נניח, קחו את הסכם הסודיות הזה, סתם הסכם אחד מתוך כמה שאפשר למצוא בחיפוש אחרי הסכמי סודיות בגוגל, של משרד שירותי הדת:

"עם סיום ההכרה בגוף הכשרות כגוף כשרות המוכר על ידי הרבנות הראשית, או על פי בקשה בכתב מאת המשרד, לפי המוקדם מבין השניים, יחזיר גוף הכשרות למשרד את המידע הסודי שקיבל על פי הסכם זה, לרבות כל העתק הימנו (אם נעשה)."

זה סעיף שחוזר על עצמו בצורה כזו או אחרת. הנה עוד אחד ממכרז של נתיבי איילון:

"למסור לנתיבי איילון, כל חומר ו/או מידע שיימצא ברשותי/נו ו/או בשליטתי/נו, הקשור לביצוע תפקידי/נו ולמתן השירותים ו/או שנוצר במהלך ביצוע תפקידי/נו ומתן השירותים, מייד עם דרישתה הראשונה של נתיבי איילון, וכן בכל מקרה של סיום תפקידי/נו, ובלא קשר לסיבת סיום תפקידי/נו כאמור, וזאת מיד עם מתן הודעה בדבר סיום תפקידי/נו. אם וככל שתינתן הסכמת נתיבי איילון, מראש ובכתב, לייצור עותקים מן המידע, אזי, אני/נו מתחייב/ים להשיב לנתיבי איילון גם כל עותק כאמור או, בהתאם להנחיות נתיבי איילון, להשמיד/לגרוס את כל העותקים שיהיו מצויים ברשותי/נו, מיד עם דרישתה הראשונה של נתיבי איילון."

אוקי, סבבה. נגמר ההסכם. צריך להחזיר חומרים. אז מה הבעיה שלך מר קלינגר? ובכן, אם אתם שואלים אז כנראה שלא עבדתם אף פעם עם מידע סודי. למה? כי תחשבו על המצב הבא. אני באמת קבלן עפר של נתיבי איילון. קיבלתי מלא מידע סודי שקשור לתכנון של נתיבים וניהול עומסי תנועה. העסקתי לצורך זה אדם. הוצאתי לנתיבי איילון חשבונית עם פירוט המטלות. בחשבונית עצמה יש מידע סודי: הפרויקטים שעבדתי עליהם. האם אני צריך למחוק את החשבוניות שלי ולהפר את החוק שמחייב אותי לשמור חשבוניות? מה לגבי מקרה שבו אני צריך לשמור פירוט של שעות העבודה? אני שמתי עובד קבלן באותם נתיבי איילון, ואני משלם לו בצורה שעתית. אני אוסף דיווח שעות כדי לשלוח להם חשבון, אבל בצד השני אני צריך לשמור את שעות העבודה שלו, אז זה גם מידע סודי (כמה שעות הושקעו בפרויקט מסוים).

אבל זה לא הכל. מה עם מערכות הגיבוי שלי? אם יש לי תקן אבטחה כמו ISO27001, אז אני מחויב לשמור גיבויים של החומרים שלי כדי להבטיח התאוששות במקרה של אירוע סייבר. עכשיו, במסגרת סיום ההתקשרות אני צריך ללכת אחורה לגיבוי שלי ולמחוק את המידע? זה יגרום לי לבעיות עם שלמות של המידע האחר.

ומה קורה אם פתאום שנה אחרי שהסתיים ההסכם אני נתבע על ידי אותו לקוח? איך אני אוכל להתגונן ולהראות שעשיתי את העבודה כמו שצריך אם מחקתי את כל התוצרים? אה, גם על זה אף אחד לא חשב.

חשבתם, אבל באמת חשבתם שגמרנו. אז אתם לא חיים בתוך עמכם. מה קורה כשעובד שלי מתכתב עם הלקוח ב-WhatsApp? נכון, הוצאתי מדיניות ארגונית נגד זה, עשיתי מה שאפשר, אבל בסוף הם מתכתבים. העובד צריך עכשיו לעבור אחת אחת על ההודעות עם הלקוח ולמחוק מהמכשיר האישי שלו? לא תמיד זה מותר. אז מה עושים אז? מסתיימת ההתקשרות ומושיבים עובד שיפקח על זה? אין סיכוי.

אז מה קורה כאן? ובכן זו דוגמא אחת ממה שמעיד על כך שאין שום קשר בין החובות בחוק, ההסכמים שמייצרים והעולם שלנו. זו דרך נהדרת לבדוק אם הצד השני קרא בכלל את המסמך, וזו דרך נהדרת להבין למה עורכי דין לפעמים כותבים דברים כשהם לא מבינים אם אפשר או לא. הפתרון הנכון היה לומר שהמחיקה לא תחול על גיבויים ועל מידע שדרוש לצורך דיווחים רגולטוריים, חשבונאיים, התגוננות מתביעות וכדומה.

כתבתי פעם מדריך קצר על לקרוא הסכמי סודיות כמו מקצוען, קראו גם אותו.

