היום הלן ואני הלכנו לסופר-פארם לרכוש משהו; בצד עמד איש מכירות לכרטיס לייף-סטייל ושאל אותי: "אתה רוצה לשמוע על לייף-סטייל?"; "לא", עניתי לו וקיוותי שההטרדה הסתיימה. באותו הרגע הוא החליט להמשיך לספר לי עד כמה לייף-סטייל הוא כרטיס טוב וכדומה. התפרצתי עליו: צעקתי עליו בחוסר נימוס שאני לא אוהב שמטרידים אותי וש"לא" אומר "לא", חזרתי על כך כמה וכמה פעמים כדי שיבין כמה אני לא מעוניין במה שיש לו למכור; תשומת הלב שלי ממוקדת למשהו אחד ואני ממש שמח שלא מפריעים לי בה.

אבל: שלושת רבעי העם מטומטמים, שלושה רבעים מכלל הגולשים באינטרנט ישלמו מתישהוא על ויאגרה, יקנו ממי שמפרסם בספאם, יאמינו שההצעה שמופיעה להם על המסך היא ייחודית או ישלמו על תוכנה שאמורה למצוא וירוסים על המחשב שלהם. רק רבע מהמשתמשים יטרחו מתישהוא להתקין חוסם פרסומות, להבין שהם לא רוצים, הם ימשיכו לקבל את אותם אנשי מכירות של לייף-סטייל שאחרי שאמרת להם "לא" ממשיכים לדבר.

[סאות'פארק טוענים שרק רבע מהעם מטומטם]

על מכירת מוצרים ל75% האלו מתבססת הכלכלה העיקרית: "מבצעי" 1+1 למינם, מכירות "קבוצתיות" באינטרנט ומחירים מיוחדים. רוב העוסקים מניחים שהלקוחות שלהם מטומטמים וטוב להם כך: טוב להם שאף אחד לא משווה מחירים, לא בודק מה יש מתחת למנוע, הם מעדיפים להיות שומרי הסף של הלקוח (ככה, כמובן, יש להם יותר כסף). מדי פעם צץ לו ארגון שומר סף כלשהוא, עד שהוא מושתק.

הבלוג הזה, ככל הנראה, לא מכוון ל75% האלה: הם לא מתעניינים בנושאים שאני כותב עליהם ולא מעניין אותי לנהל עמם דיון כלשהוא על הנושא. כך גם לגבי מקור הפרנסה שלי: בעוד שיש לא מעט עורכי דין שהיו שמחים לעטות על לקוחות לא משכילים, אני פונה לנישה ספציפית של לקוחות, אני רוצה לקוחות חכמים, שיצטרכו אותי מדי פעם וידעו מה הם מקבלים, אני לא רוצה חיובי שעות מיותרים ולעבוד על דברים לא מעניינים.

מצד שני, אני מבין שכך לעולם לא אתעשר ולעולם לבלוג הזה לא יהיו יותר קוראים מחצי האחוז באוכלוסיה שבאמת קורא כאן בצורה כזו או אחרת. אני פתחתי בלוג נישה ואני מסתדר עם זה.

ההפיכה בשבועות האחרונים, או אולי בשנה האחרונה, של חלק מהבלוגים לבלוגים 'מקצועיים' הורידה גם את רמתם. מפוסטים איכותיים על עתיד הרשת הגענו לדיונים על חמישה דברים שאפשר לעשות כדי לדחוף את הבלוג שלך במדיה חברתית; הרי הדרך הנכונה ביותר לא להרדים את הקוראים שלך היא לכתוב מעניין (כדברי הרבי קננגיסר שליט"א) והדרך הטובה ביותר להרוויח מבלוג היא להזנות אותו.

במקביל, כבר כמה חודשים ששרון ואני שמנו מודעות סולידיות לחלוטין לאתר דיל אקסטרים בהיתוך. ההכנסות מהמודעות אינן מדהימות, כמה עשרות דולרים בחודש, אבל אנחנו מצליחים להביא כמה רכישות באתר כל יום (בממוצע ארבע). אחת הסיבות שכאן בבלוג אין פרסומות היא שאני כותב רק על מה שמעניין אותי, ומה שמעניין אותי לא יתן פרסומות. בהיתוך חשבנו שאפשר להראות שאפשר להכניס כסף גם בלי להזנות (ויכול להיות שטעינו).

אני לא צריך את הבלוג כדי להתפרנס ואני לא חושב על להיות פרובלוגר, אני פשוט חושש ממה יקרה לבלוגוספרה כשהיא תושחת על ידי כסף; הרי אנחנו יודעים שלחלק מהבלוגרים יש מחיר, חלק מהם יקבלו כסף טוב עבור כתיבה ויתנו פוסטים רעים. מנגד, חלק מהבלוגרים כל כך הגונים שהכסף אינו מה שהם זקוקים לו. אם תסתכלו על הבלוג של יובל דרור שזוכה לכמות כניסות משמעותית ביותר, תתהו מדוע הוא לא הופך את הבלוג שלו למשהו כמו חורים ברשת. אולי בעצם התשובה ברורה: יובל כותב כדי להנות, לא כדי להתפרנס.

