הבטלה והשעמום גורמים לי להגיע לרמות חדשות של טמטום- אני  מרגישה שממש כמו השרירים שלי גם המוח מתחיל להתנוון (אל תתפלאו אם תמצאו כאן שגיאות כתיב…).
אז החלטתי לעשות מעשה- אני הולכת לחפש לי עבודה זמנית כדי להעביר את הזמן עד למציאת עבודה אמיתית!
לכאורה (כנראה שאחרי הכל המוח שלי לא מנתוון), זאת אמורה להיות משימה קלה… אז זהו שלא! החבר'ה שמראיינים למשרות האלה (קראתי להם חבר'ה כי הם בדרך כלל אחרי תיכון או צבא) עלו על התחבולות של אנשים כמוני, והם מודעים היטב לכך שברגע שאני מוצאת עבודה אמיתית אני מעיפה אותם לקיבינימט. התוצאה היא שאפילו עבודה מגעילה של בני נוער אני לא מצליחה למצוא (אפילו בפסט פוד יש להם רף גיל מסוים שאותו הם לא עוברים!!!).

 כשניסיתי (מספר פעמים) לפרסם מודעות של בייביסיטר, מטפלות השכונה קרעו אותן- כידוע זהו שוק מאוד תחרותי, ואם במקרה תהיתם- שירות לקוחות לא בא בחשבון!

טיול מיותר

אחרי בטלה ארוכה נוספת החלטתי שאם מוחמד לא בא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד (אני לא רומזת לזה שאני שמנה או משהו…). בתרגום פשוט- אם אף אחד לא מגיב בשום צורה למיילים שאני שולחת למודעות הדרושים, אני הולכת לעשות טיול קטן:
הדבר הבא שעשיתי, הוא הדפסת קורות חיים בכמויות ואז כתיתת רגלים מטורפת:
נסעתי לאזור ההייטק הקרוב לביתי כאשר המטרה שלי היא לסיים את החבילה שבידי.
עמדתי בפתח של חברה מסוימת, ואז שאלתי את עצמי "אוקיי מה עושים עכשיו? אני אמורה להציג את עצמי?"
בסופו של דבר נכנסתי בזיוף של הליכה בטוחה, הצגתי את עצמי, נתתי את הדף ואמרתי משהו בנוסח של: "אלה קורות החיים שלי, אשמח אם תיצרו איתי קשר אם יש כאן משרה פנויה הרלוונטית לכישורי".

נראה לי שנכון יהיה לומר שברוב המקומות (בערך 18 מתוך 22) תקעו לי את המבט המאוד מעליב של "…טווווווובבבבבב… מה לעזאזל את רוצה ממני? כבר אין מיילים בעולם?". בשאר המקומות ענו בחיוך מעושה שהם לא צריכים עובדים כרגע (בדרך כלל המזכירות- לא ממש יצא לי לבוא לחברות שמקבלי ההחלטות יושבים בכניסה).

אחרי כל הטרחה והכסף שביזבזתי, אפילו ראיון עבודה אחד לא יצא לי מזה…
יכול להיות שהייתי צריכה לחשוב על דרכים יצירתיות יותר. ראיתי לפני חודשיים שלושה כתבה בחדשות על אנשים שמחפשים עבודה בכל מיני דרכים שנויות במחלוקת: היה בחור שרצה לוודא שהבוס, בחברות אליהן הגיע, יקרא את קורות החיים שלו, אז הוא פשוט הדביק אותם על הקיר שם. והיתה בחורה שפשוט חילקה ברחוב עותקים של קורות החיים שלה וגם שמה חלק על שמשות של מכוניות.
אני ממש לא כזאת הרפתקנית!

אבל אולי יש עוד דרכים? הכוונה חוץ ממייל, פקס, טלפון, דואר והשיטה שהוכחתי שאינה מועילה – להגיע למקום עצמו ולבייש את עצמך פנים אל פנים…

אולי אני אשלח DVD של עצמי, כמו הכרויות…

נראה לכם שאפשר לתבוע מקום עבודה שבכלל לא עבדתם בו? אולי הסיפור הבא יבהיר את השאלה:
לאחרונה התראיינתי (מגיע לי מזל טוב, זה לא קורה הרבה) בחברה שתקועה לה אי שם בצפון ת"א, לתפקיד די מעפן בהגדרתו (אני כבר מזמן לא בררנית).

