רשמים משיחה משיחה עם נציגת אורנג'. תיעוד נדיר.

לבראד סמית' יש רעיון, ובזה אין שום דבר חדש. לכולם יש רעיונות כל הזמן, בטח שבתאגיד האמריקאי 'אינטואיט' (Intuit) שמכריז כי עבורו "המצאה אינה דבר חדש". אבל סמית', שלפני כשנתיים התמנה למנכ"ל אינטואיט, העמיד את מחזור רווחי החברה על 760 מיליון לשנה, כך כשלבראד יש רעיון - אתה מקשיב.

בחמש השנים האחרונות בנה סמית' את מעמדו בחברה (ר' ביוגרפיה באתר החברה), העוסקת בהנהלת חשבונות מקוונת, תוך מימוש הרעיונות שלו, אחד אחד. הוא חתום על מוצרים מצליחים כמו TurboTax, QuickBooks ומוצרי חישוב וניהול שכר אחרים, המרכזים פעילות של כ-50 מליון משתמשים ברחבי העולם.

עם מינויו למנכ"ל, הכתיב שלושה יעדים לחברה: [1] לרענן את הפורטפוליו (כלומר, להכניס את המוצרים שסמית' קידם בחמש השנים האחרונות לחזית פעילות החברה); [2] להעצים את כוח החדשנות בחברה (יש לשער: קידום אנשי מפתח שעבדו איתו לאורך השנים); ו-[3]: התרחבות גלובלית (כי אימפריה אינה אימפריה אם אין לה כוח אימפריאלי).

סמית' רוצה את העולם. הביוגרפיה שלו ב"ביזנסוויק" כל כך מסודרת ונקיה, כל כך נכונה: אמריקאי מצליח עם שם אמריקאי מוצלח. הוא חושב גלובלית, פועל גלובלית, מתפקד גלובלית - ויש לו רעיון. בכנס המגזין הכלכלי Fortune השנה הציג את הרעיון שלו. אם נקפוץ לרגע לסוף הסיפור: הקהל הגיב במחיאות כפיים היו רמות. סטנדינג אוביישן של ממש. מישהו אפילו צעק "וואו".

ההארה של סמית'

בראד סמית' מבין: חברה רצינית מייצרת ערך אמיתי וחדש ללקוחותיה. הוא מביט על האינטרנט, על המכונה - ומבין את המכונה. הוא בראד סמית', דאמיט. הוא יודע משהו על מכונות. "חשבנו שאנחנו יודעים איך לפתור בעיות", הוא אומר, אבל זה - המכונה הזו - האינטרנט - משנה את כל מה שאנו מבינים לגבי איך עובדים או מה עושים. "אנחנו קבוצת פוטבול מעולה באמצע מגרש בייסבול" אומר סמית'. הוא גם משורר.

"למשתמשים שלנו יש הרבה דרכים לדבר איתנו, לחלוק איתנו את השאלות שלהם, לפתור את הבעיות שלהם", אומר סמית' (1:50) ומוסיף: אבל עדיין לא מצאנו דרך לרתום (harness) את הכוח הזה, של מליוני משתמשים, כדי למנף (unleash) אותו כך שישרת את המשתמשים - ואת החברה עצמה. לבראד סמית' היתה הארה. לאורה, הוא שואל את עצמו שלוש שאלות מנכ"ליות:

[1] האם אנו משלמים לעובדים שלנו כדי שיעשו משהו שהלקוחות שלנו מתנדבים לעשות בחינם, וביתר יעילות? (2:10)
התשובה: כן. על-פי נתוני אינטואיט, בשנה האחרונה בלבד נענו כ-40% משאלות הגולשים בידי גולשים אחרים, ובהצלחה רבה. בחטיבה האחראית על אחד ממוצרי הדגל בחברה אף הציעו להסיט את פעילות הגולשים מהאינטרנט - לתוכנה עצמה. ב-22 השנים שבהן נמכרת תוכנת TurboTax חשבנו מה שמעניין אנשים זה לחשב את המסים שלהם ביעילות, אומר סמית'. כעת מגלה אינטואיט שהלקוח יכול לדבר - ורוצה לדבר: "And it costs us - Nothing", אז למה לא למכור את הדיבור.