יעקב כשדי הוא אקטיביסט. במסגרת האקטיביזם שלו הוא מותח ביקורת גם על ראש המועצה בתל-מונד, לין קפלן. קפלן לא אהבה את השפה שכשדי בחר להשתמש בה (הוא מפעיל אתר בשם חרא.ישראל ועמוד פייסבוק בשם "יצאת חרא", באמת פרווה, ואגב אם אתם בקטע של לקנות חרא כשר אז אתר "Shit Express" ישלח מעטפה עם חרא כשר, אורגני, מבעל חיים לבחירתכם, לכל יעד בעולם ואפשר לשלם בביטקוין). כשדי דירג את קפלן במדד חרא. לא משהו שנבחר ציבור לא צריך להיות סובלני כלפיו, אבל אני חורג מהעניין, והרבה יותר מדי על חרא וסובלנות.

קפלן חסמה את כשדי. כשדי הגיש תביעה בסדר דין מהיר. למי מאיתנו שלא זוכר את תקנות סדר הדין בעל-פה, מדובר על תביעה לכסף, ולא הרבה, כך שאפשר לנהל את כל הדיון ממש מהר ולתקתק עניינים. בגלל זה לקח שנתיים וחצי מהיום שכשדי הגיש את התביעה ועד שהוא קיבל פסק דין. בקיצור, כשדי לא ביקש מבית משפט מנהלי (מיני-בג"ץ) להוריד את החסימה. הוא לא טען שההתנהלות של קפלן היתה אקט שלטוני עריצי, אלא הוא תבע 50,000 שקלים כפיצוי על הפגיעה בזכויותיו החוקתיות.

כשדי הוא לא טמבל. הוא עורך דין מנוסה. מה הוא ניסה לעשות כאן? להערכתי? הוא ניסה לגרום לאקטיביזם תחת הלחץ של פיצוי כספי. כלומר, שאם לנבחר ציבור יכאב בכיס כשהוא חוסם, הוא יחשוב פעמיים לפני החסימה, והוא לא ילחץ על הבלוק כל כך מהר. אולי ככה הוא יכול לטפל בבעיה. אבל, בסוף הוא נכשל. הוא נכשל (בלי להכנס לתיאוריה המשפטית יותר מדי לעומק) כי בית המשפט אמר שבעצם אין חקיקה שמכריחה את ראש המועצה לא לחסום אותו, וזו לא התרשלות לחסום תושב. ומדוע? בית המשפט פוסק: "התובע לא הוכיחכי הגב' קפלן חבה כלפיו בחובת זהירות מושגית או קונקרטית כפי שניסה לטעון, ובוודאי שלא הוכיח כי "טעות בהבנה" או "מחשבה לקויה" מצדיקים פיצוי נזיקי כלשהו ולכן דין טענתו בענין זה להידחות".

אבל בית המשפט גם לא הלך נכון. למה? כי בית המשפט היה יכול להשתמש בסוף ההגדרה של "רשלנות" בפקודת הנזיקין: "הגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". כשדי היה צריך להוכיח נזק, ממון, הפסד כלכלי. בלי כזה, אין טעם לדון בכלל ביתר העוולה. וזו הבעיה העיקרית; שאם נפגעו הזכויות החוקתיות שלך, וחופש הביטוי שלך והגישה שלך למידע נפגעה, עדיין אתה צריך להראות נזק כלכלי כדי לתבוע.

כשדי עשה מעשה אצילי, הוא חויב בהוצאות על אקטיביזם. שילם את המחיר עבור כולנו. אבל זה צעד ראשון. עכשיו אם אנחנו רוצים להלחם בחסימה על ידי נבחרי ציבור, אנחנו יודעים איך לא ללכת ומה כן לעשות. צריך למצוא את המקרים הנכונים ואז להתקדם איתם.

הענן מת. לא, אני לא אומר את זה בסרקזם. אני יודע שכל מי שקורא את הטקסט הזה משתמש בשירותי ענן מכאן ועד הודעה חדשה. החל מGoogle Photos לשמור את התמונות שלו, דרך Dropbox לאחסן את כל המסמכים, צופה בסרטים בNetflix ומאזין למוסיקה בSpotify. הוא עושה את כל זה כשהוא משחק משחקי מחשב שהוא מריץ מ-Steam. ועדיין, הכל כל כך שברירי. וזה לא סתם שברירי, זה הרסני לחלק מאיתנו.

1.

השבוע הייתי צריך לגשת לאיזשהוא אתר. קצת מפוקפק. לא אתר מינסטרימי, לא אתר לא חוקי. סתם מאגר שמחזיק קבצים שונים שיכול להיות שיעניינו אותי. מסתבר שהוא חסום. לא בצו שיפוטי חלילה, לא רק בישראל. פשוט מקבלים הודעת שגיאה כשמנסים למשוך את אחד החלקים באתר. לא ברור למה. עם VPN זה עובד פעם כן ופעם לא. כלומר, זה לא שיש חוקיות של "בישראל זה חסום, באירופה גם, בארצות הברית לא, במקסיקו חסום וברוסיה לא" אלא ממש אקראי. כמו תקלה טכנית. אז מה עשיתי? כמו כל אדם, חזרתי לגרסאת ה-Onion שלו, לאתר הרשת האפלה.

2.