הראיון הראשון הלך ממש טוב. הבחורה שראיינתי אותי התרשמה לטובה (באופן די צפוי… סתם) והחליטה שהיא רוצה שאפגוש את המנהל שלה לראיון נוסף (הרי היום אף חברה לא מסתפקת בראיון אחד, צריך לעבור סבב ראיונות אצל חצי מהחברה- פלא שהמנקה לא ראיינה אותי). ברור שהבחור המדובר היה בחופש באותו יום. לכן קראו לי לשוב לאותו מקום אחרי יומיים (שנמצא אגב במרחק של 2 אוטובוסים ורכבת ממקום מגוריי) לראיון שני. בראיון הזה, שגם הוא התנהל באופן די נינוח ונעים הבחור ביקש ממני לכתוב טקסט קצר באנגלית, נראה שגם הוא התרשם, וכבר למחרת היום ביקשו ממני לבוא שוב לראיון שלישי- עם הסמנכ"ל. הראיון הזה הלך זוועה (בלשון המעטה)- ממש הרגשתי שאני מתראיינת לאיזו משרה סודית במוסד. הבחור שאל אותי על ממוצע הציונים שלי בתיכון, בתואר ואפילו את הציון שלי בפסיכומטרי. לאחר שסיים לחקור את השגיי האקדמיים, החליט להתעלק על משפחתי: איפה אני גרה, במה עוסקים הוריי, כמה אחים אנחנו במשפחה, מה המיקום שלי בין האחים, לאחר שסיים עם משפחתי שאל על חבר שלי- איפה הוא גר במה עוסק ועוד שאלות שלא משאירות אפילו פיסה אחת של מיסתורין…

מאוד לא מיותר לציין, כי בכל אחד מ-3 הראיונות שאלו אותי שוב ושוב אם זה בעייתי מבחינתי להגיע כל יום מהמקום בו אני גרה. ואני- נואשת שכמוני לעבודה- אמרתי בחיוך שאין לי שום בעיה, שאני מתורגלת בנסיעות למרכז ושגם ככה אני מתכננת לעבור לגור בקרבת מקום העבודה (רק תנו לי כבר לעבודדד!!!).

חיכיתי במשך שבוע וחצי לתשובה, כאשר יום אחד קיבלתי תשובה מיועצת ההשמה, ששוב פעם נושא המרחק דפק אותי. ובשביל לכסתח את עצמה, טענה כי היא בודקת עם כל חברה אם מקום מגוריו של המועמד רלוונטי.
אחרי שקיבלתי את התשובה, התחלתי לחשוב על הסיבה שהטרחתי את עצמי לשם, ביבזתי 150 ש"ח על נסיעות, ונסעתי במי יודע כמה אוטובוסים ורכבות (במצטבר). הרי, הם ידעו שאני גרה בחור, אז למה לזמן אותי לראיון מלכתחילה??? האם עברתי חקירה שלא היתה מביישת את הק.ג.ב. לחינם? בשלב הזה ממש התחלתי לכעוס.

אחרי כמה רגעים של עצבים, עלה בדעתי שמה שיגרום לי אושר זה לתבוע אותם, אומנם בבית דין לתביעות קטנות, אבל זה גם משהו. חשבתי על איך אני נוקמת בכל החברות שאי פעם ניצלו ועשו צחוק ממועמדים, איך אני משמיעה את קולם של אלה שנדפקו ולא תבעו…

אחרי הרבה תהיות וגם בירורים עם אנשים, הבנתי שאמנם יש לי קייס וגם הוכחות מוצקות, אבל זה יהיה די קשה לנצח בדבר כזה בלי עו"ד. אז די ויתרתי על הרעיון.

באסה.

אחד הדברים הכי מיותרים בעולם זה מרכזי הערכה.

למי מכם שלא היה אף פעם במרכז הערכה, להלן הסבר קטן: מרכז הערכה,
זו הדרך של חברות גדולות לסנן מועמדים לתפקיד מסוים עפ"י קריטריונים שבתכלס לא ברורים לאיש (אם אתם שואלים אותי- גם לא לחברה עצמה). אני נשלחתי למרכז כזה, ובמבט לאחור אני יכולה להגיד שמדובר בבזבוז זמן- 3 שעות מחיי (המלאים…) ירדו לטמיון!

