הקלדנו קוד בדלת שהכניסה אותנו ללובי השיש הקטן. לבית הזה יש סוד והוא שהלובי וחדר המדרגות בנויים כך שהם קרירים ונעימים גם בימי הקיץ הלוהטים של תל-אביב. אין דבר שאני שונא מהחום של יולי-אוגוסט וכך ידעתי שכן, הגעתי למקום בשבילי. עלינו לדירה ופגשנו את הזוג העוזב, וראינו דירה קטנה ונעימה עם מטבח אמיתי וסלון אמיתי וחדר שינה, ובעיקר הרגשה טובה של משהו שיכול להפוך לבית, יותר מהמקום הקודם.

וצדקנו. יצא שסו פאר, זו הדירה שגרנו בה הכי הרבה זמן, וזה המקום שהכי הרגיש לשנינו כמו בית. האיזור שהיה לי זר קודם (״איפה אני אמצא קפה טייק אוואי באלנבי?״) הפך לשכונה מדהימה שאני יכול בה להנות מכל העולמות – מצד אחד שיברכו אותי בשמי בבית הקפה המקומי ויכירו אותי במכולת ובמכבסה והשכנים ברחוב, ומצד שני להיות קרוב לכל דבר בעיר, ללכת עשר דקות עד המסעדה שקראנו עליה אתמול, או לחוף הים, או חמש דקות לבאר, או לעשות טיול קצר בשינקין או ברוטשילד או בנווה צדק. במקום הזה הכי הרגשתי את תל-אביב ואת התל-אביביות, ואין זה מובן מאליו.

חווינו לא מעט בארבע שנים האחרונות – טיילנו, למדנו, עבדנו, התברגנו. אימצנו כלבה מדהימה שהפכה אותנו למשפחה קטנה לכמה שנים, ואיבדנו אותה ברגע נורא שאנחנו עדיין מנסים להשתקם ממנו. עכשיו, כשאנחנו עוברים, והדירה אט-אט מתרוקנת מהדברים שלנו והופכת בחזרה מבית לדירה, חושפת בחזרה את הקירות הלבנים שהתחבאו מאחורי החפצים שלנו, הראש שלי מוצף בזכרונות של רגעים קטנים שהפכו את החיים פה לטובים.

**

לקפוץ לסרט בערב, בכיכר דיזנגוף ב״רב-חן״ או ב״לב״ בסנטר, ואז לבלות את ההליכה חזרה דרך קינג-ג׳ורג׳ בשיחה על מה שהיה ובניתוחים של מה שראינו.

להתעורר מוקדם ולשים נעליים מהר מעל הפיג׳מה, להוריד את מייבי לטיול קצר בגינה של ביה״ס או עד שינקין וחזרה או לדשא ברוטשילד.

לקפוץ ל-WayCup (קפליקס לשעבר) לכוס של קפה נהדר ועשר דקות של עיתון לפני שהיום מתחיל.

להתעלם מהשכונה והרעש של תל-אביב ולהסתגר לערב נטפליקס משותף על הספה, יתכן עם ארוחת ערב שתגיע במשלוח.

להתעורר מוקדם בשבת בבוקר ולקחת את האופניים לטיול ארוך צפונה, לפארק הירקון, או דרומה, ליפו או עד לטיילת של בת-ים.

להחליט ספונטנית שמתפנקים הערב וללכת ללביבות בטטה וסלט הכל באורנה ואלה. לשבת בגינה מאחורה איפה שהמעשנים ובעלי הכלבים ולקנח בעוגת גבינה.

לצאת לסיבוב רגלי קצר סתם כדי לנשום ולדבר, על השדרה ברוטשילד, או בין הבניינים בנחמני, או לרחובות של נווה צדק.

לקום בשישי בבוקר ולהחליט ללכת לשוק הכרמל למרות הכל, להידחס בין הקהל ולקנות דברים טובים לסוף השבוע. להתקע פעם אחת בדרך חזור בגשם סוער ולרוץ עם השקיות עד הבית.

לנצל את הקיץ והשמש ולקחת כמה מגבות ובירות לצ׳ארלס קלור, לחוף הכלבים, להכנס לים ובעיקר לשבת על החוף ולנוח.

לקום בשבת בבוקר ולהחליט שיוצאים לארוחת בוקר, באחת העם או בדה דה ודה או שמנמונת או תולעת ספרים או משהו טעים אחר.

לקנות עיתון של שישי בסטימצקי ולשבת בסלון, במזגן, לקריאה מנומנמת.

לקבוע לבירה עם חברים ולשכנע אותם לבוא למוזנר, כי נעים וטעים שם, ובמקרה זה גם חמש דקות מהבית, ובכל זאת לאחר בכל פעם.

**

ביום חמישי באים מובילים לקחת לנו דברים מהבית. ביום שישי נכנס לכאן דייר חדש, חבר מהעבודה שהצלחתי ״להוריש״ לו את הדירה. ביום חמישי הבא (26.10) אנחנו עולים על מטוס, ועוברים. לניו יורק. אני יודע, כבר אמרתי את זה פעם. כבר עשיתי את זה פעם. אז מה? היה לי כיף אז. קצר. לא הכי מתוכנן. הפעם אנחנו עוברים יחד, וזה מסודר מהעבודה, ולפחות לכמה שנים, לחיות את החיים שתיכננו שיהיו לנו שם.

