0.
בדרך הכלל, אני מאוד אוהב את פסיקותיו של השופט אברהם טננבוים בתחום המחשבים. טננבוים הוא שופט שקול, שמבין את מהות הטכנולוגיה ואת העובדה שלפעמים האות השחורה בספר החוקים לא ממש מתאימה לטכנולוגיה הקיימת היום וצריך לפרש אותה בצורה הרגילה והסבירה. לדוגמא בפ 9497/08 מדינת ישראל נ' משה הלוי השופט קבע כי הזנת מספר תעודת זהות לתוך אתר בתי המשפט לא ממש מהווה "חדירה לחומר מחשב" אם מספר הזהות ניתן על ידי בעל התעודה; במקרה אחר, של ת"פ (י-ם) 3047/03 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"מ תשס"ג(3)  769 קבע כי בדיקות אבטחה שנועדו לבחון את אתר המוסד לתפקידים מיוחדים אינה פריצה לאתר, אלא רק בדיקת אבטחה.

1.
לכן, הבעיה שלי עם תתע 6600-02-12 מדינת ישראל נ' נ.ל; המקרה הוא פשוט: נ.ל קיבל הודעה כי אימו הובהלה לחדר מיון, ונסע ברכב במהירות מופרזת על מנת להגיע לבית החולים מהר ככל האפשר, ולא שם לב למד המהירות. נ.ל נתפס במהירות של 169 קמ"ש. טננבוים מנהל דיון בן חמישה עמודים על השאלה "האם לא ראוי לאפשר לטכנולוגיה להגביל את מהירות הרכבים במקום לקבוע עבירה". על כך, לפני חמש שנים, כתבתי:

מכמונות המהירות היו המצאה גדולה. ניתן היה להציב מכמונות בכל מקום, ולסמוך על ממצאיהן כדי להרשיע בצורה אוטומאטית את עברייני המהירות. לאחר מכן, החלו להגביל את המהירות המקסימאלית של המכוניות על מנת שאלו לא יעברו על החוק. הגבלת המהירות בוצעה על ידי תוכנות בקוד קנייני, כאשר לא ניתן היה לפקח כלל על מערכת אכיפת החוק. לאזרח הפשוט היה ברור: מאותו רגע, עבירות התנועה הן עניין של העבר. בתוך עשר שנים מהיום, כל מכונית תצויד במקלט GPS מתוחכם שיחובר למערכת הזרקת הדלק, לא יהיה ניתן לעבור בתמרור עצור מבלי לעצור, לא יהיה ניתן לפנות ימינה כאשר אסור לעשות זאת. הרובוטיזציה של הנהיגה תהיה ההתחלה.

2.
אני רוצה להתכתב לרגע עם הקוד של טננבוים, ולדון בשאלה כיצד שופט כל כך מתקדם, כל כך חכם וכל כך מבין בטכנולוגיה, חושב שיהיה זה רעיון טוב לאפשר לטכנולוגיה להגביל את האנושות ולא להפך. הצעותיו של טננבוים הן:

2.1

‫ניתן להפעיל את הרכב כך שברגע שהרכב יעבור את המהירות המקסימלית במס' ק"מ‬ שנקבע מראש, יחלו האורות להבהב וצפירה קלה תישמע. כך יוזהר הנהג אם לא שם לב לכך, וכך‬ ‫יוזהרו המכוניות שסביבתו כי הוא עובר את המהירות המותרת ומן הסתם יש סיבה טובה כך.‬

ההצעה הראשונה של טננבוים היא לחייב את יצרני הרכב, כמו שהם חייבים בהתקנת חגורות בטיחות, להזהיר את הסובבים כאשר אדם נוסע במהירות מופרזת; כלומר, לייצר מוצר נכה משהו ובעייתי. ההצעה הזו, מבין כל הצעותיו, היא הבעייתית פחות מכולן, אבל היא עדיין פוגעת: היא מחייבת את יצרני הרכב לייקר את עלויות הייצור (ולהטיל את עלויות האכיפה על עצמן) והעלות תגולגל לצרכנים. היא גם מונעת מהטכנולוגיה להתקדם. הרי, ברור לנו שככל שהטכנולוגיה משתפרת אנו נוכל בסופו של דבר לנסוע מהר יותר. כלומר, אם נגביל מעכשיו את המהירות, נגביל גם את היכולת שלנו לפתח את הטכנולוגיה.

2.2

‫ניתן לקשר את המכונית באמצעות ‪ GPS‬למיקומה. באופן תיאורטי, ניתן יהיה לקבוע‬ ‫מהירות מקסימלית המתאימה לכביש. קרי, בדרך בינעירונית יוגבל הרכב למהירות המקסימלית‬ ‫שם, ובדרך עירונית למהירות המקסימלית במקומה‬

טננבוים מציע לחייב את יצרניות הרכב להגביל את המהירות בהתחשב במיקום. בעצם, בפתרון הזה של טננבוים יש שאלה מהותית: האם מדובר על חיבור on-line שבודקת היכן אנחנו נמצאים (כמו שמתכנן משרד התחבורה כבר) או שמדובר במאגר שעל הנהג לעדכן מעת לעת (כיוון שאז עולה השאלה מה קורה אם בטעות יש כשל בתוכנה?). הפתרון הזה לא רק שבעייתי מבחינת פרטיות, אלא גם נתון לתקלות: כלומר, נכנס כאן חור אבטחה נוראי שמאפשר לי להגביל מהירויות של רכבים על ידי שיבוב רכיב הGPS (בין אם אני הנהג או מישהו שרוצה לפגוע בנהג).

2.3

‫ניתן להתקין 'טכוגרף' דיגיטלי. כזה הרושם ומתעד את המהירויות בכל רגע ורגע (וישנם‬ ‫רכבים כאוטובוסים ומשאיות שקיימת חובה שכזאת). במקרה מעין זה, כל טענה של הנהג כנגד‬ ‫מהירות שנמדדה על ידי מכשירי המשטרה תידחה על הסף.

האופציה השלישית היא של רישום, ולא של הגבלה. כאן מדובר בשאלה ראייתית ממעלה ראשונה, של דיון בשאלה האם הרכב עבר על החוק. בעצם, לחייב נהג לתעד בכל עת ועת היא פגיעה בפרטיות; קודם כל, תיעוד של מהירויות (שנגישות בדרך הכלל לאנשים אחרים) יכולה להוות פגיעה גם בלי הליך שיפוטי (תחשבו על בעל שמגלה שאישתו נסעה למקום X בו גר המאהב שלה). שנית, החובה למסור את המסמכים פוגעת בזכות של אדם להליך הוגן שמקנה לאדם חסיון מפני הפללה עצמית (ע"פ 1761/04 גלעד שרון נ' מדינת ישראל) .