[2] אם ניצור זירה שבה משתמשים יוכלו לשוחח זה עם זה, האם תהווה ערך מוסף ללקוחותינו? (3:15)
"אני לא יודע כמה מכם לקוחות בעסק קטן או כמה מכם מנהלים עסק קטן, אבל ניהול עסק קטן הוא העבודה הכי בודדה בעולם" (3:34) — עסקים קטנים של אנשים בודדים, כפי שרואה אותם סמית' דרך משקפת המיליארד דולר שלו, פותרים את בעיות היומיום בסיוע המשפחה והחברים. אבל מי שהם באמת רוצים לדבר איתו הם דווקא האנשים שנמצאים בעסק שבו הם עוסקים (3:55) "אם זה מוכר פרחים - הוא רוצה לדבר עם מוכר פרחים", נאום סמית'. עסקים קטנים, הוא מבין, מוכנים לשתף זה את זה ברעיונות עסקיים כל עוד אינם חולקים קרבה גיאוגרפית, כלומר אינם מתחרים זה בזה באופן ישיר ומיידי על אותו פלח שוק. אם סמית' החליט להפריט את הדיבור, כעת יש לו שוק וערך: המוצר (היכולת לשוחח) יפתור את הבעיה הבסיסית של כל עסק קטן: הבדידות. כמובן שבשוק כזה נצטרך לעודד בדידות. הרי בעולם שבו אין חולים - איש לא באמת זקוק לבית מרקחת.

[3] האם 25 שנה של עסקים מוצלחים וגישה מוצלחת לחדשנות יזרזו או יעכבו את צמיחת החברה ב-25 השנה הבאות? (4:40)
עם יד על הלב, זו שאלה אמיצה. להביט על 25 שנה ולהגיד "מה שהיה היה" כדי להמשיך קדימה בעיניים פקוחות: כל זה דורש הרבה אומץ. מצד שני, סמית' לא יושב על הר של אומץ, אלא על הר של גרפים וטבלאות שפותרים עבורו את החידה. בנאומו הוא פונה לדור ה-Y, כיום אנשים בגילאי 20-30, שנולדו לתוך עידן דיגיטלי מואץ, ושואל: האם אתם מוכנים לעשות את העבודה הזו בשבילנו? אבל הוא שואל רק לשם נימוס, או אולי בתדהמה, כי התשובה טמונה באותם גרפים וטבלאות. התשובה היא כן מהדהד. למעשה, ילידי דור ה-Y כבר עושים זאת. 50 מיליון משתמשים עובדים בשבילו, והוא אפילו לא ביקש. הם פשוט מתים על זה. במובן מסויים, זהו Crowdsourcing שמופנה לקהל הלקוחות שלך באופן הכי בוטה: מי צריך שירות? הלקוחות? שיפתרו את זה בעצמם. הרי הם עושים זאת ממילא.

user generated אבטלה

[זהירות, חוק גודווין]

טיעונו של סמית' לעובדי אינטואיט נשמע, פחות או יותר, כך:

יכול להיות שאתה עובד טוב, אבל יש לי מישהו שיעשה את זה טוב יותר - ובחינם, ולכן - אתה עובד רע. לא רע לעבודה עצמה, אבל רע לחברה. אתה עולה לנו כסף, ואנחנו יכולים לחסוך את הכסף הזה. תראה לי את הכסף, ותשרוד. לרוע מזלךֿ, עובד מיותר שלי, כדי להראות לי את הכסף - תיאלץ לעזוב את משרתך. זו הדרך היחידה שנותרה לך.

מאז שהציג אריה סקופ, יו"ר מיקרוסופט ישראל, את תורת השבחת הגזע למנהלים (2006) לא נשמע רעיון כה מהפכני. בזמנו טען סקופ:

כל שנה אנחנו מעריכים את העובדים, ומי שמגיע לחמשת האחוזים האחרונים - מפוטר, גם אם הוא עובד טוב למדי, ומעולם לא הייתה נגדו תלונה. הפילוסופיה שעומדת מאחורי השיטה הזו היא השבחת הגזע.

מוזר ומעניין כאחד שגם סקופ ב-2003 וגם סמית' ב-2009 מאפיינים את שיטת הניהול המועדפת עליהם דרך ערכי יעילות והישרדות נאציים כמו 'השבחת גזע' או 'התפשטות גלובלית' (עיוות קפיטליסטי לערך ה-lebensraum, מרחב המחיה של הרייך).