זה מרגש מאוד, כמובן, אבל את רוב ההתרגשות בזבזנו לפני כמה חודשים, כשאמרנו ״כן״ להצעה, כשלחצנו Approve במערכת, כשחתמתי על החוזה. התרגשנו וחלמנו והתרגשנו שוב. ואז עבר זמן, ועוד זמן. והרבה שיגרה, והרבה שאלות פתאום, וחששות, ופרידות, והתכוננויות לפרידות. וכמות נאה של בירוקרטיה. ועוד שאלות וחששות. אז כרגע אנחנו בעיקר חוששים, וקצת זוכרים שיהיה לנו כיף ומדהים וזה יהיה שווה את זה ו – וואו, זו הגשמת חלום.

בינתיים, בסוג של הילוך איטי, אני צופה בבית שלנו מתפשט לכדי דירה ריקה, בשכונה הנעימה שלנו הופכת לזכרון מתוק. אני לקראת סוף של פרק כלשהו. הנוסטלגיה מטשטשת, מעוותת את המציאות. במבט קדימה, בפרקים הבאים, מעבר לכל הפחדים, החיים יפים וההזדמנויות רבות.

אמש, כשהוצאתי את הכלבה, עצרה אותי מישהי ברחוב לשאול אם מותר לה לחנות איפה שחנתה. סיטואציה לא נדירה כל-כך, בהתחשב ברמת המורכבות של החוקים ורמת המעורפלות של השלטים. קיבלתי ממנה את הפרמטרים הדרושים: חנתה בצד ימין, יש לה תו איזורי אבל לא של איזור 1, והיא רוצה לחנות עד הבוקר. שקללתי אותם יחד עם הנתונים בשלט שבתחילת הרחוב, ומסרתי לה את החדשות המשמחות: כן, מותר לה. ערב טוב. אבל תוך כדי שהיא מודה לי, במבט שני על השלט, אני מבין שזה דווקא לא ברור כל-כך: על-אף שהשלט מציין שלושה חוקים שונים לגבי החניה בצד הרחוב, דווקא המקרה הנוכחי נופל בסיטואציה שאינה מוגדרת בשלט. הנחתי שאם המקרה לא מוגדר המשמעות היא שמותר לחנות — אני די בטוח שכך מנוסח החוק — אבל, לא חבל שהשלט לא נותן תמונה מלאה?

מהנדס ממשקי-המשתמש שבי מתעורר ושואל את השאלה: מה לא עובד בשלט הזה? האם אני יכול לתכנן שלט ברור יותר, יעיל יותר? כנראה שכן. האם כדאי לי לעשות את זה? אין לי תוכניות טובות יותר ליום שבת שמשי זה, אז בואו ננסה.

תוכן השלט, למקרה שהטקסט לא ברור מהתמונה:

• חניה בצד זו מוגבלת
• מ-17:00 עד 09:00 למחרת החניה מותרת רק לרכב הנושא תו חניה לאיזור 1
• חניה בתשלום א׳-ה׳ מ-09:00 עד 17:00, ו׳ וערבי חג מ-09:00 עד 13:00
• חניה חינם לרכב הנושא כל תו חניה אזורי של תל-אביב-יפו

השלט הארוך והמסורבל הזה מנסה להעביר הרבה מידע. למזלנו (לא באמת), עברתי באוניברסיטה קורס שלם על סמנטיקה פורמלית בו למדנו להצרין משפטים בשפה טבעית לצורה של לוגיקה פורמלית, כלומר פורמט מדויק שלא משתמע לשתי פנים וניתן לייצר ממנו חוקים לוגיים ברורים.

מה הכוונה? נקח לדוגמא את המשפט הבא בעברית:

ילד אחד חיבק את כל הילדות.

ממשפט זה ניתן להסיק ש: (1) יש ילד (2) כל ילדה חובקה ע״י הילד הזה. או בכמתים לוגיים:

$$\exists x. boy(x) \wedge \forall y. girl(y) \Rightarrow HUG(x, y)$$

כלומר במשפט הקצר הזה מסתתרים שני כללים לוגיים, המחוברים באמצעות וגם. חדי העין ישימו לב שהמשפט לא מבטיח כלל שיש ילדות בעולם – רק שאם יש ילדות, אז כל אחת חובקה ע״י הילד. לרוב בשפה חופשית אנחנו כן מוסיפים את ההנחה הזו, על-אף שלא צוינה במשפט. המחקר הבלשני מפריד בין סמנטיקה לפרגמטיקה בדיוק בשביל דברים כאלו. אבל זו כבר סטייה מהנושא.

הכל ברור עכשיו? ברור שלא. שנאתי את הקורס הזה. אבל בואו ננסה להשתמש בזה בשביל השלט הקטנצ׳יק.

