל אביב בסופי שבוע, או מעלה תיאוריות מוזרות על כך שפלורנטין מלוכלכת כי העיריה לא מציבה כאן פחי אשפה, ואפילו, חלילה, משועזעת (מילה חדשה!) מכך שקניתי שקית בד רב פעמית וארזו לי אותה בשקית ניילון.

אבל זהו שרוב הבלוג הזה כולו סתם קיטורים. אמנם היה מאוד נחמד אילו הייתי מקדישה את חיי לסביבה וכל זה, אבל אני לא.
הכתרתי בידי "הארץ" כבלוגרית סביבתית מוצדקת כמעט כמו הכתרתו של ההיתוך הקר בידי "טיים אאוט" כבלוג העוסק בתחום ביקורת התקשורת. אלא שרחל טל-שיר, ככל הנראה, לא קוראת כל כך טוב. בין היתר, כי אני חוששת שבניגוד למיניפוסט הקטן אצלי בסיידבאר, אני כמעט משוכנעת לחלוטין שלא כתבתי מימיי על פרסומות לשמירה על הסביבה שממלאות את תיבת הדואר שלי. הגילוי הזה אודות הפוסט המדובר היה חדש ומפתיע עבורי.

בלוגים אקולוגיים: אורות קטנים במאבק הירוק – גלריה – עכבר העיר via kwout

אגב, אם חפצה נפשכם לעיין בבלוג אקולוגי נחמד, קפצו אל הבלוג של "משמר המועצה" של החברה להגנת הטבע בתל אביב, ותתעצבנו.
(גילוי נאות: אני הקמתי עבורם את הבלוג)

נ.ב.,
אנשי "עכבר העיר" היקרים: נחמד באמת ששמתם בסופו של דבר לינק לחיץ ותקני אל הבלוג שלי. אבל למה לעזאזל הייתם חייבים להפנות אל עמוד האודות שלי שהוא הדבר הכי משעמם ביקום?

זה לא שאני מתה או משהו ובגלל זה הבלוג לא מתעדכן.
אני פשוט עובדת קשה מדי לאחרונה ולא יוצא. שזה חבל.

תכף הלחץ ייגמר ואז אולי יהיה לי זמן לכתוב משהו. בתקווה שיהיה על מה.

פשוט בשבוע וחצי האחרונים,החיים שלי נראים ככה, וזה לא מענין (כלומר סיימתי לאחרונה שלושה פרויקטים מעניינים והרביעי בדרך, אבל לא נדבר עליהם כרגע):

החתול מעיר אותי בשבע.
אני חוזרת לישון.
בשמונה הוא מנסה לאכול לי את הזרוע כי שוב שכחתי לשים לו אוכל בלילה.
זה כואב אז אני קמה להאכיל את החתול.
מתיישבת על הספה לעבוד.
עובדת עובדת עובדת [אם זה יום עם מזל יש פגישה עם לקוחות]. עובדת עובדת עובדת עובדת. עובדת. אובדת.
הולכת לישון בשלוש. או לפחות מנסה, כי החתול, שישן כל הזמן הזה, מתעורר והוא אנרגטי מאי פעם, וככל הנראה מקווה שהנשיכות מהבוקר ריככו את הבשר ועשו אותו קל ליותר ללעיסה, מנסה שוב לטרוף לי את הזרוע. אחרי כחצי שעה של מאבק, אני עושה את עצמי מתה, והוא מתייאש ונרדם.

אז מה העניינים איתכם?

היום למדתי משהו חדש וחשוב:
הגברת שחוזרת מהשוק עם 8 שקיות ניילון ותופסת איתם חצי אוטובוס ורק תנסי להגיד להן שאולי יצמצמו קצת כדי שעוד אנשים יוכלו לשבת?
האמא שעולה לאוטובוס עם עגלת ילדים ענקית (אבל מקופלת*) שגם חוסמת את המעבר וגם תופסת שני מושבים?

מתברר שמבחינת דן הן סבבה.

בניגוד לחתול מבועת בן שלושה וחצי חודשים ששוקל שני קילו ויושב בתוך כלוב סגור על הברכיים שלך בדרך לוטרינרית** שדווקא כן צריך לשלם מחיר מלא על התענוג. (לשם שינוי גם היה לנו מקום לשבת).
וכן, גברת הילטון, גם כלב הצ'יוואווה שבתוך תיק היד המהודר שלך חייב בכרטיס.
(המידע לעיל אומת על ידי שירות הלקוחות של דן, אחרי שהבחורה הנחמדה שם הפסיקה לצחוק מהשאלה שלי)

יודעים מה? מקובל. 5.5 שקלים בשביל לנסוע 4 תחנות בקו חמש (שזה אומר 10 דקות פחות של הליכה עם חתול עצבני)

אבל אני נשבעת לכם שבפעם הבאה שאיזו זקנה באוטובוס תוקעת בי מבט זועם איך החתול שלי מונע ממנה מקום ישיבה יקר, היא תקבל כאפה.
החתול שלי שילם. עגלת הקניות שלה לא.

