הבלוג של דוד בן-גוריון

"נהניתי מכתיבתך, אם כי לא הסכמתי לכמה מדבריך": אחרי מות עמוס עוז

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Sun, 30 Dec 2018 09:35:00 +0000

כמה פעמים בחיי הצטלבה דרכי עם דרכו של עמוס עוז, שנפטר לפני יומיים. בפעם הראשונה, היה הוא נער בן 15 ואני הייתי בימי הראשונים בשדה בוקר. הוא כתב לי מכתב ארוך ונוקב, ואני השבתי לו מכתב. בהיותו אדם צעיר, בן 22, הגיע עמוס עוז, עם כמה מחבריו בני איחוד הקבוצות והקיבוצים, למפגש בלשכתי. שם שאלתיו כמה שאלות אודותיו:

ברשומה זו ארצה לחזור לחלופת המכתבים הראשונה. כתיבתו של עוז הייתה חריפה ונוקבת כבר בגיל צעיר והיא הותירה בי רושם. כאן אביא כמה קטעים ממכתבו וכן את המכתב בשלמותו לטובת הקוראים שאינם סומכים על שיקול דעתי כעורך:

(לקריאת מכתבו המלא, הכנסו לקישורים הבאים: עמוד 1, עמוד 2, עמוד 3)

לא השיבותי על כל שאלותיו של עוז הצעיר, אך כתבתי לו מכתב בחזרה:

אני משוכנע שעוז ואני היינו חלוקים בדעותינו בנוגע לעניינים שונים, אך בדבר אחד אני בטוח: הוא קרא את מכתבי ואכן פעל כדי להרבות אור ולעשות עשיה חיובית. ולוואי ויעשו זאת כל קוראי.

תעזו, תתמידו, תצליחו!

"אני תפילה שהשלום והרצון הטוב... יושגו בקרוב": ברכה לרגל חג המולד

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Sun, 23 Dec 2018 09:25:00 +0000

בסוף חודש דצמבר בשנת 1948 המלחמה אמנם התקרבה לקצה אך קרבות התחוללו בנגב. סיום המלחמה הקרב איפשר לנו לעסוק סוף סוף בעניינים אזרחיים ועיקר מרצנו הציוילי בתקופה זו הופנה להכנה לבחירות הראשונות לכנסת, שעתידות היו להיערך בינואר 1949.
כידוע לכם, במגילת העצמאות כתבנו שמדינה ישראל היא מדינת העם היהודי, אך גם פנינו לתושבי הארץ הערבים:
"אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".
במגילה הבטחנו גם לשמור על חופש הדת והתרבות במדינה. עם בוא חג המולד הראשון, שיגרתי ברכה לכל תושבי הארץ הנוצרים, בלשון זו (כפי שהתפרסמה בעיתון "המשקיף"):

אמנם לא נטיתי חיבה רבה לנצרות בכלל. במקום אחר כתבתי כי "האהבה הגדולה המופלגת שנצטוותה עליה הנצרות לא חייבה אותה למעשים ומשום כך נעשתה פלסתר" (חזון ודרך א', עמ' 263). אולם, משהייתי ראש ממשלת ישראל האחריות הממלכתית שלי הייתה נתונה לכל תושבי הארץ.
בברכת חג שמח לעדות הנוצריות,
תעזו, תתמידו, תצליחו!

100 שנה לתום מלחמת העולם הראשונה: "נכנסתי שוב, לאחר גלות של שלוש שנים ושמונה חדשים, לתל אביב (יפו) אשר ממנה גורשתי 'לתמיד'"

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Sun, 11 Nov 2018 10:44:00 +0000

היום מלאו 100 שנים לסיומה של מלחמת העולם הראשונה.
כשפרצה המלחמה הגדולה ישבתי בקושטא (איסטנבול) בהיותי סטודנט למשפטים. עם פרוץ המלחמה גורשתי, יחד עם חברי הטוב יצחק בן-צבי – בתחילה לאלכסנדריה, ומשם לאמריקה. באמריקה הוספתי לפעול למען המטרות הציוניות וגם נישאתי לפולה. אחרי הצהרת בלפור, יזמנו והקמנו הגדוד העברי במסגרת הצבא הבריטי. התגייסתי לצבא הבריטי והגדוד הוצב במצרים לאימונים. הנה תמונתי המפורסמת במדי הצבא הבריטי:

בזמן שירותי הצבאי נולדה לי בתי הבכורה, גאולה. ב-6.11.1918 זכיתי לשוב סוף סוף לארץ ישראל, וכתבתי על כך לפולה ולגאולה (המכתב, יש לציין, נכתב ביידיש ותורגם לימים על ידי יהודה ארז):

הדבר הראשון שעשיתי עם הגיעי לארץ ישראל אחרי תקופה ארוכה כל כך, היה, כמובן, הצטרפות לישיבת מפלגה בתל אביב:

ב-11.11.1918 נסתיימה, כידוע, המלחמה הגדולה. ביומני ציינתי הדבר בקצרה (ה"אליס" הן Allies, מה שכונה לימים "מדינות ההסכמה"):

המלחמה שינתה גורלם של רבים – פרטים ועמים. סיום המלחמה בישר על עידן חדש, עבורי באופן פרטי וגם עבור תנועתנו. חשוב שנזכור, שגורלנו תלוי בתולדות העמים, אך גם במעשינו אנו.