די פשוט, לא? האמת שדי התעצלתי, לא הייתי מקבל הרבה נקודות על הפתרון הזה. וחוץ מזה עכשיו אני די מתחרט על החיטוטים במחברות מהקורס, כי אני לא בטוח שזה עזר כל-כך. כן הבנו פה דברים חדשים, שלא ברורים מקריאה שטחית של השלט, כמו למשל שלחונים ללא תו חניה בכלל עדיין יש אפשרות לחניה בחינם (בסופי-שבוע ובחגים). אבל הכתיב הפורמלי מוסיף מורכבות משל עצמו. יכלנו להבין את אותם הפרטים אם היינו מפשטים את המידע לצורה אחרת, קריאה יותר:

בטבלה קיבלנו את אותה רמת הדיוק, אבל קל לנו יותר להתמודד עם המידע. אנחנו מאומנים בקריאה של טבלאות, הן גיליונות נתונים בעבודה והן לוחות זמנים של רכבות. כשהמידע הוא דו-מימדי, טבלה היא פתרון קלאסי: אנחנו מזהים את שני הקריטריונים שמאפיינים את שני המימדים (במקרה הזה, זמן במימד הרוחבי ותו במימד האנכי), עוקבים אחרי האצבע ומוצאים את המשבצת המתאימה לרגע הזה. כמו חיפוש משבצת במפה באטלס, לפני עידן גוגל מאפס.

אפשר לעשות עוד צעד אחד קטן, כדי לשפר את הממשק של הטבלה באופן משמעותי.

הקידוד בצבעים תורם להבנה מהירה יותר של המשמעות של כל משבצת. הוא מתקשר לשפה גרפית שאנחנו מכירים כבר ממקומות אחרים, בירוק אנחנו בסדר ובאדום לא. עולם התחבורה מלא כמובן בדוגמאות כאלו. למעשה, בהשוואה לתמרורים אחרים, ההסתמכות של שלט החניה של עיריית תל-אביב על טקסט היא תמוהה – לא פלא שהמשמעות של השלט לא ברורה.

בצורה דומה, אפשר להצרין ולתרגם שלטי חניה דומים ולקבל תוצאה קונסיסטנטית וברורה יותר.
יתרה מכך, אם נניח שבבנין העירייה לא משעמם וברוב המוחלט של המקרים אין וריאציה רבה בחוקים, אלא רוב הרחובות מתאימים לאחד מתוך שלוש-ארבע קבוצות מוגדרות, ניתן לאותת את הקבוצה הזו למשתמשים. חונים חדשים יוכלו להתעלם מכך, אך עם קצת ניסיון יהיה מספיק לזהות את הצבע המאפיין או את שם הקבוצה – במקום לקרוא כל שלט ושלט.

A ערב בוקר סופש תו 1 אחר ללא	B ערב בוקר סופש תו 1 אחר ללא	C ערב בוקר סופש תו 1 אחר ללא

נחמד. אחרי שחשבתי על זה והרצתי בראש כל מיני רעיונות לשלטים כאלה, השלב הבא היה לחפש באינטרנט דוגמאות מוצלחות. אכן, ניקי סיליאנטנג, מעצבת אמריקאית, זיהתה ב-2010 בעיה כזו ופצחה במה שהיא קוראת לו ״guerrilla parking sign redesign״ — היא תכננה עיצוב חדש לשלטים שמבוסס על תצוגה גרפית של הזמן ועל קידוד צבעים. די דומה לטבלאות שציירתי פה. את העיצוב הזה היא הדפיסה כפלאיירים ותלתה לצד שלטי חניה רשמיים ברחבי ברוקלין, בתוספת מקום פתוח בו התושבים בסביבה יכולים לכתוב לה הערות ולתת לה פידבק. במהרה הפרויקט קיבל כיסוי יפה בתקשורת והיא הוזמנה להציע את העיצוב לעיריות ומועצות שונות — נכון לעכשיו 9 ערים בארה״ב מפעילות פיילוטים המבוססים על העיצוב החדש שהיא הציעה. סיליאנטנג מתארת את השתלשלות הפרויקט וממשיכה לעדכן לגביו בבלוג ייעודי, To Park or Not to Park.

אז שוב אני לא ממציא חדשני. את האקזיט שלי לא אעשה פה. אבל מה עם תל-אביב?

נראה שכללי החניה בתל-אביב הם פשוטים יחסית: אין לנו מגבלה אבסולוטית על מקס׳ זמן חניה; החוקים לרוב מתייחסים לאותם בלוקי זמן (א׳-ה׳ 17:00-09:00 וכו׳) ולא משתנים בין ימות השבוע (בערים רבות לו״ז החניה מותאם ללו״ז ניקיון הרחובות, כך שלכל רחוב יש יום בשבוע בו אסור לחנות בו); בסופי השבוע ניתן לרוב לחנות בחינם בכל רחוב. הסיבוך היחיד שיש לנו הוא התו האיזורי, המקנה לתושבי האיזור המקומי לחנות בחינם תמיד, ולתושבי איזורים אחרים לחנות בחינם בחלק מהזמן. חלק מצדדי הרחובות אף מוקדשים בלעדית לבעלי התו המקומי, כדי לספק מקומות חניה לתושבי הרחוב.

אז אמור להיות די פשוט לממש רעיון דומה לתל-אביב.
שלטים ברורים יותר \(\Leftarrow\) אנשים שמחים יותר \(\wedge\) אכיפה פשוטה יותר.
אממ כן, סליחה. בלי עוד הצרנות.
אם חוששים משינויים גדולים, אפשר אפילו לשלב את הטבלה בשלט הקיים, כאמצעי עזר.

