Download

סיכום הדף יומי, גמרא חולין לז

(לז. במשנה עד לז: 11 שורות מלמטה)

מסוכנת – ההו"א לאסור ומקור ההיתר

א. ההו"א לאסור – זאת החיה אשר תאכלו – ומסוכנת אינה חיה.

ב. המקור להתיר

A–B. לא תאכלו כל נבלה (דברים יד), ובשר בשדה טריפה לא תאכלו (שמות כב)
והרי אם יש איסור מסוכנת, לא צריך איסור נבילה או טריפה,
(2 הבנות – 1. קל וחומר ממסוכנת. 2. המשך של איסור מסוכנת).
אלא מכאן ראיה שאין איסור מסוכנת.

דחייה – אולי יש איסור עשה מסוכנת, וצריך את נבילה וטריפה כדי להוסיף לאו.

[הוספות:
a. מתי נוסף הלאו? שתי הבנות:
1. עוד לפני המיתה (כל מסוכנת היא גם נבילה).
דחייה – "וכי ימות מן הבהמה… נוגע בנבלתה".
2. רק לאחר מיתה.

b. למה צריך את איסור נבילה אחרי המיתה? תשובה – כדי לעבור עליו בעשה + שני לאווים].

C. (לז. 5- לפי בעה"מ) מאיסור חלב בנבילה וטריפה
("וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה, ואכל לא תאכלוהו"),
ביאור הפסוק: שנצרך ללמד שאיסור נבלה וטריפה חל על איסור חלב.
ולמה שניהם נכתבו ולא למדנו קל וחומר מאחד לשני? כי בכל אחד יש דבר חמור (נבילה מטמאת וטריפה מחיים).
ועכשיו הראיה – אם יש איסור מסוכנת, אז גם נבילה אסורה מחיים!

[ניסיון דחייה של מר בר רב אשי –
אולי גם אם מסוכנת אסורה, יש נבלות שלא היו מסוכנות (ואז אותם לא נוכל ללמוד מהקל וחומר מטריפה). דחייה – תמיד נבילה היתה מסוכנת מחיים].

D. ואב"א (מאותו פסוק) – למה נאמר פעמיים חלב,
ללמד שדווקא כאן גם הבשר וגם החלב אסור, אך במצב אחר – מסוכנת – הבשר מותר.

E. ואב"א – מדברי יחזקאל שלא אכל נבילה וטריפה, שהכוונה היא שלא כל מסוכנת (בשר כוס כוס).

השיעור חולין דף לז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף לו

(לה: באמצע – לז. במשנה)

חלק א – הכשרת בשר לקבל טומאה ע"י הדם

א. המשנה ושיטת ר"ש

ת"ק – הדם מכשיר (ראשונים – כל דם (גם מתה ומכה, מכוח הסברות בהו"א של ר"ש בטבלה)
ר"ש – השחיטה מכשירה, ומחדש רב אסי – לר"ש הדם לא מכשיר.

שיטת ר"ש –

1. ראיות לרב אסי:
   1. משנתנו – השחיטה מכשירה, משמע שהדם לא.
   דחייה – גם השחיטה מכשירה.
   2. "אמר להם – וכי הדם מכשיר? והלא שחיטה מכשירה!".
   דחייה – והלא גם שחיטה מכשירה.
2. קושיות לרב אסי:

שתי ברייתות בהן אומר שבדם מתה/מגפה – לא מכשיר, משמע שבשחוטה מכשיר.
דחייה – רק בחלל מכשיר, וחידש מתה ומגפתו בגלל החידוש שבהן (ראה בטבלה).

1. מה עם הפסוק "תשפכנו כמים"? בא להתיר דם פסולי המוקדשים (פסוק קודם) בהנאה כמים (אפילו שאסורים בגיזה ועבודה).

ב. איזה שלב בדם – רי"ש – ודם חללים – פרט לדם קילוח (בפשטות לר"ש ורבנן).

ג. מחלוקת רבי ור' חייא – שוחט והתיז דם על דלעת
רבי – מכשיר (טמא) – כרבנן, ר' חייא – תולים, רב אושעיא – מצרף את ר' חייא ור"ש – ומטהר/לא שורפים.

הסבר שיטת ר' חייא ורב פפא –
ר' חייא כרבנן שהדם מכשיר. אבל – צריך "דם שחיטה", ולכן תלוי מתי מוגדר שחיטה, וכאן מדובר שניתז רק בתחילת השחיטה.
לרבי – ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף – ומכשיר.
לר' חייא – יש שני הסברים –

1. רב פפא – השחיטה רק בסוף, וההתחלה לא מכשירה (ודאי).
   "תולין" = מחכים לראות אם יהיה עליה דף בסוף שחיטה.
2. רב אשי – מסופק (אם בסוף או בהתחלה),
   "תולין" – אם נגע בטומאה, מספק לא שורפים ולא אוכלים.

ורב פפא – למרות שר"ש תמיד לא מכשיר, ואילו רב פפא רק לפעמים לא מכשיר (לרב פפא – בדם בסוף ולרב אשי בדם בסוף לעניין שלא לשרוף) – רב פפא מצרף את ר"ש למה שניתן.

חלק ב – הכשרה לקבל טומאה על ידי חיבת הקודש

א. בעי ר"ל – (בדוגמא של צריד של מנחות) – האם מכשיר רק לעניין שנפסל, או שנטמא ממש (ראשון, שני וכו')?

1. ראיה שלא –
   ת"ש – ר"א – מתוך המקור להכשר במשקה (לפי הסבר הגמרא) –
   יש שני פסוקים: ויקרא יא, לח – "וכי יותן מים על זרע… טמא הוא לכם", פס' לד – "מכל האוכל אשר יאכל, אשר יבוא עליו מים יטמא" – הפסוק הראשון מיותר ומלמד שכדי לטמא זה במשקה דווקא.
   דחייה – צריך שני פסוקים – השני לטומאת שרץ, והראשון לטומאת מת (מתוך שאינו נצרך לגופו (שרץ) תנהו עניין לטומאת מת). יש צריכותא – במת יש חומרא של 3-7, בשרץ יש חומרא של שיעור עדשה (אלא כזית).
2. 2. ראיה שכן –
   מתיב רב יוסף משיטת ר"ש ששחיטה מכשירה לטומאה ממש (שהרי משנתנו בחולין, אז ודאי שלא מדובר רק בפסול).
   דחייה – שם זה מדרבנן. 
3. 3. ראיה שכן –
   ר' זירא – מכך שגזרו (ב"ש וב"ה) שמיץ שזב מהענבים מכשיר אותם לקבל טומאה אפילו שזה לא לרצונו (כי מדובר בסל, והמיץ ייפול לקרקע, אטו מקרה שמדובר בכלי אטום).
   דחייה – מדובר מדרבנן. 

רב יוסף – עכ"פ תוכיח מכאן שמדרבנן עושה ראשון ושני?
אביי – זה ברור, ר"ל שאל מדאורייתא (ואז אם מכשיר – נשרוף), והגמרא נשארת בתיקו.

ב. מניין ש"חיבת הקודש" היא מדאורייתא? (לו: מתחת לאמצע) 

1. בבשר שלמים – "והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף…" (ויקרא ז,יט) –
והרי שם לא הוכשר במשקה, כי דם הקרבן לא מכשיר (לא נשפך כמים), וכן המים (והדם) שבעזרה לא מכשירים (הלמ"ס של יוסי בן יועזר).
דחייה – אולי בדרך למקדש עבר בנחל, ונשארה רטובה, ונטף על הבשר?

2. מהמשך הפסוק הנ"ל – "והבשר, כל טהור יאכל בשר", "הבשר" מיותר ומלמד דין אחר של חיבת הקודש – שגם עצים ולבונה מקבלים טומאה אפילו שאינם אוכל.

השיעור חולין דף לו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

.

2. (לה: 9+) רב הונא בר נתן על הנחה 2 – ברייתא שבה מפורש ששלישי בחולין שנעשו עטה"ק מטמא אוכל קודש להיות רביעי.

תשובה – זאת מחלוקת תנאים – חולין שנעשו עטה"ק –
ת"ק- חולין גמורים,
ר' אלעזר ב"צ – הם נטמאים כמו תרומה, וממילא שלישי שלהם נפסל אך לא מטמא רביעי – רב יצחק.

ב. (לד: באמצע) חולין על טהרת תרומה או תרומה עצמה

A. עולא – אוכל שלישי בחולין ע"ט תרומה – נפסל מלאכול תרומה.
1. מה החידוש? (הרי ר' יהושע כבר אמר שבאוכל שלישי הנ"ל נעשה שני לעניין קודש ולא שני לעניין תרומה, ונדייק שלתרומה נעשה שלישי (פסול לתרומה).
תשובה – הדיוק מר' יהושע לא מוכרח, כי יתכן שלגבי תרומה לא נעשה אפילו שלישי. (למה?)
2. איתיביה רב המנונא – "שלישי (בחולין ע"ט תרומה, אינו מטמא תרומה ולכן) נאכל בנזיד הדמע (אפשר לערבב בו תבלין תרומה). – ואם נפסל לתרומה, איך יתכן שגורמים לו לאכול תרומה בטומאה?
תשובה – מדובר שאין בתרומה כזית בכדי אכילת פרס ולכן מותר.

B. (לה. 1+) ר' יונתן – רבי – גם אוכל שלישי של תרומה עצמה – הדין כנ"ל לגבי תרומה (שנחשב שלישי, ומותר לגעת בתרומה אך נפסל באכילה).
וצריך את עולא (ע"ט תרומה) וצריך את ר' יונתן (תרומה ממש) – כי היינו חושבים להקל יותר ב"על טהרת" ולהחמיר יותר בתרומה ממש.

ג. חולין ע"ט תרומה – טומאה אצל קודש
(לה. 4- – לה: 9+)

משנה בחגיגה (יח:) – כל דרגת שמירה חוששת לדרגה שמתחתיה שהיא מדרס (אב) – פרושים חוששים לשל עם הארץ, אוכלי תרומה לשל פרושים, ואוכלי קודש לשל אוכלי תרומה.

קושיות:
1. דחיית רבא – אולי החמירו דווקא במדרס שזה מצוי, אבל בפירות לא החמירו?
(ואילו רב יצחק, וכן ר' יהושע לעיל לפי רבב"ח סוברים שגם בפירות).
2. רבי ירמיה מדפתי – במשנה אחרת בחגיגה (כב:) –
[הקדמה – עמ"ה נאמן לעניין קודש אך לא לעניין תרומה] – אם מתוך חבית יין של תרומה, אמר שהקדיש רבע, כיון שנאמן שהרבע טהור נאמן גם על שאר התרומה.

והרי היחס לקודש – נחשב כאילו לא שמר על התרומה, אז למה התרומה לא מטמאת את הקודש?
תשובה – כאן זה יוצא דופן, שכיון שחז"ל תיקנו להאמין לו לקודש, תקנו שנאמין גם לכל מה שמחובר לקודש.

השיעור חולין דף לה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

סיכום הדף יומי, גמרא חולין לג

.

(תירוצים שמשנים את מעמד הבשר – הנחה A)

1. 1. מדובר בבשר קודשים (שנעשה שלישי (ואפילו רביעי)).
   דחייה: 

1. אין "חיה" בקודשים.

2. המשנה הכשירה את השחיטה כשאין דם, והרי בקודשים חייבים דם.

3. דם קודשים לא מכשיר לטומאה (לא נשפך כמים).

4. קודשים מוכשרים לטומאה גם בלי משקה ("חיבת הקודש").

1. 2. ר"נ-רבה ב"א – מדובר בבשר עם קדושת מעשר שני, וכדרבנן

דתנן (פרה) – טומאה שנייה מדרבנן – פוסלת תרומה ומטמאת קודשים, ולגבי מעשר –
ר"מ – כמו חולין, רבנן – אסור.

דחייה – רבנן רק אסרו באכילת מעשר, אבל לא שמטמא מעשר במגע.

(תירוץ שמשנה את מעמד הידיים – הנחה B) (לג: 9+)

1. 3. רב פפא – מדובר בידיים שהן ראשונות לטומאה.
   צירוף של שני תנאים:
   + לר"ע יש מקרה שגזרו על ידיו "ראשון לטומאה",
   במכניס ידיו לבית המנוגע (גזירה אטו גופו) (בניגוד לרבנן שהן רק שניות).

+ לר"ש ב"א הן ראשונות גם לחולין (לרבנן – רק לתרומה ומעלה).
(לא העמיד כר"ע עצמו, כי אולי לדעתו זה לא לחולין).

(תירוץ שמשנה את הכלל – הנחה C). (לג: שליש תחתון)

1. 4. גמרא – לר"ע שני עושה שלישי בחולין!
   המקור שלו – וכל כלי חרס אשר ייפול מהם (שרצים) אל תוכו, (הכלי 1) כל אשר בתוכו יטמא (2), וכיון שכתוב יטמא (ולא טמא) – מטמא אחרים (3).

דחייה – רק בטומאות דאורייתא (שרץ).

(תירוץ שמשנה את מעמד הבשר – הנחה A) (לג: 10-)

1. 5. ר' אלעזר-ר' הושעיא, ובהמשך עולא – מדובר בחולין שנעשו על טהרת הקודש.
   מי סובר שיש "חולין על טהרת הקודש"?
   ר' אלעזר (לג: 10-) (וכן רבה בר בר חנה-רי"ח ("חבריא") – רק ר' אליעזר,
   עולא – גם ר' יהושע.

[ולמה לא העמידו ב"על טהרת תרומה" ויהיה לכו"ע? כיון שמדובר בבשר, ואין סיבה שמישהו יחשוש שיחליף עם פירות תרומה].

השיעור חולין דף לד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

סיכום הדף יומי, גמרא חולין לג

(לב. משנה שנייה – לג. במשנה)

א. פסק את הגרגרת (פסול עיקור)

[יש דיונים בראשונים עד כמה הסוגיה מדברת גם על הוושט, אנו כאן נתעלם מהוושט].

סתירה –
במשנה כאן – פסק את הגרגרת, בין לפני שחיטת הוושט בין אחרי – ר"ע – טריפה (סימן אחד בכשרות מספיק כדי שלא תהיה נבילה (ר' פרץ)), ר' ישבב – נבילה (והודה ר"ע).
במשנה בדף מב. – פסוקת (רוב) הקנה/ושט – טריפה.

תירוצים:

1. רבא – לשנות את משנתנו – יש לחלק – פסק לפני הוושט– טריפה, פסק אחרי הוושט – נבילה.
דחייה – משנתנו מדברת בפירוש בין לפני בין אחרי (יש שני מצבים, וכתוב "ואחר כך").

2. רבא – לשנות את המשנה שם – שמתכוונת לנבילה.
ולמה לא הזכירה עוד מקרי נבילה (גיסטרא, ניטל הירך)? כי הזכירה רק נבילות שמטמאות רק לאחר מיתה.

(יש מחלוקת ראשונים האם גם נקובת הוושט היא נבילה, או שהיא רק טריפה).

3. ר"ל – שתי המשניות נכונות – (בכל מקרה החתך קדם) אם שחט שלא במקום החתך – טריפה, חתך במקום החתך (נחשב שלא חתך הקנה) – נבילה.
דחייה – בכל מקרה נבילה לר"ל, שהרי ר"ל אמר שאם חתך הקנה ואז נטרפה הריאה, אינה טריפה כי כבר נחשב חתוך (רבא לקמן ב), ולכן כאן אם הקנה כבר חתוך ברובו – יש כאן רק סימן אחד וזה נבילה.

4. ר' חייא ב"א – רי"ח – המשנה במב. כר"ע לפני שחזר בו.

ב. גופא – טריפה בין סימן לסימן

ר"ל – שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה – כשירה לאכילה.

הסברים:
רבא – דווקא הריאות, כי נחשב שהריאות כבר מנותקות.
ר' זירא – כי "אין טריפה לחצי חיות" (רש"י).

נפקא מינות:

1. שחט הקנה ואז נעשה נקב במעיים (ולא בריאות) –
לרבא – לא כשר,
לר' זירא – כשר.

ולכאורה חזר בו ר' זירא –
שהתלבט לגבי המקרה הנ"ל של נקב במעיים אחרי סימן ראשון אם נבילה או טריפה (האם עדיין נחשב שהייתה כאן שחיטה אחת) – אבל ברור שאסור באכילה.
רב אחא בר רב – אולי לא חזר בו, ורק התלבט בתוך דעת רבא.

2. אכילת בשר מפרכסת לגוי, ואכילת מעיים –
רב אחא בא יעקב – גוי אסור במעיים של שחיטה כשירה –
הנחות: א. הדין של רבא נכון גם לגבי הוושט – שאחרי שחיטת הוושט המעיים נחשבים מנותקים. ב. גוי אסור בבשר מפרכסת (אפילו שנשחטה כדין), כי תלוי במוות.

אבל – יש ברייתא (ורב אידי בר אבין) – שחולקת על הנחה ב, וגם לגוי מותר (לגבי בשר מבית השחיטה), כי אם נשחט – אז השחיטה קובעת גם לגוי, וממילא מותר לו גם מעיים.

השיעור חולין דף לג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין לב

(לא. במשנה – לב. במשנה השנייה)

חלק א – מעשה האדם וכוונה

א. הקדמות –
A. רמות של כוונה:
[אין מעשה שמיוחס לאדם – (זה בעיה רק בשחיטה אך לא בטבילה)]

.
א. אין כוונה למעשה (חיתוך, שחייה),
ב. יש כוונה למעשה אך לא לאופי,
ג. יש כוונה לאופי (שחיטה, טבילה)

B. כל הדיון רק בחולין (גם בשחיטה וגם בטבילה, אך לקודשים צריך כוונה בשניהם לייעוד).

א. כוונה בשחיטה

במשנה –
כשאין מעשה של האדם (נפלה מעצמה) – פסולה (וזבחת).
ומדייקים – אם יש מעשה אך אין כוונה (הפיל סכין – רמה א) – כשירה.

A. רבא: כר' נתן – זרק סכין לכותל ושחטה – ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלים.
שאלה על רבא –
הרי כבר אמר זאת (יב:) על חש"ו שאם אחרים רואים שחיטתם כשירה, יש חידוש:
בזרק סכין – כשר אפילו שכלל לא התכוון לחיתוך (חש"ו התכוונו לחתוך)
בחש"ו – אין להם כלל כוונה של בן דעת – גם זה נחשב מעשה.

B. רמת הכוונה לפי רבנן
לר' נתן – לא צריך כוונה – אפילו לא למעשה (רמה א)
רבנן – צריך, ומסבירים (לא: למטה) – רק רמה ב (כיוון שבקודשים כתוב "לרצונכם" – לומדים שבחולין לא צריך, לכן לא יכול להיות שהם דורשים רמה ג).

ב. כוונה בטבילה –
נאנסה לטבול (לגבי חולין) –
רב – טהורה, כמו בשחיטה.
רי"ח – טמאה, יש הבדל בין טבילה לשחיטה.

A. היחס בין טבילה לשחיטה
a. רב – אותו דבר, וממילא לפי זה נבין את המקרה בטבילה (רב פפא (לא: למטה))
לר' נתן – שנפלה (רמה א),
לרבנן – שירדה לרחוץ (רמה ב).

רי"ח – שונה, בשחיטה יש לימוד שלא צריך כוונה גמורה (כנ"ל – לרצונכם תזבחוהו).

B. ראיות לכאן ולכאן
a. רב שגם בטבילה לא צריך כוונה– (לא. 3-)
1. משנה במקוואות – גל שנתלש ונפל על אדם וכלים – טהורים (ככלים שאין בהם כוונה).
דחייה – מדובר שיש כוונה (מצפה שהגל יבוא). (והחידוש – שלא גוזרים אטו חרדלית של גשמים או רישי כיפין).
2. משנה במכשירין – פשט ידיו למים לקחת פירות – נטהר. (ורי"ח ידחה – זה דווקא בנט"י).

b. קושיות לרב – (לא: רבע)
1. משנה בחגיגה – טבל לחולין והוחזק (התכוון לחולין) פסול למעשר שני – משמע שצריך כוונה.
דחייה – לא צריך, והחידוש שם שאפילו שהתכוון – לא עוזר למעשר.
2. בהמשך – לא התכוון – לא עלתה לו כלל.
תשובה – הכוונה למעשר, אך לחולין עלתה. וכן מפורש בברייתא.

c. קושיות לרי"ח – (לא: אמצע)
[1. המשנה במכשירין לגבי הפירות – אפשר לדחות שזה דווקא לנט"י שזה קל יותר].
2. המשנה בחגיגה שבלי כוונה הטבילה עלתה לחולין –
תשובה – אכן זאת מחלוקת תנאים, ורי"ח כר' יונתן בן יוסף – לימוד מיוחד בטבילה שצריך כוונה, לגבי צרעת הבגד "וכובס שנית" (טבילה), ו"שנית" מקיש לכיבוס הראשון (כביסה רגילה) – שצריך כוונה (רמה ג).
3. רב שימי ב"א – סתם משנתנו לגבי שחיטה (כר' נתן – רמה א)
תשובה (כאמור) – בשחיטה יש לימוד מיוחד שלא צריך כוונה.

ג. יישום למחלוקת בכוונה בשחיטה

הקדמה: מ"שוחט אותה" לגבי פרה אדומה לומדים שני פסולים:
1. שלא יעשה עמה מלאכה (כמו חיתוך דלעת), ודווקא בכוונה.
2. שלא ישחט עמה בהמה אחרת (דווקא כשנחשב שחיטה).

אם שחט עמה בהמה אחרת שלא בכוונה –
לרבנן – השחיטה פסולה, ולכן הפרה כשירה.
לר' נתן – השחיטה כשירה, ולכן הפרה פסולה.
מה החידוש – בר' נתן, שהיינו חושבים שדווקא כששחט פרה נוספת זה פוסל, קמ"ל שאפילו חולין.

חלק ב – פסול שהייה

א. זמן השהייה

ת"ק – "כדי שחיטה" של בהמה אחרת (ולא רק סיום שחיטה זו)
A. כמה מתהליך השחיטה –
רב, רי"ח ועוד – השחיטה עצמה,
ר' חנינא – הטלה + שחיטה
במערבא בשם ר' יוסי בר חנינא – הגבהה + הטלה + שחיטה.

B. שחיטה של מה
(רב לא שאל את ר' חייא אך אמר בעצמו -)
מחמירים – רב, ר' יוסי בר' חנינא – באותו דבר ששוחט [בהמה לבהמה (דקה לדקה וגסה לגסה), עוף לעוף].
מקלים – שמואל, רי"ח – בשחיטת עוף משער לפי בהמה.

ר"ש – כדי ביקור (של שוחט ת"ח, שבודק הסכין).

ב. הערות ואיבעיות

1. סכין רעה – שאינה חדשה, רבא – אפילו כל היום אינה שהייה (כי ממשיך להוליך ולהביא).
2. רבא – האם שהיות קטנות מצטרפות? רצו להוכיח מסכין רעה (כי הבינו שמדובר ששהה קצת), אך דחו ששם לא שהה.
3. רב הונא בר"נ – שהה במיעוט סימנים? תיקו.

השיעור חולין דף לב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין לא

(ל. מתחת לאמצע – לא. במשנה)

חלק א – שחיטה מפורעת

א. שחיטה בכמה מקומות
A. המחלוקת
נפרש לפי השאילתות – ששחט באותה מקום אך מכמה כיוונים, ובסה"כ יש רוב.
ר"י-רב – כשר,
שמואל – פסול (צריך שחיטה מפורעת (גלויה וניכרת), ר"ל  – "חץ שחוט").

B. קושיות על שמואל:
1. ר' אלעזר – (משנה ל:) שניים אוחזים בסכין (אפילו אחד למעלה ואחד למטה) – כשירה – כרב.
(והחידוש – שלא חוששים שכל אחד יעשה מעט ואפילו יחד לא יהיה רוב).
תשובה – הכוונה ששוחטים יחד באותה סכין, והחידוש (אחרי שינוי הגרסה) שאין חוששים לדריסה.

2. ר' אבין (ל: 1+) – שחט את הוושט למטה וקנה למעלה (ולהפך) – כשר – כרב.
תשובתו – הכוונה ששוחט ברצף באלכסון (וזה מפורעת).