לכאורה נראה כי בעיני המנהלים הללו חברה שנשארת קטנה לא יכולה להיות, וחברה שמשלמת לעובדים לא מושבחים לא יכולה להיות. חברה צריכה להיות מושלמת, מאוזנת, לקיים את עצמה למען עצמה, למען האימפריה. זהו כוח למען כוח, וההבדל היחיד בין אז לעכשיו הוא שהכוח עמד על במת הכנס של Fortune ואמר: רבותי, נראה שתהליך השעבוד צלח. אתם בפנים, עבדים יקרים שלי?

סקופ דיבר על פיטורין לטובת יעול אווירת התחרות. סמית' פורץ דרך בהרבה: הוא מדבר על אבטלה המונעת משיקולים של תוכן גולשים. User Generated Unemployment. הוא לוקח את מודל תוכן הגולשים לשלב קיצוני: מכונה שמורכבת מאנשים ומפעילה חברה שמכניסה כסף לכיס מאוד פרטי. הפילוסוף בן המאה ה-17, תומס הובס, תיאר בספרו "לויתן" את הקהילה כ"אדם-על" המורכבת מבני אדם ומייצרת בן-אדם. הסמית'ים והסקופים של העולם רואים את אדם-העל של הובס כעובד האולטימטיבי, העובד היחיד שבאמת נחוץ. כלפי העובד הזה, מלים כמו מינוף, יעול, רתימה וכו' הן מלים נרדפות לניצול בפועל מטעמי קמצנות וחמדנות.

הבהלה לכסף

בדרך כלל ישנו הרגע הדרמטי הזה בסרטים שבו הדמות הסמכותית אומרת "וכך זה מתחיל". בדרך כלל מתכוונים למלחמה, שואה, אסון וכו'. זהו הרגע של קו פרשת המים בין חלקו האחד של הסיפור לחלקו הבא. רגע ה"וכך זה מתחיל" מסמן את הנקודה שבה מופר באופן הבוטה ביותר איזון עדין שעד כה רעד בין צד לצד וברגע ה"וכך" הוא מוכרע לצד הפחות נעים של הדברים.

אנו נמצאים בעידן שבו רואי חשבון בעלי הון וכוח - דוגמת בראד סמית' - מביטים על מכונות עם פוטנציאל של תנועה מתמדת כמו קוד פתוח, קהילות וירטואליות המורכבות מאינדווידואלים, רצון אנושי לפרוח ולחיות שמוביל עסקים עצמאיים חדשים ורואים "אנשים בודדים". כדי לפתור את הבדידות הזו הם עושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: פועלים להפרטתה. האירוע הזה הוא אך אירוע בודד לאורך קו פרשת מים של אירועים דומים. המרדף אחר המודל הכלכלי לקיומה של כלכלה הנוטה לנפול מדי עשר שנים מיוצג בשאלת ה"איפה הכסף" המעבירה כיום דור שלם על דעתו.

וכך, מאזן הכוחו מופר בפעם המי יודע כמה. סמית' אומר, כבמדיטציה, הבעיה אצלי. יש לי יותר מדי (עובדים) אבל פחות מדי (כסף). הוא פועל כמו תום סוייר, שכדי לצבוע את הגדר משכנע את חבריו שעבודת הצביעה אינה אלא הנאה צרופה, ובכך גרם להם לצבוע את הגדר בשבילו, בשעה שהוא עצמו נח, משחק וישן. סוייר יצר שוק דמיוני של כיף וסחר בתוכו כמונופול. סמית' מריץ את תרגיל סוייר על 50 מליון המשתמשים שלו. להבדיל מתום סוייר, אין לו שום כוונה לישון בין לבין. הוא בעניין של לבנות עוד גדרות.

השאלה הרביעית

האם מישהו צריך עוד סרט במיליון דולר?
האם מישהו צריך כוכב קולנוע מליונר?
האם מישהו צריך תזכורת
לירוק נגד הרוח פוגע בפרצופך
(לו ריד)

שאלתו השלישית של סמית' באמת עמוקה, אבל אינה השאלה הכי עמוקה שיכול היה לשאול את עצמו. הוא מביט על קהילות הגולשים בהתפעלות, וראוי שישאל: מה עדיף? אולי עדיף שאינטואיט תעלם מהעולם? אולי זה יצור ערך אמיתי עבור משתמשיה, שמתגבשים כקהילה של עסקים קטנים, וכבר לא צריכים את אינטואיט? אולי עדיף לסגור את הכל - ועכשיו? אבל סמית' לא באמת מעוניין לשאול שאלה כזו.