האם העירייה שלנו חדשנית ורספונסיבית מספיק כדי לקבל רעיון כזה וליישם בעצמה? או שמא גם כאן דרוש פרויקט גרילה?

So why am I still buying books? Why do my shelves glare back at me with pristine, uncracked spines from end to end? There’s something so satisfying about buying a book, isn’t there? You feel like you’re going on an adventure. The sight of it slipping into a carrier bag – don’t forget these things are 5p in the UK now, so it’s an even bigger investment – is joyous. It’s an old cliche about “new book smell” I know, but sometimes cliches are true, and it really is beautiful. My intentions are always good. I promise this time it will be different – but life, and laziness, tend to intervene.

The Guyliner: why am I addicted to buying books I’ll never read? ]]> https://lessthan3.n0nick.net/2016/05/21/post/550/feed/ 0 550 https://lessthan3.n0nick.net/2016/01/16/post/545/ https://lessthan3.n0nick.net/2016/01/16/post/545/#respond Sat, 16 Jan 2016 18:54:19 +0000 http://lessthan3.n0nick.net/?p=545 להמשיך לקרוא מה אם?]]> האיש במצודה הרמה, פיליפ ק׳ דיק, 1962

מדינות הציר ניצחו את מלחמת העולם השנייה – גרמניה ויפן מחלקות ביניהן את השליטה במדינות העולם, וארצות-הברית עצמה מחולקת לשניים, המערב בשליטה נאצית והמזרח בשליטה יפנית. אפריקה פחות-או-יותר נמחקה, העבדות חזרה להיות חוקית, והדרגים הפוליטיים בראשות המעצמות מסוכסכים במלחמות כח ואידיאולוגיה שלא משאירות תקווה רבה. העולם ממשיך לפעום ולנוע בדרכו המוזרה בחייהם של הדמויות המרכזיות בספר ואף ששנים עברו מאז תום המלחמה, היא עדיין נוכחת מאוד.

האיש במצודה הרמה הוא מהחשובים בז׳אנר ההיסטוריה החלופית, והוא מקפיד לחקור ולנבור באפשרות הקשה שגורל העולם היה אחר במלחמת העולם השנייה. כשקראתי את קוואליר וקליי שמתרחש בזמן המלחמה התרשמתי מהנקודה הזו בזמן – הדמויות שם חוות את המלחמה כהווה, כמה שקורה מעבר לאוקיינוס ובחדשות, ובשבילם ניצחון הוא בעיקר שאיפה אופטימית. האפשרות של הפסד וכניעה לנאצים היא ממשית ממש ולכן מבעיתה ביותר. מה אם? איך העולם יגיב, כיצד החיים ימשיכו? העלילה של במצודה הרמה נפרשת בצל השאלות הללו. בתוכה נחשף לדמויות ספר אחר, יסתבל החגב, בעצמו ספר היסטוריה חלופית, בעצמו מדמיין עולם אחר, בו בעלות הברית מנצחות, ארצות הברית עצמאית. זיוף בתוך אמת בתוך זיוף.

יותר מכל, הקריאה בהאיש במצודה הרמה לא היתה קלה, מפאת המרווח בין הנושא ובין העלילה של הספר. הנושאים מסקרנים והשאלות מרתקות, אבל העלילה, כך הרגשתי, מרחפת בקלילות מעליהם, חוששת להתעסק בתשובות, רק בליהטוט של עוד רעיונות ותהיות. ההתרחשות המוזרה בספר מתקדמת אט-אט ובכיוונים מוזרים, והמוח של הקורא ממשיך לעבוד ולתהות ולהסתקרן. במובן זה זוהי חוויה מיוחדת – דיק הצליח ליצור ספר שהוא זרז, מאפשר לקורא לעבוד ולחשוב. אבל במיוחד בגלל שנהניתי מהשאלות ומהצורה בה הן נשאלות, הייתי שמח לקבל מהסופר עוד קצת, להבין את דעתו. אני חושב.

האיש במצודה הרמה
מאת פיליפ ק׳ דיק
מאנגלית: שמעון אדף, הוצאת עם עובד, 2011
Goodreads עם עובד

Understanding Comics הוא ספר על קומיקס – המדיום, הז׳אנר, השיטה, הכותבים והקוראים. הוא ספר שמציב לעצמו מטרות גדולות – להגדיר מהו קומיקס, לחפש את הקומיקס הראשון, לחקור מה אפשרי בו ומה לא, ולמצוא את האפקט של קומיקס על היוצרים שלו ועל קוראיו – ועונה עליהן ברוב הדר. הוא כתוב בגוף ראשון ומבטא את דעותיו והשקפתו של הכותב, סקוט מקלאוד, שדואג לבסס אותן ולקושרן בהיסטוריה, בתיאוריות קיימות מתוך חקר האמנות וחקר התקשורת, וכן אחת בשניה; כל פרק בנוי מעל המסקנות של הפרקים שקודמים לו ובונה תובנה אחת גדולה ועמוקה.