התמונה באדיבות vfreire

הדבר נעשה בדרך של ראיון קולקטיבי, כאשר כל אחד נדרש לדבר על עצמו, מעשיו עד היום ואיפה הוא רואה את עצמו בעוד 5 שנים מהיום (ממש שאלת המחץ). לאחר מכן מגיע השלב בו מחלקים לכל אחד סדרת אירועים, אשר הוא מתבקש לסדר עפ"י סדר עדיפות- כאן לא חשוב הסידור עצמו, אלא ההסבר הקלוש שלך לאופן בו סידרת את הארועים. אחרי השלב הזה, יש כל מיני וריאציות: משחקי תפקידים (מוכר ולקוח, נציג שירות לקוחות ולקוח- נא לא להתרגש, אלה משחקי תפקידים חסרי אופי מיני לחלוטין!)

תרשו לי להגיד לכם שאופי הסינון הזה הוא התעללות לשמה- בנאדם צריך לפרוס את חייו אל מול 20 איש שהוא לא מכיר, להזיע במושבו כאשר עורכי המרכז שואלים אותו שאלות חסרות תשובה נורמלית, ולפתח גוש בגרון כאשר התשובה שהוא נותן (בשיא הלחץ) כוללת את כל הדברים שלא אמורים להגיד…

ומה איתי?

אתם בטח אומרים לעצמכם, הבחורה ממורמרת כי לא עברה מרכז הערכה, אז היא מוציאה את האגרסיות שלה דרך הבלוג שלה- אז זה מה שיש לי להגיד לכם-

אתם טועים! וגם קצת צודקים…

עברתי בהצלחה את מרכז ההערכה (כמובן בעזרתה המסורה של יועצת השמה, שידעה בעל פה את אופי התשובות שהם מחפשים), והתקבלתי - אבל, עזבתי את העבודה אחרי שניה בלי לשכוח לשלם להם את סכום ההתחייבות ולא שקל פחות. אז כאן בעצם מגיע השלב בו אתם צודקים ואני מתמרמרת…

אין לי שום כוונה, להוסיף כאן כמה מילים על מנת להצדיק את ההליך הדפוק הזה. לדעתי, זו ממש אינה הדרך להעריך אם אותו מועמד יהיה טוב בתפקידו או לא- מדובר ברצון החברה להראות לכל העולם כמה היא איכותית וכמה קשה להתקבל לשורותיה ( ממש בחינות קבלה לפנטגון!).
חוץ מזה, כמו שאפשר לקרוא ( אם תחזרו 8 שורות אחורה), תראו שגם ככה כל העיניין מכור מראש- אם תגיד בדיוק את הדברים הנכונים, תוכל להתקבל לתפקיד הסמנכ"ל…

ישנם בעולם דברים שגם אם הסיבה להם מוצדקת, עדיין גורמים לי לסוג מסויים של תרעומת (נראה לי שזאת המשמעות- אתם מוזמנים לתקן). אצלי באופן אישי זה מתבטא במילה "התחייבות". לא שיש לי בעיה להתחייב לדברים, אני פשוט לא מצליחה להבין איך אפשר להתחייב מראש למשהו שאף פעם לא התנסתי בו.
אפילו כשאת/ה מתחיל לצאת עם בחור/ה, הדברים זורמים בהדרגה וברוב המקרים לא קובעים תאריך אחרי שבועיים של היכרות (משפט זה יש לקחת בערבון מוגבל…). אז איך לעזאזל בן אדם אמור להתחייב למקום עבודה???

הרי לא עבדת שם קודם (אם כן לא היית נדרש להתחייב) אז איך אתה אמור לדעת אם אותו ג'וב ואתה משדרים על אותו גל? אולי האנשים שם דפוקים (או שזה בעצם אתה, והם פשוט לא ממש מתחברים לדפיקות המיוחדת שלך)?

בתור מישהי שזה קרה לה, אני יכולה לספר לכם שזאת דילמה רצינית: מצד אחד עברתי הכשרה, הצלחתי במקום בו אחרים נכשלו (תתפלאו אבל מעיפים את החבר'ה הפחות טובים), הכרתי אנשים (רובם לא משהו בכלל), התחלתי לעבוד (סוף סוף)- אבל וואלה- אפשר להגיד שממש חרא לי שם, ממש!
אז אם אני נשארת, יש מצב טוב שאני מתחילה ליטול פרוזק ולהוסיף גם פסיכיאטר לקלחת הרותחת שנקראת חיי. אם אני עוזבת- החיים שלי יהיו הרבה הרבה המון יותר טובים ורגועים, אבל, אני הולכת לשלם להם את סכום עלות ההכשרה שלי (למה מה קרה?).