תעזו, תתמידו, תצליחו!

קצת על הקשר עם הציבור: "אני מבקש מהחבר שצעק, יעלה כאן ויגיד מה יש לו"

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Thu, 18 Oct 2018 09:57:00 +0000

העם עניין אותי. העם לא שיעמם אותי.

פוליטיקאי, נבחר ציבור, טוב לו שיכיר את בוחריו. הבוחרים, קרי הציבור הרחב, אינו זוכה הרבה שישמע קולו במסדרונות הכנסת או בישיבות הממשלה. זכיתי בשנותי הרבות כראש הממשלה לעמוד בקשר עם הציבור, בין אם במכתבים, בביקורים או בעצרות פוליטיות. השתדלתי להגיב באופן אישי על מכתבים שקיבלתי.

שנת 1959 הייתה שנה סוערת מאד. בקיץ החלו מהומות בחיפה שהתפשטו למקומות נוספים בארץ. ב-3.11.1959 נערכו הבחירות לכנסת הרביעית, כשברקע לא נשכחו מאורעות ואדי סאליב ודו"ח ועדת החקירה בראשות השופט עציוני שנועדה לחקור את האירועים והנסיבות שהובילו אליהם. בבחירות נחלה מפא"י בראשותי הצלחה כבירה, כאשר קיבלנו 47 מנדטים והרכבנו ממשלה יציבה.

כשבוע לאחר הבחירות ערכנו עצרת עם בחיפה, בוואדי סאליב. בעצרת נשאתי דברים ובהם סיפרתי, בין היתר על שנותיי הראשונות בארץ ישראל. כמו כן דיברתי על קליטת העלייה הגדולה בשנות החמישים, שהייתה רצופה בקשיים ומשברים וידענו שהייתה רחוקה מלהיות אידאלית. במהלך דברי התפרץ אזרח מהקהל והחל לצעוק. ניסו למנוע ממנו מלקרוא ולגשת אלי, אך אני ביקשתי שיפסיקו ויתנו לאיש לדבר, כפי שדיווח "על המשמר" (לא מגדולי אוהביי):

שמעתי דבריו וביקשתי שלא יוסיף להפריע ושאטפל בפנייתו אחרי האסיפה, אליה הגיעו אלפים לשמוע דברי. הוא הוסיף והתפרץ שוב. אך לאחר מכן נרגע. הנה הדברים כפי שהם מופיעים בתמליל הנאום שהופק באותו ערב:

השתדלתי לא לשכוח דבריו גם בסוף הנאום, לאחר דקות ארוכות, והנה שוב מתוך התמליל:

העיתונים שמחו לדווח אל המפגש הבלתי מתוכנן עם שלום כהן, וכל אחד מהם הדגיש את החשוב לו (הצפה, קול העם, על המשמר, חרות, מעריב) . לי, על כל פנים, היה חשוב לשמוע את האיש וכמו שאמרתי פעם השתדלתי לא לחשוב על עצמי כמי שיורד אל העם אלא כמי שפונה לעם ולעתים עולה אל העם.

לא הייתי מנהיג מושלם ולא הייתי חף מטעויות. אבל העם עניין אותי. העם לא שיעמם אותי. עד יומי האחרון. ולוואי ומנהיגי ישראל ינהגו כך תמיד ויחזקו את המורשת הדמוקרטית והממלכתית שרציתי להקנות לעם.

תעזו, תתמידו, תצליחו!

ביום זה נשלחות ברכות כל האנושיות לחגה הגדול של צרפת: לרגל יום הבסטיליה וגמר גביע העולם

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Sun, 15 Jul 2018 09:23:00 +0000

בשנת 1957 החל לראות אור עיתון בשם ל'אינפורמסיון ד'יזראל, שהפיץ ברחבי מדינות דוברות צרפתית ידיעות ודעות הקשורות למדינת ישראל. בשנת 1961 ביקשתי לפרסם בעיתון זה ברכתי לרגל יום הבסטיליה. הדגשתי בינלאומיותו של היום והערכים האנושיים שבמרכזו, ערכים המשותפים לצרפת ולמדינת ישראל - החירות והצדק.