אבל הדבר הכי חשוב ומעניין בנוגע ל-Understanding Comics הוא שהוא ספר קומיקס. מקלאוד אוכל מהדייסה של עצמו ומוכיח, דף אחר דף, כמה המדיום הזה מיוחד. הספר מצליח להדגים איך כלי פשוט לכאורה כמו קומיקס מסוגל, בידי האמן הנכון, להביע רעיונות עמוקים ואבסטרקטיים בצורה מדויקת כל-כך.

בריצה לאורך ציר הזמן מאז ציורי הקיר המצריים, דרך ״הקומיקס הראשון״ אי-שם במאה ה-19, ועד התפוצצות הז׳אנר בארה״ב, אירופה ויפן בתחילת המאה ה-20, הספר מצליח לגולל את סיפורה של האמנות החדשה הזו – Sequential Art כפי שהוגדרה ע״י וויל אייזנר – ולנתח אותה ואת המתרחש בה בהקשר הרחב של עולם האמנות באותן התקופות ושל תקשורת ההמונים שהקומיקס צמח ממנה. מקלאוד מגדיל לעשות ובוחן מקרוב גם את ״הבנת הקומיקס״ עצמה – כיצד אנו כקוראים רואים קומיקס, איך אנחנו מעבדים סיפורים במוחינו, איך מדיומים ויזואלים משפיעים על הקליטה שלנו של רעיונות חדשים, כיצד קומיקס נתפש ומתפענח על ידי הקורא – שאלות שמוכיחות בעצמן כמה הפורמט הזה ייחודי ואיזו עוצמה, רגשית ואינטלקטואלית, עלולה להיות חבויה בחוברת הקומיקס התמימה שעל המדף.

Understanding Comics
מאת סקוט מקלאוד
William Morrow, An Imprint of HarperCollins Publishers, 1993
Goodreads סקוט מקלאוד

סמי ויוזף הם שני דודנים יהודיים שנפגשים לראשונה כשהם בני 17 ו-19 בדירת משפחתו של סמי בברוקלין, לילה אחד ב-1939. יוזף, מעתה ג׳ו, השאיר מאחור את המשפחה וכל חייו בפראג, והגיע לגור עם קרובי המשפחה היחידים שלו מחוץ לאירופה. במהרה הם מתחברים לידידות מרתקת, ושותפים ליצירתה של סדרת קומיקס שוברת קופות, האסקפיסט, גיבור-על המסוגל להימלט ולהשתחרר משלשלאות – הן ממשיות והן מטאפוריות.  האסקפיסט הוא מה שהעולם של 1939 צריך – אמן הימלטות שישחרר אותו מהעוולות של אירופה, ושישחרר את יושביו מהסבל הנורא שבחוסר-האונים של הסתכלות מהצד.

ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי הוא סיפור מהמם במובן המילה המקורי – יותר מפעם אחת נתקפתי על-ידי המילים ועליי היה להתיישב לרגע, להירגע מהמכה. לבי נשאב לסיפור המרגש הכורך בתוכו הרבה היסטוריה (דור הזהב של הקומיקס האמריקאי, יהדות פראג ערב המלחמה, ניו-יורק וארה״ב של שנות ה-40 וה-50, מלחמת העולם השניה מהזווית האמריקאית), תהיות עמוקות (על מקומה של האמנות בחברה, על מקומו של האקפיזם בחיינו, על משפחה ועל תמימות) וסיפור אישי ואינטימי ממש, על שני דודנים קרובים ללבי.

במידה מסוימת, בלב הסיפור נמצאת הילדות. אותו דבר יקר מכל שאנחנו נולדים לתוכו ומבלים את חיינו בשמירה עליו. הילדות היא התמימות הראשונית של תינוק, כשם שהיא התקווה שלנו לעולם נקי וחף, בו יוכלו ילדינו לחיות חיים תמימים. כמבוגרים אנחנו כמהים לראות את הטוב בעולם כשם שילדים מרשים לעצמם. 1939 בארצות-הברית היא זמן ילדותי ותמים, רגע לפני ההתפכחות המרה של פרל הרבור והכניסה למלחמת הזוועה באירופה. מרגע זה העולם לא ישוב להיות מלא יופי ותקווה יותר, וזו זו הטרגדיה של החיים הבוגרים.

לבו נחמץ למראה שטח היריד העצום, שלא מזמן שרץ דגלים וכובעי נשים ואנשים שחשו ממקום למקום במיניבוסים, ועתה היו בו רק מרחבי בוץ ואברזין ועיתונים מתעופפים ברוח, שהתעכבו פה ושם על גדם צנום של עמוד-תמיכה, או על ברז שרפה, או על העצים העירומים שמשני צדי השדרות והטיילות הריקות. הביתנים ואולמות התצוגה בצבעי סוכרייה, המעוטרים בטבעות שבתאי, בברקים ממוזלגים, בסנפירי כרישים, בשבכות מוזהבות ובחלות-דבש, הביתן האיטלקי שחזיתו התמוגגה תחת מפל מים תמידי, הקופה הענקית, המקדשים העקלתוניים, חמורי הסבר, של אלי דטרויט, המזרקות, השערים ושעוני השמש, פסלי ג׳ורג׳ וושינגטון ושלטי ״חופש הדיבור והאמת מורים על הדרך לחופש״ קולפו, הופשטו, פורקו, נהרסו, דוחפרו לערמות, הועמסו על ארגזי משאיות, הוטלו לדוברות, נגררו אל מחוץ לפתח הנמל, ונשלחו אל קרקעית הים. זה העציב אותו לא משום שמצא אלגוריה מאלפת או לקח חריף על הבלותן של תקוות אנוש ועל אפסותו של הדמיון האוטופי בהעתקתו של חלום-קיץ זוהר למדמנה ענקית וקפואה בדמדומי ערב של ספטמבר – הוא היה צעיר מדי מכדי לחשוב במושגים כאלה – אלא משום שהוא אהב את היריד, וכשראה אותו בכך, הרגיש בלבו את מה שכבר ידע, שעל היריד, כמו על הילדות, הקיץ הקץ, והוא לא יוכל לשוב ולבקר בו לעולם.