2.4

‫ניתן לחבר את כל המהירויות ל – 'כרטיס חכם' שיהיה ברכב. כל שתצטרך המשטרה ו/או‬ ‫משרד הרישוי לעשות הוא להוציא את הכרטיס אחת לשנה מהרכב ולבדוק את כל הפעמים שהרכב‬ ‫נסע במהירות שאינה מותר ואת מיקומן. קנסות ו/או עיצומים מינהליים אחרים יחולו בהתאם.‬

כאן מדובר על הצעה עוד יותר בעייתית: לא רק שהמסמכים יוכלו לאפשר לאדם להוכיח את חפותו, אלא אחת לשנה תבדוק המשטרה את מהירויות הנסיעה של אדם ותטיל עליו קנסות. אכיפה אוטומטית היא בעייתית כיוון שבמצב כזה אין אפשרות לדעת מי נהג ברכב, מדוע עבר על המהירות (ויש הגנות בחוק) ועוד.

3.
בעצם, ההצעות של טננבוים כולן מניחות שישנה טכנולוגיה וחייבים להשתמש בה; במקום לאפשר את שיקול הדעת האנושי, במקום לשאול את השאלה הפשוטה של "האם אדם שגילה כי אמו הובהלה לחדר מיון ולא שם לב שעובר הוא על המהירות המותרת צריך להיות זכאי" שואל טננבוים שאלה טכנולוגית מובהקת, וחבל שכך. שאלת הגבלת המהירות, כמובן, היא שאלה תיאורטית כיוון שאין בסמכותו של טננבוים לקדם חקיקה או תקינה (ואולי חבל שכך); אלא, ששאלות תיאורטיות כאלה מביאות למחוקקים רעיונות רעים.

0.
הסתכלו על הגרף הבא, הוא מייצג שלוש מניות בולטות, של Google, Microsoft וסלקום הישראלית (שנסחרת גם בבורסה בניו-יורק); הגרף עצמו מראה משהו אחד: עד אמצע 2011 סלקום (שהיא רק אינדיקטור לכלל מניות חברות התקשורת) הציעה לבעלי המניות שלה מוצר עדיף על חברות אחרות, שבאות מתחום ההיי-טק או תחומים אחרים והציעה תשואה יפה מאוד על הכסף. המניה טיפסה עוד ועוד ופיתחה צפיות ואף חילקה דיוידנדים יפים לאורך התקופה לבעלי המניות, הרי שהחל מאמצע 2011 (כאשר השיא הוא כנראה בשבוע האחרון) איבדו מניות החברות חלק אדיר משוויון, והן נסחרות כעת במחיר נמוך במיוחד.

1.
אלא, שכפי שאמרתי כבר לפני כחודשיים, זה הכל משחק של הכנסה לפי משתמשים; כלומר, חברות הסלולר כבר יודעות לפחות עשור שיש גבול עליון לכמה שהן יכולות להרוויח, הן יודעות שאת הרווחים האמיתיים שלהן הן לא יוכלו לעשות דרך דקות שיחה, גלישה באינטרנט או הודעות טקסט, ולכן ממציאות לנו כל מיני שירותי-ערך-מוסף שאנחנו מנסים להתחמק מהם ומוצאים את עצמנו משלמים עליהן. בדיוק בשביל זה לדוגמא, הודיעה רק לפני שבועיים סלקום כי היא מפתחת ארנק אלקטרוני יחד עם אחת מחברות האשראי, אורנג' פתחה הוצאת ספרים ביחד עם סטימצקי ופלאפון השיקה שירות מוסיקה לכל לקוחות הסלולר בתשלום. כל אחת מהחברות האלו הבינו שיום אחד יבוא מישהו, איזה גולנצ'יק קטן, וימכור את אותם המוצרים שהן מכרו עד היום, פשוט ברבע מחיר; הן ניסו לטעון שמה שישאיר את הלקוחות שלהם שם הוא אותם שירותי ערך מוסף, ושעליהם הם יוכלו להרוויח : הן טעו.

2.
אכן, מה שמיכאל גולן ביצע בשבוע שעבר, כאשר הכריז על חבילת סלולר ללא הגבלה הוא צדק חברתי באמצעות השוק העסקי; הסיבה לכך היא שבעוד שהעם מפגין ומסביר כמה הוא רוצה צדק חברתי, כל אותם אמצעי שליטה ריכוזיים מרוויחים מכך (ואני נותן את נוחי דנקנר כדוגמא כאן, אבל הוא רק דוגמא): הוא צריך לשלוח הודעות על ההפגנה: נוחי מרוויח, הוא צריך לקנות שתיה להפגנה בשופרסל: נוחי מרוויח, הוא צריך למלא דלק לרכב כדי להגיע להפגנה: אה, כאן נוחי לא מרוויח, אלא יצחק תשובה, אבל אם צריך לרכוש ביטוח לרכב: נוחי מרוויח. השבירה של השוק מבוצעת על ידי שבירת קבוצות הריכוז, וזו מחלחלת לאט לאט.

3.
כבר אתמול התפרסם כי בעקבות ירידת מחירי הסלולר חברות האשראי חוששות; בתחילה הן חוששות כי תחום התקשורת מהווה 10% מההוצאה בכרטיסי אשראי, וכך הכנסותיהן תרד, אך בהמשך הן יחששו כי הן יראו כי העם הבין כמה כניסה של שחקנים חדשים לשוק עשויה לשנות את המצב, וגם שם ירצו תחרות. כבר עכשיו ברור שהקטנה של התשלום באשראי רק תסייע לצדק החברתי; הוצאות באשראי הן פחות אחראיות ומעבירות עוד כסף לריכוזיות. הפתרון? לחזור תמיד למזומן.

4.
אבל העניין הוא פשוט: שנים רכבו על גב הציבור, מכרו לו שקרים יפים שארוזים במסכת שיווקית. קראו לעצמם 'משפחה', אבל דאגו לעשוק אותנו. היום ברור ששנים חברות התקשורת עשקו את המשק; את אותם תשעים ותשעה השקלים לחודש שלוקח גולן טלקום ואת שמונים ותשעה השקלים שלוקחת חברת הוט, היינו צריכים לשלם כבר לפני עשור. אלא, שעשור שילמנו פי חמש, פי עשר ואף יותר. עכשיו, כשאנו יודעים שכל אותן השנים יכלנו לשלם פחות, את תחושת הפרייאר לא יקחו מאיתנו לעולם.