מרגע שכסף נכנס פנימה אני אמור להתחיל לפחד; לשאול האם מישהו רוצה להפוך אותי, כקורא, לאחד מ75% מהמטומטמים או שהוא פתאום יהפוך כל הזדמנות עסקית לעוד דרך להכניס כסף. את הפרסומות אני תמיד יכול, הרי, לחסום; אבל אני לא יכול לחסום את השיקולים הכלכליים שעומדים מולם (ואני לא מטיל ספק ביושרה של גל מור אלא דווקא חושב שהוא תמים). דמיינו מצב שמחר גל מקבל את סיפור השנה: בכיר בקרן הון סיכון ישראלית נתפס כאשר הוא מחזיק על המחשב שלו פורנוגרפיית קטינים (והיו דברים מעולם) או שאתר אינטרנט בו הקרן מושקעת עומד להסגר; האם גל יוכל, כאשר באותו יום התקשרו מהבנק להזכיר לו שהוא בחריגה ושצריך לשלם כסף, לסכן את היחסים שיש לו עם המפרסם?

צריך זוג אשכים אימתני על מנת להתמודד עם סוגיה כזו; אני נמנע ממנה מראש כאשר אני לא כותב על לקוחות שלי ולא נוטל על עצמי לקוחות שאני לא מאמין ביכולת שלהם להיות נקיים. אני גם אידיאליסט כי אני מנסה להתפרנס בכבוד במדינה הזו, ולא לעשוק את 75% האחוזים, מתוך אמונה שהדבר הזה אפשרי. אני כבר שנתיים מצליח להתפרנס, אני לא מיליונר, אבל אני כן גומר את החודש בכבוד. יכלתי לפרסם את השירותים שלי בספאם, יכלתי לדחוף את עצמי בכל מקום בצורה אגרסיבית ולא להנות מהאינטרנט, אבל אני כותב את הבלוג הזה נטו בשביל עצמי. התפיסה שלי בחיים היא שאם מישהו עושה משהו ולא נהנה ממנו, אלא מהכסף שבא ממנו, אז הוא צריך להפסיק כי הוא חוטא למקצוע ולעצמו.

כתבתי לגלמור פוסט אורח, אני מעריך שהוא לא יפרסם בגלל הביקורת העוקצנית, אבל בכל מקרה, אם הוא לא יפרסם, הנה התמצית הרצינית (בלי ה"חמישה דברים על פרובלוגינג בישראל):

"במועדון מישהי שאלה אותי במה אני עובד, ואז קלטתי בפעם הראשונה שהתשובה היא “אני בלוגר”, ושנייה אחרי זה קלטתי שלהגיד “אני בלוגר” נשמע כמו השורה השנונה לפני שאני מסביר מה העבודה האמיתית שלי" (עידו קינן, 16.01.2009). שנה אחרי דברים אלה של עידו, בישראל ישנם כיום לפחות עשרה בלוגרים שמתפרנסים מהבלוג שלהם בצורה כזו או אחרת; לא מדובר על הכנסה צדדית לבירה או משהו כזה, אלא כמה אלפי שקלים: משכורת יפה לכל הדיעות מכתיבה באינטרנט.

(…)

אם פרובלוגינג בישראל ירצה להיות מתישהוא מקצוע, אז נצטרך קודם כל לגבש כלים שיאפשרו לקבל מידע. לא רק כסף, אלא גם מספר כניסות וגולשים, יחסי המרה, לעשות את כל מה שהתקשורת כל כך מסרבת לעשות. בבלוגים, לעומת העיתונות, ככל שקוראים את המתחרים שלי יותר, כך יש יותר סיכוי שאני גם ארוויח.

או הנה קלינגר הזה עוד פעם רוצה לתת לרוצחים ללכת הביתה רק בגלל שהמשטרה מפרה כמה חירויות פרט.

קשה מאוד לייצג רוצחים בתור עורך דין; לי בכלל קשה עם לייצג אנשים שאני לא מאמין שהם צודקים או עושים את מה שהם עושים למטרה טובה, אבל כמו רומן זדורוב שלפני שלוש שנים נעצר ועדיין לא הורשע, למרות שהודה לכאורה בחקירה, צריך לזכור שכשהמשטרה חוקרת פשעים היא חייבת לשמור על זכויותיהם של החשודים, העצורים ושאר האזרחים שחשופים לפגיעה היקפית [וכמה אמיר אהרוני יחטיף לי על המשפט הזה].