C. סיפור לטובת רב – שרב יצחק בר מרתא אכל משור שנשחט כך.

ב. פסול חלדה
A. ר"י-רב – חלדה פוסלת (שהכניס הסכין בין סימן לסימן וחתך ושט ואח"כ קנה).
מה החידוש (הרי מפורש במשנה לב.)?
שאפילו ששחט כדרך שחיטה (מלמעלה למטה) – פסול.

B. חלדה תחת העור –
גירסא 1 – כשירה,
גירסא 2 (בי רב) – ספק.
איבעיא להו – (הפכנו הסדר לפי הרא"ש) תחת הצמר, תחת מטלית קשורה, תיקו.
בעי רב פפא – (ר"ת 1) – באמצע הסימן (האם נחשב חלדה) – תיקו.

חלק ב – פסול דריסה

א. מקור (מלבד ההלמ"ס (כז.)) – שמואל:  "חץ שחוט" – כמו חץ שהוא במשיכה.
וכן תנא דבי רי"ש, ומביא עוד מקור – "זהב שחוט" = משוך (אך ניתן לדחות שהכוונה "נטווה כחוט").

ב. ר' יונה בר תחליפא היה שוחט בחץ ממש (תוך כדי תעופת העוף!).
תנאים –
1. רבא היה בודק החץ מפגימות.
2. צריך שיחתוך מהצד ולא יעשה נקב – בדקו שהנוצות בצד חתוכות.
3. כיסוי הדם – צריך למצוא כל הדם ולכסות, וגם צריך להכין (בפיו (רש"י)) כל העפר שבאזור שיחשב כעפר שמתחת לדם.

ג. חשש דריסה
A. אם לא הוליך והביא אלא רק תנועה אחת –
יש חשש שלחץ כדי שיחתך בתנועה אחת, ולכן כשר רק אם הסכין ארוכה מספיק.
כמה ארוכה?
במשנה – בבהמה אחת – "מלוא צוואר", (בשתי בהמות " מלוא צוואר אחד").
ר' זירא מרחיב – "מלוא צוואר"=חוץ לצוואר. למה התכוון?
1. מלוא צוואר +מלוא צוואר,  או – 2. מלוא צוואר + משהו.
ראיה ל-1: בשתי בהמות כתוב "מלוא צוואר אחד" – משמע בדיוק, ולא ייתכן שכאן נדרוש פחות, אלא הכוונה היא למלוא צוואר מעבר למלוא צוואר.

B. אם הוליך והביא – אפילו אם הסכין מאוד קטנה (אפילו כלשהו, אפילו באיזמל), כשר.
רב אחא בן רב אויא שואל על סכינים שונים:
1. מחט – פסול (פוצע הסימנים).
2. מחט דאושכפי (רחבה קצת) –
רב מנשה – כשירה (משנתנו – "אפילו כלשהו"),
רב אחא – אולי דווקא כאיזמל ("כל שהוא=איזמל).  (הראיה – אם אפילו מחט דאושכפי, למה כתוב איזמל? דחיית הראיה – לחדש שלא גוזרים אטו איזמל עם קרניים).

השיעור חולין דף לא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף ל

(כט: שורה 6 – ל. מתחת לאמצע)

ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או רק בסוף

המחלוקת
השאלה היא האם אפשר שתחילת השחיטה מוגדרת כ"שחיטה" –
ר"ל – לבסוף,
רי"ח – מתחילה ועד סוף.

א. נפקא  מינה –
פסולים – עולת העוף למטה
חיובים – שחוטי חוץ
חלות – טומאה בהתעסקות עם פרה אדומה

ב. מה נחשב "תחילת השחיטה"
דווקא שלב שאין לו משמעות עצמאית, כמו – מיעוט סימנים.[1]

אבל – אם להתחלה יש משמעות עצמאית – לפי כולם מתייחסים גם להתחלה.
למשל – בעולת העוף עשה סימן אחד למטה וסימן שני למעלה – שלפי כולם ההתחלה פוסלת (וכן בגוי ששחט סימן ראשון).

אבל – אם שחט סימן ראשון בחוץ – יש מחלוקת האם נחלקו –
רבא – כמו מיעוט סימנים (שנחלקו בזה),
רב יוסף – כמו סימן למטה – שלכו"ע מתייחסים אליו.

(כט: באמצע)

ג. קושיות לכאן ולכאן

A. מהמשנה בפרה
פרה (ד,ד) – כל העוסקים בפרה אדומה נטמאים.
אם הפרה נפסלה:
אם נפסלה בשחיטה (רש"י – התנבלה) – אין כאן פרה כלל וכולם טהורים (גם מי שהתעסק לפני הפסול).
אם נפסלה בהזאת הדם – יש כאן פרה (עד הפסול), ומי שהתעסק עד הפסול טמא, ומי שאח"כ טהור.

1. ר' זירא – ראיה לר"ל שה"שחיטה" רק בסוף
כי אם ניתן לחלק את השחיטה לשלבים, ניתן לטמא את מי שהתעסק גם במקרה הראשון שנפסלה בשחיטה – שהרי התעסק עם "שחיטת פרה".
דחיית רבא – השלב הראשון נחשב שחיטה, רק אם בסוף השחיטה אכן הושלמה, אך כאן למפרע אין שחיטה כלל.

2. רבא – ראיה לרי"ח שהשחיטה גם מההתחלה
אם יש שחיטה רק בסוף, המשנה יכלה לחלק בין טמאים ללא טמאים גם בפרה שלא קרה בה פסול, אלא ש:
1. שחטו שני אנשים – הראשון יהיה טהור,
(לרבנן, אך לר' אלעזר בר' שמעון יש איסור על שניים לשחוט (אמנם בדיעבד כשר) ולכן לא סביר שהמשנה תחלק כך).
2. אחד ששחט והחליף בגדיו, שהראשונים יהיו טהורים.
דחייה – אכן ניתן היה לחלק כך, אך המשנה רצתה לעסוק רק בפרה שנפסלה.

(ל. 6+)

B. משחיטת פסח בחול המועד – ששחיטה רק בסוף (משנה פסחים סג.)
הקדמות:
איסור שחיטת פסח על חמץ – גם לכל קרבן כשר ששוחט במהלך החג.
פסח בחול המועד: לשמו – פסול, שלא לשמו – שלמים,
ממילא:
שחט פסח על חמץ בחוה"מ –
לשמו – פטור, שלא לשמו – חייב.
ומדייקים – סתמא=לשמו (ופטור), מכאן שפסח צריך עקירה (מח' בזבחים עג:).
ודחו בני החבורה – כאן מדובר שהתחייב בפסח שני, ולכן הפסח עדיין ראוי וצריך עקירה, אך אם לא ראוי לפסח שני – אז סתמא שלא לשמה (וכשר כשלמים).

ולענייננו – אם ישנה לשחיטה גם בהתחלה – נפסל לגמרי כבר בהתחלה,
אבל – אם רק בסוף, בהתחלה לא נפסל אבל נדחה מפסח שני (=עקירה), ואז סתמא שלא לשמה וצריך להיות כשר (וחייב על חמץ).
תשובת אביי – עדיין ראוי לפסח שני (דמיו) ולכן אין כאן עקירה עד הסוף.

השיעור חולין דף ל – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף כט

(כח: רבע תחתון – כט: שורה 6)

א. האם חצי סימן נחשב רוב

A. זאת מחלוקת רב ורב כהנא –
רב – נחשב רוב (כיון שבחלק השני אין רוב, נחשב שמה ששחט הוא הרוב),
רב כהנא – אינו רוב, אלא צריך רוב ממש.

קושיות על רב:
1. משנתנו. תשובה – זה מדרבנן.
2. כלי חרס טמא שחתכו לשני חצאים – שניהם טהורים, ואילו לרב כהנא לכאורה שניהם צריכים להיות "רוב" וטמאים. תשובה – אי אפשר ששניהם יחשבו רוב כי א"א שני "רוב".
3. חתך חצי קנה, שהה ואז המשיך – כשר. בהו"א – כי החצי לא נחשב כלום (כרב כהנא) ואינו מטריף. תשובה – כשר כי החצי נחשב שחיטה שלמה (בעוף) – כרב.
4. מצא חצי קנה פגום, שוחט עוד קצת וכשר, מכאן שחצי אינו מטריף. נסיון תשובה של רבא – לחלק בין מה מצריך למה נחשב שחיטה, אך דוחה אביי – אם בטריפה צריך רוב ממש, כל שכן שבשחיטה.
לכן שיטת רב נדחתה.

B. מחלוקת רב ורב כהנא בנושא אחר – בחצי עם טמא בפסח ראשון –
רב – יעשו בטומאה (כמו רוב), כי חצי עם לא נדחים לפסח שני כי אינם "איש איש".
רב כהנא – יידחו, כי צריך רוב כדי לעשות בטומאה בפסח ראשון.

ב. ביאור הכפילות במשנה שמספיק רוב – רישא בחולין וסיפא בקודשים.

A. ראיות שדווקא הרישא בחולין והסיפא בקודשים:
1. רב כהנא – מהלשון "שחיטה" ביחס לעוף ברישא (ולא מליקה).
2. רב שימי בר אשי – "אחד בעוף" ברישא, ואילו בעולת העוף מולקים שני סימנים.
3. רב פפא – מר"י (באמצע המשנה) מצריך חיתוך סימנים ורבנן לא, ואילו בקדשים גם רבנן יצריכו.[1]
4. רב אשי – מהמשנה הבאה שאומרת שלכתחילה לא ישחט שניים יחד, וזה דווקא בקודשים (בחולין מותר).

B. ר"ל הראה את ההוה אמינא שבקודשים נצריך לשחוט את כל הסימנים סביב משנה ביומא, שנתנו לכהן אחר לסיים את השחיטה.
שאלה – מה ההוא אמינא שזה מעכב, הרי אם זה מעכב אז הכה"ג חייב לעשות זאת?
תשובה – ההו"א שזה מעכב בקודשים זה רק מדרבנן.

השיעור חולין דף כט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף כח

(כז: 8 שורות מלמטה – כח: 13 שורות מלמטה)

הקדמה – שחיטת חיה מהתורה

היקש בין בהמות לחיות (צבי ואיל):
1. דברים יב – כא – כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם, וזבחת מבקרך ומצאנך… כאשר ציויתיך, ואכלת בשעריך… כב – אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הטמא והטהור יחדיו יאכלנו.
2. בפסולי המוקדשים –  דברים טו – "וכי יהיה בו (בבכור) מום… לא תזבחנו לה' אלוקיך. בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו, כצבי וכאיל. רק את דמו לא תאכל, על הארץ תשפכנו כמים".

חלק א – שחיטת עוף מהתורה

ר' יצחק בן פנחס – אין שחיטה לעוף מן התורה.
(רש"י – צריך חיתוך סימנים, אך מותר עקירה, דריסה וכו').

א. מקור וקושיא עליו:
ויקרא יז,יג – "ואיש… אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ושפך את דמו וכיסהו בעפר" – מספיק לשפוך דמו גם ללא שחיטה כשרה.

קשה – למה לא בחיה?
הרי בשניהם יש הקש שצריך שחיטה:
בחיה – ראה הקדמה.
בעוף – (ת"ק שראינו אתמול) – "זאת תורת הבהמה והעוף" – עוף הוקש לבהמה.
ובשניהם יש את הלימוד של "ושפך את דמו" – שלא צריך!
תשובה – בויקרא יז – עוף צמוד לשפיכה ולכן רק בו לא צריך.

ב. קושיות מברייתות:
1-2. משנה וברייתא שבנחירה לא צריך כיסוי דם.
תשובה – לא מדובר בעוף, אלא בחיה או בהמה.
3. מלק בסכין – מטמאה כנבילה.
והרי מליקה בסכין אינה גרועה מנחירה, למה היא נבילה (ולא רק טריפה)?
אכן זאת מחלוקת תנאים, כדלקמן.

ג. מחלוקת התנאים –
ר"א הקפר – אין – יש היקש בין צבי ואיל (ראה הקדמה), אך לעוף לא.
רבי – יש –  (דברים יב, כא) – כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם, וזבחת מבקרך ומצאנך… כאשר ציויתיך, ואכלת בשעריך… – מכאן שזה הלמ"ס.
(וכן ת"ק שראינו אתמול – "זאת תורת הבהמה והעוף" – עוף הוקש לבהמה)

חלק ב – סימן אחד בעוף – דווקא וושט או מה שרוצה?

א. המחלוקת
רב אדא ב"א – וושט (אחד = הסימן המיוחד, שנקב קטן מטריף),
ר"נ – או קנה או וושט (אחד = איזה שרוצה).

ב. ראיות שדווקא וושט (רב אדא ב"א)
1. שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת וכו' (ראינו בדף י) – ואין שם מקרה הפוך של שחט את הגרגרת. תשובה – כי דרך הגרגרת להישמט ולא להפך.
2. "ר"י אומר בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הורידין" (כמשנתנו). תשובה – פשוט יותר קל, כי הוושט ליד הורידים.

ג. ראיות שאו קנה או וושט (ר"נ)
1-2. ברייתות בהם הקנה כבר חתוך (כי חתך חצי או כי פגום) וגומר השחיטה וכשר. לכאורה מדובר בעוף, ומספיק הקנה. דחייה – מדובר בבהמה, והכוונה שחותך גם הוושט.
3. כיצד מולקים (כא.) – חתך שדרה ומפרקת וכו' עד שמגיע לוושט או לקנה.
דחייה – (בהתחלה אומרים תיובתא, אבל בכ"ז דוחים) – אולי דווקא במליקה כי שם כבר חתך המפרקת ומספיק דבר קטן כדי להורגה.

ד. למעשה – ראיה לר"נ מסיפור:
רבא הסתפק באווז שצווארו מדמם איך יבדקו הוושט – הרי צריך לבדוק אחרי השחיטה מתוך הוושט, אך יש חשש "שמא במקום נקב נקב". אמר לו רב יוסף בנו – יבדקו הקנה וישחטו הקנה ויבדקו את הוושט אח"כ.

(כח: 8+)

חלק ג – ר"י – עד שישחוט את הוורידים
א. וכן רב חסדא – זה לא חלק מהשחיטה, אלא כדי להוציא הדם – ודווקא בעוף (שצולהו כאחד ולא אבר אבר).
a. קושיות על רב חסדא מהמשנה ושתי ברייתות שהוורידים בשחיטה.
תשובה – הכוונה שמנקב בשעת השחיטה (אז הדם חם ונוח לצאת).
b. תניא כוותיה – ר"י דווקא בעוף.
ב. במקביל – בעי ר' ירמיה – האם יש בזה פסולי שחיטה (שהייה, דריסה)?
ר' אלעזר/רי"ח – לא, ויכול לנקב בקוץ (כי זה רק להוציא הדם).

השיעור חולין דף כח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף כז

(כז. תחילת פרק השוחט – כז: 8 שורות מלמטה)

א. המשנה – כמה סימנים

בהמה – רוב שני סימנים, עוף – רוב סימן אחד (ר"י – גם ורידים).
לשון "השוחט" (בדיעבד) – 1. על אחד בעוף. 2. על רובו.

ב. מניין לשחיטה מן הצוואר?

[את כל המקורות הבאים הגמרא דוחה: 1. דחיות מקומיות. 2. מניין נלמד את הפסולים בשחיטה. אלא זה הלמ"ס, ואח"כ מביאים לימוד אחר מאותם מקורות].

4. תני ר' חייא
(ויקרא א)
ו (בקר)- והפשיט את העולה וניתח אותה לנתחיה.
ח – וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים, את הראש ואת הפדר (=חלב) על העצים…
יב (צאן) – וניתח אותו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו, וערך הכהן אותם על העצים

ראש מלמד שלמרות שהותז (שני סימנים) ולא היה בהפשטה, עדיין צריך לערוך אותם. מכאן שהותזו.
[ועוד לימודים:
ראשו ופדרו (פסוק יב) – שהם קודמים.
פדר (פס' ח) – ששמים הפדר על מקום החת)]

5. האי תנא – דתניא
בסיכום של ענייני הקרבנות (סוף צו) – "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים…" (ויקר יא, מו).

ר"א – מעוף לבהמה:
כמו שעוף הכשרו מהצוואר (מליקה ממול ערפו) גם בהמה.
אך לא ממול ערפו כי "ומלק את ראשו ממול ערפו" – דווקא בעוף,
זאת – שלא כשר בסימן אחד.

ת"ק – מבהמה לעוף:
שיש שחיטה בעוף.
זאת – שלא צריך שני סימנים

(כז: באמצע)

ג. סימן אחד בעוף

A. בברייתא הנ"ל – לת"ק – זאת – שלא צריך שני סימנים. לר"א כנראה יש מקור אחר.
B. תני בר קפרא – עוף נמצא בין בהמה (2 סימנים) לדגים (שום סימן) והוקש לשניהם ועושים פשרה – סימן אחד.
בדומה לזה, דרש עובר גלילאה – בהמה מהאדמה – 2, דגים מהים – 0, עוף מרקק (בוץ)– 1.

C. השלמות:

a. מניין שדגים בלי שום סימן –
הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף.
(ואמנם גם לגבי השלו כתוב אסיפה, אך כאן זה כתוב כתחליף לשחיטה).

b. מניין שעוף נולד מרקק

• ראיה מציאותית – יש לו קשקשים ברגליים.
• ראיה מהפסוקים – הקונטריקון הרומאי טען שיש סתירה:
  בפרק א – וַיֹּאמֶר אֱלקים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ… (כ),
  בפרק ב – וַיִּצֶר ה' אלוקים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ (יט).
  תשובות ר"ג:
  1. נברא מרקק (בוץ).
  2. נבראו מהמים, ובפרק ב עוף הוזכר רק כי האדם קרא לו בשם.

השיעור חולין דף כז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין כה

(כה: במשנה הראשונה – כו: סוף פרק הכל שוחטין)

דין א במצב A ודין ב במצב B

חלק א – שקדים, שותפים ותפוסת הבית, קטנה ונערה, יו"ט ושבת

א. שקדים מרים/מתוקים בתרו"מ

ג. קלבון במחצית השקל ומעשר בהמה
שותפים – חייבים בשני קלבונות (לר"מ) ופטורים ממעשר בהמה,
תפוסת הבית – פטורים משני קלבונות וחייבים במעשר בהמה.
[לרבנן (שקלים א,ו) – גם שותפים חייבים בקלבון אחד].

ד-ה. קטנה, נערה ובוגרת

ו. יום טוב ביום שישי מול ביום ראשון

הערות:

A. לגבי התקיעות
בשבת רגילה:
תקיעה- לבטל המלאכה בשדות, תרועה – לבטל המלאכה בעיר, תקיעה – הסרת הקדירות ולהדליק נרות, תקיעה תרועה תקיעה – להבדיל בין קודש לחול.
בין יו"ט לשבת –
אמוראים – עושים יותר צפוף – רב יהודה – מריע מתוך תקיעה, רב אסי – בנשימה אחת.
מיתיבי – תוקעים ולא מריעים. תשובה – הכוונה שמריעים בשינוי.

B. הבדלה בין שבת ליו"ט (המודגש להלכה).
במשנה – ת"ק – בין קודש לקודש, ר' דוסא – בין קודש חמור לקודש קל.
בגמרא – איפה השינוי – רב יהודה ור"נ – רק בחתימה, רב ששת – גם בפתיחה.

חלק ב – מתי תמד נחשב יין?

א. נפקא מינות –
1. מותר לקנות יין במעשר שני.
2. שלושה לוגים יין לא פוסלים מקווה.
3. אי אפשר לטהר יין על ידי השקה במקווה.

ב. הקריטריונים
A. היחס בין המשנה לברייתא
במשנה – החמצה,
בברייתא – ת"ק – כמות, ר"י – גם בלי כמות.

ביאור הברייתא והיחס למשנה

ר"נ –
לפי כולם צריך החמצה (אך מספיק עתידית),
המחלוקת היא האם צריך גם כמות.
ולגבי המשנה – 1. רבה – המשנה כר"י. 2. רבא – המשנה כרי"ח בן נורי שדורש החמצה בפועל (-שזה סימן למראה).

[לגבי מה רי"ח ב"נ אמר זאת (לא לגבי תמד, אלא-)
שלושה לוגים מים שאובים שחסרים קצת (קורטוב) והשלים אותם מים או יין, ונפלו למקווה, האם נחשבים כמים ופוסלים?
לת"ק – לא,
לרי"ח ב"נ – אם נראים כמים – מים, נראים כיין – יין]. 

ר"א –
לפי כולם החמצה (עתידית) מחשיבה אותו כיין,
המחלוקת האם אפשר כמות במקום החמצה.
(לפי"ז המשנה יכולה להיות גם כרבנן)
[ר"י – כיוון שזה רק ספק אם יחמיץ, לא יפריש מתמד אחד על תמד אחר].

השיעור חולין דף כו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין כה

(כד: במשנה – כה: במשנה הראשונה)

א. חלק א – כלי חרס מול כלי שטף

A. הדין –

B. מקור –
a. פשט
"וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא, מכל כלי עץ, או בגד או עור או שק וכו'…
וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא, ואותו תשבורו" (ויקרא יא, לג).
ומניין שגם מהאויר –
שמטמא – כי מטמא הכל –אפילו גרגירי חרדל שבאמצע (ר' יונתן).
שנטמא – גז"ש תוכו-תוכו (ר' יונתן בן אבטולמוס).

b. למה לא לומדים קל וחומר
1. שכלי חרס ייטמא גם מגבו (קל וחומר מכלי שטף) ?
תשובה – מקור נוסף לגבי כלי באוהל המת – "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" – יש כלי שנטמא דווקא מתוכו (לכן צריך להיות פתוח),
ומדובר בכלי חרס – שהרי 1. תוס' – הוא היחיד שכתוב עליו שמטמא מתוכו. 2. דרשה – "פתוח" – כלי שהטומאה ממהרת לטמא כבר בפתח גם בלי לגעת].

2. שכל הכלים ייטמאו גם מאווירם (קל וחומר מכלי חרס)?
תשובה – תוכו של כלי חרס ולא של כלי שטף.

3. שכל הכלים ייטמאו דווקא מתוכן (קל וחומר מכלי חרס)?
"וכל כלי פתוח… טמא הוא" – דווקא בכלי חרס יש הקפדה על תוכו.

[אגב – תוכו תוכו מלמד מעבר לפשט עוד 3 דברים –
איך מטמא –
1. לגופיה – שמטמא מה שבתוכו.
2. . תוכו ולא תוך תוכו.
איך נטמא –
3. גז"ש הנ"ל – שגם נטמא מאווירו.
4. שבשאר כלים נטמאים גם מגבם].

ב. חלק ב – כלי עץ מול כלי מתכת

A. הדין

B. סברת החלוקה בגולמי כלים –
כי כלי מתכת: רי"ח – עשויים לכבוד, ר"נ – דמיהם יקרים (ועומדים למכירה),
ונפק"מ לכלי עצם (שאינם לכבוד אך דמיהם יקרים).

C. מקור שכלי עצם נטמאים ומטמאים (כה: 8+)
"וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עיזים וכל כלי עץ תתחטאו" –
מעשה – עצמות קרניים וטלפיים, וכל – שאר חיות, עזים – למעט עופות (ודגים).

השיעור חולין דף כה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין כד

(כג: במשנה – כד: במשנה)

[עוד דוגמאות ל"כשר ב-A פסול בB" ולהפך. יש מבנה קבוע בגמרא – שהיה הו"א לעשות קל וחומר מאחד לשני, ולכן יש לימוד שפסול].

א. משנה – פרה בשחיטה ועגלה בעריפה

מקור:
פשט: דברים כא – "וערפו שם את העגלה בנחל", במדבר יט – "ושחט אותה לפניו".
מניין שגם מעכב? (שהרי לכאורה ניתן לעשות קל וחומר מאחד לשני להכשיר)

בפרה:
1. זאת חוקת התורה – דווקא בשחיטה כפי שכתוב בה.
דחייה – לגבי קידוש השעירים ביו"כ בקריאת שם בלי גורל  (בק"ו משאר הקרבנות) לא הסתפקו ב"והיתה זאת לכם לחוקת עולם" אלא הצריכו לימוד ("ועשהו חטאת").
2. "העגלה הערופה בנחל" (מיותר) – רק זאת ערופה.

בעגלה:
"וערפו שם את העגלה" (מיותר, מהרש"ל) –  דווקא בעריפה ולא בשחיטה.