החתול מוסר:
עיייייייייייייייייייחחחחחחחחחחחחנון דדדדדדדדדדדדדדדדקד מס יוחנננניי..י.בנננננננננננננננננננון

–
* תודה ל- CrazyVet שתיקנה אותי בנוגע לעגלות.
** חיסונים שגרתיים. זה הכל. אבל שתדעו שיעל ויעל הן וטרינריות מקסימות.

יופי. קלקלתי את המדחום. בנסיבות מגעילות במקצת.

אני חולה מאז יום ראשון בערב בערך. כן, כולם חוזרים אליי "אחרי ראש השנה", ואני מתה. נהדר.
אמנם המצב כבר די השתפר אבל אני עדיין משתעלת ככה וכאלה. וכל מי שאני אומרת להם שאני עם שפעת ישר שואלים אם זה חזירים.
אין לי מושג אם זה חזירים. אבל בגלל זה כבר בוטלה לי לפחות פגישה אחת.

וכהרגלי, אין לי חום. חום זה סימפטום של שפעת חזירים.
מצד שני גם כשהייתי על סף דלקת ריאות לא היה לי חום.
‎36.5°C‎ מקסימום ‎37.5°C‎
ולא מעלה אחת יותר.

על ערש דווי בטח יהיה לי עדיין 36 וחצי מעלות. ויגידו לי "פחחחח את לא חולה באמת, אין לך חום"
(כל השירות הצבאי קיבלתי רק גימל אחד בגלל זה, וגם זה אחרי שעקרו לי שן בינה)

לא שזה מפריע לי למדוד בכל פעם שאני רואה במקרה את המדחום שעל השידה.

מדדתי עכשיו חום.
והחתול התיישב עליי בפרץ נוסף של חיבה וגירגורים וגילה עניין במדחום.
זה שעשע אותי, אז נתתי לו ללעוס את זה קצת. והפעלתי את זה, כי זה לגמרי הצחיק אותי.
‎38.4°C‎
לחתול שלי יש 38 נקודה ארבע מעלות. ואני עם 36 וחצי מעלות.
והוא בריא. אני לא.

ואז ניגשתי לקרצף בסבון אנטיבקטריאלי את המדחום שכולו עכשיו קדחת חתולים מזרח-תיכונית או משהו כזה.
(כן, אני מגעילה שנותנת לחתול ללעוס את המדחום שלה, אבל זה לא אומר שאני בעניין של החיידקים שלו)

ועכשיו המדחום לא עובד. מתברר שהוא עמיד בפני רוק אבל לא עמיד בפני מים.
לא שזה משנה כי אף פעם אין לי חום.

באמאשלי, מה נהיה? הבלוג הזה הפך לבלוג הצרכנות העצבנית של שרון. [אולי תיעוד של שיחות עצבניות זה הכיוון שאני צריכה לקחת אליו את הבלוג הזה באופן רשמי?]

והיום, ילדים, נדבר על קבלת ספאם מאתר P1000.

בשבוע האחרון קיבלתי לא הודעה אחת, לא שתי הודעות, אלא שלוש הודעות מאתר P1000.
למיטב זכרוני, מעולם לא רכשתי מאומה מ-P1000 ולכן התעצבנתי. באמת.

כבר הכנתי את המכתב ההוא של "אזהרה אחרונה לפני תביעה", ואף שלחתי אותו לכתובת ממנה הגיעו המיילים, וראה זה פלא! המייל חזר כי אין כתובת כזו (אגב, לפי חוק הספאם חייב להיות כזה, בנוסף למנגנון האוטומטי של הסרה בקליק)

ניגשתי לאתר שלהם, בחיפוש אחר כתובת דוא"ל או מספר טלפון, ונחשו מה?
אין כאלה!

ניגשתי אל עמוד שירות הלקוחות ושם מצאתי טופס. ניסיתי לקפסט לתוכו את המכתב, וכמובן שהשדה מאפשר עד 500 תווים. השארתי להם הודעה על תקלה בקבלת דוא"ל וביקשתי שיחזרו אליי דחוף (לדעתי זו בהחלט תקלה שאני מקבלת מהם דוא"ל שלא ביקשתי לקבל, לא?)

הנציגה הרימה אליי טלפון זה עתה, ושאלה מה התקלה.