כיצד תמנף אינטואיט את המליונים שרוצים לעבוד בשבילה בחינם? ישנן לא מעט דרכים. האיומה שבהן היא כמובן פיטורים רוחביים ומתמידים לאורך 25 השנים הבאות, הבניית מודל "חסכוני" ליצירת רווח מהיר, ביטול העבודה ויצירת מחסור. אינטואיט לא רוצה חברה - המורכבת בדרך כלל מאנשים - אלא מכונת כסף, המורכבת בדרך כלל מכסף.

עם סיום הרצאתו של סמית', אגב, מחיאות הכפיים היו רמות. סטנדינג אוביישן של ממש. מה עכשיו? עכשיו אפשר לומר בשקט ובריכוז דרמטי, אולי מעט פתטי, ובטח שמאוד עני: וכך זה מתחיל.

• חיי האדם נמשכים על פני אלף חודשים, לא יותר. עליך למצוא מעט זמן כדי להחליט איך לחיות אותם.
• הדמוקרטיה של בלוגים וטוויטרים היא דבר נפלא, מצד אחד. מצד שני: זוהי המערכת הטובה ביותר שייצרנו אי-פעם לייצור אשפה, עלבון והבלות.
• אני מחבר תורה חילונית. רגע בראשית הוא הרגע שבו נפל התפוח על ראשו של ניוטון.
• עד גיל 13 חייתי בזמביה. באפריקה אתה לא יכול לשוטט כך סתם ביער ולחשוב. עוד יקפוץ עליך אריה ויטרוף אותך. אתה נאלץ לקרוא, במקום.
• אמי היתה גזענית מסוג מאוד מסויים. היא נהגה ללגלג על רשימת הקניות שהטבח שלנו העתיק ממנה בכתב ידו. מעולם לא חשבה ללמד אותו לקרוא.
• אני מעדיף לחשוב על ישו כעל רפורמיסט יהודי. אם תרצו לחפש מקבילה לדמות שאתם רואים בקושי דרך ספרי הבשורה, ככל הנראה תמצאו את ריצ'רד דוקינס.
• אני צמחוני, אבל נועל נעלי עור. יש אנשים שיגידו שזו סתירה; אני אומר: אני עושה ככל יכולתי.
• בצעירותי הייתי היפוכונדר איום וקראתי הרבה מילונים רפואיים. יום אחד גיליתי שלמעשה הפחד שלי איננו ממחלה חשוכת מרפא, אלא מכך שאני רוצה להספיק לעשות את כל הדברים שאני רוצה לעשות.
• אני תומך נלהב בלגליזציה של הרואין וקוקאין אך בז לכל מי שתולה בהם את חייו. אם אתה מחפש חוויה תודעתית חדשה - הבט בעץ.
• אני לא מאמין בהרג חיות, אבל הנשיא אובמה נהג היטב כשמחץ זבוב במחי יד. זבובים מפיצים מחלות.
• יש לי די אמונה בסטטיסטיקה כדי להכיר בכך שישנם חיים תבוניים בעולם אחר.
• מדע הוא תוצאה של מוכנות לחיים ללא ודאות ולכן הוא סימן לבגרות. הוא מאמץ את הספק ואת הקצוות הלא סגורים.
• אני לא מאמין שאפשר לחשוב יותר מדי. שום מסיבה באיביזיה לא תנקה לך את הראש.
• החיים עניינם מערכות יחסים. כן, שב ברגליים צלובות על הר מדי פעם. אבל לא לזמן רב מדי.
• כל פרופסור לפילוסופיה צריך שתהיה לו ילדה בת תשע. שלי רגילה לומר לי "אבא'לה, זה רעיון טפשי מאוד". היא תמיד צודקת.

א.ק. גריילינג (Grayling) הוא פרופסור בריטי לפילוסופיה העוסק במחשבה, רעיונות, מטפיזיקה ולוגיקה. הטקסט המקורי באנגלית (This I know) פורסם בשבוע שעבר באתר הגארדיאן. לינק.

האסטרטג: רוצה להיות פופולרי?
התלמיד: כן.
- אלמד אותך איך להיות פופולרי - כמוני.
- איך?
- אני השתמשתי באינטרנט: כתבתי המון, פרסמתי המון - בהמון מקומות.
- על מה כתבת?
- על איך להיות פופולרי.