בשביל זה הייתי צריך להתקין דפדפן רשת אפלה. תאמינו או לא, לפני עשרים שנה, כשהתעסקתי עם TOR, זה היה חתיכת סיפור. כאב ראש להתקין. היום? יש פאקינג דפדפן. קליק, מתקינים, וזהו. התקנתי את הדפדפן, לקחתי את קישור ה-Onion של האתר, וגלשתי. קצת יותר איטי מלגלוש ברשת הרגילה, אבל להבדיל מהאינטרנט הרגיל, זה אשכרה עובד. ואז אמרתי, "טוב, התקנתי כבר TOR, בוא נראה מה קורה עם האתרים האהובים עליי בגרסאות הרשת האפלה שלהם?".  אז זה היה קל. מצאתי כמה אינדקסים של מה "חם". שירות המייל החביב עליי פרוטון עבד. אתרי חדשות? חלק עבדו וחלק לא. נראה שהם זנחו את הרשת האפלה. הגארדיאן, נניח, רוצים שאנשים יתחברו אליהם גם ממדינות חסומות, אבל… אחרי שלוש שנים, האתר שלהם לא שם. ככה גם עם פח האשפה הבוער: הם הכריזו על נקודת כניסה לרשת האפלה ב-2022, ואז בא הגאון העסקיופשוט שכח לעדכן משהו.

3.

"אבל יהונתן", תגידו לי, הרשת האפלה זה רק סימפטום אחד, והיא מיועדת לפושעים. ואתם כמובן טועים. אבל הבאתי את הרשת האפלה כדוגמא. פשוט, אתרים נמחקים כי אנשים לא מתחזקים. מה קורה אבל במקרים אחרים? ובכן, זוכרים את iTunes? לא, לא אפל מיוזיק, איי-טיונז. אז פעם הייתם יכולים להשתמש בשירות כדי לקנות שירים; היום? היום אתם רק קונים מנוי לשמוע אותם. ומה קורה כשאתם מפסיקים לשלם? אוסף המוסיקה שלכם נעלם. אבל לפעמים זה אפילו לא בשליטתכם. נכון, זה היה לפני 18 שנים, אבל יאהו! סגרו את שירות המוסיקה שלהם, וכל המוסיקה שקניתם הלכה לפח. זוכרים כשיאהו הציעו לכם מייל בנפח אחסון בלתי מוגבל? גם זה נעלם יום אחד. טוב, תגידו לי, "זה יאהו, מה זה משנה?". ואז נזכיר לכם שזו רק דוגמא אחת. מה קרה עם אנשים שניהלו קשרים חברתיים בישראבלוג? זוכרים את ישראבלוג? לקח להם כמה שנים להתאושש מהורדת האתר. אנשים החזיקו בלוג מפואר, ופתאום הם היו צריכים להפרד מכל הקהילה שם.

4.

אבל נחזור לעניין הענן המת. אתם קוראים כתבה ישנה. יש בה קישורים החוצה. התופעה של רקבון לינקים מדברת על בערך 40% מהלינקים בני עשור. קראת כתבה? לא שמרת גזירה שלה בארכיון האישי שלך? היא תעלם כשתחפש אותה. זה קורה לכולנו כל הזמן.

5.

וכאן בעצם הבעיה. אנשים מתלוננים על עלויות המחשוב הבלתי הגיוניות של הדאטה סנטר. גם לסביבה, גם לציבור, גם לחשמל. אנשים גם שוכחים שהעלות החלופית, של להחזיק את המידע אצלך, היא גם קיימת. אתה חייב לגבות את המידע, ולהחזיק את הגיבוי רחוק כדי להבטיח התאוששות. אבל אתה צריך את המידע הזה, כי מתישהו הוא יעלם מהרשת.

6.

אז מה עושים? האם אתם צריכים לאחסן את אתר האינטרנט שלכם? כן. האם אתם צריכים להרים שרת מדיה חברתית משל עצמכם? אולי לא בהכרח, אבל אולי עדיף לגייס קהילה שתחזיק עבור עצמה מערכת. מה לגבי דואר? תדאגו שכתובות המייל שלכם יהיו בבעלותכם ולא בבעלות של תאגיד חיצוני. המוסיקה? ובכן, לי קוסם כרגע לרכוש כמה מאות תקליטי ויניל ופטיפון כדי לחזור לילדות, לשמוע מוסיקה כמו שצריך ולדעת שגם אם אין חיבור לאינטרנט אני אוכל להנות מזה, תמיד. האם זה ריאלי? לא.

למי שלא למד משפטים, או למי שלמד משפטים ונמנמם בשיעור האחד בנזיקין שמלמדים בו בלשון הרע, בעצם בתיק לשון הרע צריך לעבור כמה צעדים.  צעד ראשון הוא לבדוק האם יש "פרסום" כנגדרתו בחוק, ואז בודקים האם המונח הוא "לשון הרע", כהגדרתו בחוק, כלומר "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" (או אחת מהחלופות האחרות, שוב לא חופר היום). אחרי שבודקים את זה, בבדיקה אובייקטיבית (כלומר, איך השופט המאוד אובייקטיבי רואה את זה, מזכיר לכם), מתחילים לבדוק את ההגנות. ואם ההגנות מתקיימות, בודקים את החריגים להגנות,  ואז בודקים את הפיצוי. מבחן ארוך (ראו עא 89/04 נודלמן נ' שרנסקי).

במקרה של "חוזה חדש", בית המשפט עוצר כשהוא קובע ש"אין לשון הרע". למה? כי חוזה חדש בצד פוליטי אחד, זוהר בצד הפוליטי השני. הם רבים, זורקים מהלומות, ואין חשש שאף אחד מהצד השני ישתכנע או ישנה את דעתו. החלטה מאוד הגיונית.