במהלך מעצרם של דמיאן קרליק ונטליה קרליק בוצעו מספר פעולות טכנולוגיות שראוי לבחון את משקלן הראייתי והאם לאור הלכת יששכרוב (רע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ' בית הדין הצבאי לערעורים), בה נקבע כי ראיות שהושגו שלא כחוק עשויות להפסל בהליך שיפוטי, ראוי לבחון מה עשתה המשטרה כאן. חשוב להסביר שהמטרה היא לא זיכויו של קרליק, אם זה אכן רצח, אלא דווקא הרתעה כנגד המשטרה שלא תשתמש באמצעים פסולים בחקירות. מטרת דוקטרינת פירות העץ המורעל אינה לאפשר לרוצחים להשתחרר, אלא להעניש את המשטרה על הליכים פסולים ולהרתיע אותה מלהשתמש בכאלה בעתיד. במידה מסוימת, הדוקטרינה דומה לדוקטרינת ההגנה מן הצדק, כפי שהסביר בית המשפט העליון:

"הגנה מן הצדק" הצומחת מהתנהגות "בלתי נסבלת" של הרשות מבטאת את נקיעת הנפש הציבורית מפני נקיטת אותו קו של התנהגות; כאשר נקיעת הנפש משקפת לא רק סלידה מאותה התנהגות, אלא גם חשש מפני הפיכתה לנורמה. ההגנה מכוונת לא רק להוקיע את ההתנהגות הפסולה של הרשות ולחנך ולרסן את העושים במלאכת אכיפת החוק, שלא לפגוע בזכויות היסוד של הפרט לחקירה ולמשפט הוגנים, אלא גם להתריע מפני הסכנות הכרוכות באותו קו התנהגות לזכויות היסוד של הפרט במקרים אחרים, ולהשמיע באוזני הרשות התראה חמורה מפני חזרה על אותה התנהגות בעתיד. (בג"ץ 1563/96 כץ, עו"ד נ' היועץ המשפטי לממשלה
פ"ד נה(1) 529)

לכן, יש לבחון במסרק אמצעים שננקטו בהליך החקירה ולבחון את חוקיותם, לדקדק בכל קוצו של יוד ולמנוע מצב בו משטרת ישראל תעשה שימוש באמצעים פסולים. ראשית, חוקרי המשטרה פרצו למכוניתם של בני הזוג קרליק (על מנת להשיג דגימת DNA, ועל כך נדבר עוד). השאלה היא מהיכן סמכותה של המשטרה לפרוץ למכונית? על פי המצגת המשטרית, הדבר נעשה לאחר צו בית משפט. אולם, פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) קובעת (בסעיף 26) כי "חיפוש, בין על פי צו ובין שלא על פי צו, ייערך בפני שני עדים שאינם שוטרים, זולת אם (…) שופט הרשה לערכו שלא בפני עדים". כלומר, תיאורטית לשופט ישנה הסמכות להורות על עריכת חיפוש שלא בנוכחות עדים. אולם, מה עם בעל הבית או הרכוש בו מחפשים? סעיף 28 קובע כי "תופש הבית או המקום שמחפשים בו, או אדם מטעמו, יינתן לו להיות נוכח בחיפוש, ולפי דרישתו יימסר לו העתק של רשימת החפצים שנתפסו, חתום בידי העדים או בחותמתם". כלומר, בעוד שבסעיף 26 לבית המשפט ישנה הסמכות מטעמים מסוימים לא לאפשר לעדים להיות נוכחים בחיפוש, הרי שבמקרה של בעל המקום או הבית, לבית המשפט אפילו אין סמכות לערוך חיפוש שלא בפניו (וראו קצת על חיפוש חזותי ברשות היחיד).

לגבי דגימות הDNA, הרי שמצאה בזירת הרצח דגימות דם והתאימה אותן עם DNA של החשוד שנמצא במכונית. אולם, סעיף 11ז לחוק קובע כי "אמצעי זיהוי יינטל מאדם לפי הוראות סימן זה רק לאחר שהתבקשה הסכמתו לכך, ולאחר שנמסר לו כי ניתן לעשות בנתוני הזיהוי שהופקו מאמצעי הזיהוי לצורך הכללתם במאגר, לצורך אימות או עדכון הנתונים שבמאגר, או לצורך השוואתם לנתוני הזיהוי שבמאגר". כלומר, על מנת להתאים את הDNA של קרליק עם הדם שנמצא בזירת הרצח, על קרליק היה להיות "חשוד בעבירה ונחקר בקשר לחשד האמור לאחר שהוזהר לפי דין" (סעיף 11ב לחוק). אי חקירתו ואזהרתו לפי דין עשויה להטיל פגמים מהותיים בחקירה. אכן, סעיף 14ז מאפשר למשטרה לעשות שימוש במידע רק לצורך מניעת או חקירת פשיעה (סעיף 11טז(א) ללא הוראות אלו, אולם במקרה כזה, יהיה על המשטרה להראות כי פרשנות החוק אכן מאפשרת להשוות בין שני נתונים גנטיים שהובאו בפניה ולא בין נתונים שהובאו בפניה לבין המאגר. במיוחד ראוי לציין כי סנגורו של דמיאן, עו"ד אורי קינן יוכל להרצות באריכות על האיסור בחוק מידע גנטי לנטילת דגימות DNA מאדם, וכיצד הוא מתיישב עם העניין.