בסוף החלטתי לעזוב ושילמתי כמו גדולה את הסכום המופקע הזה- החלטתי שזה או הם או הבריאות הנפשית שלי.

אין ספק שלמדתי לקח, אני יותר אף פעם לא הולכת להתחייב למשהו שאין לי חצי מושג קלוש עליו- זכרו את היום הזה, כי לזה אני כן מתחייבת.

חוצפה
אפשר לאמר שגם המעסיקים סובלים מהמצב הכלכלי הקשה כיום: הוא גורם להם להיות יותר חצופים ולא הגיוניים בדרשות המוגזמות שלהם. את המודעה הבאה ראיתי באתר דרושים (לחצו על התמונה להגדלה):

אני לא יכולה להתחיל לתאר לכם לאיזה מצב קטטוני של שוק נכנסתי: בשיא הכייפיות מבקשים התחייבות, אחרי הכל יש סיבה טובה- ההכשרה. אבל, שימו לב- העבודה היא במשרה חלקית! כלומר שאותם בוגרים מסכנים יתקעו להם באותה עבודה במשך זמן מסויים, בלי שום יכולת להרוויח כמו שצריך. הרי מדובר בפסיכולוגיה (או מדה"ת- נראה לי מדעי ההתנהגות), וידוע לכל שבתחום הזה-

עבודה מכניסה = משרה מלאה

השבוע קרה לי דבר מדהים!
לא, לצערי עוד לא מצאתי עבודה…

הדבר שקרה לי כ"כ הפתיע אותי שלא ידעתי אם להתפוצץ מצחוק או סתם להתפוצץ.
לפני כמה ימים פתחתי את תיבת הדואר (תתפלאו, יש עדיין אנשים שמשתמשים בזה), ולהפתעתי מצאתי מעטפה מחברה בה התראיינתי למשרה אדמינטרטיבית לפני חודשיים בערך. במכתב היה כתוב משהו שהולך בערך ככה:

"אנו מודים לך על שהצגת מועמדותך למשרה ועל הזמן שהגשת לנו בראיון האישי.

לפי שעה, אין באפשרותנו להציע לך משרה ההולמת את כישורייך.

אנו שומרים לעצמנו את הזכות לפנות אלייך בעתיד ומאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך".

עולות בראשי כמה שאלות שמעלות לי את הסעיף (ככה אומרים, לא?):
הייתי בראיון לפני חודשיים, לא הבנתם שדי קלטתי את הרמז המאוד עבה? ועוד דבר, למה לשלוח מכתב, יש לנו עודף עצים בעולם ולא ידעתי? האם הם מודעים לקיומו של הטלפון או לאימייל?

אכן שאלות קשות שאין להן תשובות מספקות.

בניתוח המכתב, עולים דברים מעניינים:
הם כותבים " אנו מודים לך על הזמן"- תאמינו לי, אכן יש צורך להודות- התייבשתי 20 דקות כשחיכיתי למראיין, והתפתלתי בכיסא עוד 45 דקות בראיון עצמו.

במשפט השני אין להם "משרה ההולמת" את כישוריי- לא הבנתי, זה מכתב דחייה או שעוד לפני שהתקבלתי כבר מקדמים אותי?

במשפט השלישי, הם שומרים לעצמם את הזכות לחזור אליי- סליחה? מישהו נתן לכם אישור? ולמה לעזאזל יש לכם זכות?

אל תבינו לא נכון, אני מעריכה את עצם העובדה ששלחו לי מכתב והחזירו תשובה כמו שצריך. יש הרבה מקומות עבודה, שלא מבזבזים 5 אג' על דקת שיחה לבזק (אני בבית זוכרים? המטלה הכי דחופה שיש לי היא לעשות כביסה), או תנועת מפרקי אצבעות בכתיבת הטקסט: "את לא מתאימה".
אבל, חוץ מבזבוז הנייר ופגיעה ביערות הגשם, עצם קבלת המכתב עכשיו (אחרי כל כך הרבה ימים ומי יודע כמה ראיונות עבודה) היא מעט מידיי מאוחר מידיי.

בקיצור, הם לא מתאימים לי!