ב. משנה – כהנים במומים ולויים בשנים

A. מקור
פשט – כהנים (ויקרא כא,יז) – "איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום, לא יקרב להקריב לחם אלוקיו". לויים – (במדבר ד) – מפקד הלויים היה מ30 עד 50, למשל "מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה, כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא" (פסוק מז).
מניין שמעכב (שלכאורה ניתן לעשות קל וחומר מזה לזה) –
"זאת אשר ללויים, מבן חמש ועשרים…" (במדבר ח, כד), כל ההקדמה מיותר ובאה ללמד:
בלויים – "זאת אשר ללויים…" – ולא מומים.
בכהנים – "זאת אשר ללויים…" – דווקא ללויים ולא לכהנים.

B. עוד על הלויים
a. הגבלת הגיל בלויים – דווקא לעבודת הפירוק, ולא בבית עולמים.
מקור:
ברייתא א – "עבודת עבודה ועבודת משא" – רק כשיש גם עבודת משא.
ברייתא ב (כד. 6-) – (רש"י) – "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים" – כולם כאחד, גם זקנים.
הגבלה במקדש –
(ברייתא ב) מהמשך הפסוק "להשמיע קול אחד" – נפסלים בקול (רמב"ם – רק לשירה, לא לנעילת שערים).

b. גיל המינימום בלויים
בהרבה פסוקים – שלושים, ואילו ב"זאת אשר ללויים מבן חמש ועשרים שנה…".
מפשרת הברייתא – לומד מ25, עובד מ30.
[אגב, תלמיד שלא רואה ברכה בלימודו, מתי יתייאש:
ת"ק – 5 שנים (מהלויים), רי"ס – 3 (מלימוד הכשדית לדניאל וחבריו). (במה נחלקו – מאיפה ללמוד את שאר הלימודים, מהמשכן (קשה מהרגיל) או מכשדית (קל מהרגיל)?].

(כד. 6-)

C. עוד על גיל הכהנים
a. ברייתא ב – משתי שערות (וכן ברייתא ג-ד, ויש ב-ד מקור ("איש מזרעך לדורותם"),
עד שיזקין (גמ' – עד שירתת). (מדלגים מכד: 3-12).
b. ברייתא ג –רבי – מדרבנן מגיל 20, רב חסדא – "ויעמידו את הלויים (=כהנים, כריב"ל) מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת ה'" (עזרא ג). ות"ק – זה דווקא בעבודות כבדות ("לנצח").
שתי הבנות ברבי – 1. רק לכתחילה. 2. גם בדיעבד.
c. ברייתא ד – (כד: אמצע) – אחיו לא הרשו לו עד 20 לכתחילה, ויש 2 הבנות (תלוי בהבנות לעיל): 1. זה רבי. 2. זה רבנן – ומחודש שגם לדעתם לכתחילה לא).

D. נספחים שקשורים לגיל
a. (ברייתא ג) (כד: 12+) – לשליח ציבור ולברכת כהנים – נתמלא זקנו.
b. תנן התם – (כד: 3+) – ילד לעניין ששכבת הזרע לא נשארה לו בגיד – אם יכול לחלוץ ולנעול נעלו על רגל אחת (ור' חנינא עשה זאת בגיל שמונים בזכות שאמו שמה לו חמין ושמן).

השיעור חולין דף כד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין כג

(כב. במשנה – כג: במשנה)

חלק א – תורים ובני יונה וגיל המעבר

(מובא אגב – "כשר בשחיטה פסול במליקה" ולהפך).

א. הדין
תורים – גדולים, בני יונה – קטנים, גיל המעבר (תחילת הציהוב) – פסול בשניהם.

ב. מקור
A. (רש"י-) לדין לכתחילה: תורים – גדולים, בני יונה קטנים.  אך אולי זה רק לכתחילה (שהרי לכאורה ניתן לעשות קל וחומר מאחד לשני…).
B. בברייתא (ב) – שגם בדיעבד פוסל (רבא) – 1. בני יונה – מזה שהתורה אף פעם לא הפכה וכתבה בני תורים ויונים. 2. תורים – דומיא דבני יונה שזה לעיכובא.

(כב: באמצע)
C. הפסול בגיל המעבר –
a. בברייתא (ג) – "ואם מן העוף עולה קרבנו לה', והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו" (ויקרא א,יד, לגבי עולת נדבה).

b. בעי ר' זירא – האם תקופת המעבר אסורה מדין ספק או מדין ודאי (בריה), והנפק"מ – נדר להביא  או בן יונה או תור, והביא את שניהם בגיל המעבר: אם מספק – אחד כשר, אם ודאי – שניהם פסולים.
תשובת רבא – מהברייתא הנ"ל – שזה מתורת ודאי (לא צריך פסוק למעט ספק).
[אלא מה בא "מן" למעט – נרבע (בנקבה) ונעבד (לע"ז), כי היתה הו"א שכיון שמום וערווה וע"ז נלמד מאותו פסוק (כי משחתם (ערווה וע"ז) בהם מום בם) אז אולי כיוון שאין פסול של מום גם אין פסול של ערווה וע"ז, קמ"ל שיש].

ג. גיל מינימלי (בבני יונה)
תני קרחה – משיעלעלו (יספג דמם באברים).

חלק ב – שאלות נוספות של ר' זירא במצבים גבוליים

א. כבש, פלגס ואיל
הקדמה – משנה (פרה א,ג) –
a. כבשים בני שנה, ואילים בני שתיים, כולם מיום ליום.  בן שלושה עשר חודש, אינו כשר לא לאיל ולא לכבש.  רבי טרפון קוראהו פלגס…
b. הקריבו, והביא עליו נסכי איל [אם נדר צאן סתם]
לא יעלה לו מזבחו [לא יוצא אם נדר איל או כבש].
c. בן שלושה עשר חודש ויום אחד, הרי זה איל.

האם הוא ברייה בפנ"ע?

תיקו.

ב. מצה, שיאור וחמץ
A. הגדרות (פסחים ג,ה)
a. דינים –
חמץ גמור – כרת,
שיאור(חמץ נוקשה, שהחמיץ קצת וההחמצה רק מקלקלת) – ר"מ – מלקות (לימוד מיוחד), ר"י – אסור באכילה וחייב ביעור אך אין מלקות.[1]

b. מתי נחשב שיאור?

B. הספק של ר' זירא –
נדר להביא 10 לחמי תודה – או חמץ או מצה, והביא שיאור – האם יצא, תיקו.

C. הערות:
1. הספק רק לר"י ולפי שיטתו בהבנת שיאור – כי לר"מ זה חמץ ודאי (אלא שאין כרת בפסח), וכן לר"י – השיאור של ר"מ או מצה ודאי.

2. (כג: שליש עליון) מהו אותו מצב בו מביא רק 10 לחמי תודה? הרי אמור להביא 30+10.
תשובה – נדר להביא 10 בשביל חברו. ברור שזה לא יעזור לחבר, כי זה עדיין ספק. אך האם הנודר יצא ידי נדרו?
אם אמר שיפטור בזה את חברו – לא
אם לא אמר שיפטור – זה הספק, ונשאר בתיקו.

השיעור חולין דף כג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין כב

(כא. 8 שורות מלמטה – כב. במשנה)

חיתוך הסימנים בעולת העוף

א. פסוקים

בקרבן עולה ויורד – "ואם לא תגיע ידו די שה והביא… שתי תורים או שני בני יונה לה', אחד לחטאת ואחד לעולה. והביא אותם אל הכהן, והקריב את אשר לחטאת ראשונה, ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל… ואת השני יעשה עולה כמשפט" (ויקרא ה, י).

בעולת העוף (א, יד) – "ואם מן העוף עולה קרבנו לה', והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו. "והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו והקטיר המזבחה, ונמצה דמו על קיר המזבח".

ב. לימודים מהפסוק

ג. השלמות לגבי שאר הדינים

A. המקור בחטאת בהמה –
והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו (בעבודת יום כיפור). רש"י – וכן יום וימין.

B . למה צריך את "כמשפט" לעולת העוף, הרי ניתן ללמוד מ:  1. יום – "ביום צוותו". תשובה – אכן "כדי נסבה". 2. ימין – "והקריבו הכהן" – כהונה=ימין. תשובה – כר"A (זבחים כד.) שכהונה לבד אינה ימין אלא כהונה+אצבע.

C. מאיפה ת"ק ילמד את "מול עורפו"? תשובה – מ"מליקה" "מליקה" – בבמה מצינו.

השיעור חולין דף כב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין כא

(כ: באמצע – כא. 8 שורות מלמטה)

מפרקת שבורה – נבילה או טריפה + פגיעות נוספות 

א. בעוף

A. זעירי – מפרקת+רוב בשר – נחשבת כבר מתה, ונבילה.
נפק"מ – אם ישחט כדין – מטמאה כנבילה (טריפה שנשחטה כדין לא מטמאה).

B. רב חסדא – חיזוק –
מלק בסכין – מטמאה כנבילה.
הו"א – מליקה בסכין נחשבת שחיטה, וממילא אם החתך הראשון רק מטריף, תיחשב טריפה ולא תטמא.

דחיה – נגד ההו"א: מליקה בסכין אינה שחיטה ולכן מנבלת בלי קשר לחתך הראשון.

למה אינה כשחיטה? 1. דריסה. 2. חלדה. (אפשרות לחלוק: 1. מוליך ומביא כשר במליקה. 2. חלדה זה רק כשלא רואים אפילו את הסכין).

C. רבא – קושיא –
יוצא שכל מליקה צריכה להיות נבילה! (שהרי תמיד קודם חותך המפרקת). (אם היא רק טריפה זה לא בעיה).
תגובות:
1. אביי – הקושיא לא נכונה – הרי קושיא כזו ניתן לשאול לא רק על זעירי, אלא לפי כולם על מליקת עולת העוף – שבסימן הראשון כבר מתה, ובכ"ז חותך סימן נוסף. אלא שכנראה ניתן לעשות זאת גם כשנחשבת מתה.
דחייה – שם חותך לא כחלק מהמליקה אלא משום מצוות הבדלה.

2. תשובה: (כא. למעלה) הקושיא נכונה–  ואכן צריך למלוק בלי לחתוך רוב בשר, ואח"כ חותך רוב/סימן אחד או רוב/שני סימנים (נראה בהמשך במה תלוי).

ב. באדם

A. ר"י-שמואל – מטמא באוהל מיד.

קושיא – למה עלי מת גם בלא רוב בשר? היה זקן וכבד.

B. עוד פגיעה שנחשבת כמת – ביתרו לאורכו מצד גבו.

ג. עוד פגיעות בבהמה

1. גיסטרא
2. ניטל הירך וחלל שלה (רבא – שגם כשיושבת נראית חסרה).
3. הותזו ראשיהן (ב8 שרצים)
[הותזו = ר"ל – ממש, רב אשי – רוב סימנים (-למסקנה. כהבדלת עולת העוף לפי ר"א בר"ש)].

השיעור חולין דף כא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין כ

(יט: במשנה – כ: באמצע)

מיקום השחיטה/מליקה – צוואר ועורף.

א. עורף/צוואר –
A. משנה – שחיטה – צוואר וצדדים, מליקה – עורף.
B. גמרא –
a. "עורף" שבמשנה = אחורי הצוואר (ולא אחורי הראש).
מקור: 1. בתורה כתוב "ממול עורפו" (ראה b). 2. במשנה כתוב "כל העורף" – רש"י – בא לרבות מקום רחב (עורף הראש הוא קטן).
b. המקור מהתורה: 1. עורף=אחורי הראש – "כי פנו אלי עורף ולא פנים". 2. "ממול עורפו"=אחורי הצוואר (משם רואה העורף) – "והוא יושב ממולי".

ב. סימנים בשחיטה ומליקה
A. הקדמה – הסימנים הם העיקר, ולכן: בשחיטה – יכול לקחת הסימנים לאחורי העורף ולשחוט, במליקה – חייב בסוף לחתוך גם הסימנים (אלא ששוחט מהעורף ואז מגיע לסימנים).

B. בני ר' חייא – במליקה מחזיר הסימנים לאחורי העורף,
שתי הבנות:
1. יכול להחזיר (אך לכתחילה לא יחזיר. רש"י – אם מחזיר – לא צריך לחתוך המפרקת),
2. חייב להחזיר.
דיוקים מהמשנה:
a. ראיה ל-1: במשנה כתוב "שוחט מן העורף – פסולה, מולק מן העורף כשרה", ואם מדובר במחזיר סימנים – גם בשחיטה כשרה. אלא מדובר שלא החזיר.
b. דחייה לדין של בני ר' חייא: ר' ינאי – המשנה מסכמת:
"כשר בשחיטה פסול במליקה, כשר במליקה – פסול בשחיטה". מה זה מרבה? (הרי את המיקום כבר למדנו)[1] – לכאורה שאין אפשרות שיעשו דבר דומה בשניהם (כלומר שלא יכול למלוק הסימנים).
דחיית הדחייה – המשפט מרבה הבדל אחר בין שחיטה למליקה: 1. ציפורן מחוברת – שכשרה למליקה ופסולה לשחיטה (וכן שן פסולה). דחיה – כבר למדנו (טו:). 2. מוליך ומביא – שכשר בשחיטה ופסול במליקה (זאת מחלוקת).
(בכל מקרה לפי כולם רק חצי אחד של המשפט מרבה משהו).

אגב – (כ. שליש)

ג. מוליך ומביא במליקה
רב כהנא – קוצץ ויורד,וזוהי מצוותה.
האם גם במוליך ומביא? ר' אבין – לא, ר' ירמיה – כן (כל שכן!).

ד. ר' ירמיה-שמואל –  כל הכשר לשחיטה בצוואר, כשר למליקה בעורף,
ולהפך – כל הפסול לשחיטה פסול למליקה.
רש"י – לא מדובר בתהליך השחיטה (שם כבר ראינו הבדלים), אלא במיקום השחיטה.

מה מלמד? שגם במליקה פוסל ב:

1. עיקור סימנים (אחד מ5 הפסולים של שחיטה (ט.)).[2]
   דחייה – אין עיקור סימנים בעוף (אמנם אם יש (ראה סעיף ה) אז אכן גם יש במליקה).
2. רב פפא – הגרמה,

כלומר – לפי רב הונא-רב אסי (אתמול) ששליש בחוץ שני שליש בפנים פסולה, גם במליקה – שליש בראש שני שליש בעורף – פסול.

אגב –

ה. רמי בר יחזקאל – "אין עיקור סימנים בעוף" (כ. 3-)

A. היחס בין "אין עיקור סימנים בעוף" לבין האם שחיטת עוף מהתורה.
[יש מחלוקת אם יש הלכות שחיטה בעוף מהתורה (כז.).
(רש"י שם – גם למי שסובר שאין, חייב לעשות משהו בסימנים (לא יכול להורגו בחנק או מכה)].

רב אחא בריה דרבא – זה דווקא אם שחיטת עוף מדרבנן, אך אם מהתורה – התורה לא חילקה בין בהמה לעוף.
רב אשי – להפך – מהתורה אין עיקור, כי כך ההלמ"ס, אך מדרבנן – לא יחלקו בין בהמה לעוף.

B. במליקה או בשחיטה?
ההבנה הפשוטה –הכוונה שגם בשחיטה אין פסול.
רבינא – רק במליקה, אך בשחיטה יש פסול עיקור.
(וזה חולק על ר' ירמיה-שמואל שאמר שמה שפוסל לשחיטה פוסל למליקה (שם העמדנו שמדבר על הגרמה, אך אם יש פסול עיקור בעוף בשחיטה, אז גם יש במליקה).

השיעור חולין דף כ – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין יט

(יח. במשנה השנייה – יט: במשנה)

חשוב לחלק בין שני דברים – 1. מיקום השחיטה. 2. רוב סימן והגרמה. בסוגיא עצמה הנושאים מעורבים זב"ז.

חלק א – מיקום השחיטה

(משנה, יח: 3+, יח: 11-)

נדבר על חמישה מיקומים שונים (מימין לשמאל) – עד איפה אפשר לשחוט?

חלק ב – הגרמה ורוב בשחיטה

(תחילת הסוגיא – מהמשנה עד יח: רבע תחתון, יט. שליש עליון עד יט: במשנה)

א. המשנה ודעת רב ושמואל

שחט רוב במקום (טבעת גדולה) ומיעוט שלא במקום –
ת"ק – טריפה (אין רוב) (רש"י – אין רוב כלל, ראשונים – אם יחתוך רוב ויפרוש יש רוב).
רי"ס בר"י – כשירה.

ב. מה קובע – סיום הרוב, כל הרוב, סה"כ רוב?

(יט: 12+)

ג. נספחים

A. שוחט בצירוף נקב/גוי (במקום הכשר לשחיטה) (יט: 12+)

a. שליש גוי/קוץ-שליש יהודי – כשר, כי היהודי סיים את רוב השחיטה.

b. שליש יהודי – שליש גוי/קוץ – (שליש יהודי) –
גוי – פסול, כי הגוי השלים את הרוב.
קוץ – רב יהודה פסל – כמו בגוי,
אך רי"ח ורבא הכשירו – כיוון שהחתך של הקוץ היה שם לפני השחיטה, זה לא משנה איפה החתך – עדיין נחשב שיהודי השלים.

B. שאר טבעות (תחילת הגמרא יח.)

פוסקים כרי"ס בר"י אך מגבילים: בשאר הטבעות לא (ואילו ר"נ במחוזא הקל גם בשאר).
[רש"י – אינן מקום שחיטה (="הגרמה"), ראשונים – לא תמיד מספיק רוב הטבעת אלא רוב הקנה].
מקשים – מברייתא שלרי"ס בר"י גם בשאר הטבעות, ועונים – רב ושמואל פוסקים כמותו בהגרמה ורק חלקו עליו בשאר הטבעות.
[סיפור על זה – ר' זירא עלה מבבל והקל בניגוד לרב ושמואל.
a. שאלו עליו שתי שאלות:
1. איך פסקת נגדם? תשובה – הם לא אמרו זאת אלא זה רב יוסף בשמם, והוא לא אמין. (הגיב רב יוסף: זה בשם רב יהודה שמאוד מדייק בשם בעל השמועה).
2. הרי סוף סוף כך נהגו בבבל, ויש להחמיר כמנהג המקום משם יצא? תשובות: 1. אביי – מבבל לא"י – נוהג כא"י. 2. רב אשי – כשאין דעתו לחזור נוהג כמקומו העכשווי.
b. ושאלה על המקשים עליו – הרי במחוזא (ר"נ) גם הקלו? תשובה – במקומם של רב ושמואל החמירו (נהרא נהרא ופשטיה)].

השיעור חולין דף יט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין יח

(יז. 2 שורות מלמטה – יח. משנה שנייה)

פגימות בסכין ובדיקת הסכין

חלק א – סכין פגומה

א. סוג וכמות הפגימות (לפי רשב"א 2)-
פגימה אחת –
אוגרת (שני עוקצים) – פסולה,
מסכסכת (עוקץ אחד) – כשירה.
למה? הרי העוקץ האחד קורע (כשפוגעים בכיוון העוקץ).
תשובה – העוקץ בצד קצה הסכין והוליך (כלומר לא הלך נגד העוקץ).

[ושוב: 1. רבא – אוגרת פסולה, מסכסכת – כשרה בדיעבד. 2. רב אשי במסכסכת– הוליך והביא – פסולה, רק כיוון אחד – כשרה].

כמה פגימות –
גם במסכסכת – פסולה (שמא החזיר קצת אחורה).

(יז: כמעט אמצע)

ב. חיוב בדיקת הסכין
עצם הבדיקה – סברא (שהרי אם יש פגימה – מטריף).
מניין שצריך גם חכם – רי"ח – מפני כבודו, רב חסדא – "ושחטתם בזה ואכלתם" – רק אסמכתא.

(יז: שליש תחתון)

ג. איך בודקים
A. במה בודקים?

1. שיטות בראייה:
מערבא – שמש (וצל), נהרדעא – מים.
2. שיטות בהרגשה שלא בבשר/ציפורן:
רב ששת – לשון, רב אחא ב"י – שערה,
3. שיטות בבשר/ציפורן – שהרי זה דומה לקנה וושט
אצבע – סורא,
אצבע + ציפורן – רב פפא, אמרו בשם רב אשי , וכן מסופר שרב אחא בריה דרבא בדק 3 ורב אשי אמר "יישר" ושכן אמר רב כהנא.

B. מכמה כיוונים?
שלושה – רב פפא, אמרו בשם רב אשי בשם רבא (ושלל או ששלל שזה מרב אשי), וכן מסופר שרב אחא בריה דרבא בדק 3 ורב אשי אמר "יישר" ושכן אמר רב כהנא.
רק בחוד – רב יימר, שהרי החיתוך "מרווח רווח" (ח.)].

ד. שיעור הפגימה
חגירת ציפורן – רב חסדא  (לגבי הפגימות הבאות – עצם בפסח, מום בבכור ובנקבת קודשים, סכין, ומזבח (באבנים, אך בסיד פוגם רק בטפח או כזית)).
[מה היחס בין שיעור ציפורן לבין הבדיקות ב-A? י"א – מחלוקת, י"א – בA זה חומרא].

ה. שוחט שלא בדק אצל חכם (יח. 4+)

סיפור.

חלק ב – שיניים, ציפורן ומגל קציר (יח. אמצע)
א. שיניים וציפורן –

ב. מגל קציר
(כל העוקצים בצד של הידית, ולכן אם הוליך – העוקץ לא קורע).
A. במשנה הקודמת – פוסלת (חונקת),
במשנה זו – אם עושה רק הולכה – ב"ה – מכשירים, ב"ש = פוסלים (גזירה). ואם החליק השיניים מותר לכתחילה.
B. הקולא של ב"ה –
רי"ח – אסורה באכילה (שמא הזיז אחורה) אך אינה מטמאת (לא מרבים בטומאה).
רב אשי – גם מותרת באכילה (גם אם הזיז אחורה, הפגימות נמוכות ולכן אולי לא קרעו, ולא גזרו (ספ"ס)).

השיעור חולין דף יח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין יז

(טז: באמצע – יז: באמצע)

קרומית של קנה, בשר תאווה ונחירה לפני הכניסה לארץ, מגל קציר

חלק א – קרומית של קנה

א. קושיא: בברייתא (אתמול חלק א) – מותר, רב חסדא – אסור (מוציא סיבים ויפצעו הוושט).
תשובה: רב פפא – תלוי באיזה קנה – בקנה אגם מותר.
ב. המשך רב חסדא – בקנה גם לא:

• מלים,
• מחתכים בשר (מלבד דג (שקוף) ועוף (רך)),
• מחצצים שיניים,
• מקנחים (כנייר טואלט – ממילא אסור (האור שולטת בו), אלא פי מכה).

חלק ב – הכל שוחטין ולעולם שוחטין  ובכל שוחטין

א. פירוש המשנה

A. בכל שוחטין –
רבא (סוף יז.) – לרבות צור, זכוכית וקנה (כברייתא טו: (אתמול חלק א)).

B. הכל שוחטין –
1. ואפילו עוף (דין בנשחט).
2. רבא (בסוף יז) – כותי/ישראל מומר (דין בשוחט – כמו סעיף א).

C. לעולם שוחטין –
רבה – קולא – (ע"פ רי"ש) שגם אחרי החורבן מותר לאכול בשר תאווה. (דין בנשחט)
דחיית רב יוסף: 1. הדגש במשנה צריך להיות על אכילה ולא על שחיטה. 2. אין הו"א לאסור, שהרי סיבת האיסור לפני היא שהיו קרובים למשכן, והותרו כשהתרחקו, אז כש"כ כשאין מקדש כלל
רב יוסף – חומרא – (ע"פ ר"ע) שגם אחרי החורבן חייבים שחיטה ואסורים בנחירה (דין בנשחט)
רבא – לילה ויום ראש הגג וספינה (דין בשוחט – כמו סעיף א).

ב. הרחבה במחלוקת רי"ש ור"ע – בשר תאווה ונחירה

A. המחלוקת

כ כִּי-יַרְחִיב ה' אֱלֹקיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר.  כא כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ.  כב אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת-הַצְּבִי וְאֶת-הָאַיָּל, כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ, הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ. 