בכל מקרה, המטרה אינה הוצאת רוצחים לרחוב, המטרה היא לשמור על כללי משחק הוגנים: שהמשטרה תשמור על החוק גם כאשר פושעים אינם שומרים על חוק. ישנם דברים, לפחות לדעתי, שהם פסולים: פריצה לביתו או מכוניתו של אדם הינה מעשה פסול. משטרת ישראל, שחשדה בבני הזוג קרליק יכלה לעבוד לפי הפרוצדורה המקובלת: היה להם את החשד שבני הזוג מעורבים ברצח, יכלו לעצרם, להזהירם, לטול מהם דגימת DNA ולהשוותה לדם שנמצא בזירה. אולם, הבחירה בדרך הקלה יכול שתהיה בחירה פסולה ולא לגיטימית. הן הפריצה והן ההשוואה בין הדגימות על מנת לאמת את זהותם היא פעולה של עבריינים. למשטרת ישראל יש את החוק בכוחה, היא לא צריכה להפעיל אלימות ולחץ.

ככל הנראה, הפעם זו אזעקת אמת, כך אומר המודיעין שלנו בכנסת. ביום ג' תעלה להצבה הצעת חוק המאגר הביומטרי. מה אפשר לומר על העניין? סקר שערכנו גילה כי שני שליש מהציבור מאמין שהמאגר ידלוף וש46% מהציבור תומכים במאבק, נתון חסר תקדים לכל מאבק ציבורי עד כה (למעט המאבק להחזרת גלעד שליט), שני חתני פרס נובל ועשרות מדענים מובילים ניסו להסביר למחוקקים מדוע הצעת החוק נוראית, שלחנו לחברי הכנסת עותקים של 1984 של ג'ורג' אורוול; שר הפנים אלי ישי הבין את הסכנות, אבל לא היה מוכן לשמוע על חלופות למאגר הביומטרי, עדי שמיר, מטובי המדענים, ניסה לצור אלטרנטיבה למאגר; שתי הפגנות שנערכו והביאו ציבור חדש לאקטיביזם ואלפי תומכים בקבוצות בפייסבוק.

חוסר ההבנה על המאגר מראה כמה חברי הכנסת מפחדים לנקוט עמדה. הושבנו לא מעט אנשים להתקשר לחברי הכנסת לקבל את עמדתם על המאגר, 18 היו מספיק אמיצים לומר שהם מתנגדים, 20 התלבטו ורק 6 החליטו לומר שהם בעד: זבולון אורלב, גלעד ארדן, אריה ביבי, ישראל חסון (שאמר לי, לזכותו: "למה להתנגד, יש מאגרים הרבה יותר רגישים"), בנימין נתניהו ומאיר שטרית. שאר חברי הכנסת, ככל הנראה, יצביעו יחד עם הקואליציה. אבל חברי הכנסת האמיצים שיוכלו להרים את ידם בעד החוק יצטרכו לזכור שכשהמאגר הביומטרי ידלוף, והוא ידלוף [אפשר לבדוק אם המאגר דלף בלינק הזה], כמו כל פיסת מידע אחרת במדינה, כמו רשומות רפואיות, כמו מידע על נכי צה"ל, כמו מרשם האוכלוסין, כמו ציונים של סטודנטים, כמו מידע מביטוח לאומי, כמו פנקס הבוחרים וכמו כתובות חברי הכנסת, הם יהיו אלה שאחראים לכך.

מדינת ישראל לא צריכה בכלל להחזיק מאגר ביומטרי; המאגר מיותר ולא נחוץ, הוא כמו כור גרעיני שמוקם ליד הבית שלך. מדינת ישראל צריכה אבל להבין שאם היא תקים את המאגר, חסר לה שפתאום כל מיני בתי ספר וקופות חולים יתחילו לנהל מאגרים ביומטריים משל עצמם.