ואז אנחנו מגיעים לתביעה של ג'קי לוי ונעם דן נגד נדב שנרב. לוי הוא בן הזוג של דן, בני משפחתה של דן הם קרבנות ונפגעי אירועי השבעה באוקטובר. שנרב, בצד השני של המפה הפוליטית, רואה פוסט של לוי בפייסבוק ומגיב. הוא קורא להם "סייעני חמאס". לוי ודן נעלבים, ותובעים. בית המשפט פוסק את עלבונם בגובה של 8,000 ש"ח כל אחד. אבל זה לא מעניין. מה מעניין?

בית המשפט קובע שהאדם הסביר שהיה רואה את התגובה של שנרב לא היה משתכנע שמדובר בטענה עובדתית: "הביטוי: "אני סבור, כיהאדם הסביר לא היה משתכנע באמיתות המילולית של הדברים … דבריו אלה של הנתבע אינם מתיימרים להביא עובדות לידיעת הציבור, והאדם הסביר אשר קורא את הדברים אינו מקבל את הרושם, כי התובעים פועלים בצוותא חדא עם החמאס על מנת לפגוע בישראל". ולמרות זאת, הוא קובע שמדובר בגידוף, דן בהגנות ומחייב בלשון הרע.

זה לא שהוא לא מודע לציטוט בפסק הדין של חוזה חדש. רק שני סעיפים קודם בית המשפט מצטט את פסק הדין כדי לדעת איך בודקים אם משהו הוא עובדה או דעה. אבל, במקום להגיד "וואלה, אף אחד לא היה משתכנע, אז זה באמת לא לשון הרע ואפשר לסגור את התיק כאן ולשחרר. התובע אמר דברים מגעילים אבל התפקיד של בית המשפט הוא לא לצנזר דברים מגעילים אלא רק לא חוקיים" כל כך קשה לו עם ההשוואה לחמאס, שמבחינתו אפשר לסגור עכשיו.

וזו הבעיה. החוק נועד למנוע מצב שבו מעלים טענות מעליבות עובדתיות. טוענים שמישהו גנב כספים, הטריד מינית, אפילו סתם לא ניקה אחריו את השירותים הציבוריים. ומה עושים כאן? לוקחים ביטוי שהוא בליבת המחלוקת הפוליטית, שלא יזיז אף אחד ימינה או שמאלה, וקובעים שאסור להשתמש בו. ולמה זה לא רלוונטי? תסחכלו על המקרה של מורן לויאן. היא פרסמה משהו לא נכון על אחים לנשק, נתבעה והפסידה 400,000 ש"ח. האם בעקבות פסק הדין כל יתר הצייצנים שפרסמו בדיוק אותו דבר ישנו את דעתם? יגידו "וואלה, עכשיו אני חושב שבעצם אחים לנשק הם החבר'ה הטובים"? לא. המשפט לא נועד למזור פוליטי.

עזבו מנועי שפה גדולים לרגע. בוא נדבר על תוכן. תתחילו בלקרוא את הכתבה הזו ב"הארץ" על בני הנוער שחזרו למדיות האנאלוגיות, לפני הכל. אם אפשר, שימו את השיר המאומבד למטה ברקע. תודה. רגע וחוזרים.

1.

שאלה. מה כל כך חשוב בייצור של תוכן חדש? אני לא מדבר על אמנות לשם אמנות (ars gratia artis) אלא על תוכן שהוא קומודיטי, מוצר צריכה. סיטקומים מטופשים עם פרקים של 23 דקות, דרמת פשיעה שבה יש איש חוק קשוח שמעקם את החוק מעט בכל שבוע ל-41 דקות, או סרטים בני 117 דקות שבהם גיבור-על מיוסר מדבר על העבר שלו תוך תסביך אדיפלי וחוזר על אחת משבע העלילות הבסיסיות. תוכן כמוצר צריכה. בעצם, למה אני צריך ללכת לקולנוע לצפות בסרט שיצא ב-2026, והאם לצפות בסרט שמעולם לא צפיתי בו אך נוצר ב-2017 יש בכלל משמעות? איך אני יודע שאין? ובכן, Coyote vs. ACME. v הסרט היה מוכן כבר, אחרי הכל, חיכה לשחרור בשנת 2023 ורק עכשיו, שלוש שנים אחרי שסיימו להפיק אותו, הוא יוצא. וגם זה, למורת רוחם של האולפנים. אבל בואו נחזור רגע לבעיה.

2.

בעצם, יש לנו כל כך הרבה תוכן שהוא קומודיטי, סרטים, סדרות, יצירות. יש תעשיה שלמה שמייצרת עוד ועוד ועוד והכל כדי לייצר תרבות צריכה של תרבות. ואנחנו? בהעדר הרצון לצפות בסרטים במהירות של x2, אנחנו תקועים עם לאג משתרך של עשורים של תרבות. ילד שמתבגר כרגע צריך להדביק מאה ורבע של קולנוע, לברור ממנה את האיכות, והכל כדי להכיר את התרבות והרפרנסים. הוא צריך להכיר את האזרח קיין בן שמונים ומשהו השנים כדי להכיר את מאות ההפניות לRosebud. הוא צריך להקשיב למאה שנים של מוסיקת פופ, קולנוע, תרבות כדי להבין מדוע טיילור סוויפט עושה את Shake it off כל הרפרנסים בשיר. כלומר, יש לנו עומס יתר של מידע.

3.