B. בעי ר' ירמיה (לשיטת ר"ע) – מה דין  בשר נחירה מהמדבר כשנכנסו לארץ? תיקו.
[האם שואל גם על שבע של כיבוש וחלוקה – 1. ברור שמותר (הותרו אפילו בחזיר!). 2. יש שאלה (הותרו באיסורים של הגויים, לא של עצמם)].

השיעור חולין דף יז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין טז

שחיטה בכלי תלוש/מחובר

(טו: במשנה –  טז: באמצע)

א. המשנה – השוחט במגל יד, בצור ובקנה – שחיטתו כשרה.

למה רק בדיעבד?
A. במגל יד – שמא ישחט בצד המשונן.
B. בצור ובקנה – מדובר במחובר.
שבזה – (א) רב כהנא: רבי – פסול, ר' חייא – מכשיר.

המקור בפסוקים
רבי – ויקח את המאכלת – תלוש.
ר' חייא (לרב) – המקור לא טוב, כי אולי אברהם דאג למאכלת משום זריזותו למצווה.

ב. מי סובר שזה בדיעבד:
a. ר' חייא – בדיעבד (="מכשיר")

[מקשים מברייתא (ב) – שמתירה לכתחילה? כמי היא?
אלא – באמת ר' חייא מכשיר לכתחילה (ורק נחלקו בדברי רב כהנא בדיעבד – להודיעך כוחו דרבי)].

b. רבי סובר בדיעבד,

[ויש לחלק – מחובר מעיקרו – פסול, תלוש שחיברו – דיעבד (משנתנו).
המקור לחלוקה – ברייתא (ג) שמחלקת בין סכין שחיברה לקרקע/מוכני – שכשירה בדיעבד, לבין עץ או אבן בולטים – שפסולה].

(ומה ר' חייא סובר במחובר מעיקרו? בתוס' – מתיר לכתחילה)

ג. תלוש ולבסוף חיברו – בתחומים נוספים ובשחיטה

רבא –

1. בע"ז – נחשב תלוש (לכן משתחווה לביתו – אסרו, למרות שמשתחווה להר – לא אסרו).
2. בזרעים – מחלוקת תנאים –
   [כדי להכשיר מאכל לקבל טומאה צריך רצון בנפילת המים – או – על האוכל, או – על דבר אחר תלוש ומשם הגיע לאוכל. אם אותו דבר תלוש ולבסוף חובר – תלוי האם נחשב כמחובר או לא.]
   אם רצה בנפילת מים על כותל שמחובר לקרקע –
   יש בזה סתירה במשנה (מכשירין ד), כששם קערה על הכותל –
   ברישא – רוצה שהמים יכנסו לקערה (להדיחה) –  מכשיר, משמע שלכותל עצמו – לא.
   בסיפא – משתמש בקערה כדי שלא יגיעו לכותל – לא מכשיר, משמע שאם רוצה לכותל – כן מכשיר.
   אלא –
   ר' אלעזר (ורבא) – זאת מחלוקת תנאים.
   רב פפא – בכותל בניין – כן, בכותל מערה – לא.
3. בשחיטה
   ת"ש – הברייתא לגבי מוכני (ג) (א,B, b, סוף טו:) –
   a. מהסיפא – אם אבן יוצאת מעצמה – שוחט.
   כרגע מבינים שזה תלוש שחיברו – וכשר.
   דחייה – זה מחובר מעיקרו (כותל מערה), כמו קנה שיוצא מהקרקע.
   b. מהאמצע – נעץ סכין בכותל ושחט – כשר.
   דחייה – שלא מבטלו בכותל (מתכוון לקחתו).
   c. מהרישא – במחובר לקרקע – כשירה.
   דחייה – אולי רק מתייחס למקרה כמו סכין שלא מבטלו.

ד. בסכין מחוברת – סכין למטה ובהמה למעלה
סתירה –
לעיל בברייתא (ב) (טו: – א,B,a) –מותר,
רב ענן-שמואל – אסור.

תשובות , הברייתא –
1. רב זביד – התכוונה רק למקרה של תלוש.
2. רב פפא – בעוף מותר בכ"מ.

ה. שחיטה במוכני (סכין על גלגל) –

קשה – מקודם (ג) – כשירה, ואילו בברייתא אחרת (ד) – פסולה.

תשובה – הפסול הוא כשאינו בא מכוח האדם (משנה לא.), ולכן:

1. אם מסתובב מכוח האדם – כשירה, מכוח המים – פסולה.
2. בשניהם מכוח המים. אלא ש: כוח ראשון (שהאדם פתח פתח) – כשירה, כוח שני – פסולה.
   (וכן מצינו ברוצח שפתח מים על חברו והטביעו – שחייב רק במים שבאו מכוח ראשון).

השיעור חולין דף טז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

ג

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין טו

(טו. שורה 4 – טו: במשנה)

מעשה שבת ומוקצה

א. סיכום השיטות במעשה שבת, ולמה לא מעמידים המשנה כמותם?

לסיכום –
העמדנו המשנה כר"י ובשוגג (ולכן אסור רק בשבת לכולם),
ואין כאן מוקצה כי מיועד לאכילה ואין מוקצה מחמת איסור כשלא דחה בידיים.

ב. תני תנא קמי דרב – כר"מ – המבשל בשבת במזיד יאכל בשוגג לא יאכל.
ורב השתיק אותו.

למה רב השתיק?

A. כי סובר כר"י.
דחייה – 1. זאת לא סיבה להשתיק. 2. הרי בעצמו פסק כר"מ (ורק לציבור הורה כר"י).
(ואין לומר ששם זה היה בציבור, כי ממילא לא יקשיבו לאותו תנא).
(קשה – הרי אתמול ראינו שהסביר את המשנה כר"י)

B. ר"נ בי"צ – התנא דיבר על שוחט,
ורב השתיקו כי ר"מ הקל רק במבשל, אך בשוחט זה מוקצה.
(אפילו שלא דחאו בידיים, בניגוד לסוגיה בתחילת העמוד).
דיון על ר"נ ברי"צ –
1. קשה – הרי משנתנו בשוחט, והעמדנו אותה כר"י ולא כר"מ –
כלומר שאין בעיית מוקצה אלא רק מעשה שבת.
תשובה – מדובר שהיה שם חולה מע"ש (לכן אין מוקצה) שנתרפא בשבת (לכן יש מעשה שבת).

(טו: 3 +)

2. מקור לחלוקה בין שוחט למבשל לעניין מוקצה
רב אחא/רב יצחק בר אדא בשם רב –
שוחט – מוקצה, מבשל – לא מוקצה (ומותר  לבריא).
[ורב פפא – זה גם יכול להתהפך – קצץ דלועים ובישל – מוקצה, היה חולה מבעוד יום – אינו מוקצה]

[האם למעשה מותר להאכיל לבריא? (כשאינו מוקצה)
בשוחט – כן,
במבשל – רב – כן (כנ"ל), רב דימי מנהרדעא – לא (שמא יבשל יותר ממה שהחולה צריך, חשש שאין בשחיטה- שהרי בהמה אחת מספיקה להרבה)].

השיעור חולין דף טו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין יד

(יג: במשנה – טו. באמצע)

חלק א – שחיטה בלילה – כשרה

משנתנו – בדיעבד (כשאיו אבוקה, כמו סומא),
ברייתא – לכתחילה (כשיש אבוקה (כמו יום)).

חלק ב – שחיטה בשבת (ודיני מוקצה)

אע"פ שמתחייב בנפשו – שחיטתו כשרה,
רב – אסורה באכילה בשבת, וכר' יהודה.

איזה ר' יהודה?

א. מצד מוקצה
[באופן כללי יש מחלוקת בשבת שר"י אוסר מוקצה ור"ש מקל. כאן אנו עוברים ומחפשים בדיוק לאיזה סוג מוקצה זה שייך]. 

A. ר' אבא – ר"י שדורש הכנה
ולכן אוסר האכלת נבילה לכלבים, שלא הוכנה מאתמול (ורבנן (ר"ש) מתירים)
[דחייה ומו"מ –
אביי – בנבילה – הוכנה כבר לאדם ורוצים להעביר לכלבים – אסור, אצלנו – גם בחייה הוכנה לאדם – מותר (וראיה שבחייה לאכילה – שהרי ר"י מתיר שחיטה ביו"ט).
[כרגע מתעלמים ממוצקה מחמת איסור, אלא רק עוסקים בבעיית ההכנה, והאיסור הוא חיצוני].
ר' אבא – בחייה עומדת או לגדל או לשחיטה – ביו"ט מתברר למפרע שהתכוון לשוחטה – מותר, אך בשבת שוודאי לא התכוון – עומדת לגדל ואסור.
דחייה – לר"י אין ברירה, ממילא ודאי עומדת לאכילה תמיד – גם בשבת.

[יד. 5- עד יד: רבע עליון – מניין שאין לר"י ברירה – נראה בסוף].

B. רב יוסף – ר"י לגבי שברי כלים
כדי שיותרו צריך שעדיין ישמשו ל: ת"ק – מלאכה, ר"י – מעין מלאתכן הראשונה, שהרי לזה הוכנו.
מכאן לגבי בהמות – שצריך הכנה מאוד מוגדרת – לאכילה עכשיו, ולכן אפילו שעומדת לאכילה לאחר זמן, זה לא מספיק.

דחייה – ר"י שם אוסר לא כי צריך הכנה מוגדרת, אלא משום נולד,
ואילו בהמה שנשחטה – אינה נולד.
(שהרי עמדה לאכילה ועדיין עומדת לאכילה, וזה כ"אוכלא דאיפרת" – אוכל שהשתנה צורתו – כמו שמתיר (משנה שבת קמג:) (מבחינת דיני נולד) משקים שזבו מהפירות (אמנם יש גזירה אחרת שמא יסחוט שת"ק תמיד אוסר ור"י רק בעומדים לסחיטה).

(יד: רבע תחתון)

ב. שמא ישחט בשבת
כמו שבמשקים שזבו, אומר שמואל שר"י מודה בענבים וזיתים שכיוון שכולם סוחטים – גוזרים שמא יסחט גם אם לא התכוון, גם בבהמה יש לגזור שמא ישחט.

דחייה – רב חולק על שמואל וסובר שר"י לא גזר בזיתים וענבים (והרי אנו באים לפרש את דברי רב).

(יד: 6-)

ג. רב ששת בר"א – משום מוקצה – שהרי הסיח דעתו מלאוכלם.
במקור – מוקצה מחמת מיאוס בנר חרס משומש.
ומניין שאוסר לא רק במוקצה מחמת מיאוס, ולא מחמת איסור?
דתניא – שאוסר גם נר מתכת שהודלק בכניסת שבת.

דחייה – אולי אוסר רק כשדחאו בידיים (מתכת) או מאוס (מסיח דעתו לגמרי), אך לא מחמת איסור עצמאי (בהמה).

ד. משום מעשה שבת
שר"י אוסר לשוחט  – במזיד לעולם, בשוגג לשבת, ולאחרים לשבת.
מחר נפרט בזה יותר.

[מקור לזה שאין לר"י דין ברירה
1. שלר"י לא יכול לשתות ולהפריש למפרע. דחייה – שם זה מחשש שהיין יישפך.
2. שלר"י לא יכול לעשות עירוב תחומין לשני כיוונים שונים (לפי הכיוון ממנו יגיע החכם).]

השיעור חולין דף יד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין יג

(יב: 8 שורות מלמטה – יג: במשנה)

חלק א – מחשבה ומעשה בקטן

א. הקדמה

A. הנושאים שנדבר עליהם
1. יצירת כלי לקבלת טומאה. 2. כוונה לשם הקרבן. 3. כוונה לקבלת טומאה ("וכי יותן").

B. 3 רמות של מחשבה ומעשה:
1. מעשה שמלווה במחשבה – יש.
2. מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו – למשל שהעביר עולה מהדרום לצפון (מראה שמכוון לשם עולה).
3. מחשבה לבד – אין.

C. המשנה בכלים –
חקק אגוז כדי למוד עפר (רמה 1) – חל (יש לו מעשה).
מצא אגוז חצוי וחשב עליו לכלי (רמה 1) – לא חל (אין לו מחשבה).

ב. השאלה של רי"ח – שתי גרסאות:

A. שאל על רמה 2.
דחיית השאלה – הרי רי"ח כבר אמר שתופס –
אם חש"ו העלו פירות לגג מפני הכנימה ואח"כ שמחו בטל – לא תופס, אבל רי"ח – אם אח"כ גם הפכו בפירות שיטרבו – זה רמה 2 ותופס.
ביאור השאלה – האם זה תופס רק מדרבנן (בפירות, שזה לחומרא) או גם מדאורייתא (בקרבן – שזה לקולא).
בשלב זה אין תשובה.

B. שאל על רמה 1 (מעשה) – האם זה מדאורייתא?

וענה:
1. מעשה שמלווה במחשבה – יש מדאורייתא.
2. מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו – יש מדרבנן (עונה על גירסא A).
3. מחשבה לבד – אין – גם לא מדרבנן.

ג. מניין למתעסק בקדשים שפסול
(זה לא "לא לשמה" שאז כשר ולא עולה, אלא כלל לא מתכוון לחתוך) – 2 לימודים (למצווה ולעכב) –
1. ושחט את בן הבקר – לשם בן הבקר.
2. לרצונכם תזבחוהו.

חלק ב – שחיטת עכו"ם

א. שחיטת עכו"ם נבילה.
ר"ן – דין בשחיטה – "וזבחת… ואכלת".
רמב"ם – שמא שוחט לע"ז (ואז אינה נבילה ממש ומטמאה במשא רק מדרבנן).

ב. האם שחיטת גוי/מין אסורה בהנאה כתקרובת ע"ז?
A. גוי –
ר"א – אסורה ((לח:) אפילו בישראל ששחט בשביל גוי מניחים שהגוי כיוון לע"ז ואסורה).
משנתנו – לא אסורה.
מה מדייקים מהמשנה –
1. שבגוי נבילה, אך אינה אסורה בהנאה.
2. ר' אמי מוסיף אכן בגוי אינה אסורה בהנאה, אבל במין (גם יהודי) – אסורה גם בהנאה (וכן מפורש בברייתא, והברייתא מוסיפה שהוא כגוי עע"ז גם לעניין פיתו, יינו, ספריו, פירותיו ומחלוקת לגבי בניו ממזרים).

B. למשנתנו לפי ר' אמי – למה לא חוששים שהוא מין?
ר"נ – רבה ב"א – "אין מינין באומות עובדי כוכבים"
כלומר – רוב הגויים לא עובדים ע"ז באדיקות אלא "מנהג אבותיהם בידיהם".

[C. ההבדל בין מין ישראל למין גוי –
"אין מינין באומות עובדי כוכבים" – כאן שגם במי שידוע שהוא מין – יש הבדל בין ישראל לגוי:
אין הבדל ב –
1. שחיטת שניהם פסולה (כש"כ ממין ישראל),
2. את שניהם מורידים (כש"כ ממין ישראל),

יש הבדל בזה שממין גוי מקבלים קרבן (ה.),
מקור – "דבר אל בנ"י… אדם כי יקריב מכם…".
[וא"א לדייק – בבנ"י דווקא "מכם", אך בגויים כלל לא, כי לומדים מ"איש איש" שגם גויים].

ג. שחיטת גוי נבילה, ומטמאה במשא
פשיטא!

רבא – בא ללמד על תקרובת ע"ז – 1. שמטמאה באוהל. 2. שלא מטמאה באוהל.
[ר"י ב"ב – תקרובת מטמאה באוהל – "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים"].

השיעור חולין דף יג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין יב

(יב. שורה 4 – יב: 8 שורות מלמטה)

חלק א – רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן

הקדמה

(בדף ט. למדנו שהשוחט צריך לדעת הלכות שחיטה. שם שאלנו פשיטא, וענינו שגם אם שוחט כמו שצריך, אולי זה במקרה, לכן צריך לוודא שיודע. עכשיו נראה דין דומה).

א. ר"נ-רב – ראה אחד ששחט, צריך לראותו מתחילה ועד סוף.

במה מדובר?
אם יודע שיודע – כשר,
אם יודע שלא יודע – פשיטא שפסול,
ואם לא יודע אם יודע – הרי רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם (וכשר).
אלא – יודע שלא יודע, אך שחט סימן אחד בסדר, עדיין צריך לראות ששחט טוב גם את הסימן השני.

[המקור ל"רוב מצויים" – דתניא – שלח שליח לשחוט ומצאו שחוט, או שמצא תרנגולת שחוטה בשוק – כשירה. עכשיו נראה עוד שתי סוגיות בהקשר לסוגיא זו]:

ב. רב נחמן – שלח שליח לשחוט ומצאו שחוט – כשר,
שלח שליח לתרום ומצאו תרום – לא תרום.

למה לא תרום: 1. השליח לא עשה שליחותו אלא אדם אחר. + 2. כשאדם אחר תורם – אינה תרומה (צריך מדעת בעה"ב).

למה בשחיטה זה כשר? (מספיק לדחות אחת מההנחות)
1. רב דימי – לכאורה כי "חזקה ששליח עושה שליחותו" (דחיית הנחה 1), אך אז קשה למה יש הבדל בזה בין שחיטה לתרומה.
2. רב נחמן – בשניהם השליח לא עושה שליחותו, אלא שבשחיטה כשר – כי רוב מצויים מומחים, בתרומה פסול – כי צריך לתרום מדעת בעה"ב.

ג. רוב מצויים אצל שחיטה מומחים – מחלוקת תנאים.
A. לעיל ראינו ברייתא – שמצא תרנגולת שחוטה בשוק – כשירה.
B. אבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטים:

חלק ב – שחיטת חרש שוטה וקטן כשרה בהשגחה

א. רבא – רק בדיעבד (מדויק מ"שמא יקלקלו").

ב. לפי משנתנו לא צריך כוונה בשחיטה, וזה מחלוקת בזרק סכין לקיר ושחט – ר' נתן – כשר, חכמים פוסלים

השיעור חולין דף יב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין יא

(יא. שורה 2 – יב. שורה 4)

מקור דין רוב

יש שני סוגי רוב: 1. רובא דאיתא קמן – נלמד מ"אחרי רבים להטות". 2. רובא דליתא קמן (סטטיסטיקה) – בזה נעסוק.
א.    מכך שלא חוששים לטריפה בבהמה (כי הרוב לא טריפה).
A. בקרבנות בהמה – שלא ניתן לבדוק אם היא טריפה (והגמרא דוחה שניתן) –
1.    הקרבת ראש העולה (ולא נתחיה לנתחים)
2.    הקרבת הפסח (ועצם לא תשברו).
3.    הקרבת האליה (תמימה)
תשובה כללית – אפשר לבדוק אם היא טריפה (בעולה ואליה – חלק מחובר, בפסח – על ידי גחל).
B. עוד בהמות שאינן ממש קרבנות (וכאן אין דחייה) –
1.    עגלה ערופה (העגלה הערופה | כפרה)
2.    פרה אדומה (ושחט ושרף | חטאת)
3.    שעיר המשתלח (אי אפשר לבדוק כי מתפרק |  1. שיהיה דומה לשני. 2. שיהיה ראוי להקרבה).
(יא: 6+)
ב.    מאדם
A. שלא חוששים שאינו אביו (מכה אביו ואמו) – אלא רוב בעילות אחר הבעל.
(נסיון דחייה – ואולי זה דווקא כשברור שהרתה ממנו, למשל כשהיו שניהם בכלא. תשובה – עדיין יש סיכוי שנבעלה וצריך רוב).
B. שלא חוששים לטריפה באדם
1. ברוצח (לא חוששים שהנרצח טריפה).
(נסיון דחייה – אולי בודקים? 1. זה מנוול. (דחיה – בשביל להציל הרוצח ננוול). 2. עדיין יש חשש שדקר במקום נקב, ולא חוששים בגלל הרוב).
2. מעדים זוממים.
כאן ודאי א"א לבדוק, כי ה"נרצח" לא נהרג בפועל.
ג.    משחיטה
שלא חוששים ששחט במקום נקב.
דחייה כללית – רב כהנא/רב שימי –
אולי רק כשאין ברירה סומכים על רוב, אך כשאפשר – בודקים כל סימני הטריפה?
להלכה – סומכים על רוב (אך יש סימני טריפה שכיחים שבכ"ז בודקים (נקב בריאה).
ומה המקור: 1. הלמ"ס. 2. אחרי רבים להטות.

השיעור חולין דף יא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין י

(י. שליש עליון – יא. שורה 2)

בהמה בחזקת איסור, מקור לדין חזקה

חלק א – המשך חזקת האיסור של הבהמה

א. תזכורת – רב הונא (וכו"ע) – בהמה בחזקת איסור, ואסורה עד שודאי נשחטה כדין.
ולכן – ספק בשחיטה (לא בדק הסימנים) – פסולה.

ב. נמצאה הסכין פגומה אחרי השחיטה –
רב הונא (לשיטתו) – אסורה (שמא הסכין נפגמה לפני חיתוך הסימנים (מהעור)).
רב חסדא – מותרת.

סברת רב חסדא –
A. תולים בעצם (שזה ודאי פוגם, ואילו עור לא ודאי).
קושיא מטבל ומצא עליו חציצה – שלא תולים במה שהתעסק איתו.

B. הספק בסכין, ולא בבהמה (בטבל – הספק באדם, ויש לו חזקת טומאה).
[שתי הבנות: 1. זה תוספת לA (גם בסכין צריך סיבה טובה לתלות הפגימה). 2. זה תירוץ בפני עצמו, ותולים בעצם גם בלי סיבה טובה (יש חזקת כשרות לסכין)].
קושיא – "כל ספק בשחיטה – פסול". לכאורה בא לרבות גם ספק בסכין?
תשובה – בא לרבות ספק שהה/דרס (אפי' שסביר ששחט טוב כהרגלו).

(י: 3+)
C. נפרא מינות לשתי ההבנות:

1. האם רב חסדא מקל דווקא אם חתך אח"כ עצמות –

עד עכשיו הנחנו שצריך לחתוך – מתאים להבנה 1.

עכשיו הגמרא מציעה שמתיר אפילו בלי שחתך עצמות (אלא תולים שנפגמה מהגרגרת). את הדעה הזו אפשר להבין עדיין לפי שתי ההבנות, יש מחלוקת ראשונים:  1. סביר שפגע בגרגרת. 2. רש"י – פגימה מהגרגרת לא יותר סבירה מהעור, ויש חזקת כשרות לסכין.
(הגמרא פוסקת כרב חסדא – אך רק אם חתך אח"כ עצמות).  

2. מעשה שנמצאה סכין פגומה בסוף 13 שחיטות, ורב יוסף פסלן. 

כמי?

לרב הונא – כולן פסולות (שמא נפגמה בעור של הראשונה). 

לרב חסדא – שתי הבנות (כנ"ל) –

1. רק הראשונה כשירה (כי מניחים שנפגמה מהגרגרת של הראשונה).כולן כשירות (אין סבירות שתיפגם מהגרגרת, אלא זאת רק תלייה כי יש חזקה, ממילא ייתכן שנפגמה מהגרגרת האחרונה)

3. רב כהנא מצריך בדיקה בין שחיטה לשחיטה. שתי הבנות –

1. כרב הונא – שאם פסולה – הראשונה פסולה.
2. כרב חסדא (להבנה 1) – להכשיר את האחרונות.
(ולמרות שבדיקה שלפני שחיטה צריכה חכם – זה רק מפני כבודו).

(י: אמצע)

חלק ב – מקור דין חזקה

המקור: ר' שמואל ב"נ – רי"נ – הכהן מטמא הבית, אפילו שאולי הנגע הצטמצם בינתיים.

קושיית רב אחא ב"י – אולי יצא אחרונית וכן ראה את הצרעת?

תשובות לרב אחא בר יעקב (ודחייתן):

A. תשובות אביי: 1. יציאה אחורית אינה "יציאה". דחייה – יציאת הכהן ביו"כ מקה"ק אחורית . 2. לא יראה אחורי החלון. דחייה –  יעשה חלון בדלת (ואין בעיה לעשות חלון מדין בית אפל, כי כבר ראה את הנגע בפנים).
B. ברייתא – הכהן יכול להסגיר את הבית בדיעבד גם מביתו (שם ודאי לא רואה את הנגע).
דחייה – ניתן להעמיד שיש שורה של אנשים שאומרים זה לזה שהנגע עדיין נמצא.