כן, אתם יכולים לעצור את המאגר הביומטרי: אתם יכולים לסרב, לא לתת את טביעת האצבע שלכם. אפשר לסרב מתוך הבנה שחירות היא משהו שלא ניתן לקחת מכם. סרבנות, כמובן, היא הכלי של החלש; אנחנו, כחזקים, יכולים לעשות מעבר לזה. הצורה הנכונה של סרבנות היא לתת למדינה נתונים שהיא לא יכולה לעשות איתם דבר.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

זה מתחיל בצורה אקראית לחלוטין, זוג ילדים, בחטיבת הביניים, הוא בכיתה ט', היא בכיתה ז'. הם מקיימים יחסי מין, כנראה מוקדם מהרגיל, אבל לחלוטין בהסכמה (ובערך כחוק). הם מצלמים את זה בסלולרי שלו והוא שומר את זה. עוברת שנה, עוברות שנתיים והסלולרי נגנב, בטעות. הילד מדווח לחברה על הגניבה ולא נורא. אלא שהסרט, ככל הנראה, יוצר לעצמו עותק ברשת ועצם קיום יחסי המין של הקטינים נמצא שם. אלא מה, יקומו המלעיזים מכאן ולכאן, חלק יטענו שצריך לצנזר את האינטרנט מתכנים "פדופיליים" (ונגיע לכך בהמשך) וחלק יזעקו שצריך לחנך את הנוער וללמד אותו מה ההשלכות. אבל אף אחד לא ידון בבעיה האמיתית שיש לנו כאן: הנער-ילד ביצע, לפחות לאורך תקופה מסוימת, אחזקה של פורנוגרפיית קטינים.

לאחרונה הוכרע הערעור בע"פ 7493/09 מדינת ישראל נ' פלוני, בו הפך בית המשפט את החלטת כב' השופט דן מור בפ 7936/07 מדינת ישראל נ' פלוני בה נפסק כי צפיה בפורנוגרפיית קטינים באמצעות סטרימינג אינה אחזקת פורונגרפיית קטינים. אלא מאי? בית המשפט קבע שאחזקת התועבה היא חמורה. סעיף 214(ב3) לחוק העונשין קובע כי "המחזיק ברשותו פרסום תועבה ובו דמותו של קטין, דינו – מאסר שנה".

אין יכולת למחוקק, או לרשויות השלטון להבדיל בין אחזקה של פורונגרפיית קטינים על ידי אותו פלוני, בגיר, לבין אותו נער-ילד שהחזיק את הסרטון שלו ושל חברתו. פורנוגרפיית קטינים היא פורונגרפיית קטינים. כמובן, למחוקק יש בעיה עם להגדיר אחזקה ותועבה. הבעיה היא שהמחוקק לא יודע מהי תועבה, ולא יודע מהי פורנוגפריה. אבל המחוקק בטוח יודע שכשילדים מקיימים יחסי מין (כחוק) אחד עם השני אין בעיה שהם ישמרו תיעוד. לכן, אולי המקום לשנות את "המחזיק ברשותו פרסום תועבה ובו דמותו של קטין".

טול מקרה בו קטין יצלם עצמו בעירום וישמור על הסלולרי שלו את הצילומים. האם כאן יש מקום להרשיע אותו על עצם האחזקה? אחזקה לא מתקיימת במקרה כזה, שהרי אותו קטין כלל לא נפגע: כשבית המשפט אומר כי "באשר לטענתו של הסנגור, לפיה גם אם עבר פלוני את העבירה, לא נגרם כל נזק ואין מי שנפגע ממנה, שהרי מדובר בצפיה בסתדר חדרו מבלי שאיש רואה וממילא אין נפגעים, הרי שאיננו מקבלים טענה זו, והיא אינה מתיישבת עם הפסיקה ועם תכליתן ומטרתן של ההוראות העוסקות בהחזקה ובפרסום דברי תועבה", הוא מתעלם ממצב זה.

סוגיות קשות מביאות למצבים קשים, אבל אי אפשר להזדעזע מהאחזקה של פורנוגרפיית קטינים (ולקרוא לזה פדופיליה) כשזה common practice בקרב בני נוער.

67% מאמינים כי המאגר הביומטרי ידלוף לאינטרנט או לגורמים כמו חברות מסחריות, חוקרים פרטיים, ארגוני פשע וארגוני טרור, כך עולה מסקר שערך מכון "מאגר מוחות" עבור מטה המאבק במאגר הביומטרי.

לו הצעת החוק של ח"כ דני דנון להקים רשות לאומית לאינטרנט תתקבל, ספק אם תהיה תעשיית היי-טק בישראל, וספק אם ניתן יהיה לנהל חיים דמוקרטיים. על פי ההצעה, שלמרות שאינה כופה סינון אתרים על כל האזרחים, היא עדיין חמורה מהצעת חוק הצנזורה של ח"כ אמנון כהן, לא רק שתהיה רשימה שחורה של אתרים שאסור לגלוש אליהם, אלא שרשימה זו תהיה חסויה [הצעת החוק].

על פי הצעת החוק, "במקרי חירום או מטעמים של בטחון המדינה רשאית הועדה להוסיף לרשימת האתרים לחסימה אתרים אשר עשוי להוות סכנה לבטחון המדינה ואזרחיה או סכנה לביטחון וליציבות רשת האינטרנט במדינה (…) רשימת האתרים לחסימה תהיה חסויה ולא תפורסם בציבור". מעבר לכך, "ספקי האינטרנט ימנעו גישה לכל לקוחותיהם ומשתמשיהם לאתרים המציגים תכנים פדופליים ואשר סווגו על ידי הרשות כאתרים לחסימה". כלומר, כפי שכתבתי בחוות הדעת על חוק הצנזורה יש כאן הטלה של אחריות משפטית הן על ספקיות האינטרנט והן על הרשות: עליהן לעבור אחד אחד באתרי האינטרנט ולסווג אותם כפדופיליים או לא.