אז למה אני קורא למוריטוריום? להרס של תעשיה שלמה? לא רק כי זה לא יתקבל בחיים. אלא כי אני צריך מנוחה. אני צריך זמן להדביק את התרבות. מה לעשות, לכולנו יש חסרים ברפרנסים. ואני מרגיש מאחורה. אני בטוח שאני לא לבד. לפעמים אתם רואים משהו, שומעים שיר ישן ואומרים "איך לא הכרתי אותו עד עכשיו"; רואים פתאום בנטפליקס איזה סרט מ-1994 ואומרים "מה קרה שלא הכרתי אותו?" ואז תעצרו ותחשבו: האם אתם ג'אנקים של תוכן חדש? האם תצליחו שנה שלמה בלי לצרוך תוכן חדש אלא לעצור ב-2026 ולא להתקדם עד שמיציתם את כל מה שהיה טוב עד אז? והאם יש שנת קאטאוף התחלתית? האם אתם צריכים לעצור ב-1905 או ב-1830? מתי בדיוק עוצרים עם ספרות, עם מוסיקה?

4.

אז אולי חרם, עצירה, זו לא הדרך הנכונה. אבל יש לי הרבה יותר מדי תוכן והרבה פחות מדי זמן. מתנצל.

וככה נראית המדינה שלו. הכנסת העבירה חוק, השקיעה שעות, נתנה סמכויות, בנתה מאגר, ועכשיו השרה לא רוצה ואף אחד לא עושה כלום. אין פואנטה.

יודעים למה זה מרתיח אותי בעצם ולמה הגעתי לפוסט הזה? כי אני אשכרה נרשמתי למאגר מתקווה שיפסיקו להטריד אותי. שאני אוכל להתלונן על המטרידנים. אבל אפילו את זה אני לא יכול. אני לא יכול להגיש תביעה קטנה, אני לא יכול להגיד לטלפון "למה לא בדקת במאגר", כי גם אם הוא היה רוצה, אין מאגר. בזיון.

אבולוציה היא תהליך איתי. לקח מיליוני שנים להגיע להומו סאפיאנס. דורות של שינויים אקראיים מיקרוסוקופיים מביאים לשינויים בגוף. לצד התהליכים האבולוציוניים, שמתקדמים לאט לאט, ישנם תהליכים סביבתיים של שיפורים באיכות החיים, איכות המזון, הרפואה. כולם משפרים את האדם. כך, ניתן לראות שהאדם הממוצע גבוה יותר היום מאשר לפני 300 שנים, חכם יותר, חזק יותר, חי יותר שנים. הטכנולוגיה היא אבולוציה בדרכים אחרות. והיום, עם מה שקורה עם טכנולוגיית מנועי השפה הגדולים ("בינה מלאכותית", הרי), אנו רואים שהוצאנו חלק מהאבולוציה אל המכונה. אבל לא רק שהוצאנו חלק מהאבולוציה למיקור חוץ, אלא שיש עם זה כמה דברים מדאיגים.

1.

האבולוציה כותבת את עצמה. מי שכותב את הקוד של מנועי השפה הגדולים הם מנועי שפה גדולים בעצמם. אנשים עסוקים בלדבר על העתיד של התעסוקה, כשהם צריכים לדבר על העתיד של האבולוציה. למה? כי אם לא נעצור ונסתכל על תהליכים אבולוציוניים ("החזק שורד" זו לא האמירה הנכונה, מזכיר לכם), אז נבין מה קורה כשעסוקים בלייצר בינה שהתפקיד שלה היא להיות הכשירה ביותר, להיות זו שמפותחת אבולוציונית הכי טוב. בעצם, ה"ברירה הטבעית", הדרך שבה האבולוציה מאפשרת לאלו שמכילים את תנאי הכשירות הטובים ביותר לשרוד, יכולה לפעול כשיש מיליוני שחקנים: כשיש מיליוני קופים ורק הקוף שיכול לקלף את הבננה בגלל אגודלים קצת יותר מנוגדים מצליח לשכנע את הקופה שכדאי לה להתרבות איתו, וכך לאורך מאות דורות אנו נראה איך האגודלים הופכים לכלי יותר דומיננטי שמאפשר יצירה של כלים.

2.

אם רוצים לראות איך האבולוציה עבדה והקריסה את עצמה כשהיא היתה על סטרואידים אפשר להסתכל על זני כלבים מסוימים שעוצבו. הבולדוג הצרפתי, לדוגמא, הפך בגלל התכנון התבוני של בני האדם לגזע שיש לו בעיות לא קטנות להתרבות וללדת, וגם הפך לאחד הגזעים עם תוחלת החיים הקצרה ביותר. והכל תוך 150 שנים של הרביה מתוכננת. עד כדי כך שיש מגדלי כלבים שעובדים על דבולוציה. בסך הכל למדנו כמה האבולוציה נדפקת כשהאדם מתערב ולא נותן לה לעשות את דרכה. ואת אותו הדבר נראה, עוד שניה, עם מנועי שפה גדולים.

3.

למה זה כל כך חשוב? כי מנועי השפה הגדולים עוברים כרגע תהליך. קודם כל; אין להם תהליך רביה. הם לא מתרבים אחד עם השני אלא לומדים אחד מהשני. הם גם כותבים את הקוד האחד של השני ומייצרים אבולוציה בעצמם. הם גם, להבדיל מאורגניזמים, לא מכילים קהילות, לא רבים במספר. אבולוציה היא כח של מיליונים, מיליארדים. אבל כשיש עשרות מנועי שפה גדולים בלבד בכל העולם, האם אפשר ללמוד על אבולוציה מהם? האם קהילה של משפחה אחת תוכל לייצר אבולוציה שבה החזק שורד? ובכן, כשיש הרבעה פנימית אנחנו עשויים לסיים עם בית הבסבורג של הבינה המלאכותית: יהיו כל כך הרבה פגמים גנטיים שזה כבר לא יהיה מנוע שפה גדול, אלא פגם גנטי דיגיטלי.