השיעור חולין דף י – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין ט

(ח: שליש תחתון – י. שליש עליון)

הלכות של רב יהודה בנוגע לשחיטה:

סוגיא א – הרחקת בשר וחֵלב והלכות שחיטה

א. ר"י-רב – הרחקת בשר וחֵלב (קשור לנושא של אתמול – הכשרת הסכין).
A. שלושה סכינים נפרדים (שחיטה, בשר, חלב) + שני כלי מים (בשר, חלב).
B. רב פפא – לא ישים הכסלים מעל הבשר (הכרום יקרע והחלב יזול לבשר).

ב. ר"י-שמואל –
A. ת"ח צריך לדעת הלכות שחיטה – שהייה, דריסה, חלדה, הגרמה, עיקור.
(לא מספיק שראינו ששחט טוב).
B. צריך לבדוק הסימנים לאחר השחיטה. – בסוגיא הבאה.
ניסיון ראיה – רב יוסף – "אם שהה כדי ביקור" – לכאורה ביקור סימנים, דחייה – ביקור הסכין לפני השחיטה.

סוגיא ב – בדיקת הסימנים וחזקות

(ט. שליש עליון)
א. A. ר"י-שמואל – צריך לבדוק הסימנים לאחר השחיטה.
B. ניסיון ראיה – רב יוסף – "אם שהה כדי ביקור" – לכאורה ביקור סימנים, דחייה – ביקור הסכין לפני השחיטה.

ב. אם לא בדק הסימנים? (חזקת הבהמה)
A. לפי כולם – אסורה באכילה,
וכרב הונא – בהמה בחייה בחזקת איסור (רש"י –אבר מן החי, ראשונים – "לא זבוחה"), ולכן נשארת אסורה עד שיוכח שהוכשרה בשחיטה.
B. אבל האם היא כנבילה שגם מטמאה? (בפשטות כן, שהרי לא ידוע אם נשחטה כדין, אבל – )
המחלוקת וההסבר –

סוגיא ג – חזקת הכשרות אחרי השחיטה

א. דיון בהמשך דברי רב הונא – נשחטה, כשירה – עד שיוודע לך במה נטרפה.
החידוש – אפילו שיש ריעותא, עדיין יש לה חזקת התר.
דוגמא לריעותא – בא זאב ונטל המעיים, והחזיר עם נקב (של שיניו) –
מצד אחד – ברור שזה מהשיניים, מצד שני – יש ריעותא (נקב) – ואין אפשרות לדעת מה היה מתחת (אולי כבר היה נקב של טריפה ו"במקום נקב נקב") – קמ"ל שכשירה.

(ט. 2-)

ב. A. קושיא על רב הונא –
צפור/עכבר מנקרים בתאנה/אבטיח – חוששין שבמקום נקב נקב ואסור!
תשובת רבא – חמירא סכנתא מאיסורא.

B. ראיות שחמירא סכנתא מאיסורא:
1-2. בספק טומאה מקלים ברה"ר ובדבר שאין בו דעת להישאל.
דחייה – שם זה גזה"כ.
3. רק אם השאירו את צלוחית המים סגורים ומצאו שנפתחו, חוששים לנחש, ואילו במים מגולים אוסרים גם בלי סיבה.
[ואגב, איסור הסכנה של גילוי במים, יין וחלב, וכזמן שלוקח לנחש להגיע להטיל ארס ולברוח].

השיעור חולין דף ט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין ח

(ח. שורה 1 – ח: שליש תחתון)

חלק א – מכת סכין חמה – מה קודם החיתוך/מכה או השריפה?

נפק"מ:

A. ר' זירא-שמואל – שחט בסכן מלובנת – החידוד קודם וכשר.
(והרי לפני חיתוך רוב הסימנים, צידי הלהב שורפים נקב בוושט? הם לא נוגעים (החיתוך מרווח)).

B. צרעת שחין/מכווה –
הקדמות:
a. שחין – מכה, מכווה – אש או דבר שהתחמם באש.
b. דיניהם שווים (שבוע + שיער לבן או פסיון (התרחבות)) אך אינם מצטרפים לגריס.
c. אם יש גם שחין וגם מכווה – האחרון קובע.

איבעיא להו – היה חצי גריס שחין, ואח"כ קיבל מכה מברזל מלובן – מה קודם? (האחרון קובע)
אם השחין קדם – לא מצטרף, אם המכווה קדמה – מצטרף.

תא שמע:
1. משחיטה – ר' זירא שמואל הנ"ל – בשחיטה החידוד קודם.
2. מצרעת – ליבן שיפוד והכה – המכה ראשון והאש שני (-נחשב מכווה)
דחייה – בשניהם מדובר במחודד ולכן קודם.

חלק ב – בליעה והכשרת סכין (ח. שליש תחתון)

א. סכין של ע"ז –
שתי בעיות – 1. הנאה מע"ז. 2. בליעת איסור (רש"י – בליעת השמנונית).

A. ברייתא – מבחינת ע"ז – רק מה שנחשב הנאה – מותר לשחוט (-מקלקל), אסור לחתוך הבשר (-הנאה).
ומוסיף רבא – יכול להיות גם להפך – שחיטת מסוכנת – אסור (מתקן), חיתוך בשר משובך – מותר (מקלקל).

קשה – מה עם האיסור (שמנונית)?
1. סכין חדשה (השתמשו בה עצים לע"ז, שהרי אם לא השתמשו כלל אלא רק ייחדו – משמשי ע"ז לא נאסרים).
2. הכשירו אותה (בליבון).
[האם צריך ליבון? לשמנונית לא בלועה – מספיק נעיצה כדלקמן, לבלוע – מחלוקת (ליבון/חמין (הגעלה)). רשב"א – הגמרא כתבה ליבון "לרווחא דמילתא"].

B. איתמר –  מבחינת האיסור – שוחט בסכין ע"ז

C. סכין ששחט בו טריפה
מחלוקת רב אחא ורבינא – אם בחם או צונן/מטלית מבד קשה.
והלכתא בצונן.

[להלכה – הרי"ף קושר בין B ל-C, ולכן בשניהם לקולא,
אך רש"י – הסכין בולעת רק בממש רותח אך מפליטה לבשר גם בחום של בית השחיטה/דוחק, וצריך קילוף].

השיעור חולין דף ח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין ז

(שיעור דף ו –  ה: אמצע – ו: אמצע, שיעור דף ז – ו: באמצע – סוף ז:)

א. גזירה על כותי

למדנו בדף ג שלאביי ורבא שחיטת כותי כשירה (לכתחילה – בהשגחה, בדיעבד – בבדיקה שהוא אוכל), וכן בברייתא שם ובדף ה.

אבל – רב חנן – ר"ג ובי"ד אסרו שחיטת כותי.

A. הבנת הגזירה – גם כשיש השגחה (ה: אמצע)
ר' זירא – אולי אסרו רק כשאין השגחה?
רב חנן – אם אין השגחה ברור שאסור! אלא – אסרו גם כשיש השגחה!
האם ר' זירא הסכים והאם קיבלו הגזירה – ר' זירא הסכים שהגזירה כללית.
שהרי ראה את רי"ח ורב אסי אוכל משחיטת כותי (עם השגחה), והתלבט האם רי"ח לא ידע או לא קיבל את הגזירה, והכריע שלא קיבל, כי ה' שומר על צדיקים מלשגוג באכילה.
והרי – יש עוד אפשרות – שהגזירה רק כשאין השגחה? אלא – הגזירה גם כשיש השגחה.
רי"ח ורב אסי לא קיבלו הגזירה.

B. טעם הגזירה הראשונה (ו. 4+).
כפי שר"מ גם גזרם על יינם – כי חלקם עבדו ע"ז (יונה בהר גריזים).
הנחות: 1. שחיטת מומר לע"ז פסולה (כמסקנה של אתמול (ה:, בניגוד לרב ענן).
2. ור"מ ור"ג חוששין למיעוט.

C. שני שלבי הגזירה (ו. 4+)
1. ר"מ שלח את ר"ש ב"א לקחת יין מכותי, ואז עצר אותו ההוא סבא, ואמר לו שיתגבר על יצרו – "ושמת סכין בלועך, אם בעל נפש אתה" (ואז ר"מ גזר על יינם, ור"ג על שחיטתם).
מה הפשט – לעצור פיו מלשאול רב שלא יודע, וימצא רב אחר.
2. ר' אבהו שלח את רי"צ בן יוסף כנ"ל, ואמר לו ההוא סבא – "אין כאן שומרי תורה", וגזרו ר' אמי ור' אסי שהם כגויים גמורים (התקנה הראשונה לא התקבלה, כי היו מעורים בהם מדי), גם לעניין עירוב חצרות.

לסיכום –
1. רב חנן – אסור גם בהשגחה.
2. (ר' זירא בהו"א – אסור רק כשאין השגחה).
3. רי"ח ורב אסי – מותר (לא קיבל הגזירה).
4. רב אמי ורב אסי גזרו שהם כגויים גמורים.

ב. אגב "אין הקב"ה מביא תקלה על ידן" (ה. שליש תחתון)
A. הביאו יין דמאי בתערובת בפני ר' זירא ורב אסי, ורב אסי אכל.
אפשר שהקב"ה הביא תקלה על ידו?
בדק ר' זירא – ואכן לא גזרו על תערובת (אמנם אסור לערב לכתחילה).

[1. האם לא גזרו על תערובת?
והתניא – והרי נתן לאשת עם הארץ סיר – אם שמה אפתה בו שאור ותבלין שלה – חושש לדמאי – אפילו שזה תערובת!
תשובות: 1. כיון שאמר לה להשתמש, נחשב כלכתחילה. 2. עשוי לטעם לכן לא בטל וגזרו.

[(ה. 3-) לגבי הרישא של הברייתא – אם נתן לה תבלין משלה, לא חושש שהחליפה (גזל) ומותר.
והרי –
1. בנותן לחמותו עיסה חושש שתחליף? שם זה בגלל שהיא חמותו (תחליף אם יתקלקל).
2. כנ"ל בנותן לפונדקאית שלו? גם שם זה לטובתו (תחליף אם יתקרר).
3. והרי חוששים לגזל – שהרי אשת חבר לא תטחן עם אשת עם הארץ שמא האשה תאכיל אותה חיטה לא מעושרת? שם מורה היתר – כמו שהשור אוכל ממה שדש בו]].

(מכאן השיעור על דף ז)

B. ר"מ אכל עלה בבית שאן בלי לעשר.
הסבר: (רש"י) מדובר אחרי החורבן, אך קדושת עזרא (=שנייה) קיימת, בארץ ישראל עלה הוא דרבנן, אז בחו"ל לא גזרו כלל. החידוש – בית שאן = חו"ל, ואז רבי התיר את בית שאן.
(אמרו לרבי – איך אתה מתיר מה שאבותיך לא התירו? מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו).

שאלות:
שאלה על המסקנה ההלכתית –

ר"י בן ר"ש בן פזי – (שופטים א) "ולא הוריש מנשה את בית שאן…".
תשובה – היתה בקדושה ראשונה (שבטלה) ולא בשנייה (לא קידשוה בשביל העניים בשביעית).

שאלות ר' ירמיה על רבי על האפשרות ללמוד זאת מר"מ –
1. הרי ממילא לא חייב במעשר (אכילת ארעי). תשובה – היו אגוד והתחייב.
2. אולי פשוט טעה? ה' לא מביא תקלה לצדיקים.
3. אולי באמת כן עישר?
a. ממקום אחר? לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף.
b. בצד אחד של העלה? ר' יהושע בן זירוז זה שהעיד עליו, והיה אומר זאת.

אגב הנ"ל –

ג. סיפור חמורו של ר' פנחס בן יאיר

חצה את הנהר, והביאו לחמורו שעורים דמאי ולא רצה לאכול עד שעישרן.
(והרי לא גזרו דמאי על בהמות? שם לקחו לאדם ואז התחרטו ונתנו לבהמה – לכן חייב).

ר' פנחס מעולם לא אכל אצל אחרים, והסביר לרבי שצריך שהשני ירצה+יוכל (כלכלית), ולכן אצל רבי הסכים לאכול, אך כשראה פרדות לבנות אמר שלא (וא"א להיפטר מהם), וכשרבי הפציר בו עלה בנס הר ביניהם.

רבי סיים – אם בחייהם כך, על אחת כמה וכמה שבמותן, וכר' חמא בר חנינא לגבי אלישע שבמותו החיה על ידי נגיעה ברגליו (וזה לא כדי למלא את "פי שניים" מאליהו (כי אז המת היה צריך לחיות לגמרי. את ה"פי שניים" קיים בהחייאת בן השונית ובריפוי נעמן).

על הפרידות – הם הימים (לשון אימה), ור' חנינא – מעולם לא ראיתי מכת פירדה לבנה שהתפראה.
[עוד שתי מימרות של ר' חנינא – 1. הכישופים תלויים ברצון ה' (אך רי"ח – אינו תלוי, ורק אצל ר' חנינא שזכויות רבות). 2. אין אדם נוגף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה].

השיעור חולין דף ז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין ו-ז

(שיעור דף ו –  ה: אמצע – ו: אמצע, שיעור דף ז – ו: באמצע – סוף ז:)

א. גזירה על כותי

למדנו בדף ג שלאביי ורבא שחיטת כותי כשירה (לכתחילה – בהשגחה, בדיעבד – בבדיקה שהוא אוכל), וכן בברייתא שם ובדף ה.

אבל – רב חנן – ר"ג ובי"ד אסרו שחיטת כותי.

A. הבנת הגזירה – גם כשיש השגחה (ה: אמצע)
ר' זירא – אולי אסרו רק כשאין השגחה?
רב חנן – אם אין השגחה ברור שאסור! אלא – אסרו גם כשיש השגחה!
האם ר' זירא הסכים והאם קיבלו הגזירה – ר' זירא הסכים שהגזירה כללית.
שהרי ראה את רי"ח ורב אסי אוכל משחיטת כותי (עם השגחה), והתלבט האם רי"ח לא ידע או לא קיבל את הגזירה, והכריע שלא קיבל, כי ה' שומר על צדיקים מלשגוג באכילה.
והרי – יש עוד אפשרות – שהגזירה רק כשאין השגחה? אלא – הגזירה גם כשיש השגחה.
רי"ח ורב אסי לא קיבלו הגזירה.

B. טעם הגזירה הראשונה (ו. 4+).
כפי שר"מ גם גזרם על יינם – כי חלקם עבדו ע"ז (יונה בהר גריזים).
הנחות: 1. שחיטת מומר לע"ז פסולה (כמסקנה של אתמול (ה:, בניגוד לרב ענן).
2. ור"מ ור"ג חוששין למיעוט.

C. שני שלבי הגזירה (ו. 4+)
1. ר"מ שלח את ר"ש ב"א לקחת יין מכותי, ואז עצר אותו ההוא סבא, ואמר לו שיתגבר על יצרו – "ושמת סכין בלועך, אם בעל נפש אתה" (ואז ר"מ גזר על יינם, ור"ג על שחיטתם).
מה הפשט – לעצור פיו מלשאול רב שלא יודע, וימצא רב אחר.
2. ר' אבהו שלח את רי"צ בן יוסף כנ"ל, ואמר לו ההוא סבא – "אין כאן שומרי תורה", וגזרו ר' אמי ור' אסי שהם כגויים גמורים (התקנה הראשונה לא התקבלה, כי היו מעורים בהם מדי), גם לעניין עירוב חצרות.

לסיכום –
1. רב חנן – אסור גם בהשגחה.
2. (ר' זירא בהו"א – אסור רק כשאין השגחה).
3. רי"ח ורב אסי – מותר (לא קיבל הגזירה).
4. רב אמי ורב אסי גזרו שהם כגויים גמורים.

ב. אגב "אין הקב"ה מביא תקלה על ידן" (ה. שליש תחתון)
A. הביאו יין דמאי בתערובת בפני ר' זירא ורב אסי, ורב אסי אכל.
אפשר שהקב"ה הביא תקלה על ידו?
בדק ר' זירא – ואכן לא גזרו על תערובת (אמנם אסור לערב לכתחילה).

[1. האם לא גזרו על תערובת?
והתניא – והרי נתן לאשת עם הארץ סיר – אם שמה אפתה בו שאור ותבלין שלה – חושש לדמאי – אפילו שזה תערובת!
תשובות: 1. כיון שאמר לה להשתמש, נחשב כלכתחילה. 2. עשוי לטעם לכן לא בטל וגזרו.

[(ה. 3-) לגבי הרישא של הברייתא – אם נתן לה תבלין משלה, לא חושש שהחליפה (גזל) ומותר.
והרי –
1. בנותן לחמותו עיסה חושש שתחליף? שם זה בגלל שהיא חמותו (תחליף אם יתקלקל).
2. כנ"ל בנותן לפונדקאית שלו? גם שם זה לטובתו (תחליף אם יתקרר).
3. והרי חוששים לגזל – שהרי אשת חבר לא תטחן עם אשת עם הארץ שמא האשה תאכיל אותה חיטה לא מעושרת? שם מורה היתר – כמו שהשור אוכל ממה שדש בו]].

(מכאן השיעור על דף ז)

B. ר"מ אכל עלה בבית שאן בלי לעשר.
הסבר: (רש"י) מדובר אחרי החורבן, אך קדושת עזרא (=שנייה) קיימת, בארץ ישראל עלה הוא דרבנן, אז בחו"ל לא גזרו כלל. החידוש – בית שאן = חו"ל, ואז רבי התיר את בית שאן.
(אמרו לרבי – איך אתה מתיר מה שאבותיך לא התירו? מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו).

שאלות:
שאלה על המסקנה ההלכתית –

ר"י בן ר"ש בן פזי – (שופטים א) "ולא הוריש מנשה את בית שאן…".
תשובה – היתה בקדושה ראשונה (שבטלה) ולא בשנייה (לא קידשוה בשביל העניים בשביעית).

שאלות ר' ירמיה על רבי על האפשרות ללמוד זאת מר"מ –
1. הרי ממילא לא חייב במעשר (אכילת ארעי). תשובה – היו אגוד והתחייב.
2. אולי פשוט טעה? ה' לא מביא תקלה לצדיקים.
3. אולי באמת כן עישר?
a. ממקום אחר? לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף.
b. בצד אחד של העלה? ר' יהושע בן זירוז זה שהעיד עליו, והיה אומר זאת.

אגב הנ"ל –

ג. סיפור חמורו של ר' פנחס בן יאיר

חצה את הנהר, והביאו לחמורו שעורים דמאי ולא רצה לאכול עד שעישרן.
(והרי לא גזרו דמאי על בהמות? שם לקחו לאדם ואז התחרטו ונתנו לבהמה – לכן חייב).

ר' פנחס מעולם לא אכל אצל אחרים, והסביר לרבי שצריך שהשני ירצה+יוכל (כלכלית), ולכן אצל רבי הסכים לאכול, אך כשראה פרדות לבנות אמר שלא (וא"א להיפטר מהם), וכשרבי הפציר בו עלה בנס הר ביניהם.

רבי סיים – אם בחייהם כך, על אחת כמה וכמה שבמותן, וכר' חמא בר חנינא לגבי אלישע שבמותו החיה על ידי נגיעה ברגליו (וזה לא כדי למלא את "פי שניים" מאליהו (כי אז המת היה צריך לחיות לגמרי. את ה"פי שניים" קיים בהחייאת בן השונית ובריפוי נעמן).

על הפרידות – הם הימים (לשון אימה), ור' חנינא – מעולם לא ראיתי מכת פירדה לבנה שהתפראה.
[עוד שתי מימרות של ר' חנינא – 1. הכישופים תלויים ברצון ה' (אך רי"ח – אינו תלוי, ורק אצל ר' חנינא שזכויות רבות). 2. אין אדם נוגף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה].

השיעור חולין דף ו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין ה

(ד: באמצע – ה: באמצע)

שחיטת מומר לעבודה זרה

חידושו של רב ענן – שחיטתו כשירה.
[בנוי של 2 הנחות: 1. אינו מומר לכה"ת (מבחינת חשש שאינו מקפיד), כמו שאמרנו על ברית מילה. 2. אינו נחשב ככופר בכה"ת (נחשב יהודי). אנו נעסוק בהנחה השנייה].

א. המקור – יהושפט שאוכל משחיטתו של אחאב
קושיות:
1. אולי אחאב שחט, אך יהושפט לא אכל?
a. אולי הסית בדברים? הסתה זה במאכל/משתה (וזה שכתוב על ה' לגבי איוב – "ותסתני בו לבלעו חינם" – למעלה שאני).
b. אולי רק שתה?
(גם אם אחאב כגוי, עדיין לא נאסר שתם יינם).
1. לא אורח ארעא רק לאכול.
2. "וזבח ויסיתהו".
2. אולי זה לא אחאב ששחט ליהושפט?
אפשרויות שונות ודחיות הגיוניות:
a. אולי עובדיה? לא יכול לשחוט לבד הכל.
b. אולי 7000 הצדיקים? התחבאו מאיזבל.
אולי אנשי אחאב (מה7000)? היו רשעים.
c. שילוב – אולי עובדיה ליהושפט ואנשי אחאב לאנשי יהושפט? אנשי יהושפט היו צדיקים.
אולי אנשי יהושפט לעצמם ואחאב ואנשיו לעצמם?
כאן הגמרא עוברת  לתשובה כללית יותר – יהושפט היה מחובר לאחאב.
[מקור: 1. כמוני כמוך כעמי כעמך (דחייה – הכוונה למלחמה – כסוסי כסוסיך). 2. שישיבו חד בגורן – באחווה].

ב. ניסיונות סיוע לרב ענן (ה. רבע עליון) 

1. "והעורבים מביאים לו לחם ובשר" – משחיטת אחאב.
דחייה – על פי הדיבור שאני.

[מי העורבים?
רבינא – עופות.
רב אדא בר מניומי – אולי אנשים? דחייה: 1. אם זה שמם – לא סביר שני אנשים עם שם זה. 2. אם על שם מקומם – צריך עורביים].

1. "הכל שוחטים… ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר".
אתמול כבר ראינו: ערל=מומר לערלות.
ממילא – "ישראל מומר" – או – מומר לע"ז (ואז זה ראיה לרב ענן), או מומר לנבילות (ואז זה ראיה לרבא).

ג. קושיות על רב ענן (רבע תחתון) 

מי יכול להביא קרבן (ברייתא עם שלושה חלקים) – "אדם  כי יקריב מכם קרבן לה'".

תיובתא דרב ענן תיובתא.

[שני דיונים אגב הברייתא על קרבנות (ה. שורה אחרונה)
A. יש מקור אחר לכך שמומר לא מקריב –
ת"ק – חטאת יחיד – "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ" – ולא כולם.
ר"ש בן יוסי – חטאת נשיא – "…בשגגה ואשם. או הודע אליו חטאתו" – רק מי שאם היה יודע לא היה חוטא.
מאי בינייהו?
רב המנונא: לשניהם – מומר לדבר אחד אינו מומר לכה"ת, אבל האם מומר לחלב מומר לדם? (אותו פסוק, שניהם הוקרבו במזבח ועוד) – ת"ק – מומר, ר"ש בי"ס – לא.

תשובה – צריך את שני המקורות:
ברייתא א – "מכם" – שאינו מביא עולה – אפילו שאינו בא לכפר אלא דורון.
ברייתא ב – שאינו מביא חטאת – אפילו שזה חיוב.

B. בברייתא – "בהמה"=פושעי ישראל. האם תמיד בהמה זו גריעותא? והרי –
"אדם ובהמה תושיע השם"? תשובה – שם מוזכר אדם+בהמה.
(ואילו "וזרעתי… זרע אדם וזרע בהמה" – גריעותא כי מוזכרים בנפרד).

השיעור חולין דף ה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין ד

(ג: 3 שורות מלמטה – ד: באמצע)

הרחבות על הנאמר בדף הקודם (כותי ומומר לנבילות לתיאבון)

חלק א – שחיטת כותי

א. ברייתא לגבי רמת ההשגחה הדרושה (אביי- ישראל עומד על גביו, רבא – מספיק נכנס ויוצא).

A. הברייתא מביאה שתי קיצוניות –

B. דיון פנימי בברייתא – הברייתא הביאה דוגמא של כמה עופות, ובודק אם אוכל אחד מהם –

1. אולי רק את אותו עוף שחט כדין? (א רבע)
תשובה – נותן אחד מתוך תערובת (וכן ממעכם – שלא יהיה לכותי סימן).