קומיקס הוא מדיום תמים – סיפורים מאויירים בצבעוניות על גיבורים בעלי כח עצום ומצפן מוסרי מושלם, שמקדישים את חייהם להצלת העולם מפני פושעים רשעים. קל להבין כיצד הפכו הסיפורים הללו פופולריים כל-כך בארצות-הברית של טרום מלחמת-העולם, במיוחד לצד טפטופי הידיעות על המתרחש במדינות אירופה. קל גם להבין מדוע בתום המלחמה, אחרי שהזוועות האמיתיות נחשפו ובזמן שחיילים הלומי-קרב חוזרים למשפחותיהם (ומשפחות אחרות מתחילות ללמוד להתאבל), קרסה ממש תעשיית סיפורי הגיבורים, והיתה צריכה להמציא את עצמה מחדש באמצעות עלילות קדרות יותר ומוסר מעורפל יותר.

אחת הטענות המרכזיות של הביקורת שהוטחה כלפי ספרי קומיקס בשנות החמישים (ושיאה בשימוע בנושא בסנאט האמריקאי) היתה שהספרים מייצרים במוחות הילדים אסקפיזם, דיסאסוסיאציה מהצדדים הלא-נעימים בחיים, שעלולה להחליש אותם כבני אדם. בעולם של 2015 (מחר 2016), ברור לנו שהאסקפיזם מקיף אותנו מכל הכיוונים, ומקובל בזרועות פתוחות – אנחנו שמחים לברוח אל החיים הגדולים של הקולנוע והטלויזיה ואל החיים הקטנים של הרכילויות והפייסבוק, ולו כדי להמנע מלהסתכל בפנים למציאות שהיא לעתים קשה מנשוא. בניגוד לטענות הנישנות, אין זה דבר חדש – רדיו, ספרים ושיטות אחרות כולן שירתו ומשרתות את אותה המטרה כבר שנים רבות. ומעבר לכך, האין מדובר בדרך טבעית להתמודדות? האין החיים לעתים קשים, רעים, עצובים, או סתם משעממים, ואין לאן לברוח, אלא לתוך ספר טוב?

זה היה אבסורדי, אבל מתחת לחוויית קיומו בעולם, בשכבת קדם-קמבריון, היתה טמונה ציפייה שמתישהו – מתי? – הוא יחזור אל הפרקים הקודמים של חייו. הכול היה שם, אי-שם, מחכה לו. הוא יחזור אל תמונות ילדותו, אל שולחן ארוחת הבוקר בדירה שליד גראבן, לפאר האוריינטלי של הציבילסשווימשולה; לא כתייר בהריסותיהם אלא ממש, בפועל; לא באמצעות קסם, אלא כדבר מובן מאליו.

ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי
מאת מייקל שייבון, 2000
מאנגלית: אלינוער ברגר, הוצאת עם עובד, 2003
Goodreads עם עובד

קשה לי להתמיד, קשה לי לכתוב כאן, אני צריך למצוא/להמציא לי מסגרת, אני צריך להצהיר ולהבטיח הבטחות שיכריחו אותי להכנס ולכתוב. הבטחות שכנראה, כמו בעבר, לא אקיים. אבל כנראה שההבטחות הללו שוות בפני עצמן.

2015 נגמרת. אני בן שלושים וחצי. החיים הם אותו הדבר, רצף של אותו_הדבר שנע איתך, מלווה אותך, לא עוזב אותך. אותו_הדבר שעולה איתך לשיאים וגולש איתך לשפלים. אותו_הדבר שמוכר לך ואתה יודע למה לצפות ממנו, כולל להפתעות מוחלטות.

בשבת האחרונה החלטתי לעשות ניסוי עם עצמי.
אני קורא עכשיו, כבר כמה חודשים, ספר נהדר, ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי. הוא מעולה, אני מתמוגג ממנו. הוא לא קצר, בערך 700 עמודים. את השבת התחלתי בעמוד 400 וסיימתי ב-480.
אמרתי לעצמי, אני ממש רוצה להתקדם בו, לסיים אותו, לקרוא ספרים אחרים, להפסיק להתקע. יש לי קצת חופש השבוע. אז הנה אתגר קצר: אם אצליח לסיים אותו עד סוף השנה, כלומר עוד השבוע, אז אכניס את עצמי למסגרת – ספר אחד בשבוע. על אף שזה נשמע ממש קשה. על אף שבדרך-כלל, אני קורא ממש ממש לאט (בעיקר כי אני מתעצל להקדיש לכך זמן). אני יודע שאני יכול, או יכול לנסות לפחות – כבר היו לי תקופות פורות. אז נלך עם זה.