5.
הישראלי ידוע בכך שהוא לא אוהב לצאת פרייאר; ועכשיו, עם הסלולר, הראו לנו כמה היינו פרייארים כל השנים. הסיבה שתהיה מחאה השנה בקיץ היא לא בגלל המצב, אלא בגלל שכולנו יודעים שהיינו פרייארים כל כך הרבה שנים ואנחנו לא יכולים לשתוק. ובדיוק בגלל זה חייבים לשנות את השיטה.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

אכן, הגזֵרה והגזֵרה לגזֵרה ידועות הן בחיי המעשה ובמשפט המודרני בפעולות הבאות למנוע את סכנת המדרון החלקלק: שמה שנראה לנותן הוראה או הסכמה כדבר ראוי עלול לשמש לבעלי כוונות לא טהורות, ולעתים אף לתמימים, פתח שראשיתו קופו של מחט וסופו פתחו של אולם, למעשים שאינם ראויים וגם לעבֵרות. וראוי שתהא מוטלת לפתחם של מקבלי ההחלטות בימינו השאלה: איזו היא דרך שיבור לו האדם כדי שלא יידרדר במדרון זה? (אליקים רובינשטיין, על סכנת המדרון החלקלק, אבל מומלץ לקרוא את הכל).

0.
המדרון החלקלק הינו, בסופו של דבר, השלמה עם התדרדרות מוסרית; יש מצב שלאף אחד לא נח עמו, אך הוא דרוש לצורך טיפול בעוולה גדולה יותר, ולכן משלימים עמו (בין אם בחוק ובין אם בעצימת עיניים), לאחר מכן מעוניינים לבצע את אותה פעולה לא נוחה, אבל לצורך עוולה פחות גדולה, ולבסוף משלימים עם הפעולה הלא נוחה לצורך עניינים מיותרים ופעוטים. זהו המדרון החלקלק: מצב בו כל ויתור קטן מוביל לויתורים גדולים בסופו של דבר, שאיננו יכולים לחיות עמם בסוף.

1.
כזהו הסיפור של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת) (או בשמו הרלוונטי, חוק נתוני תקשורת); החוק, להזכירכם, מאפשר למשטרה ולכל מיני רשויות חקירה אחרות לקבל נתוני GPS על המיקום שלכם, את רשימת השיחות שלכם ואנשי הקשר ששוחחתם איתם, את רשימת האתרים שגלשתם בהם, את כתובת הIP בבית שלכם ועוד, והכל מסיבות בעייתיות; כזכור, החוק פוגע בחסיון עורך דין-לקוח וחסיונות מקצעויים אחרים, מאפשר גם שימוש ללא צו שיפוטי והכל למטרות פסולות בדרך כלל.

2.
כעת, אחרי שכמעט שנים עברו מחקיקת החוק, פתאום באה המדינה ומבקשת עוד. כלומר, עד עכשיו החוק עמד בביקורת ציבורית, לא היה שקוף והיה בעייתי. פתאום, המשטרה ורשויות אחרות הבינו שהדבר לא מספיק, וכעת תזכיר חוק שמפורסם על ידי משרד המשפטים רוצה גם את היד, אבל גם את הריאה הימנית שלכם. על פי תזכיר החוק, עולות מספר נקודות בעייתיות: הראשונה היא קבלת נתוני זיהוי של אדם ללא כל צו שיפוטי, השניה היא הרחבת הרשויות שזכאיות לאותו מידע והשלישית היא מתן אפשרות לערעור על החלטה שסורבה (לנוסח התזכיר; היום כנראה אדון רק בראשונה.

3.
אתחיל עם הראשונה. משרד המשפטים מבקש לקבל נתוני זיהוי, כלומר מי עומד מאחורי כתובת IP או מאחורי מספר טלפון ללא כל צו שיפוטי; הסיבה? לטענת משרד המשפטים "בנוגע לנתוני זיהוי (שם, טלפון וכתובת), מוצע כי כל הרשויות המנויות בתוספת הראשונה והשניה יוכלו לקבל פרטים אלו אף ללא צו שופט, כיון שמדובר בסוג מידע שמידת הפגיעה בפרטיות הגלומה בו היא מזערית, ונחיצותו לצורך חקירת עבירות היא רבה". יכול להיות שמשרד המשפטים לא קורא החלטות של בית המשפט העליון, אבל הדבר נראה לי לא הגיוני. לא אחת פסק בית המשפט העליון כי דווקא הפגיעה בפרטיות בחשיפת זהותו של אדם מאחורי כתובת IP היא מהפגיעות החמורות ביותר בפרטיות.

אותה שאלה של "מי האדם" כבר נדונה לא אחת, ובתי משפט פסקו שאין חובה להזדהות סתם כך בפני שוטר (תפ 14037-03-09 מדינת ישראל נ' יצחק ניסים), אז על איזו פגיעה מזערית לפרטיות מדובר? רוצה המשטרה לזהות אותנו בצורה מתמדת, שתתכבד ותחדל להורות לשוטריה להסתובב ללא תגי זיהוי או פנים חשופות.

4.
המשנה לנשיאה דאז, אליעזר ריבלין, פסק בפרשת רמי מור כי "ניתן לומר כי במידה רבה האנונימיות עושה את האינטרנט למה שהוא, ובלעדיה ייגרע מן החופש במרחב הווירטואלי. ככל שתתרחב האפשרות לעלות על העקבות הנותרים בחלל הווירטואלי, יש לצפות לשינוי מהותי בדפוסי ההתנהגות של המשתמשים" (רעא 4447/07 רמי מור נ' ברק אינטרנט). אכן, יכול להיות שמשרד המשפטים לא חושב כך, אבל נתוני זיהוי (השאלה מי עומד מאחורי כתובת IP) הם שאלה לא פחות חשובה משאלות של "איפה נמצא אדם" או "עם מי דיבר אדם".