2. אולי כותים לא מקפידים על שחיטת עופות (לא נאמרה בתורה) –
הברייתא סוברת שלמרות שהמצווה לא כתובה – אם מחזיקים בה מחזיקים בה וסומכים עליהם.

C. דיון על הכלל הנ"ל – (א אמצע)
אם מחזיקים במצווה לא כתובה – האם סומכים או לא – זאת מחלוקת תנאים לגבי מצת כותי:
ר"א אוסר, שאין בקיאין בדקדוקי מצוות (מה נחשב החמצה).
ת"ק ורשב"ג מתירים (לא רק שאינו חמץ, אלא אפילו נחשב משומר ויוצאים בה יד"ח בליל הסדר).

במה נחלקו ת"ק ורשב"ג? (ת"ק – מותר, רשב"ג – כל מצווה שהחזיקו בה, הרבה מחזיקים בה יותר מישראל – תלוי בהחזקה)

1. במצווה כתובה, ולא ידוע אם החזיקו – ת"ק – מותר, רשב"ג – אסור.
   דחייה – הניסוח של רשב"ג – "שהחזיקו" ולא "אם החזיקו". 
2. במצווה לא כתובה שהחזיקו בה – ת"ק – אסור, רשב"ג – מותר (שהרי החזיקו). 

חלק ב – מומר לנבילות לתיאבון

רבא – ישראל מומר לנבילות לתיאבון מעדיף לא לעבור על איסור, ולכן יכול לשחוט לכתחילה אם בדקו את הסכין (כי לא יטרח לבדוק/להשיג אחרת).
סברת החולקים – כיוון דדש ביה, נעשית לו כהיתר.

ניסיונות לסייע לרבא מברייתות:

1. חמץ של עוברי עבירה מותר אחרי הפסח.
אפילו שלא חשש מלהחזיק חמץ בבית, אנו מניחים שלא רוצים לחטוא עוד והחליפו אחר הפסח עם של גוי.
(יש מחלוקת לגבי חמץ שעבר עליו הפסח – ר"י – דאורייתא, ר"ש – דרבנן).

דחיית הסיוע –
אולי הברייתא כר"ש, ואז אין ראיה להקל גם בדאורייתא (נבלה).
דחיית הדחייה – אדרבה – (מזוית הראייה של החוטא) – אם באיסור דרבנן הוא מעדיף שלא לחטוא, כל שכן באיסור תורה.

2. "הכל שוחטין – ואפילו כותי, ואפילו ערל, ואפילו ישראל מומר".

ערל = מומר לדבר אחד (ערלות), ולא מומר לכל התורה (נבילה).

לפי"ז, מומר – מומר לנבלות, ובכ"ז שחיטתו כשירה.

דחיית הסיוע –
מומר – לע"ז, והחידוש (כרב ענן) שאפילו מומר לע"ז – שחיטתו כשירה (ולא אומרים שהוא כמומר לכה"ת ונחשב כגוי).

השיעור חולין דף ד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין ג

(ב: שליש עליון – ג: 3 שורות מלמטה)

ארבעה ביאורים למשנה – "הכל שוחטים ושחיטתם כשרה"

1. רבה בר עולא (רק את ההסבר הזה כתסנו בנפרד מהטבלה, כיוון שהדיון עליו מורכב יותר).-
   הכל – לרבות טמא בחולין לכתחילה,
   בדיעבר כשרה – טמא ששחט קודשים. 

[ביאור תשובה זו:

1. במה מדובר – מדובר בחולין שנעשו על טהרת הקודש, והחידוש שלא רק שאסור לאכלם בטומאה, גם אסור לטמאם, אך לא גזרו על השחיטה (סכין ארוכה).
   אך בקדשים – לכתחילה אסור (שמא יטמא), אך בדיעבד אם אומר שלא נגע – כשר.
2. "וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן – שחיטתן כשירה".
   במה מדובר?
   לא בחש"ו – כי צ"ל "ואם שחטו", ולא בחולין – כי מותר לכתחילה,
   אלא מדובר בטמא בקדשים – שבדיעבד, גם אם אינו כאן שנשאל אותו – אם השגיחו עליו – גם מותר.
3. הרי טמא בקדשים נלמד כבר בזבחים (לא:) – שטמא ושאר הפסולים כשרים בשחיטה.
   תשובה – אחד העיקר, והשני הובא דרך אגב.

(ב 2-)  

4. איך שוחט ובמה נטמא –אם בטומאת מת ושוחט בכלי מתכת – הטומאה עוברת לחרב (אב – "חרב הרי הוא כחלל), ואז טמאת הבשר.אלא: 1. נטמא בטומאת שרץ (אין בזה "חרב הרי הוא כחלל). 2. שוחט בכלי עץ (פשוטי כךי עץ לא מקבלים טומאה).

סיכום הביאורים הראשון ושאר הביאורים:

השיעור חולין דף ג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין ב

(ב. במשנה – ב: שליש עליון)

הכל שוחטין – לכתחילה, ושחיטתן כשירה – בדיעבד

משנה – הכל שוחטין, ושחיטתן כשרה.
[חוץ מחש"ו. וכולם ששחטו תחת השגחה – כשירה].
הקושיא – "הכל" בא לרבות מישהו, ויש סתירה לגבי מה דינו –
שוחטין – לכתחילה, כשרה – בדיעבד.

A. בירור הקושיא:

1. a. יש מקרים ש"הכל" לא לכתחילה:
   1. הכל ממירין. תשובה – שם מפורש במשנה שאינו לכתחילה.
   2. הכל מעריכין ונודרים. אין תשובה ישירה. ואז עוברים לb.

b. ראיה לכלל – מקרים בהם "הכל" לכתחילה:

1. הכל חייבים בסוכה וציצית. תשובה – על "חייבים" לא דיברנו (שם ודאי שזה לכתחילה).
2. הכל סומכין על הקרבן – לכתחילה.

אלא – לפעמים זה לכתחילה לפעמים לא. כאן זה לכתחילה, כיוון שמיד אח"כ יש בדיעבד.

B. במה מדובר – נראה מחר.

השיעור חולין דף ב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף עח

(עח. במשנה – עח: במשנה למטה)

תזכורת מאתמול –

יחד עם קרבן תודה מביאים ארבעה סוגי לחמים, 10 מכל סוג (ויקרא ז, יב-יג)

אִם עַל־תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב  עַל־זֶבַח הַתּוֹדָה –

1. חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן – מערבב שמן וסולת ואופה
2. וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן – מערבב מים וסולת, אופה, ואח"כ מושח בשמן
3. וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן – מערבב מים וסולת, אופה, ואח"כ מטגן בשמן
4. עַל־חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קׇרְבָּנוֹ עַל־זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו – מים וסולת ואופה

שלושים המצות הן ביחד עשרה עשרונים (כל אחד שליש עשרון), ועשר החמץ ביחד עשרה עשרונים (כל אחד עשרון).

חלק א – החלות שבאות עם קרבנות המילואים והנזיר

א. עם המילואים – שלושת הסוגים הראשונים (-המצות) של התודה
קרבנות המילואים הם פר לחטאת, איל לעולה ואיל המילואים, שאיתו באו שלושה סוגי לחמים – וכמו בתודה – עשרה מכל סוג שהקריבו מתוכם אחד מכל סוג.

1. A. המקור שהביא את 3 הראשונים –

בציווי על המילואים (פרשת תצווה, שמות כט, ב) –
"וְלֶחֶם מַצּוֹת (3 – אבל לא ברור מה זה), וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן (1), וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן (2), סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם"

הסוג ה1 וה2 ברורים – חלות מצות ורקיקי מצות,

אבל מה המקור שהסוג ה3 הוא מורכבת?

1. a. רב חמא בר גוריא – מההקבלה בין שמות לויקרא לגבי הביצוע בפועל (פרשת צו, ויקרא ח, כו) –
   "וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר  לִפְנֵי ה' לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת (1), וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת (3), וְרָקִיק אֶחָד (2)…" – "וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן" – זה בעצם סולת מורבכת של התודה.

מתקיף רב אויא – אולי חלת לחם שמן זה "אנתא דמשחא" – עיסה שמטוגנת ישירות בשמן (רש"י ראשון).

1. b. ר' טבלא – ממנחת חינוך (מנחה שכל כהן מביא בפעם הראשונה שעובד) שבאה מורבכת –
   שאם בפעם הראשונה שעובד מביא מורבכת, אז סביר שגם בקרבנות המילואים הביאו גם מורבכת.

מניין שמנחת חינוך באה מורבכת –
"זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב.
עַל־מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה…" (ויקרא ו, יג-יד)

הפסוק מדבר בעצם על שתי מנחות:

1. מנחת חביתין ("קׇרְבַּן אַהֲרֹן… בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ") – מנחה שהכה"ג (המשוח – "הִמָּשַׁח אֹתוֹ") מביא כל יום, חצי בבוקר וחצי בערב.

מנחת החביתין ודאי באה מֻרְבֶּכֶת, כי זה כתוב מיד אחרי "מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר…",

2. מנחת חינוך ("וּבָנָיו") – מנחה שמביא כהן שמתחיל לעבוד בפעם הראשונה בחייו.

מניין שגם מנחת החינוך באה מֻרְבֶּכֶת? אולי המורכבת מתייחסת רק לכה"ג?

מזה שהתורה עירבבה ביניהם – "זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח…" (במקום לדבר על הבנים רק אחרי "בְּיוֹם הִמָּשַׁח") – כדי ללמד ששניהם שווים.

(עח. שליש תחתון)

1. B. אם כבר דיברנו על מנחת חינוך וחביתין – מצבים שמביא ביום אחד כמה:

רב חסדא – גם כשמתנה לכה"ג מביא מנחת חינוך, ולכן – כה"ג ביום שמתמנה מביא 2 –

אחד כמנחת חביתין

ואחד כמנחת חינוך על זה שהתחיל לעבוד ככה"ג

ומוסיף מר בר רב אשי – אם זאת גם הפעם הראשונה שבכלל עובד ככהן מביא 3-

אחד כמנחת חביתין

אחד כמנחת חינוך על שהתחיל לעבוד ככהן הדיוט (זה לא "כלול" במנחה של הכה"ג)

ואחד כמנחת חינוך על זה שהתחיל לעבוד ככה"ג.

(עח.

ב. נזיר מביא את שני הסוגים הראשונים –

במדבר ו, טו – "וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת – חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן (1) וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן (2)…".

והמשנה מפרטת את שיעור החלות –
בתודה 3 הסוגים הם ביחד עשרה עשרונות, שזה שווה ל15 קבין ירושלמית.
ממילא כיוון שהנזיר מביא 2/3 מזה – זה 6 ושני שליש עשרונות, שזה 10 קבין ירושלמית.

ת"ר – מה המקור שזה אותו שיעור כמו בתודה –
לגבי תודה כתוב – "אִם עַל־תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ… ואז יש פירוט של ארבעת הסוגים… עַל־זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" – הסוף מיותר, ובא ללמד מתודה לשלמי נזיר שבאים באותו שיעור כמו בתודה.

ומקשה הברייתא – אם זה כמו תודה – אז שנזיר יביא את כל 3 סוגי המצות של תודה?[1]

תשובות –

1. בברייתא עצמה – כתוב בנזיר "וְסַל מַצּוֹת",
   ומסביר רב פפא – מביא רק את הסוגים שכתוב בהם (בתודה) בפרוש שהן מצות, ואילו בשלישי לא מוזכר מצות.
2. דבי רי"ש – יש כאן (בנזיר) כלל ופרט –
   הכלל – "וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת"
   הפרטים – "חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן (1) וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן (2)"

ובכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט,
ולכן ברור שא"א לרבות מעבר לפרטים שמפורשים בנזיר.

(עח: 1+ במשנה)

חלק ב – משנה: הלחמים מתקדשים ע"י שחיטת התודה

כלומר עד השחיטה הם קדושת דמים, והשחיטה (ע"י הסכין שהיא כלי שרת) עושה אותם קדושת הגוף.

ולכן רק אם היו בתוך החומה, וכבר היו מספיק אפיים (קרמו פניה) בשעת השחיטה – מתקדשים.

א. לגבי בתוך החומה –

איזה חומה –

ר"ל (מחמיר) – בתוך העזרה

"עַל־זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" – "על" = סמוך,

רי"ח (מקל) – מספיק בתוך ירושלים (חומת בית פאגי) (ובהמשך יש ברייתא כמותו)

"על" זה לאו דווקא סמוך,
(אבל כן צריך בתוך ירושלים כי קק"ל לא מתקדשים מחות לירושלים)

שואלים – והרי נחלקו בזה כבר – לגבי פסח – "לֹא־תִזְבַּח עַל־חָמֵץ דַּם־זִבְחִי" (שמות כג, יח), שאסור שלשוחט או זורק הדם או למישהו מהחבורה יהיה חמץ –

ר"ל (מקל) – בתוך העזרה, כי "על" זה בסמוך
רי"ח – בכל מקום

תשובה – יש צריכותא,
כי בקידוש הלחמים יותר סביר כר"ל שצריך בסמוך (כמו שכלי שרת מקדש רק את מה שנכנס לתוכו), ואילו בחמץ יותר סביר שלא צריך סמוך כי זה איסורין,
לכן צריך להשמיע שנחלקו בשניהם.

(עח: מעל האמצע)

ב. שצריך שיקרמו פניה (לא צריך יותר, אבל גם לא פחות)

1. A. מקור לזה ועוד –
   "…עַל־חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קׇרְבָּנוֹ עַל־זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" –

חַלֹּת – שיקרמו פניה, שרק אז נחשבים חלה.

יַקְרִיב קׇרְבָּנוֹ עַל־זֶבַח – הדין של המשנה שהשחיטה (הזבח) מקדשת את החלות

זֶבַח תּוֹדַת – שצריך לשחוט לשם תודה, ואם לא הלחמים לא מתקדשים.

1. B. תנו רבנן – שוב אותו דין –

מצה בפסח יכולה להיות "נא" (לא אפויה כל צרכה), אבל לפחות שלא יהיו חוטים של בצק כשפורסה.
ורבא – וכן לעניין לחמי התודה (כלומר הוא מחדש ש"שלא יהיו חוטים" = קרמו פניה).

מה החידוש של רבא? הרי בשניהם כתוב "לחם"?

תשובה – החידוש שבתודה היינו חושבים שצריך יותר, כי כתוב "וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכׇּל־קׇרְבָּן" (ז, יד), ואילו כשזה רק קרמו פניה אם מרים חלק זה מתפרק ואולי לא נחשב "אחד", קמ"ל שזה מספיק.

(עח: מתחת לאמצע)

ג. הקדיש 80 חלות במקום 40 –

חזקיה – קדשו 40 מתוך 80 (ומספק ינהגו בכולם קדושה)

רי"ח – כלום לא קדוש.

הסברים למחלוקות:

1. ר' זירא –
   אם ברור שהתכוון לקרבן גדול (להקדיש את כולם) – כלום לא קדוש, כי א"א להקדיש יותר מ40
   אם ברור שהתכוון רק ל40 והשאר לאחריות – 40 קדושים המחלוקת בסתם – למה התכוון:

חזקיה – בסתם מתכוון לאחריות

רי"ח – בסתם מתכוון לקרבן גדול, וכלום לא קדוש.

2. אביי ורב פפא – גם בסתם התכוון לקרבן גדול, ובכל זאת נחלקו,

כי לפי חזקיה – הכלי שרת יכול לקדש גם שלא מדעתו (אפילו שהתכוון ל80, הכלי יקדש 40),
ואילו לרי"ח לא.

באיזה כלים נחלקו:

אביי – בכל כלי שרת

רב פפא – נחלקו דווקא בסכין, ויש שתי גרסאות:

1. A. בשאר כלי שרת ודאי שכן מקדש שלא מדעתו,
   ורק נחלקו בסכין האם הוא חלש יותר מהשאר (כי אין לו תוך)
2. B. להפך – בשאר כלי שרת לא מקדש שלא מדעתו,
   ורק נחלקו בסכין האם הוא חזק יותר (שהרי מקדש אפילו שאין לו תוך).

[1] זה שלא מביא חמץ זה מפורש בנזיר "וְסַל מַצּוֹת", אבל אולי מביא גם את הסוג ה3, אפילו שהוא לא כתוב בנזיר.

השיעור מנחות עח – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף עד

(עג: רבע תחתון – עד: במשנה השנייה)

חלק א – מה עושים עם השיריים של מנחת חוטא של כהן

במשנה –

כשכהן מביא מנחת נדבה, לא קומצים אותה אלא היא עולה כליל –

"וְכׇל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" (ו, טז).

מה לגבי מנחת חוטא של כהן (בקרבן עולה ויורד) – כולם מודים שלא אוכלים את השיריים, אבל ראינו במשנה:

רבנן – גם היא עולה כליל, מהפסוק הנ"ל.

ר"ש – קומצים, ואז מקריבים גם את המנחה וגם את השיריים.

(את הקומץ מקריבים על המערכה,
את השיריים על בית הדשן שעל המזבח (התפוח – ערימת הגחלים והדשן מהעץ של אתמול).

והיום נראה על זה שתי ברייתות.

א. ברייתא א (ת"ר) – המקור של ר"ש –

כתוב במנחת חוטא – "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל־חַטָּאתוֹ… וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה" (ה, יג)

הפשט – שהכהן מקבל את השיריים כמו במנחות נדבה.
אבל את זה כבר יודעים מ"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה…וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו" (ו, ז-ט)

ולכן דורשים ש"וְהָיְתָה לַכֹּהֵן" הכוונה שמדובר במנחת חוטא של כהן,
והיא "כַּמִּנְחָה", כמו איזה מנחה? –

רבנן – שמנחת חוטא של כהן היא כמו מנחת נדבה של כהן – שיכול לעשות את העבודות של הקרבן שלו.

שאלות על רבנן –

1. A. בברייתא עצמה –
   לכאורה אפשר לדרוש (בדומה לר"ש) – שמנחת חוטא של כהן היא כמו מנחת חוטא של ישראל – שיש קומץ ושיריים?

תשובה – אם כבר אתה דורש לגבי הקומץ והשיריים תדרוש הפוך:
שמנחת חוטא של כהן היא כמו מנחת נדבה של כהן – שהכל כליל.

אלא באמת לא לזה בא הפסוק,
כי אם בשביל זה – התורה יכלה לא לומר כלום, ונדע מהלימוד הכללי שמנחות כהנים עולים כליל,
אלא הפסוק בשביל לומר שהכהן עובד את העבודות של עצמו.

(עד. 9+)

1. B. בגמרא –
   הרי לזה שהכהן עושה את המנחה שלו יש מקורות אחרים:
2. "וּבָא בְּכׇל־אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר ה'. וְשֵׁרֵת…" (דברים יח, ו-ז)

תשובה – אולי זה למנחות נדבה, אבל לא לחטאת (אולי לא שייך שאדם יכפר על עצמו).

2. "וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל־הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה…" (במדבר טו, כח) – מיותר ומלמד שגם על חטאו של הכהן עצמו.

תשובה – זה דווקא בחטאים בשוגג,
לכן צריך לימוד גם לחטאות שמביא על מזיד (כמו עולה ויורד על זדון שבועת העדות) (יש 4 חטאים שמביאים חטאת גם במזיד).

(עג: 3-)

ר"ש – שמנחת חוטא של כהן היא כמו מנחת חוטא של ישראל – שצריכה קמיצה.

אבל רק קמיצה, ולא אכילה, כי כתוב "וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה" – שזה כמו מנחה רק במה שנוגע לפעולות הכהן (קמיצה), ולא לגבי מה שהמזבח מקבל (את השיריים).

(עד. מעל האמצע)

ב. ברייתא ב (תניא אידך) – דעת ר"א בר"ש – הקומץ קרב, והשיריים מתפזרים על בית הדשן.

1. A. ר' חייא בר אבא – איזה בית דשן?

אם על התפוח שעל המזבח – הרי כך גם סובר אביו ר"ש?

אלא על בית הדשן שלמטה (תוס' – ליד המזבח ששם שרפו קרבנות שנפסלו) – וכי מקריבים למטה?!

מסביר ר' אבא – אכן לא אמורים "להקריב" את השיריים, אלא רק לאבד אותם.

1. B. מקור – תני אבוה דר' אבין – מהפסוק המרכזי שלנו – "וְכׇל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" (ו, טז), ומסבירים אביי ורבא שצריך לפצל –

"כָּלִיל תִּהְיֶה" – במנחת נדבה
"לֹא תֵאָכֵל" – למנחת חוטא, שלא נאכלת אבל גם אינה כליל.

הערות:

1. A. "כָּלִיל תִּהְיֶה" לא מספיק בפנ"ע, כי זה לא ברור שהכוונה להקרבה,
   אלא לומדים היקש מהפסוק הקודם (טו) לגבי מנחת חביתין שם כתוב "כָּלִיל תׇּקְטָר" לשאר המנחות (הפסוק שלנו – טז).
2. B. למה לפצל את הפסוק –
   במפרשים – כי המילים "לֹא תֵאָכֵל" מיותרות, אלא שבאות ללמד שיש כאן שתי מנחות נפרדות.

(עד. 10-)

ואילו רבנן (תוס' – וגם ר"ש) שהכל כליל –
כתוב "לֹא תֵאָכֵל" ללמד שאם אוכלו זה לא רק ביטול עשה אלא לאו, ולומדים משאר המנחות (פסוק טז) למנחת חביתין (פסוק טו) שגם שם יש לאו.

(עד. שליש תחתון)

1. C. יש הבדל קטן בין אביי ורבא לגבי הכותרת:

אביי – "וְכׇל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" – הכותרת מתייחסת למנחת חוטא.

רבא – "וְכׇל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" – הכותרת מתייחסת למנחת נדבה.

1. D. שואלת הגמרא – למה לא דורשים הפוך?

יותר סביר לדמות מנחת נדבה למנחת חביתין (שהיא כליל), כי:
1. שניהם תדירים (חביתין כל יום, נדבה מתי שרוצה, ואילו חוטא זה רק אם חוטא).
2. שניהם לא על חטא.
3. לשניהם ריח (=לשניהם שמן ולבונה).

ואמנם יש גם דמיון בין מנחת חוטא וחביתין, אבל פחות:
1. שניהם עשרון סולת (ואילו נדבה יכול יותר)
2. שניהם חובה.

(עד. 1-, אגב הלאו של לֹא תֵאָכֵל)

ג. בעי רבינא – כהן שאכל מן האימורים של קרבן (כליות ויותרת הכבד) – מה דינו?

לאו אחד ודאי יש – "וְכׇל־זָר לֹא־יֹאכַל קֹדֶשׁ" (כב, י) – איסור מעילה.

האם יש גם לאו של "וְכׇל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל"? האם זה לאו רק למנחות אלא שמכאן נלמד גם לכל הקרבנות?

תא שמע – ר"א אכן לומד מכאן לאו כנ"ל.

(עד: במשנה הראשונה)

חלק ב – מנחות שבהן אין קמיצה, אלא או הכל לה' או הכל לכהנים

המשנה –

הכל כליל ("ובזה יפה כח מזבח מכח הכהנים") (את שני הראשונים ראינו כבר בחלק א)

מנחת כוהנים

מנחת חביתין שמקריב הכה"ג כל יום

מנחת נסכים שבאה עם קרבנות

הכל לכהנים ("ובזה יפה כח הכהנים מכח המזבח") –

שתי הלחם (מקריבים את הכבשים אבל לא מהלחם)

לחם הפנים (מקריבים את בזיכי הלבונה)

גמרא –

א. לגבי הדברים שעולים כליל –

1. A. והרי יש עוד שהם כליל –
2. עולה?

שם העור הולך לכהנים

2. עולת העוף?

שם מוציאים את המוראה והנוצה ומשליכים למקום הדשן ליד המזבח

3. נסכים? (יין)

היין לא מוקרב על המזבח אלא נשפך לספלים ומשם לשיתין ולאדמה.

1. B. "ובזה יפה כח מזבח מכח הכהנים" – המשפט בא למעט שני דברים –

שהמתנדב יין – לא עולה כליל אלא נשפך כאמור לספלים

וזה נגד שמואל שאומר שבמקרה כזה מזלף את היין על האש עצמה.