קרדיט לתמונה: drankasloner

המקרה הבא נפוץ מאוד: מי מאיתנו לא יצא מראיון עבודה, ואמר לעצמו: "מה לעזאזל קרה כאן עכשיו"? גיליתי שזה קורה הרבה- במיוחד לי, משום מה…

לכן, החלטתי להקדיש פינה מיוחדת לראיונות עבודה שעברתי. אזהרה! מדובר בראיונות אמיתיים לחלוטין – הזוייים ככל שיהיו.

הפוסט הבא מתאר ראיון עבודה מוזר ומרגיז כאחד: לפני כשבוע הייתי בראיון בחברה לתפקיד מזכירה (אין מה לעשות- צריך גם לדעת להתפשר), וכך הולך תמליל השיחה:

מראיין: "שמי 'שכיר' (נקרא לו כך לצורך העניין), נעים מאוד, אני מנהל מח' משאבי אנוש כאן בחברה".

מובטלת: "נעים מאוד".

מראיין: "את כרגע מתראיינת למשרת מזכירה כאן בחברה, התפקיד הזה דורש אחריות, סמכותיות ועקביות. תפקיד זה מהווה את החוליה המקשרת בין כל הגורמים ואסור שדברים פה יפלו בין הכיסאות".

מובטלת: (מיותר לציין שמדובר כאן בתפקיד מסובך ומורכב- כמעט כמו מנתח מוח) "כן- זה נשמע מאוד מעניין וגם מתאים לי"

שכיר: "אוקיי, ספרי לי קצת על עצמך".

בפעם המי יודע כמה גוללתי בפניו את סיפור חיי, והשתדלתי להתעלם מהפיהוק שראיתי בזוית עיני.
כמו שסיפרתי לכם בפוסט הראשון, יש לי תואר ראשון (לא חשוב במה- גם ככה אין יותר מידיי מה לעשות איתו), מתישהו במהלך דרמת חיי סוחטת הדמעות, הגעתי לשלב התואר. בנקודה זו- כאילו הפרט הזה נודע למר 'שכיר' ממש במקרה- הוא עצר אותי ושאל בפליאה מעושה ברמות (גבירותיי ורבותיי- ממש שאלת מליון הדולר!!!):

מראיין: "אז מדוע בחורה משכילה כמוך, מחפשת ג'וב כ"כ פשוט ומשעמם? הרי יש לך כל כך הרבה אפשרויות."

באותו רגע חשבתי לעצמי: מה נסגר עם האיש הזה? הוא חי כאן איתנו או אולי בבית החולים גהה?!

עניתי ברוגע (תתפלאו, שמעתי הרבה את השאלה הזאת):

מובטלת: "אני לא חושבת שהתפקיד משעמם, ולדעתי ניתן למצוא אתגר בכל תפקיד- צריך רק לדעת איפה לחפש ולנסות להגדיל ראש עד כמה שאפשר". (עניתי, בדיוק כמו שמלמדים אותנו מומחים בכל מיני פורומים למחפשי עבודה).

מראיין: "אני אהיה כנה איתך, אין יותר מידיי מה לעשות כאן בתפקיד הזה, לא תוכלי לעזור לבעלי תפקידים אחרים (אם זה מה שבמקרה העזת לחשוב לעצמך), ככה שאין איך להגדיל כאן ראש".

מובטלת: "בהרבה תפקידים יש תקופות עם מעט עבודה יחסית, זה טבעי , אני מודעת לזה שלפעמים אין תעסוקה, זה קורה בכל עבודה".

מראיין: "אם זה מה שאת רוצה לעשות, אז למה עשית תואר? מה את רוצה לעשות? הרי לא בשביל זה למדת, נכון?" (שימו לב שאותה שאלה חוזרת על עצמה פעם שנייה ותחזור על עצמה שוב ושוב רק בוריאציות שונות ראיונות אחרים שאפרט בפינה זו ).

מובטלת: "כשלמדתי, לא ממש חשבתי במה אני רוצה לעבוד (תרגום: לא היה לי מושג במה אני רוצה לעבוד), רציתי להשתלב בארגון, ולהתחיל לצמוח בו. אבל כשתיארו בפניי את המשרה, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות , זה ברור לי שכדי להתקדם צריך להתחיל מאיפשהו, ויש לי הרבה מוטיבציה ונחישות כדי להצליח"

מראיין: "אין לאן להתקדם. וזה ברור שבחורה כמוך לא תוכל למצות את עצמה כאן".