5.
המרחק בין השאלה "מי עומד מאחורי כתובת IP" אינה שונה מהשאלה "מי עומד מאחורי טביעת אצבע" שנדונה במאגר הביומטרי או אפילו שאלת "מי עומד מאחורי תמונה". הסכנה המהותית בחשיפה מסוג כזה אינה מדרון חלקלק, אלא ביטול של חוק נתוני תקשורת והפיכת המידע האישי להפקר וזמין. כבר ראינו לא מעט על הקלות של העברת מידע לפי חוק נתוני תקשורת ומדובר בהליך חד-צדדי בו לקרבן (או מי שמבוקשים נתוני התקשורת שלו) אין בכלל אפשרות להלחם על זכויותיו. הסכנה כאן היא ממשית, אמיתית וגדולה בהרבה מהמטרה הלא מכובדת. כבר זכור שמשטרת ישראל לא יישמה נהלי אבטחת מידע ראויים, לפי דו"ח מבקר המדינה, וזו בדיוק הסכנה.

6.
בהערת אגב, אחד השינויים הוא ההצעה לאפשר גם לקבל מידע על מי שהוא קרבן של עבירה; הבעיה כאן היא שגם כאן, המשטרה תוכל לקבל את המידע ללא ידיעת ו\או הסכמת הקרבן. כלומר, נתוני התקשורת (רשימת שיחות הטלפון של הקרבן, המיקום הגיאוגרפי שלו ועוד) יצטרכו להחשף בפני המשטרה, ללא כל ידיעה או הסכמה. מדוע? הדבר לא מובן. תרצה המשטרה לקבל מהקרבן מידע, תבקש ממנו בנימוס. אם הוא יסרב, שתתן לו את ההזדמנות להסביר לבית המשפט מדוע.

7.
נתוני תקשורת הוא חוק רע, הוא אולי לא התחיל ככזה, אבל הוא הופך להיות משהו רע מאוד.

דמוקרטיה היא שיטה נפלאה, בעיקר כיוון שהיא מקדשת עקרונות ליברליים כמו חופש הביטוי והעיתונות. העיתונות החופשית היא הדרך היחידה לקיים משטר דמוקרטי כיוון שהיא חושפת את השחיתות השלטונית, מהווה ביקורת ציבורית, מאפשרת להשמיע דעות חריגות ומהווה דרך איכותית להעברת מידע לציבור אשר השלטון לא תמיד רוצה. הבעיה (לשלטון, כמובן) היא, שבמדינה דמוקרטית כל אחד יכול להיות עיתונאי ואין דרישות אמיתיות על מנת להיות עיתונאי. הדרישות האלה, במיוחד בישראל, מצחיקות: אכן, יש הנחיות שמגדירות מי זכאי לתעודת עיתונאי, אבל לאותה תעודה לא צמודה אף לא זכות אחת שאין לאדם אחר. העיתונאי אינו בעל זכויות-יתר לביטוי, אינו בעל זכויות יתר לגישה למידע ציבורי ואינו בעל זכויות יתר לחופש תנועה; ליתר דיוק: למדינה אסור להגביל ביטויים, גישה למידע או חופש תנועה של אדם רק על סמך העובדה שהוא אינו עיתונאי.

"אף לא אחד מן הכללים מתנה את מתן תעודת העיתונאי או שלילתה בתנאי הנוגע לאיכותה או לתכניה של העבודה העיתונאית. גישה זו תואמת עקרונות יסוד של הגנה על חופש ביטוי וחופש דעה עיתונאי להם מחוייבת כל שיטת משפט דמוקרטית" (בגצ 10324/07 שורת הדין נ' לשכת העיתונות הממשלתית)

לכן, ידיעה תמוהה יחסית באתר 'הארץ' הפליאה אותי. על פי הידיעה, המשטרה תדרוש מעיתונאים בהפגנות לשאת תגי עיתונאי על מנת להמנע מאלימות משטרתית כלפיהם. העניין ההומוריסטי, כמובן, הוא שבעשותה כן המשטרה מודה כי ישנה אלימות משטרתית, ופשוט מטעמי Hasbara עדיף שהיא לא תופנה כלפי עיתונאים כפי שהיה בשבוע שעבר. העניין הלא-הומוריסטי הוא שבעשותה כן, המשטרה מפלה בין עיתונאי ללא-עיתונאי בעת שהוא נמצא במרחב הציבורי.

כלומר, המשטרה אומרת כך: "יש מרחב ציבורי שלכל אדם יש את הזכות להיות בו, ואנו דורשים ממי שנמצא בו להבהיר האם הוא שם כדי להפגין או כדי לסקר את ההפגנה". בעצם, אחד משניים חייב להתרחש כאן: או שהמשטרה תקבל לעצמה את הזכות להחליט מיהו עיתונאי, או שהמשטרה מעוניינת לייצר מצב בו מפגין אינו יכול לסקר את ההפגנה ולהחשב עיתונאי.

הראשון הוא החשוב יותר; מהם הקריטריונים שהמשטרה יכולה להפעיל ומועצת העיתונות, לשכת העיתונות הממשלתית ואיגוד העיתונאים לא? האם השוטר שנמצא בשטח, שאמון על ניהול ההפגנה, הוא מי שיכול לקבוע האם צייצן מסוים או כותב סטטוסים הוא עיתונאי רק כיוון שאינו מקבל שכר או שאינו עובד תחת מערכת מסודרת עם עורך, מגיה וייעוץ משפטי? הרי אותם אנשים שמעלים צילום או סרטון ליוטיוב על אלימות (או איום) משטרתית אינם עיתונאיים, אבל התוכן שלהם הוא עיתונאות.

מעבר לכך, המשטרה צריכה לעבור למצב בו היא יודעת שהיא מתועדת, ולכוון את שוטריה להתנהג בממלכתיות ולעמוד בשקט לצד התפרעויות אקראיות. הבעיה מתחילה כאשר רוב התלונות, הן מימין והן משמאל, מצביעות על כך שהמשטרה אלימה מתמיד. הפתרון, כמובן, הוא לדאוג לכח אדם איכותי יותר במשטרה, לאפשר להם להתאגד, לתת להם זכויות עובדים ובטחון, ולהביא למצב בו שוטר הוא מקצוע עם כבוד.

0.
אירועי סוף השבוע עוררו לא מעט לחץ: נדיר שבמקום כל כך הומה אדם, כאשר זוג הולך יחדיו, הם יאוימו באמצעות חפץ קהה ויאנסו. הפשיעה הגואה, האלימות ברחוב, הכל יחדיו מעלה שאלה: האם לשאת נשק או לאו. כלומר, נשק (ואקדח אישי, לדוגמא) גורם לך להרגיש בטוח יותר, הוא נותן לך את ההרגשה שאין אדם שיעמוד נגדך, הוא מגדיל את הבטחון האישי שלך, והוא מסוכן, בעיקר. התחושה האמביולנטית שיש לי כנגד נשק אישי בדיוק הבעיה האמיתית.