מחר אשתתף ביום עיון של איגוד האינטרנט הישראלי ואדבר על ממשקים, חוויה ותודעה. ההודעה הרשמית:

המפגש הקרוב של איגוד האינטרנט הישראלי יעסוק בשימושים אישיים בחיי היום יום של מדיה חברתית. המרצים, העוסקים באינטרנט ומדיה חברתית יציגו כלים לחיפוש מידע, יצירת קשר עם אנשים ושמירה על קשרים קיימים, ניטור ושמירה על עדכניות בתחומי עניין ומיתוג עצמי. נדון גם בהיבטים תיאורטיים, כגון השימוש המתאים בכלים כגון פייסבוק, טוויטר, דלישס, ולינקדאין והאם כדאי לשלב ביניהם. לבסוף, נדון בטוויטר כאחת ההמצאות הגדולות באינטרנט מאז הדפדפן

בין היתר אומר את המשפט הבא:

במובן הבסיסי ביותר, רשת חברתית היא רשת המספקת את היצר החברתי של הגולש.

פרטים נוספים בעמוד האירוע בפייסבוק.

איתן, יולי, הי!

אני רוצה לצייר לכם עתיד ורוד: בישראל 2025 נישא תעודת זהות ביומטרית. בשיתוף פעולה בין המדינה ובין מיקרוסופט, יוזמת "יום האינטרנט הבטוח", תשמש התעודה גם כנגן MP3 וגם כמדיה למסרים מיידיים, בתשלום (אגרת msn).

במהלך לקידום התעודה הביומטרית (שתהיה כבדה מעט מתעודת הזהות שאנו מכירים), נתחבר לארגונים כמו ויזה או ישראכרד, שיסייעו לנו לשלם באמצעות התעודה, בקרדיט. הרי תשלום עם תעודה ביומטרית מבטיח את זהותו של הרוכש, מונע רמאויות, ומנוטר במשרד האוצר, מס הכנסה וכו', כך שגם תהליכי גביית המע"מ, בין היתר, ישתכללו ויוזלו. המס יפול ונוכל לצרוך בקלות ובזריזות, no questions asked. גם בחו"ל!

אפילו מסלול ההגעה שלנו לחו"ל ישתכלל. מי צריך דרכון כשיש מאגר ביומטרי? כרטיס שכמו בקמפיין "go" של ויזה נותן לך את האפשרות to go, לנוע ממקום למקום, "ללכת לכיוונים חדשים"? הכרטיס החדש יהיה כרטיס משולב: גם זהות אזרחית, גם זהות קניינית. בסופו של דבר, כלומר.

הכרטיס יוכל להעלות ישירות לטוויטר שלך (אם יהיה טוויטר ב-2025) את רשימת הקניות שלך. נוכל להמליץ לחברים: קנו! וכשאני אומר חברים אני מתכוון כמובן לחברים במובן של fellow americans, כלומר שותפים לזהות הלאומית. נאמנים. נוכל למקסם את ניטור מוצרי המדף שלנו מול גרפים סוציואקנומיים וסרבנות מצפונית - בזמן אמיתי! אומה אחת, כרטיס אחד, קניון אחד.

הכרטיס הביומטרי מבטיח עתיד ורוד. עתיד שבו נוכל לנוע ולצרוך, ותמיד מישהו ידע. עתיד שבו אנונימיות תהיה מעוגנת בחתימה ביומטרית על תנאי שימוש. עתיד ורוד שבו נוכל לדעת שמישהו יודע. גם האנשים הבודדים, העריריים - מישהו ידע שהם בודדים ועריריים. נביא טוב לעולם, ויהיה לנו גרף להוכיח את זה.

ב-2025 כבר יעבור חוק הנאמנות, ונהיה אומה נאמנה, מנוטרת וצרכנית. נוכל לשלב את כל ה-data (הרי אנחנו חיים בעידן של data) כדי למקסם, למנף, למתג ולקדם. נהיה שמחים. נאמנות למדינה תהיה כרוכה בצרכנות נבונה, כלומר בצרכנות מתמדת. מי שלא יקנה - יפגע בבטחון הכלכלי שלנו, ולכן מחובתנו הלאומית לצרוך, ב-2025.

מי שיסרב להתגייס עדיף לו שיקנה במע"מ מוגדל. מי שמסרב לשלם מסים, שיקנה חבילת גלישה בסלולר. אנחנו נמצא את הדרכים לאזן את הגרעון. אנחנו נמצא את הדרכים להסביר מדוע המדינה לא נועדה עבור אזרחיה, ומדוע אזרחי המדינה צריכים להוכיח לה שהם ראויים, ממש כמו בתוכנית הפופולרית, הישרדות. כמו נעמה וכמו ליה, נהפוך להיות "שורדים בבית" של עצמנו. מחנות לחנות בקניון ישראל 2025 נקנה, נתפלל, נשתכלל ונשיר התקווה(tm).