בקיצור: don't call us we'll call you

עולה תהייה מאוד מעניינת ומרגיזה שאין עליה תשובה: מר 'שכיר' קרא (או היה אמור לקרוא) את קורות החיים שלי לפני שזימן אותי לראיון, ושם כתוב שחור על גבי לבן (תלוי באיזה נייר הדפיסו את זה) שיש לי פאקינג תואר ראשון, אז בשביל מה לטרטר אותי? הרי, בשנייה שהפלתי עליו את פצצת התואר הוא פסל אותי. הייתי שמחה להיפסל מראש ( כן כן כתוב תואר ראשון בקו"ח) מבלי לראות את החיוך המאולץ שלו.

גם לכם קרה שהרגשתם שזומנתם לראיון בשביל הפורמאליות, ושבעצם דחו אתכם כבר על הסף??? נראה לי ששמעתי על דייטים כאלה…

זהו. הגעתי למצב שכבר התייאשתי מלחפש עבודה. אני בוהה באתרי הדרושים באינטרנט ולא בא לי להתחיל לחפש, אני מתבאסת לעשות קופי – פייסט למכתב המקדים (בו כתובה סוג של התחננות וגם קצת התחנחנות מסוגננת ) ונגעלת שוב פעם מחדש לצרף את הקובץ הדוגמטי אשר מכיל את קורות חיי. כן כן אני יודעת, אבל אין מה לעשות נפלתם על פוסט דיכאוני במיוחד…

אם כבר התחלתי לדבר על מכתב מקדים, יש כמה דברים שצריך להגיד עליו: כל נותני העצות ב"איך למצוא עבודה" ממליצים לכתוב מכתב מקדים אשר יכיל היכרות קצרה איתך ועם חייך 'מלאי ההרפתקאות'. אני חושבת שזה בזבוז זמן מוחלט בחלק מאוד גדול של המקרים- זה הרי ברור שמי שפרסם את המשרות המבוקשות באתרי הדרושים הן חברות ההשמה בכבודן ובעצמן, כך שהמכתב שאמור לגרום למעסיק להזיל דמעות על אי העסקתך עד כה, ולהתעניינות בכישוריך המדהימים, לא קורא אותו. אם יש לך מינימום של כישורים, פונה אליך יועצת השמה ומציעה לך מגוון משרות מצומצם בעליל. ברגע ששניכם מסכימים שאין לה מה להציע, היא אומרת את המשפט הבא בוריאציות שונות: " טוב, אז יש לנו את קורות החיים שלך במאגר שלנו, ואם יהיה לנו משהו שמתאים לך ניצור איתך קשר". שימו לב למילה "מאגר"- ממש בית יתומים לקורות חיים: המקום בו כף רגלו של מעסיק לא דרכה מעולם. שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם חברות השמה, בלעדיהן הסיכויים שלי להפוך מ"דרושה מובטלת" ל"דרושה עובדת" , היו הרבה יותר נמוכים…

בחזרה למכתב המקדים לקורות החיים…

ברצוני להבהיר משהו, אני ממש לא דוגלת בשיטת המכתב המקדים אבל, יש (שניים- שלושה…) אנשים שלהם זה עזר למצוא עבודה.
ובכן, כשאני מדברת על "מכתב מקדים" איני מתכוונת לטקסט הקצר בגוף כל מייל המכיל את שאיפתכם הנואשת להגיע לראיון עבודה או כל ראיון למען האמת, אלא למכתב מסודר בו אתם מספרים על עצמכם קצת מעבר לעובדות הקרות. אז, להלן מספר עצות ידידותיות שמצאתי ברשת:

• התאימו את סוג המכתב לגוף אליו אתם שולחים אותו - אם המכתב ממוען למנכ"ל חברה (שבדרך נס הצלחתם להשיג), נסו לכתוב אותו כמה שיותר אישי, כמובן מבלי לפגוע ברמת הניסוח והשפה- כלומר, "אחי", "נשמה", "לסדר לי" וכו' ממש לא מתקבלות.
• טקסט המיועד לחברת השמה - אם המכתב ממוען לחברת השמה, היו כמה שיותר ענייניים: ציינו את סוג המשרות המבוקש, שם וטלפון. מי שרוצה יכול לציין גם ציפיות שכר. אגב, סביר להניח שתצטרכו לחזור על פרטים אלה בשיחה עם יועצת ההשמה כי, לאור ניסיון העבר שלי, רובן לא טורחות (באופן 'מפתיע' כמעט כולן נשים) לקרוא את חלקיקית הפסקה הזו.
• תוכן וכל השאר - שלבו במכתב לחברה או למנכ"ל את כישוריכם, ניסיון תעסוקתי, קורסים, תכונות אופי וכו'. עם זאת יש לזכור שגם לקורא המכתב פוקעת מתישהו הסבלנות- אז נא לא לפרט שם את כל סיפור חייכם!
• טיפ מפיה של "דרושה מובטלת"- גם אם תשלחו מייל ריק לחברות ההשמה, או סתם תתקשרו למקום עבודה פוטנציאלי להציע את עצמכם, זה לא מה שיכריע את גורלכם (במציאת עבודה כמובן- קחו את הדברים באיזי). בקיצור- תעשו מה שבא לכם.