1.
כלומר,אם נצא מנקודת הנחה שרק אנשים הגונים נושאים נשק, אין לנו כל צורך בנשק. מנגד, אם ההנחה שלנו היא שעידוד של החזקת נשק על ידי אוכלוסיות מסוימות גם יכולה להביא ליותר רצח בתוך המשפחה, או לגניבתו ושוד באמצעותו, אז אף אחד לא צריך נשק. לדוגמא, מחקר שנערך לפני מספר שנים מצא כי 47% ממקרי הרצח בתוך המשפחה מבוצעים על ידי מאבטחים או אנשי בטחון עם נגישות גבוהה לנשק. ואכן, הקרבה לנשק מסכנת מאוד: יותר זמינות אומרת גם שיש יותר סיכוי שהנשק יגנב, ישמש לרעה במקרה של תקיפה או ילחץ.

2.
אבל נשק הוא בטחון; הוא מאפשר ניטרול של תוקפים. אם, לדוגמא, לנאנסת ביום שישי היה אקדח, המשטרה היתה צריכה רק לטפל בשאלה האם הירי שלה היתה הגנה עצמית או ירי בכוונה תחילה (שהיא שאלה לגיטימית), וחוסכת לא מעט (בהתחשב בכך שלדעתי אם אכן היה זה אנס אכזר כמו שמתואר בתקשורת, עונש מוות יעשה לו חסד). אלא,שהעברת הזכות המשפטית להוצאה להורג מידי המדינה יכולה לייצר בעיה.

3.
יש גם פתרון ביניים, והוא הגברת השימוש בנשק לא קטלני. גז מדמיע הוא פתרון לא טוב במיוחד, כיוון שהוא יכול לפעול כנגד המותקף\מותקפת לא מעט, אבל שימוש בנשק לא-קטלני יכול להיות איזון ראוי בין ההגנה על החירות האישית הדרושה במיוחד בימים כאלה (לאור אזלת ידה של המשטרה) ושל מניעת שימוש לרעה בנשק. כמובן, שלצד השימוש בנשק צריכות לבוא חובות, כמו דיווח על כל שימוש, הדרכה והרשאה, אבל לאפשר לכל אחד, או אחת, רכישה והכשרה של שימוש בנשק לא קטלני.

4.
נשק לא קטלני לא חייב להיות טייזר (שכנראה יש לו לא מעט סכנות רפואיות\בריאותיות), אלא יכול להיות גם אקדחי גז מדמיע או אפילו פיתוח אחר, שיוכל לעזור.

5.
כמובן שהפתרון הטוב, שמשום מה לא ננקט, ויכול לעזור לבטחון האישי, הוא להגדיל את כוחות השיטור. אם כרגע יש דיון על השאלה מה יעשו עם תוספת החיילים שיובאו כתוצאה מגיוס החרדים, הפתרון הוא פשוט: כולם יופנו לשיטור; כמו שיש חובה לשירות צבאי, אפשר גם להטיל חובה על שירות משטרתי, של שוטרי מקוף וסיור. מבחינת הבטחון האישי, כולנו נרוויח; מבחינת הספין? לא בטוח שזה יעזור למי שרוצה להבחר.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

[כשחושבים על זה, זרועות דובים (bear arms) הם פתרון לא רע כנגד מי שירצה לתקוף אותך מינית]

0.
בשבוע הבא, במסגרת כנס טלדן 2012, ארצה על ניהול זכויות קניין (נז"ק-DRM) בספרים אלקטרוניים. אכן, עולם הספרים האלקטרוניים עובר מהפך בשנים האחרונות, בין אם בקשר בין הסופר, המוציא לאור והמשווק ובין אם בדרך בה אנחנו מסתכלים על ספרים כסחורה וירטואלית. אבל מותו של מוריס סנדק השבוע, בדיוק, מדגים את סופה של תקופה. שבעים שנים מהיום, כאשר ספרו של מוריס סנדק, יצא לנחלת הכלל וכל אחד יהא זכאי להשתמש בספרו נוכל סוף סוף להבין את פאר היצירה שלו. הסיבה? סנדק התנגד להוצאת מהדורה דיגיטלית של ספריו. הדבר לא מנע, לדוגמא, לייצר מהדורות דיגיטליות חתרניות ברשת, כמו הפארודיה הזו, אבל גם כמו הקריאה המודרכת של הנשיא ברק אובמה:

1.
ספרו של סנדק הוא דוגמא אחת; לנו, כחסידי התרבות של סנדק, אסור להשתמש בנכסי התרבות שלנו. כלומר, חוק זכויות היוצרים מגביל אותנו מאוד; אם שמעתם שיר, אסור להקליט את עצמכם מבצעים לו קאבר ולהעלות ליוטיוב. לעזאזל, על פי החוק היבש, אסור לכם גם לשיר במקלחת שירים של אמנים אחרים בלי לשלם תמלוגים, שכן מדובר על ביצוע בפומבי אם השכן שלכם שומע (סעיף 11 לחוק זכויות יוצרים). המתח הזה, כמובן, הוא בין הזכות שלי כציבור להשתמש ביצירה של מישהו אחר, לבין זכותו של היוצר לבעלות עליה. זה לא ממש נראה הגיוני.

cc-by-nd James Alby

2.
הבעיה מתחילה ברגע שמתייחסים לזכויות היוצרים ולקניין הרוחני בצורה רצינית יותר מדי; כלומר, אם נסתכל על הקטע בו ברק אובמה מקריא את ספרו של סנדק (ביצוע בפומבי), הרי שנאסר עליו לעשות זאת בלי רשות בעל הזכויות (והיה כבר סיפור כזה כאשר בעלי זכויות היוצרים רצו לאסור על אמאזון לאפשר למכשיר הKindle להקריא ספרים אלקטרוניים). עכשיו, ברור לכולנו שההתנהגות של אובמה אינה עבריינית, אינה פוגעת במכירות ספריו של סנדק ואינה בדיוק התנהגות לא רצויה.

3.
לכן, צריך להבין, שמדיניות קניין רוחני היא נושא פוליטי במעלה ראשונה ועניין של צדק חלוקתי וצדק חברתי; כך בדיוק העבודה המקיפה של עו"ד אוריה ירקוני ביצירת הדו"ח השנתי של ארגון Consumers International בה נמצא כי ישראל היא המדינה עם זכויות היוצרים הידידותיות ביותר לחברה; העניין הוא פשוט: כאשר יש שליטה ריכוזית בידע ובמידע על ידי מספר מצומצם של בעלי הון, כאשר יש שליטה בנכסי התרבות על ידי בעלי אינטרס כלכלי וכאשר יש שליטה בדרכים בהן מופץ המידע על ידי מי שאין לו אינטרס שהמידע יגיע לכל אדם, אז ההחלטה היא פוליטית וחברתית.