שהמנדב שמן – לא עולה כליל אלא קומצים ומקריבים רק את הקומץ, והשאר נאכל לכהנים.

וזה בעד שמואל שככה אמר.

(עד: באמצע)

ב. לגבי הדברים שהולכים רק לכהנים – שתי הלחם ולחם הפנים

1. A. והרי יש עוד –
2. חטאת העוף?

הדם הולך למזבח

2. לוג שמן של מצורע

קודם מזים מהשמן כנגד קה"ק ושמים על האוזן והבהונות והראש של המיטהר, והכהנים מקבלים רק את השיריים.

1. B. "ובזה יפה כח הכהנים מכח המזבח" – בא לרבות שאכן שתי הלחם תמיד הולכים לכהנים,
   ולאפוקי מר"ע (מו:) שאם באו ללא הכבשים – הן נשרפות כי אין מה שיתיר אותן.

השיעור מנחות עד – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף עא

(עא. במשנה – עב. 6+)

מקרים בהם מותר מהתורה לקצור –

משנה –

1. תבואה שלא קוצרים ממנה בשביל העומר –

בית השלחים בעמקים (תבואה גרועה, ואם לא יקצרו תתקלקל),
אבל לא לגדוש – כי אפשר לחכות עם זה לאחרי העומר.

2. כשקוצר לשחת לבהמה – לא נחשב "קצירה".

ר"י – דווקא לפני שליש

ר"מ – גם אחרי שליש

3. כשרק צריך להיפטר מהחיטים לצורך מצווה (אפילו מצווה דרבנן) –
   (ואז לא יעשה אלומות אלא יניח על הקרקע)

להוציא חיטים ליד עצים (כלאיים)

לעשות מקום לאבלים/לומדי תורה.

גמרא –

ההיתר הראשון – בית השלחין (מקום שממילא לא קוצרים משם את העומר)

א. תניא – המקור – ר' בנימין

כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת־קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת־עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל־הַכֹּהֵן (כג, י)

וּקְצַרְתֶּם אֶת־קְצִירָהּ – משמע שיש קצירה גם לפני העומר – במקום שבו ממילא לא מביאים משם

רֵאשִׁית קְצִירְכֶם – אין קצירה לפני העומר, במקום שממנו אפשר להביא את העומר.

ב. למה לא מתירים גם מין שלא מביאים ממנו? (חיטים וכל השאר מלבד שעורים)

תשובה – כי למדנו אתמול גז"ש של רי"ח מחלה ("ראשית – ראשית").

(עא. שליש תחתון)

ג. המשך המשנה – אנשי יריחו קצרו ברצון חכמים, וגדשו שלא ברצון חכמים, ולא מיחו בידם.

קשה – זה לא כשום דעה בברייתא:

ר"מ – ששה דברים עשו אנשי יריחו –

שלושה ברצון חכמים – מרכיבין דקלים בערב פסח, כורכים את שמע, קוצרים לפני העומר
ושלושה שלא ברצון חכמים – גודשים לפני העומר, נהנו מענפים של חרוב הקדש, אפשרו לעניים לקחת נשר מאילנות בשבת ויו"ט.

המשנה לא כר"מ – כי ר"מ כלל אל מזכיר את עניין המחאה.

ר"י – הכל היה שלא ברצון חכמים אלא ש:

על שלושה לא מיחו – מרכיבין, כורכים, קוצרין, גודשין
ועל שלושה מיחו – ענפי חרוב, נשר האילנות, ומוסיף: פאה בירקות

המשנה גם לא כר"י – כי למשנה הקצירה מותרת!

תשובה – בכל מקרה הברייתא בבעייה, כי מדובר על שישה ור"י פתאום הכניס דבר שביעי,
אלא צריך למחוק מר"י את הקצירה – שזה אכן מותר.

ההיתר השני – קוצר לשחת לבהמה

ר"י – רק לפני שליש, אחרי שליש זה קצירה ואסור
ר"ש – גם אחרי שליש זה לא קצירה ומותר.

תנן התם (פאה ב, א) – איזה דברים מפסיקים בין חלקות בשדה כדי שיצטרך לתת מכל חלקה פאה נפרדת – נחל, שלולית, דרך ושביל, שדה בור (לא זרוע ולא חרוש), שדה ניר (חרוש).
לגבי קצירה –

קצירה רגילה לא מפסיקה (כי פשוט התחיל לקצור את כל השדה וימשיך עם השאר בהמשך)

קצירה לשחת –

חכמים – נחשבת קצירה ולא מפסיקה
ר"מ – לא נחשבת קצירה, ומפסיקה.

כמי ר"מ –

1. רי"ח – כר"ש במשנתנו,
   בהנחה שר"מ אומר שגם אחרי שליש זה לא קצירה.

איתיביה רב אחא בר"ה – ר"מ אמר שזה לא קצירה רק לפני שליש, ואילו ר"ש גם אחרי שליש, אז ר"ש זה לא מה שאנחנו מחפשים.

ראיה – שהרי בברייתא ר"מ מודה שאם אכלה חגב – זה נחשב קצירה ולא מפסיק.

וזה קשה – אם כשבן אדם קצר לשחת – זה לא קצירה ומפסיק, אז איך כשחגב אכל זה כן קצירה ולא מפסיק?!

אלא צריך לומר – מה שאמר שבן אדם שקצר לשחת זה לא קצירה – זה דווקא לפני שליש, והחגב (קצירה) – אחרי שליש.

(עא: שליש תחתון)

2. אלא כר"י במשנתנו,
   שרק אם קצר לשחת לפני שליש – זה לא קצירה.

דחייה – ר"מ לא ככל המשנה שלנו,
כי במשנה גם ר"ש וגם ר"י אמרו שזה לא קצירה – דווקא בקוצר לחיה (כמו שת"ק מקדים ואומר, ור"מ ור"י לא חולקים עליו אלא מסבירים את דעתו),
ואילו ר"מ – גם בקוצר לאדם (לפני שליש) – זה לא קצירה.

3. רב דימי – כר"ע,
   משנה אחרת בפאה (ג, ב) – המנמר שדהו (עשה לסירוגין – פס חרוש, ופס שבו התבואה לחה ולא הבשילה)

חכמים – לא מפסיק, פאה אחת על הכל

ר"ע – זה מפסיק, ונותן פאה מכל פס בנפרד,

ואמר ר"י-שמואל – כיוון שמה שהשאיר הוא לח,
מסתבר שגם מה שקצר הוא לח – כלומר דווקא אם זה לפני שליש זה לא קצירה ומפסיק (אפילו אם זה לאדם, לקליות).
אבל אם זה בשל (קוצר לאוצר, לשמור) – לא מפסיק.

ולפי זה ר"מ בדיוק כר"ע.

והרי רי"ח אמר – ר"ע אמר שמפסיק גם אם קצר לאוצר (הבשילה כל צרכה, הרבה אחרי שליש), כי לדעתו לא הכל הבשיל באותו שלב ומה שהשאיר זה כי מחכה שיבשיל יותר, וזה נחשב הפסקה, ואז זה לא כר"מ

תשובה – עדיין נוכל לומר שר"מ קצת כר"ע,
כי סובר כמותו שלפעמים קצירה לאדם מפסיקה,
אך חולק עליו בזה שלדעתו (ר"מ) היא מפסיקה רק כשלא נחשבת קצירה (לפני שליש)
ואילו לר"ע היא מפסיקה גם כשעוצר כי מחכה שהשאר יבשיל לגמרי (אפילו אחרי שליש).

(והרי אלו סברות ממש שונות?
ראה משנת ר' אהרן שמובא בשוטנשטיין).

(עב. 2+)

ההיתר השלישי – לצורך מצווה (כלאיים, אבלים, ביטול בית המדרש)

מקור – "…וַהֲבֵאתֶם אֶת־עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל־הַכֹּהֵן" (כג, י) – הקציר שלכם, ולא קציר מצווה.

ובכ"ז לא עושים כריכות אלא רק צבתים,
כי כמה שאפשר לא טורחים בתבואה הזאת, כדי שיהיה שינוי (1. שלא יאכלו בטעות. 2. שאחרים שרואים לא יחשבו שמותר גם קצירה רגילה).

השיעור מנחות עא – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף ע

(סט: שליש תחתון – עא. במשנה)

חלק א – אם שתל אוכל, האם המעמד שלו מתאפס?

תזכורת  – אתמול (סט. 8+) רבא בר רב חנן שאל –
אם קצר חיטים כמה ימים לפני פסח, ואז שתל אותם חזרה לאדמה ולא הספיקו להשריש ועבר עליהם העומר,
האם זה נחשב כאילו שהם עוד בחוץ – והעומר מתירם,
או שהם הפכו חזרה לגידול קרקע שעוד לא השריש – והעומר לא מתיר.
ונשאר בתיקו.

בשאלות שנראה היום נראה כאילו בחרו בצד שהשתילה לא מתבטלת לקרקע ושומרת על זהותה,
ורק השאלה היא לגבי מה שהמשיך וגדל אח"כ.

א. שתל אוכל מותר, וגדל, האם ההיתר נשאר –

1. A. בעי ר"ש בן פזי – שיבולת שנקצרה והעומר התיר אותה (היה שליש), ואז שתלה שוב

האם מה שגדל אח"כ הולך לפי העיקר (המקורי) – וגם מותר,
או שהולכים לפי התוספת – וזה הופך לאיסור חדש – והכל אסור?

ניסיון לענות מרי"ח שלפי העיקר – במקרה ששתל אוכל אסור:
הרכיב ענף של ילדה (ערלה) בזקנה.
פירות חדשים – יהיו מותרים,
אבל הפירות שכבר היו – אסורים.
מה לגבי מה שהפירות גדלו אח"כ – גם התוספת אסורה, כי הולכים לפי העיקר.

דחייה –
אולי רי"ח התלבט, ולכן הלך לפי העיקר לחומרא,
השאלה היא האם גם לקולא?

(סט: 1-)

1. B. בעי רבא – שאלה דומה – עישר תבואה, ואז שתל אותה שוב, וגדלה –

והוא שואל בעצם שתי שאלות –

1. כמו מקודם –
   האם התוספת הולכת לפי העיקר ומותרת,
   או שהתוספת בפנ"ע – ואסורה,
2. והוא מוסיף ושואל –
   אם התוספת אסורה – האם היא גם אוסרת את העיקר?
   (ואז כשמפריש – צריך להפריש על הכל ולא רק על התופסת)

הערות:

1. a. בשאלה הקודמת (ר"ש בן פזי) זה ברור שאם התוספת אסורה הכל אסור משום חדש, כי א"א להפריד בין העיקר לתוספת,

אבל כאן שאפשר להפריד (אפשר להשתמש בתבואה חיצונית כדי לעשר על התוספת בלי לעשר על העיקר) – ולכן צריך לשאול האם אכן גם העיקר נאסר.

1. b. ניסיונות תשובה – ברור שהולכים לפי התוספת והכל נאסר –
2. אביי – שהרי בכל פעם שזורע זרע מעושר, בכל זאת כשגודל צריך לעשר את הכל?

דחייה – שם זה כי הזרע המקורי מתכלה,
אבל כאן שהעיקר עדיין קיים – אולי נשאר מותר.

2. מרי"ח – אם זרע בצל וגדל, צריך לעשר הכל (אפילו ששם הבצל המקורי לא מתכלה)

דחייה – הוא אמנם לא מתכלה אבל זאת דרך זריעתו, ולכן שם אכן מעשר הכל, אבל בשתל שיבולת אולי לא.

1. c. ר' חנינא בר מניומי שאל שאלה דומה (לפי הסבר אביי) –

שתל בעציץ שאינו נקוב (=כרגע לא חייב במעשר מהתורה ומותר),
ואז ניקב את העציץ,
האם הולכים לפי העיקר והכל מותר,
או שהתוספת אסורה, והאם אוסרת את העיקר.

אך אמר אביי – זה לא אותו דבר:
בעציץ אכן הולכים לפי התוספת והכל אסור – כי זה הכל זריעה אחת ארוכה,
אבל במקרה של רבא ור"ש בן פזי – שזה שני שלבים נפרדים – אז אולי הולכים לפי העיקר.

(ע. שליש)

ב. בעי ר' אבהו – מקרה ששתל איסור –
שיבולת שקצרה ומירחה והתחייבה במעשרות, ולא הפריש (=טבל), ושתלה שוב –
(זה קצת דומה לשאלה מאתמול שהזכרנו בהקדמה לשיעור)

זה שהיא עדיין אסורה זה ברור (לא הופרשה),
אבל מה אם הפריש עליה כשהיא בקרקע?

האם כששתל המעמד שלה התאפס (חזרה להיות מחוברת, ולא חייבת עדיין במעשרות) – וכבר א"א להפריש בקרקע,
או שעדיין נחשבת טבולה למעשרות – וניתן להפריש.

אמרו רבנן – לא יכול להפריש,
שהרי יש ברייתא שיאן דבר כזה תרומה במחובר לקרקע.

דחייה – הברייתא התכוונה שזר לא מתחייב אם אוכל כשזה מחובר, כי זה שלא כדרכה,
אבל להחיל שם תרומה – אולי אפשר.

[והרי אילפא אמר שאם אוכל ביצים מתוך עוף טהור – זה מטמא, אפילו שלא לא דרך אכילה?

תשובה – שם יש כאלה שאוכלים כך, אבל במחובר לקרקע לא].

(ע. שליש תחתון)

אגב שהזכרנו עציץ שאינו נקוב –

ג. שמואל – הזורע כלאיים בעציץ שאינו נקוב – אסור (מדרבנן).

אביי – מה החידוש:

1. אם שאסור מדרבנן –

דחייה – הרי יש כבר משנה (דמאי ה, י) לגבי תרומה שזה חייב רק מדרבנן (ולכן התורם מנקוב על שאינו נקוב, תרומה ויחזור ויתרום).

2. אלא – שלוקה מכת מרדות,
   כי מכת מרדות באיסורי דרבנן זה רק אם יש לו עיקר מהתורה,
   ולכן צריך להשמיע שגם כאן יש עיקר מן התורה.

(ע. במשנה למטה)

חלק ב – משנה – עוד דינים על איסור חדש וחלה

א. המינים שחייבים בחלה ואיסור חדש – חיטין, שעורין, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון.

1. A. זיהוי המינים:

כּוּסְּמִין – מִין חִיטִּים (גּוּלְבָּא)
שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן – מִין שְׂעוֹרִין (שִׁיפוֹן – דִּישְׁרָא, שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל – שֻׁבְלֵי תַּעֲלָא).

(ע: 2+)

1. B. מקור:

במצה – "לֹא־תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל־עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז, ג) – רק מה ששייך בו איסור חמץ (שיכול להחמיץ פיזית) שייך במצוות מצה,
(ואילו אורז ודוחן לא מחמיצים אלא מסריחים).

וממצה לומדים לחלה וחדש בגז"ש – לחם לחם –
במצה כתוב בפסוק הנ"ל "לֶחֶם עֹנִי"

בחלה כתוב – "וְהָיָה בַּאֲכׇלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ…" (במדבר טו, יט)

(ע: שליש תחתון)

ומחלה לומדים לקצירת החדש[1] – גז"ש מחלה ("ראשית – ראשית") –

בקצירה – "וּקְצַרְתֶּם אֶת־קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת־עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל־הַכֹּהֵן" (ויקרא כג, י)

בחלה – "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה…" (במדבר טו, כ)

באכילת חדש – "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה…" (ויקרא כג, יד).

(ע: נחזור למעלה ל11+)

1. C. הצטרפות –

במשנה – המינים השונים מצטרפים זה לזה לכזית.

בברייתא (אגב) – גם תבואה (גרעינים), קמח ובצק מצטרפים.

מצטרפים למה:
(החידושים זה מקרן אורה)

1. רב כהנא – לאיסור חדש

החידוש: אפילו שיש מלקות נפרד על כל אחד מהם למי שאוכל את שלושתם,
הם גם מצטרפים לכזית אחד.

2. רב יוסף – לחמץ בפסח

החידוש: אפילו שיש להם טעמים שונים.

3. רב פפא – לאיסור אכילת מע"ש מחוץ לירושלים.

כאן אל ברור מה החידוש.

4. רבא – לטומאת אוכלים (כביצה – לטמא אחרים, ולרוב הראשונים גם כדי לקבל טומאה).

החידוש: לכאורה בזה אין חידוש,
אלא החידוש הוא שכמו שהבצק הוא בלי פסולת, גם הגרעינים והקמח של שעורה מצטרפים ללא הקליפות והסובין שלהם (של חיטים מצטרפים כי ראויים לאכילה)

(ע: באמצע)

קשה – תנא דבי רי"ש – לומד מפסוק שגם שעורה בקליפתה מקבלת טומאה (-הקליפה מצטרפת)

תשובה – שם הקליפה לחה וראויה לאכילה.

(ע: שליש תחתון)

ב. עד מתי האיסור

המשנה (לפי גרסת השטמ"ק) – "ואסורים בחדש מלפני העומר, ומלקצור מלפני הפסח"

איסור הקצירה –

ברור לגמרא שזה קצירת העומר בפועל בלילה.

איסור חדש –

ר' יוסי בר זבדא (מחמיר) – עד הבאת העומר
כרב ושמואל בדף סח.

ר' יונה (מקל) – עד בוקר טז ניסן (=סוף זמן קצירת העומר)
כרי"ח ור"ל בדף סח.

קשה – הקצירה ודאי עד הקצירה,
ואם גם האכילה עד סוף זמן קצירה,
המשנה יכלה לכתוב אותם ביחד?

אלא ברור שהמשנה סוברת עד הבאת העומר,
(וזה לא קשה על רי"ח ור"ל, כי ראינו בדף סח: שיש להם גם תנאים כמותם).

ואילו מחלוקת האמוראים בנושא אחר – סעיף ג:[2]
המשנה סיימה ואמרה שאם השריש לפני העומר העומר מתיר –

ר' יונה (מחמיר) – צריך שישריש לפני קצירת העומר

רי"ס בר זבדא (מקל) – מספיק שישריש לפני הבאת העומר.

(ע: 1-)

ג. במשנה – אם השריש לפני העומר, העומר מתירו

מקור (שמספיקה השרשרה ולא צריך יותר) –

1. A. שלושה מקורות דומים –
   מביאים פסוק שהעומר עצמו בא משלב מתקדם,
   ומדייקים שלגבי ההיתר של התבואה – זה גם בשלב מוקדם יותר (השרשה),
   אבל דוחים – אולי הכוונה לשלב מוקדם יותר אבל לא עד כדי כך מוקדם.
   (כל ראיה מביאה שלבים יורת ויותר מוקדמים) –
2. ר' יאשיה – "וְאִם־תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל" (ב, יד)

העומר בא "אביב" – בשל לגמרי,
אבל הוא מתיר גם תבואה מוקדמת יותר – השרשה.

דחייה – אולי הכוונה לשליש גידול?

2. שמואל – "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפׇּר־לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה…" (דברים טז, ט)

העומר בא כשראוי לחרמש (שליש),
אבל הוא מתיר גם מוקדם יותר – השרשה.

דחייה – אולי הכוונה לשחת (פחות משליש, אבל יותר מהשרשה)

3. ר' יצחק – מאותו פסוק "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" –

העומר בא "קמה" – שיש לו עלים,
אבל הוא מתיר גם מוקדם יותר – השרשה.

דחייה – אולי הכוונה ל"אגם" – פחות מקמה אבל יותר מהשרשה (שאפשר לכופף את הגבעול).

1. B. רבא – וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה…" (שמות כג, טז)
   (הפסוק אמנם לגבי שתי הלחם, אבל את שתי הלחם מביאים מתבואה שכבר הותרה קודם ע"י העומר)

אֲשֶׁר תִּזְרַע – כבר מהזריעה, בַּשָּׂדֶה – שהזרע השריש בשדה.

[1] בחד שיש שני איסורים – אכילת חדש וקצירת חדש. איסור הקצירה שייך רק במה שראוי לעומר, ולכן בבית השלחין או אם קוצר ביד לא אסור מהתורה ולא כשקוצר ביד לא אסור מהתורה, וראינו מחלוקת במשנה סז: האם אסורים מדרבנן).

[2] בנוסח של הגמרא הדעות הפוכות אבל רוב המפרשים הופכים כפי שכתבתנו כדי שיתאים להבנה הקודמת במחלוקתם.

השיעור מנחות ע – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף סז

(סז. 1+ עד סז: במשנה)

(סו: 11-)

חלק א (רבא מאתמול) – לגבי תרו"מ – מירוח הקדש וגוי

מירוח הקדש – פוטר

דברים יח, יד – "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ…"

מירוח גוי – מחלוקת:

רי"ס ור"ש – פטור

ר"מ ור"י – חייב

הסבר (מהגמרא בהמשך) – כי יש עוד שני מיעוטים:
דברים יב, יז – "לֹא־תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ"
דברים יד, כב – "מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ"
ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות גוי.

(ולמה למעט הקדש ולרבות גוי, ולא להפך?
כי יותר מסתבר למעט הקדש שעוד יותר רחוק מאיתנו שהרי צריך פדיון (רש"י)).

(סז. 1+)

חלק ב – לגבי חלה – גלגול הקדש וגוי –

1. A. נקדים – לגבי חלה יש רק מיעוטים (במדבר טו, כ-כא) –
   "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם",
   ולכן כאן לא עושים מיעוט אחר מיעוט לרבות, אלא אפשר למעט – שהקדש + גוי פוטרים (לגירסת תוס').
2. B. ואכן המשניות בחלה פוטרות –

המשנה בפרק ג, ג – פוטרת בגלגול הקדש
והמשנה בפרק ג, ו – פוטרת בגלגול גוי,

(סז. 9+)

1. C. אבל לגבי גלגול גוי – רבא בכ"ז מתלבט –

לרי"ס ור"ש – שמירוח גוי פוטר ממעשרות – גם כאן אין סיבה שלא לפטור

אבל לפי ר"מ ור"י – שבמירוח גוי מחייבים (כאמור, כי מיעוט אחר מיעוט לרבות)
אולי גם בגלגול גוי מחייבים – כי נלמד גז"ש ממעשרות לחלה?
(לגבי מעשרות – "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ…" (דברים יח, יד)
לגבי חלה – "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם" (במדבר טו, כ)

ובסוף אכן כך מכריע: מי שמחייב במעשרות, מחייב בחלה.

(סז. שליש תחתון)

קושיות רב פפא ורבינא – מברייתות שעולה בהן שתרומת גוי חייבת (כר"מ ור"י), וחלה פטורה!

תשובה – באמת שתי הברייתות כרי"ס ור"ש שפטור בשניהם.
אלא שבתרומה גזרו שתבואתו חייבת – משום בעלי כיסים.

לסיכום יוצא לרבא –

ר"מ ור"י – חייב בתרומה, וממילא גם בחלה.

רי"ס ור"ש – מדאורייתא פטור בתרומה וחלה,
אבל רבנן גזרו על תרומה (ולא על חלה).

(סז. 1-)

חלק ג – הגזירה לפי רי"ס ור"ש –

כאמור: מדאורייתא פטור בתרומה וחלה,
אבל רבנן גזרו על תרומה (ולא על חלה).

למה גזרו בתרומה ולא בחלה?

בתרומה גזרו – משום בעלי כיסים
(שאנשים שיש להם הרבה תבואה יתחמקו מתרו"מ על ידי שימכרו את התבואה לגוי שיעשה מירוח, ואז יקנו בחזרה).

והרי גם כאן יכול להיפטר בדרך מותרת?
כי כדי לחייב בתרו"מ צריך מירוח + ראיית פני הבית דרך השער הראשי,
אז אם הכניס לבית במוץ (לפני המירוח), ורק בבית עשה מירוח,
או אם הכניס דרך שער אחורי (גגות וקרפיפות) – ייפטר!

(והרמאות הזאת מותרת כי לא היה את כל התנאים כדי להתחייב,
בניגוד למכירה לגוי שהיה הכל ורק עשה טריק כדי להיפטר)

תשובה – הוא מתבייש לרמות כך, כי כולם רואים,
ולכן יעדיף לרמות ע"י מכירה לגוי (שזאת רמאות אסורה), ולכן גזרו על המכירה.