ואם כבר להקשות, אז אחבר את זה למסקנה אחרת שלי – שאני רוצה לכתוב, וכתיבה מצריכה טריגרים, ואחד הטריגרים הכי פשוטים שאני כבר מנוסה בו הוא – ביקורת. לחוות משהו, ולכתוב עליו. ראיתי סרט, קראתי ספר, שיחקתי משחק — לרוב יש לי דעה בנושא וזה אחלה של טריגר לכתיבה.

אז, הלו״ז המוצע הוא: ראשון עד שישי – קריאה. שבת – פוסט ביקורת קצרצר ובחירה של הפריט הבא (המדפים שלי מלאים בספרים ממתינים וספרים שהפסקתי באמצע).

ובהצלחה לי.

החלטתי לנסות להיות טבעוני בתקופה הקרובה. זה הולך להיות קשה ומבלבל ולכן אחפור לכם על זה הרבה פה.

— n0nick (@n0nick) July 26, 2012

כמעט שנתיים עברו מאז שהחלטתי לעבור לצמחונות/על גבול הטבעונות. התחלתי בקצה הטבעוני, והלך לא רע. זה לא היה קשה מדי, לא הייתי רעב מדי, וזה אפילו היה מעניין לגלות פתאום מה יש בתוך הדברים שאני אוכל וללמוד איך אפשר לבנות מאכלים חדשים ולמצוא טעמים בדברים שלא הכרתי. אחרי כמה חודשים נשברתי קצת עם הגבינות (הן טעימות, אני מודה), אז התפשרתי על צמחונות עם הימנעות ככל האפשר מחלב, דבש וביצים, וכוונה להגיע לטבעונות מלאה מתישהו בעתיד.

אני מוכרח לציין שאני מרוצה מזה מאוד. אני מרגיש מעולה, גם פיזית וגם מעבר לכך, נפשית או משהו. לפני חודש עשיתי בדיקות דם וכל הנקודות שהרופא הדגיש בגלל הצמחונות – חלבון, ברזל, ויטמין B12 – תקינות לגמרי. לא ״חסר לי״, ואני לא מתגעגע יותר מדי, להפך, זה עוזר לי להרגיש טוב עם עצמי. בגדול, טבעונות מרגישה כמו צעד גדול בדרך הנכונה להסתכל על החיים, צעד פנימי שהוא חיובי מאוד.

𝒱

זה לא קשה להיות צמחוני. בכלל לא. במשפחה קיבלו את זה יחסית בנחת (למזלי אחי סלל את הדרך שנים לפני כן), וארוחת שישי היא כמעט לחלוטין צמחונית. בעבודה אני אמנם נגרר לעתים לשיחות כאלו ואחרות, ולעתים נאלץ להתפצל לאכול לבד כי שאר הצוות לא רוצה לוותר על חזה תרנגול לצהריים, אבל בסך-הכל יש סביבי לא מעט אופציות סבירות לארוחת צהריים בריאה וצמחונית, וקל להסתדר.

בבית, עם סתיו שהיתה צמחונית שנים לפניי, המטבח מלא בכל-טוב ירוק ובריא מהשוק הסמוך, במקרר תבשילים מיוחדים שהמצאנו ועמלנו עליהם בעצמנו, ומסביבנו העיר מלאה באופציות טעימות בכל מקום שמכבד את עצמו, וכמה מקומות נפלאים שהם צמחוניים לגמרי. ואם מתחשק לוותר לרגע על הבריאות, החברים הוותיקים בירה וצ׳יפס הם למזלנו טבעוניים ונפלאים.

𝒱

דבר אחד שהקפדתי עליו מאוד הוא לא להטיף לאנשים ולא לבקר את חוסר-צמחוניותם. לא כי לא מגיע להם, וגם אין לי בעיה שאחרים יטיפו להם. פשוט כי אין לי כח, ואני רוצה לאכול בשקט. לא שמתי לי למטרה להפוך את כל סביבתי לצמחונים, ואני לא מאמין שאם אחפור לכולם הם ימירו את אמונתם. כמו מחלוקות פוליטיות או דתיות, אני יודע שאני צודק והם טועים, אבל אני גם יודע שאין לי את הכלים לשכנע אותם. אני בסדר עם זה.

אבל הם לא. זה השיעור הראשון שצמחונות לימדה אותי על אנשים לא-צמחוניים. ברוב המוחלט של המקרים, הם ידאגו ליזום שיחה על הצמחונות שלי מול אי-הצמחונות שלהם. הם ידאגו לציין שהם לא צמחונים, ושזה בטח קשה, וכמה קיצוניים ומשוגעים הטבעונים. הם ידאגו לספר שלמעשה, הם לא אוכלים כל-כך הרבה בשר. רק בסוף השבוע. רק בארוחות ערב. הם כמעט צמחוניים! הם מקפידים לקנות רק ביצי חופש. הם הפסיקו עם חלב. הם אוכלים רק דגים. הם מעדיפים דגים שנלכדו בטבע, זה יותר מוסרי. הם שותים קפה עם חלב סויה. אם הם רק יכלו, הם היו אוכלים צמחוני כל השבוע וסטייק טוב בשבת. הם תוהים לגבי טבעו של האדם, האם הוא אומניבורי במקור. הם לא חושבים שזה הוגן לקרוא להמבורגר צמחוני ״המבורגר״. הם לא היו מסוגלים בלי פרגיות. הם לא חושבים שזה כל-כך חשוב. הם לא אוהבים את המרקם של טופו.