4.
זו בדיוק הפוליטיזציה של זכויות היוצרים; גם כאן, מי ששולט בזכויות היוצרים על הספרים שולט על תהליך החברות, מי ששולט בזכויות היוצרים על מוסיקת התקופה, על חדשות היום, על תכניות הטלויזיה שהן חלק משיחות היום יום, הוא מי שישלוט בתרבות.

5.
כדי לקדם חברה צודקת יותר חייבים לשמור על איזון בנושא זכויות היוצרים והקניין הרוחני בכלל; אכן, אם קיצור תקופת ההגנה על פטנטים של תרופות יכולה להביא ליותר צדק חברתי מאשר הגדלת סל התרופות אז צריך גם לשקול מה בדיוק אפשר לעשות עם שינויים אחרים במדיניות הקניין הרוחני: מה יקרה אם לציבור תהיה יותר גישה למידע הציבורי? מה יקרה אם הציבור יוכל לעשות יותר שימוש ולייצר יותר מידע? כל הדברים האלה יחדיו והתועלת החברתית שנוצרת, כולם מתעלים על האינטרס של סנדק להמשיך להרוויח כסף מיצירותיו או לא להרגיש בנח עם גרסא אלקטרונית לספר שלו.

6.
הדרך הנוחה והקלה לקדם צדק חברתי היא באמצעות שינוי של דיני הקניין הרוחני ורפורמה בהם; לא באמצעות הפגנות, לא באמצעות מחאה נגד מחירי הקוטג' ולא באמצעות חרם צרכני. שינוי דיני הקניין הרוחני יאפשרו תחרות יותר פורה בשוק, יאפשרו חינוך זול יותר, יאפשרו החלפה חופשית של מידע וידאגו לכך שעבודות נוספות במשק יווצרו.

מבחינת בנימין נתניהו, הקדמת הבחירות לספטמבר הקרוב, כפי שהכנסת אמורה לאשר בקרוב, היא הדרך היחידה בה הוא יכול לשרוד. נתניהו מזהה שתי מגמות ברורות: עליה בתמיכה בשלי יחימוביץ', יאיר לפיד ואפילו שאול מופז (ביחס לסקר מלפני חודשיים), ועליה לא ממש מובהקת לליכוד, וכן תהיה לגבי האם תהיה מחאה בקיץ או ש'מנהיגי' המחאה ינסו לחבור למפלגות שונות. נתניהו יודע שעוד מחאת אהלים, כמו שהיתה בקיץ, לא תאפשר לליכוד לנצח שוב; הוא מבין שהציבור, מתישהוא, יבין שנתניהו הוא האשם במצב, ולכן צריך להפסיק להצביע לו.

עבור אחרים (ואני נכלל בהם), הקדמת הבחירות אינה מהלך אופטימאלי. מפלגת העבודה, שמקבלת רוח גבית צעירה וחדשה, תרוויח יותר אם הבחירות יתקיימו מאוחר יותר. היא תוכל לרכב על הבחירות להסתדרות שיערכו בחודש הקרוב, בהן איתן כבל מראה שגם בחירות לועד הבית יכולות להיות מעניינות, והופך את הבחירות לראשונות, כנראה מאז שנות התשעים, שהיו אידיאולוגיות. אבל מפלגת העבודה לא מוכנה לבחירות.

אני לא אומר זאת כי אני רוצה להתמודד בפריימריס, וברור לי שתקופה של חודש וחצי לא יספיקו. אני אומר זאת כי ככל הנראה, אם יוקדמו הבחירות אנחנו נאלץ לראות את נתניהו שוב ראש ממשלה, וזו עוולה שאין כמוה. לראש ממשלה שמפזר את הכנסת אסור להבחר מחדש: אם הוא לא הצליח לנהל את הממשלה, לא הצליח לרסן את חברי הכנסת שלו והביא לכך שהצעות חוק קיצוניות ובעייתיות התקבלו, ושחברי כנסת בקואליציה יוצאים כנגד זרועות השלטון בטענה שהם אינם שומרים על שלטון החוק, הרי שהכשל הוא של נתניהו.

עכשיו, כולנו לוקחים כמובן מאליו שאם מפרקים את הממשלה חייבים לפזר גם את הכנסת. אבל הדבר לא ממש נכון, עדיין ניתן להרכיב קואליציה בצורה אחרת בכנסת. בואו נסתכל על המספרים:

קדימה: 28,
הליכוד: 27,
ישראל ביתנו: 15,
ש"ס: 10,
העבודה: 8,
העצמאות: 5,
יהדות התורה: 5,
חד"ש: 4,
האיחוד הלאומי: 4,
הרשימה הערבית המאוחדת: 4,
מרצ: 3,
הבית היהודי: 3,
בל"ד: 3,
חיים אמסלם: 1.

נניח, בצורה התיאורטית ביותר, ששאול מופז מוכן להרכיב ממשלה (28) וחובר לכמה שותפים טבעיים (יחסית) לש"ס (10), העבודה (8), הבית היהודי (3) ומרצ (3) (סך הכל 52), חסרים לו עוד 9 מנדטים כדי להיות ראש הממשלה, בכנסת הזו. כלומר, מספיק שהוא משכנע את האיחוד הלאומי ויהדות התורה (או חמישה מפורשי ישראל ביתנו, בעקבות חוק מופז).

כלומר, שאול מופז יכול, בצורה כלשהיא, לייצר קואליציה בה הוא ראש הממשלה לשנה וחצי, ולהגיע לבחירות הקרובות כראש ממשלה.

שלא יהיה ספק, אני חושב ששאול מופז הוא תאונת דרכים פוליטית, אבל אני גם חושב שכדאי מאוד שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא, והדרך היחידה לגרום לכך היא על ידי המלכת שאול מופז, כבר בכנסת הזו.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

[בפעם הבאה שאני בכנסת, תזכירו לי ללחוץ את ידו של אריה אלדד]. אני אוהב את אריה אלדד, הוא חבר כנסת שמאמין בדרכו, הוא רוצה את טובת עמו, וגם כשאני לא מסכים איתו (וזה רוב הזמן). אבל שני דברים אפשר לומר עליו: הוא חכם בצורה חריגה, בניגוד לחברי כנסת רבים, והוא מכיר את החוק. אלדד הוא מחברי הכנסת הזהירים ביותר בלשונם, וזאת למרות שהוא מתבטא בצורה קיצונית, והוא עושה את זה בכיף.