השבתי לה שהתקלה היא שהם שולחים לי ספאם ושאם זה יקרה שוב, אני פאקינג תובעת להם את האמאמא של הצורה כי מעולם לא נרשמתי לרשימת התפוצה שלהם, ולמיטב ידיעתי גם לא קניתי מעולם באמצעות P1000.

"מה פתאום? את קנית אצלנו מצלמה בתאריך כך וכך"
"אני קניתי את המצלמה דרך YnetShops"
"אנחנו זה YnetShops"
"אז זהו, שקודם כל זה לא כתוב באתר בשומקום, ושנית אם נתתי את המייל שלי לויינטשופס, לא נתתי אותו לכם ובטח שלא הסכמתי לקבל מכם ספאם בניגוד לחוק דואר זבל"
[בדקתי, וכל המיילים שקיבלתי היו מויינטשופס. המשלוח בוצע ע"י הספק שגם הוא לא P1000. גם באתר אין אזכור ל-P1000, ורק כתוב קטנה שהאתר מופעל ע"י סמייל מדיה שזה אינטרנט זהב שזה P1000]
"אהה"
"בבקשה תמחקי את המייל שלי מהדטהבייס שלכם מיידית. ואם אני מקבלת מכם עוד הודעה אחת אני נשבעת לך שאני תובעת אתכם"
"מוחקת"

עוד נראה.

אני יושבת כעת ספונה בביתי, נרגשת ככלה ביום חתונתה, ומחכה בכליון עיניים שיגיע כבר טכנאי הניתוקים הייעודי של Yes על מנת לאסוף בשעה טובה וברוכה את הממיר.

הטלפון מצלצל.

"שלום, מדבר ____, אחראי הניתוקים"
"היי"
"תשמעי, אני לא רוצה לנג'ס, ואני יודע שהציעו לך כל מיני דילים, אבל בחייאת…"
"אני לא רוצה יותר יס"
"למה?"
"אני פשוט לא רואה יותר טלויזיה"
"אה, טוב. את בבית?"
"כן"
"טוב אז אני בדרך"

עד הרגע האחרון. אני נשבעת. עד הרגע האחרון.

הימורים: האם ינסה לשכנע אותי שלא להתנתק גם כשיגיע לכאן סופסופ על מנת לאסוף את הממיר או לא?

עדכון: 11:21
הממיר עזב את הבית. החתול נפרד ממנו לשלום וגם אני. אושר גדול.

באספה המשמימה עד מאוד של איגוד האינטרנט הישראלי שהתקיימה היום (ידענו שיהיה משמים ומשעמם, לא ציפינו לפיליבסטר של 4 שעות) יצא לי לפטפט פעמיים בנסיבות שונות עם זקני האיגוד על סוגיית האיטיות בתהליך רישום הדומיינים, שהינה תוצאה של האישור הידני הנדרש עבור כל שם דומיין שנרכש, ולא משנה אצל מי קניתם אותו.

מבחינתי, אגב, האיטיות המחרידה הזו, היא הסיבה העיקרית שבגללה אני חפצה לשרוף את המועדון.

הראשון, בעליה של אחת מהרשמיות הסביר לי שסוגיית האישור הידני נובעת מן הצורך לוודא שאין שם שום מילים "רעות". נניח, שאדם לא יקנה חלילה את שם הדומיין fuckisrael.co.il.

בהמשך, עת פטפטתי עם אחד מחברי הנהלת האיגוד שאלתי גם אותו בנוגע לסוגיית חוסר היעילות, וגם הוא השיב שזה הכרחי על מנת למנוע בעיות שכאלה.

כששאלתי מדוע לא ייתכן למשל כי תוכן רשימה של מילות תועבה אסורות לשימוש (בדיוק כמו שלא יתנו לכם ליצור יוזר בשם admin בשלל שירותים מקוונים), הוסבר לי כי הדברים האלה משתנים מעת לעת ולכן הכרחי לבצע אישור ידני של כל שם דומיין, על מנת למנוע כאלה דברים.

כששאלתי מה כל כך רע בעצם בלאפשר למישהו לרכוש את שם הדומיין fuckisrael.co.il, לא זכיתי לתשובה.

גם לא כששאלתי למה בעצם האיגוד מוצא לנכון לצנזר את חופש הביטוי של לקוחותיו.
(וזה אותו איגוד שהצטרף בעוז למאבק בחוק 892, כן?)

הרי לא יעלה על הדעת שמישהו יקנה כזה דומיין.
"אבל אם אני ארצה לקנות כזה שם דומיין בחו"ל, בטח ייתנו לי, לא?"
"מה פתאום? גם שם זה אסור"

פאק איזרעל דוט קום. תפוס. פאק יו.

(אגב, גרים שם סקוואטרים. לא שוס גדול)