מעבר לכך שנוצרת כאן צומת שמאפשרת פריצות, ומרכזת את השליטה בנקודה אחת, יש כאן הטלת עלויות לא מידתית על ספקיות האינטרנט שיועברו ללקוח בלי ספק. עצם החשאיות כאן גם בעייתית, כפי שראינו בעבר: באוסטרליה, שמחזיקה מודל מאוד דומה. באוסטרליה יושמו רשימות שחורות שגרמו למעגל קסמים בו אתרים שפרסמו את הרשימות השחורות נחסמו גם כן [והרי מה הרציונאל לצנזר את הרשימות השחורות אם לא להראות שהחסימה היתה פסולה מלכתחילה?] וגרמה לכולם לרצות לבדוק את הדפים האסורים. בעצם, הרשימה עצמה בעייתית בכל כך הרבה מונחים שלא ראוי לנהל אותה.

מעבר לכך, הטלת קנס על מי שנותן לינקים לתכנים כאלה היתה פסולה גם כן. אבל ישראל לא רוצה ללמוד ממושבת העונשין בחצי הכדור הדרומי, הא?

אם יש דבר אחד שלמדנו בעשור האחרון הוא ששליטה על מידע כיום מבוססת על נורמות ולא על נסיונות אכיפה ריכוזיים. צווי איסור פרסום לא עובדים יותר ובלוגרים מצליחים לעקוף הכל, אפילו הוראות של הצנזורה. אבל דני דנון חושב אחרת, והוא כנראה רוצה לחוקק את זה.

אני מאחל לדנון בהצלחה; אני אצטרך להגיע לכנסת, לדבר כמה מילים יפות, להסביר, ללמד ולפול על אזנים ערלות (שוב). בסוף, מה שיקרה, ככל הנראה, הוא שמשרד התקשורת יצא נגד ההצעה מסיבות תקציביות, וזהו.

השבוע פסקה כב' השופטת דורית ריין שפירא בתפ 2722/07 מדינת ישראל נגד גט-איט. ההחלטה, שמרשיעה את מפעילי אתר גט-איט ומי שהפעיל עוסק מורשה בשם דולי מחשבים בהטעיית צרכנים ועבירות לפי חוק הגנת הצרכן היא לא רק תמוהה, אלא קצת מיוחדת. דולי מחשבים היתה עסק שקרס, לפי פסק הדין, בעקבות חוסר היכולת לעמוד בצבר ההזמנות שהגיעו באמצעות גט-איט ולא עמד באספקת שירותים למזמיני המוצרים. בעקבות זאת, חברת האשראי החליטה לא להעביר כסף לדולי, וזו לא יכלה לרכוש מוצרים נוספים ולעמוד במלאים. את כדור השלג הזה כל מי שעובד בישראל מכיר, ולצערי הוא חלק אינהרנטי מהסיכונים בעשיית עסקים בישראל.

אולם, ההרשעה של דולי במקרה זה היתה סבירה. מה שלא היה סביר הוא פסיקת בית המשפט שמרשיעה את גט-איט. בית המשפט מסביר כי "יש במעשה [של גט-איט], להביא הצרכנים למסקנה שניתן להאמין ולסמוך על האמור באתר, שכן גט איט, שהיא בעלת מוניטין בתחום, כמי שפועלת בזירה העסקית, מכירה את היצרנים\משווקים, יודעת את המחירים והשיגה עבור לקוחותיה מחירים נוחים, בתנאים מיוחדים ומספקים אמינים, באופן שמסיר חשש לכישלון עיסקה בשל אי אספקה או העדר אפשרות לקבל החזר בתנאים שקבועים בחוק". בהמשך, בית המשפט מטיל אחריות על גט איט ומייתר את התקנון. לדברי בית המשפט, הסכם השימוש של גט איט אינו הסכם אכיף, בטענה כי ההסכם הוא ההסכם היחיד בין הצרכנים לבין מי שאמור לספק להם את המוצר, ושהם בפועל לא התקשרו בהסכם עם דולי.

אכן, במקרה דומה (Mazur v. eBay Inc., No. 07-3967 (N.D. Cal., March 4, 2008)) בית משפט חייב את eBay בעקבות הצהרה שלה שכל המוכרים בטוחים בסוג מסוים של מכירה פומבית, אבל שם דובר על אחריות אזרחית, ולא על אחריות פלילית כמו בגט איט. מעבר לכך. ובמקרה בו כן הוזכרה אחריות פלילית (People v. Gourlay, No. 271214 (Mich. Ct. App. March 3, 2009)) הדרישה היתה למעורבות אקטיבית של מאחסן אתרים בתכנים המכילים פורנוגרפיית קטינים, ובמקרה אחר, בו קרייגזליסט נתבעו על אפליה עקב פרסום מודעות המיועדות לבני גזע מסוים, נדחתה התביעה האזרחית (06-CV-00657 Chicago Lawyer Council v. Craigslist).