ובכן, לה די דה. אף על פי שאני מקפיד – בחיי – אף פעם לא ליזום את השיחות הללו, המציאות שמה אותי בשיחה כזו בארוחת צהריים כזו או אחרת לפחות פעם בשבוע, ועם כל אדם חדש שאני פוגש. אני משתדל לפטור את השיחות בהנהונים שקטים, בתשובות קצרות. כאמור, אין לי כח ואני רוצה לאכול בשקט. אבל, במעין תצורה הפוכה של הבדיחה הישנה על טבעונים, אוכלי הבשר תמיד דואגים להזכיר לי שכאלה הם, שקיים בינינו ויכוח ושעלינו לנהלו כרגע.

ברוב המקרים אין לי כח ואני שותק, על אף שהשיחות האלה מפריעות לי, כמו שריח הבשר מהצלחות שלהם מפריע לי. שני הדברים מעוררים בי בחילה. אף טיעון לא יכול, לדעתי כמובן, להצדיק שחיטה של חיות וכרסומן לארוחת צהריים. אף צורה של הריגה, לדעתי, לא יכולה להיות מוסרית יותר מאחרת, במיוחד כשמדובר בבעלי חיים חפים מפשע. אף טיעון של ״זה טעים״ לא יכול לתקן את הבעייתיות המוסרית העמוקה פה. אף הסבר היסטורי או ביולוגי לא יכול לנצח את העובדה שאפשר בלי, יש הרבה אנשים שלא אוכלים בשר, והם בסדר, אז כאילו, בשביל מה.

ובעיקר – אם הם כל-כך בסדר עם איך שהם, אם הכל כל-כך טוב ותקין, למה חשוב לציין את זה שוב ושוב? אולי (רק אולי) הצלחת שלי מאתגרת אותם איכשהו, מעמתת אותם עם מחשבות מודחקות מקצות המוח, על זה שאולי זה לא בסדר, אולי זה לא נכון?

אבל אין לי כח, אני רק רוצה לאכול צהריים בשקט.

אני אלוף בלהתחיל. אני אלוף בלחקור את הכלים, לחפש את המחברת, את העט. אני אלוף בלהירשם לפלטפורמה החדשה. אני אלוף בלכתוב – ״שלום. זה הפוסט הראשון שלי. אולי כאן אמצא את הנחלה״. אני אלוף בלהתחיל ולהתחיל שוב ולהתחיל מחדש ולהתחיל שוב. אני אלוף בלהתאכזב שוב ושוב ושוב מעצמי שלא המשכתי, לא סיימתי, לא מיציתי, לא מצאתי את מה שחיפשתי. ״שלום. זה הפוסט הראשון שלי״. להתחיל מחדש ולהתחיל שוב. אני אלוף בלהתחיל. ולעצור ולהביא ספל תה ולהתחיל עוד פעם ולחדד את העפרונות ולסדר את הספרים לפי הצבע ולהתחיל מחדש.

שלום. זה לא הפוסט הראשון שלי. הייתי כאן כל הזמן הזה. חיכיתי ועכשיו אני מוכן. אני ממשיך מכאן. אין יותר צורך לחדד את העפרונות שלי, הם חדים מספיק. אפילו הקהים ביניהם יטביעו את חותמם.

לכל היופי הזה של העולם צורף עוד בונוס מפתיע: 12 בצהריים. מי ידע ששעה כל-כך משמימה יכולה להיות כל-כך יפה! היופי נולד בצירופים. בשתיים-עשרה בדצמבר (אלפיים ו)שתיים-עשרה, 12 בצהריים זו השעה הכי יפה בעולם. 12:12 הדקה הכי יפה בעולם. 12:12:12? קשה לתאר במילים. יקום שלם עצר את נשמתו לשניה אחת (כל אחד באיזור הזמן שלו, כמובן) ולגם את היופי.

אחר כך במהדורת החדשות (כל אחת באיזור הזמן שלה) נזכרנו בגלובליות של היופי, כשסיפרנו כולנו, לעצמנו, לצאצאינו, על השניה היפה הזו.
דניאל מניו-יורק היה בעבודה באותה השעה, הוא בדיוק קרא מייל שהוא קיבל שעה לפני כן.
ז'אק מצרפת ישן עד מאוחר והתעורר ב-1 באותו יום.
לנה מחולון הייתה באוטובוס לכיוון תל אביב.
צ'אן מתאילנד בדיוק מרח חמאה על הלחם, ומגישת החדשות התוודתה בחיוך שגם היא אכלה לחם באותה שעה.
ואני חשבתי על הסיפור שלי עצמי, הרגע ההיסטורי שלי. היה 12:11, והסתכלתי בשעון של הטלפון דקה, ואז היה 12:12, והכל נהיה טוב.