לסיום- כמו שציינתי קודם (כמעט בעדינות), יש לי הסתייגות קטנה מכל נושא המכתבים- עד כה שקדתי על אינספור מכתבים מקדימים, ואפילו שלחתי אותם לחברות שלא פרסמו מודעות דרושים-

ולאן זה הוביל אותי?

אני עדיין מובטלת עם עוויתות בגב וכל התסכול שלי מתועל לכתיבת בלוג זה. אם המכתב המקדים עד כה לא עזר לי, הלוואי ויעזור למישהו מכם- אז אל ייאוש.

but don`t get your hopes up!!!

שלום לכולם וברוכים הבאים!

הגעתם לבלוג "דרושה מובטלת". כאן אני הולכת לכתוב על כל מה שעובר עליי במסעי למציאת עבודה: ראיונות ומראיינים הזויים, צדק ואי צדק, עצות לכם הקוראים על סמך ניסיון עבר שלי ועוד המון דברים שקשורים ולא קשורים…
אז אחרי שסיימתי להציג את הבלוג, הגיע הזמן להציג את עצמי: אני רווקה+חבר, בת 27, מתגוררת באזור השפלה (כן כן עם ההורים). לפני כחצי שנה סיימתי את לימודי, וכיום אני בעלת תואר ראשון.
איי ייאיי… כמה תקוות היו לי כשהגשתי את הסמינריון האחרון, חשבתי לעצמי: " סוף סוף… אחרי 3 שנות עוני (כסטודנטית), את יוצאת לעולם האמיתי… את הולכת למצוא עבודה לעבור לגור עם החבר ובאופן כללי להפוך לאדם מבוגר עם חובות, אחריות, שכר דירה, וכל הבאסה שכלול בזה".

"איזה כיף"!!!!

אבל כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם… תקוות אלה נמצאות ב-HOLD כרגע, והדלתות- אלה שהתואר אמור לפתוח באורח פלא- הפכו ל"פלדלת".
אתם בטח אומרים לעצמכם: : "לליידי יש תואר, אז היא מתפנקת…"
ובכן, טעות בידכם חברים… אני ממש לא מתפנקת וגם לא בררנית. בגלל המחסור החמור במשרות בתחום שלי, התחלתי לחפש עבודה בפקידות, שירות לקוחות (העבודה הכי מגעילה שיש) ואפילו בייביסיטר…

את רוב ימי אני מבלה מול האינטרנט בחיפוש אחר ג'וב, טלפונים לחברות כח אדם וכאבי גב שנובעים מרביצה מול הטלוויזיה. המובטלים מבינכם בטח מכירים את זה: אומרים לך, שלא תשיג כלום אם תשב בבית כל היום ותחפש עבודה באינטרנט. אתה צריך לצאת ולהראות את עצמך… מי שרוצה תמיד מוצא… ועוד שלל פתגמים מעצבנים. אותם הוגי פניני החכמה אלה הם בעלי עבודה ותיקים, הם כבר שכחו איך זה לצאת מעוד ראיון עבודה כושל, ואיזה מתסכל לשמוע מיועצת ההשמה את 3 המילים המאוסות: "המשרה כבר אוישה".

יש לי כמה דברים להגיד לאותם חכמולוגים: אני יצאתי לרחוב, חילקתי קורות חיים לכל מי שרק היה מוכן לשקול, שלחתי מיילים ופקסים, חייכתי את החיוך הכובש שלי (עד כמה שהצלחתי), התקשרתי, שאלתי, עניתי, תהיתי, התבאסתי, התעודדתי ו…

ואני עדיין סובלת מכאבי גב…