(כאן)

וזה הגיוני. על סכנות האסבסט התחילו לגלות רק אחרי כמה שנים ורק בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת קידמו חקיקה להפסיק את השימוש בו. על הסכנות של סיגריות גם כן. נכון, עד לא מזמן, בתקופות שבהן בני אדם כבר הלכו על שתיים, רופאים גם פרסמו סיגריות. השאלה מתי הבינו שסיגריות מזיקות ומתי התחילו בחקיקה לעצור אותן היא מה שמעניין כאן. כי פרק הזמן בין השניים הוא אמנם לא ארוך במונחים אסטרונומיים אבל כן יכול לתת לנו אינדיקציה. "אינדיקציה למה?", אתם שואלים, ובכן, הקוראים המתמידים שלי כבר מבינים לאן לקחתי אותם.

לפני שבועיים חבר מושבעים מצא כי מטא וגוגל אחראיות לנזק שנגרם לצעירה Kaley עקב כך שהפלטפורמות שהן פיתחו ממכרות. הפסיקה הזו היא חד-פעמית נכון לעכשיו, היא עוד לא סופית ויערערו עליה, אבל היא נותנת אינדיקציה. אם לפני כמה שבועות הבעתי את דעתי כשהסברתי שלתת לילד גישה לתוכנות מסרים מיידיים זה כמו לתת לו לשתות אלכוהול, אז עכשיו זה נהיה ברור יותר. אני לא יכול להאשים את חברות הטכנולוגיה, כמובן. זו לא אשמתן שהן עמדו בחוק, עיצבו את המוצרים שלהן בצורה שתייצר הכי הרבה דביקות למסך וזמן פרסומת. הרי, אם הן לא היו עושות את זה הן היו חוטאות למטרה שבעלי המניות שלהן הורו להם להגשים: להביא כמה שיותר כסף.

לא לא. הבעיה היא לגמרי אצל הרגולטור. למה? כי בעצם תראו במה הוא עסוק. גם בישראל וגם בעולם, השאלה החמה בתחום ההגנה על ילדים היא Age Verification. אירופה כבר מתחילה לדבר על זה לעומק: בואו, לפני שאתם מתקינים משהו או פותחים חשבון. בוא נבדוק שאתם בגירים. ולא, זה לא פותר כלום (וזה מסוכן, כמובן). זה לא פותר כלום כי בעצם יש הנחת מוצא של "אם אתה מבוגר אתה יכול לקבל החלטות מושכלות". כלומר, יושבים שני בני נוער בכיתה י"ב, האחד נולד בתשעה באפריל אלפיים ושמונה והשני באחד עשר באפריל. הם יושבים בכיתה כתף אל כתף ומבקשים להרשם לאתר. האחד בוגר מספיק והשני לא.

בגרות, כמובן, היא לא בינארית. גם בגירים נתונים למניפולציות. בגלל זה יש לנו אזהרות על סיגריות. בגלל זה אנחנו אוסרים פרסומות לסיגריות. בגלל זה אנחנו רוצים שמי שמעשן יופרד מיתר האוכלוסיה כדי להמנע מהנזק השניוני. אנחנו יודעים טוב מאוד שאם לא תהיה אזהרה על אקונומיקה "אסור לשתות" אז אנשים ישתו אותה. ועדיין, אנחנו מניחים בהנחת קסם שהגבלת גיל היא הפתרון.

אז לא. אני מכיר ילדים בני שלוש עשרה עם הרבה יותר שכל ממבוגרים בני ארבעים. אני מכיר קשישים חדים וצעירים נטולי יכולת קריאה בכלל. זה לא אומר שצריך לקבוע חקיקה פטרנליסטית שתוציא את כולם מהמשחק אבל זה כן אומר שצריך לייצר פלטפורמה ששומרת עלינו מהתמכרויות מזיקות. הגבלת גיל היא לא הדרך הנכונה, וגם לא הכיוון הנכון.

זה לא יהיה ריאלי לחייב את הפלטפורמות לעצור את הפיתוח שלהן. גם לא יהיה ריאלי לחייב אותן להעביר אנשים בחינת אוריינות והתאמה לרמת ההתמכרות שלהם (למרות שהן יכולות לעשות את זה). מה שכן אפשרי זה להתחיל עם כלים טובים יותר, להתחיל עם לבקש מהן אחריות ודיווחים. לרדת מפתרונות קסם פופוליסטיים ולהתחיל לחשוב יחד על איך משתמשים בכלי האדיר הזה להקים חברה טובה יותר. כי להבדיל מסיגריות, כאן יש מלא יתרונות.

אוקי. קראנו. מעולה. איך נדע לפעם הבאה להבדיל בין הבעת דעה לקביעת עובדה? ובכן, בית המשפט נותן לנו מבחנים. קודם כל, המבחן הראשון שבית המשפט נותן הוא האם מדובר בנתון אובייקטבי או סובייקטיבי "נראה בעייני, כי דברי המרער הם "מסקנה אישית-סובייקטיבית של המפרסם" להבדיל מ"…נתון עובדתי המתאר את המציאות"" ואז הוא בודק כיצד אדם מן היישוב היה מקבל את המסקנות "נראה בעייני כי אדם מן היישוב יראה בפרסום כזה שיש בו הצגת דעה ולא קביעת עובדה. ואז בוחן הוא אם הפרסום לא חרג מהסביר: "נראה בעייני כי הפרסום עונה לתנאי זה, בשים לב לתוכן הדברים … ובשים לב לנסיבות הפרסום".