במבוא לאחד מספריו המפורסמים, נזכר בודריאר בסיפור של בורחס, על צוות קרטוגרפים ממלכתי שמצייר את מפת העולם. הם מציירים מפה כל כך מדוייקת, ובלהט חותרים לשלמות: יחס של 1:1. בסיום עבודתם הם מחזיקים במפה מושלמת המתארת כל פיסת ארץ בקנה מידה אמיתי - אחד לאחד. המפה משתרעת על פני הארץ כולה, על פני העולם כולו, חוסמת את אור השמש מעלי הפרחים שמתחתיה, אשר לאט לאט נובלים ואיתם בחשיכה העצים ואיתם האדמה. העולם גווע מתחת לציור מלבלב. מהי המציאות, שואל בודריאר: ציור העולם המושלם או דגם העולם הרקוב?

מבלי להשיב על השאלה הזו: בימים אלה מסיימים ציירי המפה הנ"ל מסיימים את עבודתם. בשיתוף פעולה יפני-אמריקאי, מדווח ה-BBC, הושלמה משימת המיפוי הגדולה ביותר, like ever. מפת העולם החדשה מתארת כ-99% מפני כדור הארץ ומורכבת מכ-1.3 מיליון צילומים ששודרו באמצעות גאדג'ט יפני שמרחף בחלל על-גבי הלווין בשם Terra. המפה לא תכסה סנטימטר מפני השטח של כדור הארץ, אלא ברשת, ובקרוב תהיה נגישה להורדה.

ברור שלא צריך לכסות את פני הארץ כדי להביא לרקבון העולם כפי שתיאר אותו בורחס. אנחנו מתקדמים בקצב גם בלי לכסות שום דבר. השחרנו את השמיים בלווינים, חוררנו את האטמוספרה ומבצע ייבוש הכדור קיבל ממדים תאגידיים, וגרוע מזה - תקציב. מהי המציאות? המציאות היא שיש לנו מפה של העולם בגודל של העולם שלא תופסת סנטימטר של מקום בעולם, ומאוחסנת בשרתי אינטרנט אי-שם בעולם, המופעלים בתהליך של עיבוד פחם, פולטים חום ומממשים, ביט אחרי ביט, את חלומו של בורחס.

• אגב, הצצה מומלצת: הבלוג Strange Maps.

(לקרוא במבטא צחפתי. אפשרות: לשיר לצלילי המחסייז)

כמו רבים מבני דורי גם אני
שונא את המבטא הצחפתי
בשעה שאין לי שום דבר
נגד הצחפתים באופן אישי
בעניין המבטא הצחפתי
אני מוכן ללכת רחוק
המבטא הצחפתי מזכיר לי
את השיר של ורלן על הרקטום
ובכל פעם שאני שומע אותו
בא לי להקיא
כלומר, בכל פעם שאני שומע
את המבטא הצחפתי
בא לי להקיא
בכל פעם שאני שומע את ורלן
אני אומר לעצמי
'זה נשמע יותר טוב בצחפתית'
ובכל פעם שאני שומע צחפתית
אני נזכר בורלן ומקיא
ככה אני. סה לה וי.

רועי צ'יקי ארד על המרפסת. וי פור ונדטה. צילום: דפנה טלמון (קליק על הצילום לסט המלא)

"דבר אופטימי, עשיית שירים"
(מאיר ויזלטיר)

בהשקת "רובים וכרטיסי אשראי", ספרו החדש של רועי צ'יקי ארד, אמר יהושע סימון: "מבקרי הספרות לא יאהבו את הספר הזה. זו לא השירה שהם רוצים לשמוע". הוא צודק. אבל אף אחד לא ציפה, לעומת זאת, שהמבקרים יבואו חמושים. שני שוטרים שהגיחו מכרם התימנים, אחד מהם הידק אגרוף סביב ידית-אחיזה של אם-16 מקוצר וטעון בתלה-צוואר, השתאו לגלות את צ'יקי, שעה שקרא משיריו סמוך לרחוב אלנבי בתל-אביב, דרך מגה-פון, לקהל חברים ועוברי אורח, מעל מרפסת. ומרפסת, כידוע, היא עמדה אסטרטגית. אני מנסה לחשוב על האירוע הזה דווקא מנקודת המבט של השוטרים, יגיד השוטר:

1) עמדה אסטרטגית
2) אין לי מושג מה קורה
3) לא מוצא חן בעיני

כך, בימים שבהם המלה 'נכבה' נמחקת מרשימת המלים המותרות, באופן טבעי נחשדות מיד גם מלים אחרות. כמו בסרט "ברזיל", לבירוקרטיה חיים משל עצמה. אני משוכנע שגם לשוטרים יש תשובה לשאלה "מהי שירה", אם כי תחת קריטריונים אחרים. כך או כך, זה לא מצא חן בעיניהם. לא שהשניים לא אהבו את מה שהם שמעו. צ'יקי לא אמר שום דבר פוגע. בזמנו נעצר לני ברוס בהופעותיו משום שהשוטרים הבינו מה הוא אומר. צ'יקי, לעומת זאת, עוכב לחקירה משום שלשוטרים לא היה מושג על מה הוא מדבר. הוא עוכב ליתר ביטחון, לא משום שהם לא אהבו את מה ששמעו, אלא משום שלא היה להם סיכוי להבין מה הולך פה. ומה שאתה לא יודע, מסוכן. בתל-אביב הקניינית אפשר להמיר את החוק הזה: מה שאתה לא מרוויח ממנו - מסוכן.

הסכנה שבחופש

האירוע הזה מגלה משהו על מה שמכונה לא פעם, ובדרך כלל מהסיבות הלא הנכונות, "מצב השירה". צ'יקי לא נעצר על רקע פוליטי, לא מטעמים 'ספרותיים' ולא פליליים. הוא נעצר מסיבות בטחוניות ומסיבות כלכליות ומסיבות כלכליות-בטחוניות. השאלה אינה נוגעת לאיכות השירה או לפופולריותה בכלל, אלא לאופן המסויים שבו הוצגה - ללא אישור, ללא תיאום. באותו רגע קוטלגה הקראת טקסט מאקט אמנותי כ'פעילות בלתי מתואמת'. רצון חופשי, חופש ביטוי, אלה מקוטלגים היום תחת קטגוריה ברורה: תאמו איתנו קודם. ובלחש אומרים: "אנחנו רוצים לראות מה יוצא לנו מזה". עכשיו, יצא לי לשוחח עם כמה קפיטליסטים בחיי. הם לא אוהבים לשמוע מלים כמו "כלום", "אין", "לא".

במובן הזה, עשיית אמנות (להבדיל מיצירת אמנות) הופכת בארץ לעניין לא ידידותי לסביבה. היא גוזלת איזורים נושאי רווח, קהל נושא רווח, נושאים נושאי רווח. שירה במיוחד היא תחום ללא אופק רווחי מי יודע מה. כך שאמנות מוצגת ברחוב היא התפרצות בלתי מתואמת, ולאט לאט נחשבת יותר לאקט טרוריסטי. פגיעה בהון = פגיעה בנפש העירונית. ותל-אביב הרי מושתתת בעיקר על כסף ואינטרס. היא מתוכנתת עד לאחרון פרטיה הציבוריים. כמו תחת הפרעת נפשית או אובססיית גוף היא מתאפרת עד בלי היכר, מבקשת לגדול, להחצין את עצמה, להיות שם כל הזמן, לא מוכנה לנוח. אם נזכר שוב בסרט "ברזיל", הוא דמותה של הקשישה מנותחת הפנים, שעורה מתחיל לנזול.

לא אתפלא עיכובו של צ'יקי יוגדר כ"פעילות בטחונית". באותו רגע הוא התיר את רצועת הביטחון העירונית ששומרת עלינו מכל שינוי לא מכוון, מכל תזוזה עצמאית. אבל מסיבה לא ברורה בני אדם נוטים לציית לאנשים חמושים, וצ'יקי הוכנס לניידת.

הון וביטחון

את המוטו הישן לפיו הטוב בממשלים הוא זה הממעט לשלוט אפשר להבין גם כך: הטוב בממשלים הוא השלטון המיטיב לשלוט על עצמו. השלטון המקומי, לעומת זאת, כושל בזה. השוטרים שעצרו את צ'יקי עשו זאת על שיקול דעתם. לא ניתנה הפקודה "הגישו לי את ראשו של צ'יקי על מגש", אלא הגיע שוטר, שנראה כאילו ניגב לפני רגע חומוס בכרם, ולא נראה לו מה שהולך. לא דיבר אליו. ובספר כתוב: לא נראה לך - תעצור את זה. תבדוק מה זה. ספר לנו. דווח.