אמש העלה אריה אלדד קמפיין מבורך, לקידום ההתפקדות למפלגתו, התקווה. במהלך הקמפיין, עשה שימוש בשירו של מרן בוב מארלי, "Iron, Lion, Zion" (שבצורה מצחיקה, אלה גם מילות השיר, בערך), בקליפ שהעלה גיחוך. הקליפ היה השמעה של המוסיקה והקראה של קול מעליה.

היום, מדווח עידו קינן, יורשיו של מארלי פנו לאלדדלמפלגת התקווה בבקשה להסרת הסרטון ולקבלת פיצוי בגובה חצי מיליון ש"ח. עד כאן הכל לגיטימי ומוכר בישראל, אלא שדווקא כאן עולה סוגיה מדהימה; מה היה עולה בגינו של הנהנה העיקרי מהפרסומת, אריה אלדד, אם הוא היה נתבע על הפרת זכויות היוצרים ולא המפלגה [התווסף לאור התגובה של meme]: אריה אלדד הוא חבר כנסת. כזכור לנו, לחברי כנסת יש חסינות בפני העמדה לדין פלילי, אבל גם נגד תביעות אזרחיות. סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם קובע כי "חבר הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת".

עכשיו עולה השאלה האם מה שאלדד עשה היא "מעשה שעשה במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו". אני בכוונה לא אכנס לשאלה שעלתה בבג"צ 1843/93 רפאל פנחסי נ' כנסת ישראל ו-3 אח', פ"ד מט(1) 661 (ומומלץ לקרוא גם את המאמר של סוזי נבות בנושא), כיוון שבמקרה של פנחסי דובר על עניינים פליליים בעיקר. השאלה היותר רלוונטית היא האחריות האזרחית, בהפרת זכויות יוצרים, והאם לחבר כנסת מותר, במסגרת מילוי תפקידו, להפר זכויות יוצרים. בעניין בשא 9563/04 מיכאל מלכיאור נ' ארז אוריאלי עלתה השאלה האם העובדה שחבר הכנסת מיכאל מלכיאור הוציא את לשונו של אדם רעה מהווה הצדקה מספקת להסרת החסינותץ.

שם פסק בית המשפט כי החסינות תחול על דברי לשון הרע; אך לא דן בשאלה האם הדבר בוצע במסגרת מילוי התפקיד או לא (ועסק בעיקר בשאלה האם ההתבטאות היתה באקראי, בהתחשב בחריפותה). כאן, עולה שאלה אחרת: האם הדבר נעשה במהלך מילוי תפקידו? כעקרון אם ראיונות טלויזיונים, שנועדו (בסופו של דבר) לקדם את בחירתו מחדש של חבר כנסת מוגדרים כחלק מתפקידו (פרשת מלכיאור, וכן א 18427/08 יואב הס נ' אביגדור ליברמן); הרי שגם פרסומת למען המשך מילוי תפקידו אמורה להיות חלק ממעשיו.

בעניין אביגדור ליברמן פסק בית המשפט (בנוגע ללשון הרע) כי "ביטוי עובדתי בלתי נכון, אשר יש בו משום לשון הרע, אינו ביטוי מוגן על פי חוק איסור לשון הרע. ברם, אין בכך כדי להקרין על פירושו של סעיף 1(א) לחוק החסינות. נוכח השיקולים עליהם עמדתי, אני קובע כי אין לפרש סעיף זה באופן היוצר, לצורך החסינות העניינית, הבחנה בין אמירות במישור הדעה ובין אמירות במישור עובדתי". כלומר, גם כאן, ליברמן ככל הנראה הוציא לשון הרע, פגע באדם, אך החסינות עמדה לו.

אין הבדל משמעותי בין מעשים אלה לבין מעשיו של אלדד. אם בתשדיר הבחירות שלו היה בוחר לקלל עדה מסוימת, לצאת כנגד אדם, הרי שהוא היה זוכה לחסינות. הוא בחר לפגוע בזכויותיו של אדם אחר, וכחבר כנסת יש לו ככל הנראה את הסמכות לכך.

עכשיו רק עולה השאלה מה יקרה בפעם הבאה שחוק הנוגע לזכויות יוצרים יגיע לכנסת? כיצד יצביע אלדד.

רני גרף כותב בחדר 404 פרשנות מעניינת על חוק הספרים, אך מפספס את כל הפואנטה, ולכן אני רוצה להעיר מספר מילים. למי שלא מכיר, על הבעיה: בישראל, מה לעשות, יש דואפול בעייתי בעשור האחרון בו שולטות שתי רשתות ספרים. בעקבות הדואפול, הרשתות מציעות מבצעי "ארבע במאה" שפוגעים, בסופו של דבר בסופר הישראלי ובתרבות כולה. המאבק מאגד בצד הנכון שלו אנשים טובים כמו אלכס אפשטיין, סופר שמעודד רכישה בחנויות קטנות ועצמאיות כדי לשמור על תמלוגי הסופרים ואת רני, שעושה עבודת קודש בלתרגם ספרות שלא היתה בטוח מגיעה למדף אלמלא העבודה הפילנתרופית למחצה שלו בחלק מהמקרים.

אלא, שגם אפשטיין וגם גרף טועים; הם טועים כי הם מטפלים בסימפטום ולא בבעיה. בעיית הארבע במאה, שלפיה הסופרים אינם מתוגמלים על יצירותיהם היא בעיה לא בעיה של חנויות הספרים, היא בעיה של הסופרים. גרף מציע ש"אם חנות חפצה לערוך מבצע לספר – חדש או ישן כאחד – תתכבד ותעשה זאת על חשבונה שלה, ולא על חשבון חלקו של המו”ל". כאן מתחילה הטעות של גרף, וכאן בדיוק הגיע הרגע להפוך את התקליט.

גרף מגיע מעולם ישן; אותו עולם בו סופרים נאלצים לחתום על הסכמים מול מו"לים שברובם חלקו של הסופר מגיע מ"רווחי" ההוצאה לאור, ואשר הרבה פעמים, כאשר יש "מכירה מיוחדת", חלקו של הסופר הופך למזערי. כך, לדוגמא, כאשר שאלתי את אפשטיין לגבי גובה התמלוגים להם הוא זוכה כאשר נמכר ספר שלו במכירה מיוחדת, הוא ענה לי שמדובר בערך ב40 אגורות לעותק. במצב כזה, מי שנדפק הוא לא המוציא לאור, ולא החנות שמוכרת את הספר, אלא הסופר עצמו. אם הסופר היה מקבל הסכם הגון מול המוציא לאור, ההוצאה היתה מתחייבת לתשלום מינימאלי לכל עותק של ספר שנמכר, ואז שאלת המבצעים בחנויות בכלל לא היתה צריכה להשפיע על הסופרים.