אכן, השופטת היתה יכולה להזכיר את Harris v. Blockbuster שבו נפסק כי תקנון אתר עם סעיף מקפח הוא הסכם אחיד, אבל העדיפה לפטור זאת בטענה לא מגובה בדין. ההסבר של כב' בית המשפט שגט איט היתה יכולה לפנות לבית המשפט לחוזים אחידים כדי לקבל אישור על ההסכרם היא מיותרת; ההסכם של גט איט הוא אכן הסכם אחיד, אבל גם אם יש בו תניה מקפחת, וגם אם לא, זה לא פוסל את גט איט מהיכולת לקבוע הסדרים בינה לבין הגולשים, וזה גם לא חל על אחריות פלילית.

אבל, חשוב לזכור שמדובר כאן באחריות פלילית ולא אזרחית. אחריות פלילית היא שונה לגמרי גם במידת ההוכחה (במשפט אזרחי צריך להראות שאתה רק יותר צודק מהצד השני, במשפט פלילי צריך להראות שאתה צודק מעבר לכל ספק סביר). אני בספק אם במקרה הזה הרימה המדינה את הספק הסביר עד כדי כך שהיא יכולה להרשיע.

עוד סוגיה שראוי לדון בה, אולי מחוץ לבלוג ובתוך חדרי חדרים היא סוגיית האחריות של עורכי הדין של גט איט. בין יתר הטענות, גט איט טענה שהיא סמכה על חוות דעת משפטית שטענה שהיא לא אחראית לפי חוק הגנת הצרכן; אותה חוות דעת ניתנה על ידי משרד עורכי הדין שכתב את תקנון האתר. למרות שהאחריות המקצועית של עורכי דין בדרך כלל מוגבלת לרשלנות, השאלה היא כמה אחראים עורכי הדין על אחריות פלילית של לקוחותיהם היא בעייתית. בעוד שבדרך כלל, אם נפסקים פיצויים אזרחיים אז אפשר לתבוע את הביטוח של עורך הדין על רשלנות, בנושא פלילי זה אחר לגמרי.

"העושה מעשה שיש בו גילוי של הזדהות עם ארגון טרוריסטי או אהדה אליו, בהנפת דגל, בהצגת סמל או סיסמה או בהשמעת המנון או סיסמה (…) ייאשם בעבירה, ובצאתו חייב בדין, יהא צפוי לעונש מאסר עד שלוש שנים או לקנס עד 1000 לירות או לשני העונשים גם יחד" (פקודת מניעת טרור, ראו גם חוק איסור הקמת מצבות זכרון לזכר מבצעי מעשי טרור).

כך הוא ארגון טרור ומאיר כהנא היה גזען. קריאתו של מיכאל בן-ארי להנציח את הבוס לשעבר שלו, ולקרוא לרחובות על שם מי שייסד ארגון טרור אינה הולמת משטר דמוקרטי ותהפוך את כל ראשי הערים לעבריינים; כל ראשי הערים, בפועל, יהיו צפויים בתיאוריה לאחריות פלילית (וראו גם 6195/98 ישראל גולדשטיין נ' אלוף הפיקוד) וכולם יקימו מצבה, גם אם זו אינה מצבת קבר, לרב כהנא.

קריאת רחוב על שם מאיר כהנא בישראל היא עוולה כנגד ציבור שלם שהושמץ והוקע על ידי כהנא, היא תמיכה באידיאולוגיה שלו והיא פוגעת בחירותם של אזרחי ישראל; אני לא אגור ברחוב על שם כהנא כשם שלא אגור ברחוב על שם סמיר קונטאר או סדאם חוסיין. לא רק שיש לדחות את הצעתו של בן ארי, אלא יש לראותו כמי שמזדהה עם ארגון טרוריסטי ולפעול להדחתו מהכנסת.

לפעמים, בכוונה, חקיקה מנוסחת בצורה כל כך מעוותת שאי אפשר לדעת מה היתה הכוונה המקורית שלה. כך גם עם תיקון מספר 6 לחוק האזנות סתר שעולה להצבעה היום בקריאה ראשונה בכנסת כהצעת חוק ממשלתית. סעיף 9 להצעת החוק בא לתקן את חוק האזנת סתר ו"להוסיף אחרי סעיף 10א".