אני לא אומר שהשוטר טיפש. לא בהכרח. מה שכן, המלה כתובה, הדיבור חופשי, חופש ביטוי, חופש תנועה, חופש התקהלות, ערכים אלה, סיכנו בעיניו את תל-אביב. הם נחשבו להפרעה. לעומת זאת, הפיכת העיר לבית ברבי מצועצע לרגל חגיגות המאה - נחשב 'תרבות'. בשם התרבות העירונית המתוכנתת הזו נמחקת אמנות הרחוב מהקירות, בעלי עסקים עצמאים שאינם מסוגלים (או מוכנים) לשלם כסף לפרסום בלוחות מודעות (שהופרטו לפני כמה שנים) נקנסים ומופעי רחוב לא-מתואמים נחשבים כהפרעה ומטופלים בהתאם.

אדריכלים, יזמים ובעלי הון: לכולם יש רעיון לגבי תל-אביב. בונים בעיר הזו מגדלים בעלי נטיה מוזרה לגדול לרוחב. אסור לצלם. אסור לשוטט. אסור לא לעשן ולא לפצח גרעינים. פעם אחת אמר לי מאבטח "אל תעמוד פה חולה". אבל הייתי חולה. מה יכולתי לעשות? היומיום התל-אביבי נראה פרוע ורנדומלי, והוא באמת כזה, ברמה האינדיבידואלית. בכל רמה ציבורית (בילוי, אמנות, בידור, אווירה, אופנה) תל-אביב ברובה מתוכנתת. תיירות החוץ הרווחית גדלה על-גבה של החיים העירוניים החופשיים, מאבטחים מוצבים בכל פינה, מזהמים ומסתירים את הים, הרעש גדל ביחס ישר לקצב אישורי הבניה, ובכל מקום אפשר להריח ניחוחות של שתן. אפילו דרך פארק הירקון, הריאה הירוקה של העיר, זורם ביוב.

לא צריך צרות

במובן הזה, אגב, זהו בדיוק מצב של רובים וכרטיסי אשראי. נשק וכסף. הון וביטחון. תכנות וסדר-יום עסקי לכל פעילות אמנותית. אם יש איזושהי שירה שנוגעת במציאות התל-אביבית השלטונית-בטחונית-כלכלית-פרוגרמטית-אוטיסטית-אלימה, זו שירה שמדברת על רובים וכרטיסי אשראי. כמו בשיר הזה (עמ' 49):

שירה - בציבור
שרי - אריסון
שר - הביטחון

(צ'יקי, שם, עמ' 49)

רכשו את הספר הזה. עשו לעצמכם טובה. אני כבר מצאתי לו מקום מסתור טוב בספריה, בין כל כתבי אצ"ג לכמה אלבומים גדולים וצבעוניים. למקרה שיבואו שוטרים, שלא יראו את הספר מיד. אני לא צריך צרות.

• הודעה רשמית לעיתונות הישראלית בעקבות ההסתבכות עם המשטרה בבלוג של צ'יקי

לזכר הווארד יוז

ובכן. היה שלום אם כן
הווארד יוז
מליונר מיסתורי.

עושה רושם
שאתה מת

האמנם?

כבר עבדו
עלינו בעבר

אז למה שנאמין עכשיו?

ובעצם. האם
מישהו באמת מת?

זו חידה.

16 באפריל 1976

שורות לרגל ביקורו של אראם חאטצ'טוריאן באנגליה

שלומות! אראם
חאטצ'טוריאן

מלחין ומאסטרו
רוסי

מארץ
השלג
והערבות אתה
מגיע.

אראם.
שם מוזר

אבל בעצם להרבה
רוסים יש
שמות מוזרים.

יורי גגרין
למשל

אם כבר מזכירים שמות.

7 בפברואר 1977

שורות על הדחתו מהממשלה של אריק הפר

ובכן. אריק הפר.
פוטרת.

היה שלום אם כן.
למען
האמת מעולם
לא שמעתי עליך
עד הרגע
הזה בזמן.

אריק.
לשנינו יש
את אותו השם
לך ולי.
פוליטיקאי ומשורר.

למרבה המזל
איש אינו יכול
לפטר משורר.

18 באפריל 1975

(מתוך: היה שלום אם כן ושירים אחרים. תרגום: ת"ל)