אכן, מבחנים אובייקטיביים קלים ליישום קובע בית המשפט. האם השופט היושב בדין יראה בעייניו כי מדובר בקביעת עובדות או הבעת דעה. עליו לעשות כן לאחר שראה בעייניו אם מדובר במסקנה סובייקטיבית או אובייקטיבית, האם ראה בעייניו כיצד האדם הסביר תופס את הביטוי והאם ראה בעייניו כיצד הביטוי לא חורג מרמה מסוימת. כלומר, בסופו של דבר, אנו יושבים על הר של ודאות משפטית כעת.

אני לא חושב שהתוצאה שאליה הגיע בית המשפט לא צודקת. ההפך, אני מלא ביקורת על פסק הדין המקורי וגם לדעתי המילה "מושחת" היא מוגנת. אבל, לדעתי, אנחנו לא מייצרים הלכה טובה מספיק. כדי להבדיל בין עובדה לדעה צריך להבין לא רק את הכוונה, אלא בראש ובראשונה האם מדובר על מילה שיש לה משמעות משפטית ("עבריין מורשע", לדוגמא) או מילים שבאות מעולם השיפוט הערכי. המילה "מושחת", כפי שהסברתי, נועדה לדבר על סטנדרטים ערכיים.

יתר המילים שנאמרו צריכים להבחן בפוזיציה. כמו שאי אפשר לצפות שתכנית סאטירה תביע אלא דעה והקצנה של המציאות, ועל כן לשפוט אותה כנגד המערכונים שלה ולטעון שהמערכון מייצר מצג עובדתי חוטאת למהלך המשפט (לרבות השגיאה המשפטית של בית המשפט המחוזי והעליון בתיק של בני קצובר; רעא 3117/21 קשת נ' קצובר); וכמו שאי אפשר להניח שתעמולת בחירות תהיה אמת לאמיתה, ושמעון פרס לא היה יכול לתבוע את בנימין נתניהו על הביטוי "פרס יחלק את ירושלים", וכמו שאי אפשר להניח שרשת מרכולים שמפרסמת שהיא "הרשת הזולה בישראל" תוכל להתבע על ידי המתחרות, כך גם כאן. נראה בעייני שבית המשפט היה צריך להסביר את זה, ולא את מבחניו הסובייקטיבים.

בהערת אגב, בשבועות האחרונים הקימה המשטרה יחידה לחקירות של "עבירות מתחום חופש הביטוי". דומה שאין אבסורד גדול מזה. אם הביטויים נכנסים בחופש הביטוי, הם לא עבירה. ואי ההבנה בשיום של היחידה משליך על יתר השטויות שהיא תעשה.

דמיינו את המצב הבא: אתם גרים בבניין משותף. השכן חנה בצורה לא כל כך זהירה וגירד לכם טיפה מהצבע ברכב שלכם. נגרם לכם נזק, כמה מאות שקלים. החלטתם במקום ללכת לבית המשפט לבקש מהמנהלת של בית הספר ששני הילדים שלכם הולכים אליו להכריע בשאלה כמה צריך לשלם. למה? כי שניכם הסכמתם לזה. מתי הסכמתם לזה? ובכן, בית הספר שלכם הוא לחינוך בסגנון ייחודי, כזה שמאמין בערכים הוליסטיים, שוויון, קדמה, חופש ביטוי. בית הספר מבקש שילדים יהיו חלק מהטבע. במסגרת הזו, כל הורה שמצרף את הילד לבית הספר חותם על טופס שבו הוא מתחייב לעמוד בערכים של בית הספר, וזה כולל לתת למנהלת את הסמכות להכריע בכל מחלוקת בין כל אחד מההורים לילדים בבית הספר. המחלוקת יכולה להיות נזק לרכב, אבל היא יכולה להיות גם מחלוקת על בעלות במניות בחברת הייטק, עניינים של הונאות פיננסיות מתוחכמות או סתם לשון הרע. נשמע לכם טוב? ובכן, יש לכם מזל! אם לא מדובר על מנהלת של בית הספר אלא בית דין דתי, קיבלתם את מה שרציתם.

1.

זו בעצם המשמעות של חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות). המדינה לוקחת משאב ציבורי, עובדי מדינה, ומאפשרת להם, (בהסכמה!), להכריע בסכסוכים בין שני בגירים שהביעו את רצונם החופשי. מה היתרון של בית הדין הדתי על בית המשפט? לא ברור. בעצם, במקום להגיד "בוא נמנה עוד שופטים כדי להקטין את העומס על בתי המשפט וכדי לאפשר לדיונים להתברר בצורה מהירה יותר", אומרת המדינה "בוא נקח עובדי מדינה שכנראה באבטלה סמויה, או נוסיף עוד תקנים של עובדי מדינה אחרים וניתן להם לעשות את העבודה של שופטים". על היתרונות והחסרונות בחוק, כולל האפליה המובנית לנשים (למרות שכתוב בחוק שלא יעשו את זה), אני לא אעלה. למה? כי יש טובים ממני. מה אני כן אעשה? אדבר על "הסכמה". למה? כי הסכמה כזו לא ראינו מעולם.