הבעיה של שוק הספרים הוא שהוא שהסופרים מוותרים מהר מדי, ואם הם ילמדו ממה שקרה בשוק המוסיקה, הם יצליחו לנצח את המו"לים ואת חנויות הספרים. מו"לים, מה לעשות, כמו חברות התקליטים, אינן נחוצות כאשר מדובר בשוק שלנו היום. שוק הספרים עומד לעבור מהפכה בקרוב (והוא כבר משתנה), והוא הולך להשתנות בדיוק כמו שוק המוסיקה: מעבר למצב של הוצאה לאור עצמית של ספרים, בלי מו"לים, וכנראה גם בלי חנויות ספרים.

בשנות התשעים, אם רצית להקליט אלבום, נדרשת ללכת לאחת מחברות התקליטים, כדי שזו תממן עבורך את ההקלטה היקרה ואת ההפקה העוד יותר יקרה. אבל, עשור עבר ופתאום ציוד ההקלטה הפך לזול יותר וניתן להקליט תקליט באיכות לא רעה בבית, ולמכור אותו באחת מחנויות המדיה הדיגיטליות. כך, לקח עוד עשור, והיום ניתן גם לכתוב ספר בבית ולמכור אותו בחנויות ספרים דיגיטליות, בלי כל כאב הראש. ומה לעשות? בעוד שכשאנחנו מדברים על חוק הספרים אנחנו מדברים על האינטרסים של המו"לים ושל חנויות הספרים, והסופרים המסכנים רק רוכבים על הגב, הפתרון האמיתי הוא להתנתק מהם.

אף חוק לא יוכל להגביל את החזירות של המו"לים הגדולים (אני רוצה להאמין שההסכמים של גרף לא דרקוניים כמו של ההוצאות הגדולות) או של רשתות הספרים; מה שכן יכול להשפיע היא התאגדות של סופרים שיאמרו יחד שהם לא מוכנים לחתום על הסכמים מקפחים, ושמעתה הפתרון הוא דרך זו: אין עוד "חלק של המו"ל וחלק של הרשת" והחלק שלהם הוא נגזרת של רווחי המו"ל, הפתרון חייב להיות בכך שהם יקבלו תמורה עבור עבודתם קודם; הקניין הרוחני שלהם הוא הנכס, השאר זה רק ערוצי השיווק.

[עדכון 09:45: התגובה של יובל ספיר בפוסט אומרת שהוא, לפחות, הוחתם על טופס לתת אישור, מה שמעורר שאלות אחרות]

המסחור של המרחב הציבורי יוצר בני-כלאיים בעייתיים במיוחד, שאחד מהם הגיע בשבוע האחרון למרחב הציבורי שלי שוב. בשבוע שעבר החליטה חברת ג'ילט לצאת בקמפיין פרסומי תוך שימוש ברצי מרתון תל-אביב, אשר לו היא נתנה חסות רק לא מכבר; כמובן, שלמשתתפי המרתון לא היתה ברירה אלא לאפשר לג'ילט, נותנת החסות לאירוע, לעשות שימוש בדמותם וצילומם לצרכי פרסומת (למרות שאגב, תקנון התחרות לא ממש מזכיר זאת). מה שיוצר כאן לא מעט בעיות:

כידוע, ה'זכות' להשתמש בשמו של אדם, בדמות שלו או בצילום שלו לצרכי פרסומת (להבדיל, נניח, מצרכי דיווח עיתונאי) היא חלק מחוק הגנת הפרטיות, האיסור המפורש הוא על "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח". בעניין זה בתי המשפט היו חלוקים בשאלה מהו בדיוק "לשם ריווח". במקרה אחד פסקו כי צילום של חוגגת בחתונה ברקע, כאשר התמונה היא לקידום עסקי שמלות כלה אינה פגיעה בפרטיות (ע"א 1055/09 ליאת שרצר בר נ' רבקה סמיירה (ריבה) ואח'); אבל במקרים דומים בית המשפט פסק כי שימוש בתמונה בה אישה רחצה בג'קוזי במלון לצרכי פרסומו היא כן פגיעה בפרטיות (א 32631/07 גל ליאת ואח' נ' אמריקנה אינס ישראל בע"מ). במקרה אחר, תמוה מעט, פסק בית המשפט כי שימוש בצילומו של חתן אשר הביט למצלמה וחייך לא היתה פגיעה בפרטיות בגלל ההסכמה לצילום באותו הרגע (א 41066/07 דניאל גרין נ' איזק רוזנבאום).

מה שברור כאן הוא שגם אם היתה הסכמה לצילום, וגם אם היה בתקנון סעיף כלשהוא שמאפשר זאת (מה שלא היה, אגב), ספק אם היתה למשתתפים במרתון זכות בחירה. כלומר, אלה רצו לאורך קילומטרים, והאפשרות היחידה שהיתה להם להשתתף במירוץ היתה גם להסכים לסעיף בעייתי (אם בכלל היה, שכאמור לא בטוח שהיה), כמו גם לפגיעה בפרטיותם על ידי מעקב אחריהם באמצעות שבב RFID. האם במצב כזה אפשר להניח שהיתה הסכמה או יידוע של המשתתפים?

ברור שג'ילט עושה רווח מההשתתפות כאן; זה מסע פרסום שמזהה אותה עם מותג כלשהוא, עם מרתון ועם הרצים. אכן, אותם רצים אינם 'מפורסמים', ונתנו את הסכמתם להשתתף במרתון. אבל האם ראוי לחלוק זאת עם כל העולם? העניין הוא פשוט, אם ג'ילט היתה רוצה לשכור דוגמנים, היא היתה צריכה לא רק לשלם להם, אלא גם לקבל את ההסכמה המפורשת ביותר לשימוש (א 162477/09 אליזבת פארן נ' חן מסיקה ואח'), במצב כזה ההסכמה היתה משמעותית ופועל יוצא של מקח בזכויות.

מה שמדאיג הוא שעם איך שהחברה הופכת להיות, לאף אחד לא איכפת כי כולם רוצים להיות מפורסמים.