בחלה לא גזרו – כי מי שרוצה להיפטר יש לו דרך מותרת,
וזה לעשות עיסות של פחות מכשיעור (5/4+ קמח, שהם 43 וחמישית ביצים),

(והרמאות הזאת מותרת כי לא היה את כל התנאים כדי להתחייב,
בניגוד למכירה לגוי שהיה הכל ורק עושה טריק כדי להיפטר)

וכאן לא מתבייש לעשות כך, כי זה בבית בצנעא.

השיעור מנחות סז – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף סו

(סו. שליש (מיום הביאכם) – סו: 1-)

הפסוקים –

ויקרא ב, יד – וְאִם־תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.

ויקרא כג, טו – וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

דברים טז, ט – שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפׇּר־לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.

חלק א – (אמצע הברייתא) – מקורות לזמני שאר הפעולות של העומר

א. בינתיים הברייתא הוכיחה שקוצרים את העומר בט"ז ניסן.

אבל עדיין צריך לברר –

1. אולי קוצר בט"ז, אבל סופר אח"כ?

ת"ל – שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפׇּר־לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה (דברים טז) – סופר מהיום שקוצר.

2. אולי קוצר וסופר בט"ז, אבל מקריב אח"כ?

ת"ל – וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה (ויקרא כג) – סופר מהיום שמביא (מקריב).

3. יום מול לילה –

מצד אחד – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כג) – קוצר ומתחיל לספור בלילה

מצד שני – מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם (שם) – ההקרבה היא ביום.

(דילוג על מה שראינו אתמול מאמצע עמוד א עד הרבע התחתון (הדחיות לראיות שזה למחרת יו"ט))

ב. גופא – אביי – מצווה למנות ימים ושבועות

(יש מחלוקת בראשונים איך בדיוק עושים את זה, מנהגנו למנות בכל יום גם ימים וגם שבועות).

למעשה –

אמימר – מנה רק ימים, כי בימינו ספירת העומר רק מדרבנן זכר למקדש.

רב אשי – כן מנה ימים ושבועות, ויש מחלוקת בראשונים אם זה כי סובר שזה דאורייתא, או רבנן אבל תקנו כעין דאורייתא.

(סו. במשנה למטה)

חלק ב – משנה – המשך תיאור עשיית העומר

אחרי הקצירה (במשנה הקודמת) –

1. שמו את השעורים בקופות והביאו למקדש.
2. הקלייה – "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ" (ויקרא ב, ד) –

ר"מ – קולים ישירות על האש,
ולכן קלו כשהגרעינים עוד בשיבולים, ורק אח"כ חבטו עם מקלות להפרדה מהשיבולים.

רבנן – קולים באבוב מחורר על האש,
ולכן אפשר בלי השיבולים, ולכן קודם חבטו להפריד מהשיבולים (וכיוון שעדיין לח, חבטו בעפים רכים, שלא יתמעכו), ואח"כ קלו.

3. ייבשו בעזרה, ואז לריחיים לטחינה גסה, ניפו ב13 נפות.
4. מה שלא השתמשו נפדה לכל אדם,
   חייב בחלה (כי בשעת הגלגול כבר היתה חולין),
   ולגבי מעשרות –

לרבנן – פטור (כי בשעת גמר המלאכה (המירוח) היתה של הקדש)
לר"ע – חייב

א. בברייתא (לגבי מח' ר"מ ורבנן, ועוד)
(על הפסוק – ויקרא ב, יד – וְאִם־תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ).

1. A. מחלוקת ר"מ ורבנן –
   "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל"

ר"מ – קולים ישירות על האש,

מקור – בָּאֵשׁ – ישירות באש

רבנן – קולים באבוב מחורר על האש,

מקור – קָלוּי –

1. a. המשמעות של "קלי" היא לא ישירות באש
2. b. "קלי" מלשון קליל, מבריק, כלומר בכלי נחושת מבריק.

1. B. המקור שקולים לפני הטחינה –

בפסוק לכאורה יש שתי אפשרויות – "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל" (ויקרא ב, ד) –

"אָבִיב קָלוּי" – משמע לפני הטחינה

ומכריעים כך, כי "בָּאֵשׁ" – הפסיק בין קלוי לבין גרש.

"קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ (גרוס, טחון)" – משמע אחרי הטחינה

1. C. כַּרְמֶל –
2. בברייתא – נוטריקון של רך ומל (נמלל ביד מרוב רכותו).

(ואגב, הברייתא מביאה עוד ארבע דרשות של נוטריקונים)

2. בברייתא של דבי רי"ש – כר מלא (שהשעורים בשלים ונפוחים כמו כרית מלאה נוצות)

(סו: שליש)

ב. לגבי האם שאר הקמח חייב במעשרות

לרבנן – פטור,

כי בשעת גמר המלאכה (מירוח) היתה של הקדש ("ראשית דגנך" (דברים יח, ד) – למעט דיגון של הקדש).

לר"ע – חייב,

1. A. רב כהנא – השאר קדוש אבל זה לא פוטר ממעשרות (לא דורש את המיעוט "מדגנך").

קושיות:

1. מתיב רב ששת – בברייתא חכמים טענו לר"ע –
   הרי גם אתה מודה שבלי קשר לעומר, אם אדם פודה מיד הגזבר תבואה של הקדש – פטור.
2. איתיביה רב כהנא בר תחליפא – בברייתא יש הסבר אחר (שנפרט עוד רגע ברי"ח)

(סו: שליש תחתון)

1. B. רי"ח – כמו הברייתא הנ"ל – השאר כלל לא קדוש, ולכן חייב במעשרות,

כי "לא ניתנו מעות (ההקדש) אלא לצורך בהן" (מעות ההקדש קנו רק את העשרון הסופי אחרי כל הניפויים (יש "ברירה").

הערות:

1. a. תוס' – אז למה השאר צריך פדיון?
   זה רק לדעת רבנן.
   2. זה לר"ע, אבל מדרבנן].
2. b. גם רבא הסביר כך (שמירוח הקדש פוטר),

ומוסיף שאמנם מירוח הקדש פוטר לפי כולם
אבל מירוח פירות של גוי וכותי – זה מחלוקת תנאים –
(לכל הדעות בברייתא עצם הקניין של גוי לא מפקיע, אלא המחלוקת האם המירוח כשזה שלו פוטר) –

ר"מ ור"י – לא פוטר,
ומפרישים מפירות של גוי על של ישראל ולהפך.

רי"ס ור"ש – פטור (וחייב מדרבנן),
ולא מפרישים משלהם על של ישראל ולהפך.

(ורבא ממשיך ועוסק בגלגול הקדש וגוי – האם פוטר מחלה, אבל את זה נראה מחר).

השיעור מנחות סו – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף סד

(סג: תחילת פרק ר' ישמעאל – סה. במשנה)

חלק א – האם מנסים לצמצם חילול שבת כשמותר לחלל?

(רוב המפרשים – מדאורייתא אין צורך לצמצמם ("הותרה", השאלה אם מדרבנן מצמצמים)

המשנה –

1. A. הכמות שממנה מנפים את העומר –
   העומר צריך להיות עשרון סולת (קמח). את העשרון הזה מנפים מהרבה יותר סולת, כשהסולת המובחרת היא דווקא הסולת העבה ולא הקמח הדק. את העומר היו מנפים ב13 נפות אחת אחרי השנייה, ורק מה שנשאר בסוף הוא הכי עבה ובו משתמשים.
   רק בנפה האחרונה זה הפוך – ולקחו את מה שעבר את הנפה.

רי"ש –
בחול – מ5 סאים,
בשבת – מ3 סאים כדי לחסוך בחילול בקצירה וכו' (אפילו שזה אומר שבנפה האחרונה צריך לנפות יותר זמן כדי שיצא עשרון, וזה פחות מהודר כי כך משתמשים גם בסולת שיוצאת לא מיד בהתחלה).

רבא – זה כי מצמצמים חילול שבת (בקצירה, טחינה וכו'),
אפילו שזה יגרום שיצטרכו לנפות יותר זמן בניפוי האחרון.

רבנן – גם בחול מנפים מ3 – זה מספיק מהודר.

1. B. כמה אנשים קוצרים את העומר – נראה בגמרא. 

א. רי"ש הוא כמו תנא נוסף שגם אומר מצמצמים –

1. רבה – כרי"ש בן רי"ח בן ברוקה –
   יד ניסן שחל בשבת –
   רי"ש בן ריחב"ב – מפשיט רק עד החזה (להוצאת האימורים), ואת השאר (לצורך אכילת הבשר) יפשיט במוצ"ש.
   חכמים – מפשיט הכל כמו ביום חול

דחייה –
מצד אחד – אולי אצלנו מצמצמים (3) ואילו שם מפשיט הכל – שלא לבזות הקודשים

מצד שני – אולי שם מצמצמים ולא מפשיט הכל, כי המשך ההפשטה לא מועיל לקרבן עצמו אלא רק בשביל הבשר הנאכל,
ואצלנו לא מצמצמים (ועושה 5) – זה מהדר את הקרבן עצמו.

2. ר' חנינא סגן הכהנים מהסיפא של משנתנו – בכמה אנשים קצרו את העומר?
   בחול – ב3 אנשים עם 3 מגלים ל3 קופות, כדי לפרסם את הדבר שקוצרים את העומר למחרת יו"ט ולא למחרת שבת בראשית.

בשבת –

ר' חנינא סגן הכהנים – מצמצמים חילול – וקוצרים באחד,

ואילו רבנן – גם בשבת ב3 – לא מצמצמים בחילול.

דחייה –
מצד אחד – אולי אצלנו מצמצמים ובמספר הקוצרים לא – כי שם יש פרסומי מילתא ב3.

מצד שני – אולי שם מצמצמים (כי זה רק לטובת צורך חיצוני – פרסומי מילתא), ואילו אצלנו לא מצמצמים כי זה לטובת המצווה עצמה שתהיה יותר בהידור.

(סד. מעל האמצע)

3. רב אשי – ר' יוסי –
   משנה (ר"ה כא:) – האם עדים מחללים שבת כשירח נראה בעליל (וסביר שבי"ד עצמם או עדים אחרים שגרים בירושלים יוכלו להעיד בלי לחלל) –

רבנן – מחללים (לא מצמצמים חילול שבת)
רי"ס – לא מחללים (מצמצמים חילול שבת)

דחייה –

מצד אחד – אולי אצלנו מצמצמים ושם לא – כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא (שלא יבואו גם כשלא נראה בעליל)

מצד שני – אולי שם מצמצמים ואצלנו לא –
כי אצלנו:
1. כבר ניתנה שבת להידחות (ממילא מחללים, אז אפשר להוסיף חילול)
2. זה צורך גבוה (קרבן).

(סד. מתחת לאמצע, איתמר)

ב. מקרים בהם חילל יותר מדי –
(בסעיף הראשון שאלנו מראש מה לעשות – האם לצמצם בחילול או לא.
בסעיף השני זה מקרים שאמור לחלל שבת ברמה X, והוא חילל יותר – האם חייב).

1. A. היה צריך לשחוט בשבת למשל חטאת ר"ח אחת, ושחט שתיים –
   רבה או רבי אמי – פטור על הראשונה, חייב על השנייה

מה החידוש – שאפילו אם:

1. a. אם אחרי שחיטת השנייה, נשפך דם הראשונה, והשתמשו בשנייה. כי בשעת השחיטה של השנייה עוד לא נשפך הדם.
2. b. אם לפני שחיטת השנייה נמצאה הראשונה כחושה, כי בדיעבד היא כשרה.

קשה – והרי רבה אמר שאם שחט את הראשונה הכחושה, שוחט לכתחילה את השנייה השמנה כי זה יותר מהודר!

תשובות – משנים את האמירה הראשונה:

1. תמחוק משם את החידוש של כחושה.
2. תמחוק משם את רבה, אלא זה רק ר' אמי.

(סד. שליש תחתון)

1. B. שואל רבינא – עכשיו שראינו שלפי רבה שאם הראשונה כחושה שוחט עוד אחת,
   מה אם שחטו את השנייה שלא כדין, ורק אח"כ גילו שהראשונה כחושה (למשל כחושה בבני מעיים, שלא ניתן לראות את זה עד שפתחו אותה)?

האם הולכים לפי מעשיו – ובפועל הרי באמת הראשונה כחושה ומותר היה לשחוט את השנייה,
או לפי מחשבתו – והוא מבחינתו עשה איסור

עונה רב אשי –  זה כמו במקרה הבא:
נפל תינוק לים בשבת,
ואדם שם רשת והעלה דגים + התינוק –

רבא – חייב, כי התכוון לדגים, והולכים לפי מחשבתו.

רבה – פטור,

גירסא שנייה – כי הולכים לפי מעשיו, וגם במקרה של השחיטה פטור.

גירסא ראשונה – גם לרבה הולכים לפי מחשבתו, אלא ששם פטור כי מן הסתם שמע על התינוק וכיוון גם לזה,
אבל אצלנו רק התכוון לאיסור וחייב.

(סד. 6-)

1. C. רבה – חולה שאמודוהו שצריך גרוגרת אחת,
   ורצו 10 אנשים והביאו 10 גרוגרות, אפילו בזה אחר זה – כולם פטורים, כי לא ידעו.

[והרי מקודם רבה הלך לפי מעשיו (כדי לפטור את הדייג)?
תשובה – בה הולך תמיד לקולא – בין לפי הכוונה ובין לפי המעשה].

(סד. 3-)

1. D. בעי רבא – חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות,
   האם עדיף שתי גרוגרות שכל אחת על עוקץ נפרד (-2 קטיפות) – יותר מעשים, פחות בתוצאה
   או שלוש גרוגרות שכולם על עוקץ אחד – פחות מעשים, יותר תוצאה – וכך מכריעה הגמרא.

(סד: במשנה)

חלק ב – משנה – מצווה להביא את העומר ממקום קרוב לירושלים

ורק אם אין שעורים שבשלו – יביאו מרחוק.
ומעשה שהביאו את העומר מגגות צריפין ואת שתי הלחם מבקעת בית סוכר.

א. למה צריך מקרוב –

1. ויקרא ב, יד – "וְאִם־תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ" – רך ומל, ושלא יתקשה מהזמן שלוקח להביא אותו.

(סברא זו שייכת רק בעומר ולא בשתי הלחם)

2. שאין מעבירין על המצווה

(סברא זו שייכת גם בשתי הלחם, וכפשט המשנה שגם אותן מביאים מקרוב).

ב. פירוט המעשה שבו הביאו מגגות צריפין

ת"ר – היתה מלחמת אחים בין הורקנוס מבחוץ (שנעזר ברומאים) ואריסטובלוס מבפנים (שניהם מבית חשמונאי)
והיו אלו שבחוץ מעלים כבשים לאלו שבפנים,
עד שיעץ להם זקן אחד להפסיק וכך ינצחו, והעלו במקום כבשים חזיר,
ונזדעזעה הארץ, וגזרו שלא ללמוד חכמה יוונית,
ולענייננו – זה הזמן שבו הביאו מרחוק כי כל התבואה באזור ירושלים  נחרבה.

ומרחיבה הגמרא – תחילה לא ידעו מאיפה ישיגו שעורים וחיטים לעומר/שתי הלחם,
ולגבי שניהם בא אילם ועשה רמיזות: לעומר – הצביע על גג וצריף, לשתי הלחם על עין ועל סוכר (החור במשקוף הדלת),
והסביר להם "מרדכי" שהכוונה לגגות צריפין ולעין סוכר.

הרחבה לגבי מרדכי –
(רש"י – זה מרדכי מהמגילה, תוס' – זה מרדכי יותר מאוחר)

1. עוד מקרה שידע להבין למה התכוונו:
   שלוש נשים הביאו קינים,
   וכל אחת הסבירה אחרת למה זה – לזיבתי, לימתי, לעונתי.

החכמים חשבו שכולן התכוונו לזיבה (חטאת ועולה),
זיבתי – כפשוטו, ימתי – שהיתה שופעת כמו ים, עונתי – שזה העונה שלה להביא קרבן זיבה (היום ה8).

אך מרדכי הסביר – התכוונו לעולות בתור תודה שניצלו –
זיבתי – שנרפאה מזיוותה, ימתי – שניצלה מהים, עונתי – שנרפאה ממחלת עיניים.

ובדקו עם הנשים והתברר שהוא צדק.

(סה. 1+)

2. משנה בשקלים – לגבי אותו מרדכי –
3. a. כינו אותו "פתחיה" – כי היה פותח דברים ודורשן
4. b. ואמרו שהיה יודע 70 לשון – וגם בזה הכוונה שידע לבלול את הלשונות ולהבין את משמעותן (שהרי כל הסנהדרין ידעו 70 לשון)
5. c. ולכן גם נקרא "בלשן" – "הַבָּאִים עִם־זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה עֲזַרְיָה רַעַמְיָה נַחֲמָנִי מׇרְדֳּכַי בִּלְשָׁן" (נחמיה ז)

השיעור מנחות סד – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף נט

(נט. במשנה –

חלק א – משנה – שמן ולבונה במנחות השונות:

רוב המנחות – שמן ולבונה

מנחות הנדבה – 1. מנחת סולת. 2. מחבת. 3. מרחשת. 4-5. תנור (חלות או רקיקין).

מנחת כהן משיח (מנחת חביתין)

מנחת העומר

מנחה רגילה של אנשים מיוחדים – כהנים (עולה כליל), גויים (כרי"ס הגלילי שמביאים מנחות), נשים.

מנחת נסכים – שמן ללא לבונה

לחם הפנים – לבונה ללא שמן

שתי הלחם, מנחת חוטא וקנאות – לא שמן ולא לבונה

א. רב פפא – יש 10 סוגים במנחות שבאות שמן ולבונה,

וזה לאפוקי מר"ש שאומר שבמאפה תנור יש 3 אפשרויות – חלות, רקיקין, חלות ורקיקין חצי חצי.

ב. ת"ר – מקור

1. A. חלק א – מנחת נסכים ולחם הפנים –

מפורש בתורה:
במנחת נסכים יש שמן,
ובלחם הפנים יש לבונה,
מניין שאין את השני?

למה שנאמר שיש –

גמרא – נעשה קל וחומר מאחד לשני,

אבל תוס' – גם ללא הקל וחומר (שהוא קצת מוקשה) – יש בניין אב מאחד לשני.

המקור – כתוב לגבי מנחת העומר – "וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה" (ויקרא ב, טו), ומדייקים:

"עָלֶיהָ שֶׁמֶן" – ולא על לחם הפנים, ששם יש רק לבונה, ולא שמן
"עָלֶיהָ לְבֹנָה" – ולא על מנחת נסכים, ששם יש רק שמן, ולא לבונה

(נט. שליש תחתון)

ושואלים על שניהם – למה לא מיעטו את מנחת כהן (ולרש"י – גם נשים וגויים)?

ועונים על שניהם – במנחת כהן יש לימוד שיש לו שמן ולבונה:

1. כי מנחת כהן דומה למנחת העומר, ולכן סביר שהיא כמותה (שמן + לבונה).

דחייה – גם לחם הפנים/מנחת נסכים דומים למנחת העומר בדברים אחרים (נפרט בטבלה בהמשך).

2. כתוב בתחילת מנחות הנדבה (סולת, שבה יש שמן ולבונה) – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה לַה'…" (ויקרא ב, א) – מכאן שבכל מנחת יחיד יש גם שמן ולבונה.

(5- נט.)

1. B. חלק ב – "וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא" –

מִנְחָה – לרבות המנחה ביום ה8 למילואים שצריך לבונה (השמן כבר מפורש בתורה)
הִיא– למעט את שתי הלחם משניהם.

שאלות –

לגבי המילואים – אולי זה בא למעט?

תשובה – ברירת המחדל היא שלא צריך, כי לא לומדים שעה מדורות,
ולכן הפסוק בא לרבות שכן צריך.

לגבי שתי הלחם – שואלים כמו מקודם – למה לא למעט מנחת כוהנים?

ועונים כמו מקודם:

1. כי מנחת כהן דומה למנחת העומר, ולכן סביר שהיא כמותה (שמן + לבונה).

דחייה – העומר גם דומה לשתי הלחם בדברים אחרים (ורבים יותר!)

2. כתוב בתחילת מנחות הנדבה (סולת, שבה יש שמן ולבונה) – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה לַה'…" (ויקרא ב, א) – מכאן שבכל מנחת יחיד יש גם שמן ולבונה.

פירוט הדמיון
(אנחנו בודקים מה דומה לעומר – מנחת כהן או עמודה אחרת,
תכלת – דומה, ורוד – שונה, ירוק – דומה אבל לא עוזר כי זה גם דומה למנחת כהן)

השיעור מנחות סג – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף נט

(נט. במשנה –

חלק א – משנה – שמן ולבונה במנחות השונות:

רוב המנחות – שמן ולבונה

מנחות הנדבה – 1. מנחת סולת. 2. מחבת. 3. מרחשת. 4-5. תנור (חלות או רקיקין).

מנחת כהן משיח (מנחת חביתין)

מנחת העומר

מנחה רגילה של אנשים מיוחדים – כהנים (עולה כליל), גויים (כרי"ס הגלילי שמביאים מנחות), נשים.

מנחת נסכים – שמן ללא לבונה

לחם הפנים – לבונה ללא שמן

שתי הלחם, מנחת חוטא וקנאות – לא שמן ולא לבונה

א. רב פפא – יש 10 סוגים במנחות שבאות שמן ולבונה,

וזה לאפוקי מר"ש שאומר שבמאפה תנור יש 3 אפשרויות – חלות, רקיקין, חלות ורקיקין חצי חצי.

ב. ת"ר – מקור

1. A. חלק א – מנחת נסכים ולחם הפנים –

מפורש בתורה:
במנחת נסכים יש שמן,
ובלחם הפנים יש לבונה,
מניין שאין את השני?

למה שנאמר שיש –

גמרא – נעשה קל וחומר מאחד לשני,

אבל תוס' – גם ללא הקל וחומר (שהוא קצת מוקשה) – יש בניין אב מאחד לשני.

המקור – כתוב לגבי מנחת העומר – "וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה" (ויקרא ב, טו), ומדייקים:

"עָלֶיהָ שֶׁמֶן" – ולא על לחם הפנים, ששם יש רק לבונה, ולא שמן
"עָלֶיהָ לְבֹנָה" – ולא על מנחת נסכים, ששם יש רק שמן, ולא לבונה

(נט. שליש תחתון)

ושואלים על שניהם – למה לא מיעטו את מנחת כהן (ולרש"י – גם נשים וגויים)?

ועונים על שניהם – במנחת כהן יש לימוד שיש לו שמן ולבונה:

1. כי מנחת כהן דומה למנחת העומר, ולכן סביר שהיא כמותה (שמן + לבונה).

דחייה – גם לחם הפנים/מנחת נסכים דומים למנחת העומר בדברים אחרים (נפרט בטבלה בהמשך).

2. כתוב בתחילת מנחות הנדבה (סולת, שבה יש שמן ולבונה) – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה לַה'…" (ויקרא ב, א) – מכאן שבכל מנחת יחיד יש גם שמן ולבונה.

(5- נט.)

1. B. חלק ב – "וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא" –

מִנְחָה – לרבות המנחה ביום ה8 למילואים שצריך לבונה (השמן כבר מפורש בתורה)
הִיא– למעט את שתי הלחם משניהם.

שאלות –

לגבי המילואים – אולי זה בא למעט?

תשובה – ברירת המחדל היא שלא צריך, כי לא לומדים שעה מדורות,
ולכן הפסוק בא לרבות שכן צריך.

לגבי שתי הלחם – שואלים כמו מקודם – למה לא למעט מנחת כוהנים?

ועונים כמו מקודם:

1. כי מנחת כהן דומה למנחת העומר, ולכן סביר שהיא כמותה (שמן + לבונה).

דחייה – העומר גם דומה לשתי הלחם בדברים אחרים (ורבים יותר!)

2. כתוב בתחילת מנחות הנדבה (סולת, שבה יש שמן ולבונה) – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה לַה'…" (ויקרא ב, א) – מכאן שבכל מנחת יחיד יש גם שמן ולבונה.

פירוט הדמיון
(אנחנו בודקים מה דומה לעומר – מנחת כהן או עמודה אחרת,
תכלת – דומה, ורוד – שונה, ירוק – דומה אבל לא עוזר כי זה גם דומה למנחת כהן)