2.

אז מה ה"הסכמה"? הרי מדובר בסופו של דבר על בגירים שהסכימו לדיון בבית הדין הדתי. לצורך זה הם נדרשים לחתום על טופס הסכמה שלם, כפי שמופיע בחוק. מה אין בטופס בחוק? ובכן, הסבר מה המשמעות של הויתור על הזכויות. איזה מסמך של "דע את זכויותייך" שמסביר מה הויתור שהצדדים שהסכימו עשו לו. אין גם אפשרות לחזור מההסכמה בכל עת, דבר שקיים בחוקים אחרים שמסדירים הסכמה כמו חוק הגנת הפרטיות. מה עוד? ובכן, הדרך שבה ההסכמה הזו ניתנת. בסופו של דבר, חתימה על טופס.

3.

מה כל כך בעייתי בחתימה על טופס? ובכן, אני מצטער להיות המחרבן במסיבה, אבל בואו נסתכל על חוק חתימה אלקטרונית. מה החוק אומר? "נדרשה לפי חיקוק חתימתו של אדם על מסמך, ניתן לקיים דרישה זו לגבי מסמך שהוא מסר אלקטרוני". המסמכים שלפיהם לא ניתן לחתום אלקטרונית? צוואה בכתב יד. על כל דבר אחר אפשר. זה כולל גם הסכם בוררות. מה זה אומר? זה אומר שבפעם הבאה שתאשרו תנאי שימוש לאתר אינטרנט, אם האתר הוא דתי, הוא יכול להוסיף לתנאי השימוש סעיף שאומר "על ידי הסכמה לתנאי שימוש אלה אתם מקבלים על עצמכם את טופס הבוררות לפי התוספת הראשונה לחוק שיפוט בבתי דין רבניים (בוררות)". כל עוד החתימה עומדת בדרישות של חוק חתימה אלקטרונית (יש תיעוד מסוים, יש אימות זהות), היא תתפוס. נשמע לכם קצת מופרך? ובכן, בארצות הברית יש מוסדות מופלאים לבוררות, ואתרים רבים מפנים לבוררות בתנאי השימוש שלהם. פעמים מסוימות זה נדחה בפסקי דין, ובפעמים אחרות בית המשפט מקבלים את זה ומעיפים תביעות נגד אתרי אינטרנט לבוררות. לדוגמא, במקרה של Uber ו-Groupon בית המשפט אישר את סעיפי הבוררות. כלומר, אם יש סעיף בוררות אכיף, אפשר לעבור לבוררות הזו.

4.

וזה מה שכל כך מציק. הרי, "הסכמה" לא תמיד תהיה במערכות יחסים מהסוג הזה. בדיוק כמו שבגיר לא יכול למכור את גופו לעבדות, בדיוק כמו שבגיר לא יכול להחליט לעבוד עם שכר מתחת לשכר המינימום, יש מקרים שבהם הסכמה היא לאו דווקא נכונה. יש הבדל מהותי בין הסמכמה בדיעבד, לקראת סכסוך, של שני צדדים שגורם מסוים יכריע במחלוקת שלהם, לבין הסכמה מראש שכל מחלוקת תתברר במקום שלא בהכרח פנוי ונכון לנהל את המחלוקת הזו. הרצון החופשי? ובכן, אחד הכללים בדמוקרטיה הוא שאנחנו מבינים שאנשים יסכימו לכל דבר תמורת משולש פיצה או הנחה של שקל בכרטיס קולנוע, ולכן יש לנו חוקי מגן שנועדו להגן על החלש מהחזק, לכן אנחנו קובעים מנגנונים ממשלתיים. החוק הזה רע לא כי הוא לוקח משאב ציבורי (שכר עבודה של דיינים) ומעמיד אותו לרשות אנשים פרטיים, אלא גם כי הוא לוקח את הבחירה החופשית. אין הבדל בין בית הספר שיחתים הורים שהם מתדיינים בכל סכסוך בינהם אצלו, לבין אתר אינטרנט שיחליט על תנאים עבור המשתמשים שלו, לבין מצב שבו בעל דירה יורה לשוכרים שכל סכסוך יוכרע בדין תורה (תודה! סולידית).

מה אם נגיד 10 שוכרים פוטנציאלים קופצים על דירה באזור ביקוש, והמשכיר, יהודי ירא שמיים, דוחף לחוזה תניית בוררות בבית דין רבני. נניח שהגעת ראשונה בתחרות. תחתמי או לא תחתמי? זה נחשב "הסכמה חופשית" או לא? אז מה אם מדובר בערכאה שבה כעקרון את פסולה לעדות, את ממש רוצה את הדירה…

— הסולידית (@hasolidit) March 24, 2026

5.

ולכן, חוק כזה שמציג את עצמו כ"הסכמה בין בגירים" הוא לא שונה מהסכמה אחרת לעבדות. יש כבר חוק בוררות.  כבר עכשיו בגירים יכולים להסכים על בוררות. בחוק הבוררות אבל יש תנאים קשיחים שמפקחים על ההליך, הסכמה לזהות הבורר, יכולת לחזור מאותה ההסכמה בתנאים מסוימים, פיקוח על החלטות הבורר ועוד. כאן לא מדובר על בוררות לפי חוק הבוררות בסופו של דבר, אלא על הקמת מערכת משפטית מקבילה, ועל "הסכמה" של צדדים לצאת מהמערכת המשפטית