סעיף 10א קובע כי "מי שמוסמך להתיר האזנת סתר לפי חוק זה, רשאי להתיר גם כניסה למקום לצורך התקנת אמצעים הנדרשים להאזנה, פירוקם או סילוקם; פרטי המקום שאליו הותרה הכניסה יפורטו בהיתר". התוספת המבוקשת היא משמעותית עוד יותר "שוכנע מי שמוסמך להתיר האזנת סתר לפי חוק זה, כי למטרות ההאזנה נדרש גם תיעוד חזותי ברשות היחיד, רשאי הוא להתיר גם התקנת הציוד הנדרש לכך". כלומר, פתאום סעיף שמאפשר התקנת ציוד האזנת סתר במקום הפך להיות סעיף המדבר על ברשות היחיד. והרי, אותו סעיף מעולם לא דיבר על התקנת אמצעים ברשות היחיד, אלא כניסה למתקנים שדרושים להפעלת שיחות טלפון על מנת להתקין את האמצעים.

לדברי המדינה, בתי המשפט מסרבים לאשר את התיעוד החזותי לעיתים, ולכן דרוש תיקון בחוק שיבהיר זאת. אולם, תיאורטית לו היו ההחלטות פומביות היה אפשר להביא את הדוגמאות. מעשית, החסיון על החלטות גורם לכך שלא ניתן למצוא ולו החלטה אחת שמדברת על סעיף 10א לחוק האזנת הסתר.

התוצאה המעשית של הסעיף היא הכנסה בדלת האחורית חיפוש סמוי לבתי בני אדם; בעוד שבסעיף 10א המקורי לא אוזכרה רשות היחיד. מדהים שהצעת חוק שהוקמה בעקבות ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא האזנות סתר שמתחילה לאזן ודנה בחסיונות שבגינם לא יעשה כלל שימוש בהאזנות ואלה יעלמו, פתאום מוזכר העניין של חיפוש סמוי ברשות היחיד.

התיעוד החזותי, יחד עם הקלות הרבה שמערכת המשפט נותנת בה היתרים להאזנות, אומרת לי ששהו לא טוב הולך לקרות בדיונים בועדת החוקה על הנושא.

יש בעיה קטנה עם חוק הגנת הפרטיות ככל שהוא נועד להגן על מאגרי מידע. ההגדרה של מאגר מידע בחוק הגנת הפרטיות הינה "אוסף נתוני מידע, המוחזק באמצעי מגנטי או אופטי והמיועד לעיבוד ממוחשב"; כלומר, כאשר אדם מחזיק אוסף רגיש, ואפילו רגיש ביותר של מידע, אך אינו מאוחסן באמצעי אופטי או מגנטי, אז כללי אבטחת המידע החלים על מאגרי מידע אינם קיימים. בעוד שמנהל מאגר חייב לאפשר למושא המידע לעיין במידע, או לאפשר מחיקה, הסרה ותיקונים, ברשומות שאינן ממוחשבות הדבר אינו קיים. כך גם האחריות לאבטחת המידע. סעיף 17 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "בעל מאגר מידע, מחזיק במאגר מידע או מנהל מאגר מידע, כל אחד מהם אחראי לאבטחת המידע שבמאגר המידע".

ומה הבעיה? כאשר ישנן דליפות של מידע שאינו ממוחשב, כמו גליונות ציונים של סטודנטים באוניברסיטת חיפה (תודה! חגי) או תעודות פטירה של תינוקות, ברור שהמידע אינו אגור במאגר כהגדרתו בחוק, אלא על הנייר. במצב כזה, אכן חוק הגנת הפרטיות מאפשר להעניש על דליפת המידע (כפגיעה בפרטיות לפי סעיף 2) אבל הוא לא מטיל סנקציות על אבטחה רעועה. האם יש הבדל בין פרצת האבטחה באתר איכילוב שחשפה מידע פרטי לבין הנחת המידע בפח הזבל? כנראה שלא.

האפליה בין מאגר ממוחשב, בו ישנן סנקציות גם על כשלי אבטחה גם אם לא נגרמה פגיעה בפרטיות (או נגרמה פגיעה בפרטיות ללא נזק) לבין מאגר שאינו ממוחשב יוצרת דיסוננס שאומר שדרושה רפורמה קטנה: או שתבוטל הדרישה לאבטחה סבירה, או שהדרישה תוחל גם על מאגרים שאינם ממוחשבים.

ומדוע לבטל את דרישות האבטחה בחוק? כיוון שדרישות האבטחה הינן משניות: הענשה צריכה לבוא, כמובן, נגד נזק בפועל ולא נגד נזק תיאורטי או פרצות אבטחה. לעומת זאת, אנו מכירים בכך שגם על ליקויי אבטחה יש להעניש, בסנקציות אחרות; כאשר מישהו מפקיר את המידע של אחרים ונוהג בו בקלות דעת, ברור שיגרם נזק מתישהו, פשוט על ההפקרות הזו לא בטוח שראוי להטיל אחריות (פלילית או אזרחית) אלא להשתמש במונח הסנקציה הפלילית של דליפה.