אלו היו דברי אז, ואני שולח אותם גם היום, לרגל יום הבסטיליה וגם לעידוד נבחרת הכדורגל הצרפתית שתתמודד הערב בגמר הגביע העולמי:

"דבר טוב אתם עושים בהוציאכם גליון מיוחד לחגיגת 14 ביולי של העם הצרפתי. זה לא היה מאורע צרפתי - אלא בינלאומי גדול. המהפכה הצרפתית הגדולה הניחה היסוד לחירות האדם באירופה המערבית והשפעתה ניכרת העד היום הזה. העם הצרפתי עמד מאז בראש התרבות האירופאית - וז"א האנושית.
בימינו אלה - השכילה צרפת לקרוא דרור לאחוזותיה ביבשת אפריקה, וארצות-אפריקה הצרפתית נהפכו לאומות בנות-חורין, ואין פלא שהן שומרות המורשת-התרבותית הצרפתית ולשון צרפת היא לשון החינוך והממשלה בארצות חדשות אלה.
ביום זה נשלחות ברכות כל האנושיות לחגה הגדול - חג לאומי ובינלאומי כאחד - של צרפת, שתוסיף גם להבא, תחת הנהגתו הנועזת והמרחיקה ראות של גנרל דה-גול, לשמש אחד ממרכזי התרבות וחירות האדם.
כל איש בישראל גאה ביום זה על הידידות המתגברת בין ישראל ובין צרפת, ידידות המושרשת בערכי החרות והצדק והיעודים האנושיים המשותפים לשני עמנו.
13.7.1961
לעתון ל"אינפורמסיון"."
וכאן מן הארכיון (לחצו להגדלה):

בברכת תעזו, תתמידו, תצליחו!

הנה אני ודה-גול בתמונה מ-1960 (פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)

"בניגוד למשטר עריצות והפיכת אנשים לרובוטים": דברים לרגל יום העצמאות של ארצות הברית

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Wed, 04 Jul 2018 11:58:00 +0000

בשנת 1956 שלחתי מכתב ברכה לשגריר ארצות הברית בישראל, מר אדוארד לוסון, לרגל יום העצמאות של ארצו. אפשר לציין שזו הייתה תקופה שבה, לפחות לפי חלק מחוקרי ההיסטוריה הישראלית, התחילה מדינת ישראל לגבש את הנטייה להעדפת ארצות הברית והגוש המערבי במסגרת המאבק הבין-גושי, המלחמה הקרה.
במכתבי הדגשתי, על כל פנים, המאבק של אמריקה למען חופש, החל מהקמתה - אז נאבקה באימפריה הבריטית, דרך מלחמת האזרחים, בה הוביל לינקולן את הקרב לביטול העבדות ועד לאותם ימים, בהם נאבקה ארצות הברית נגד "משטר עריצות והפיכת אנשים לרובוטים", כמו במלחמת קוריאה למשל.

והנה לפניכם מכתבי:

שגרירי היקר,

לחץ עבודה מונע ממני התענוג להיות אתך היום בחג העצמאות של ארצך. חג זה בעיני הוא חג של כל אדם שוחר חופש ועוז רוח חלוצי. ההיסטוריה של העם האמריקני היא פרשה נהדרה של גבורת המוני אדם מארצות שונות בכיבוש השממה והפרחתה, בבנין הדימוקרטיה הגדולה והעצומה ביותר בתולדות המין האנושי ומאבק טרגי והירואי לביטול העבדות שנעשה מתוך מלחמת אזרחים שלא היתה כמוה בהיסטוריה האנושית.

שוב הוטל על ארצך הגדולה לעמוד בימינו אלה בראש המערכה העולמית לחירות ולכבוד האדם - בניגוד למשטר עריצות והפיכת אנשים לרובוטים.

קבל ברכתי הנאמנה שיצליח עמך הגדול במערכה זו ויבורך בחכמה, בכוח וברצון טוב כאלה שגילה במערכה הטרגית וההירואית לביטול העבדות בארצך תחת הנהגתו המופתית של גדול מדינאי העולם במאה התשע עשרה - אברהם לינקולן.

קבל נא גם ברכת הגברת בן גוריון לך ולגב' לאוסון.

בהוקרה.

תעזו, תתמידו, תצילחו!

נ.ב.
מעניין איך היה מתקבל מכתבי זה נוכח פגישת הפסגה של נשיא ארצות הברית עם מנהיג קוריאה הצפונית.

"מוטב יהיה להחליף אחרי תקופה מסוימת ראש המשטרה...": על מינוי מפכ"ל המשטרה

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Thu, 24 May 2018 10:07:00 +0000

העיתונות בימים אלה מלאה בשאלות בדבר התערבות ראש הממשלה בהארכת כהונתו של מפכ"ל המשטרה. אלו המצויים בעיתונות ראו ודאי שהיועמ"ש אסר על ראש הממשלה להתערב בנושא. כשהקמנו המדינה, הייתה המשטרה גוף חשוב מאין כמוהו, אך הקמתו לא הייתה קלה. בעוד צה"ל זכה באהדת הציבור כבר עם הקמתו, הרי שהמשטרה זכתה ליחס חשדני, כפי שכתבתי למפכ"ל המשטרה הראשון עם פרישתו מהתפקיד, בשנת 1958:

יחזקאל סהר (סחרוב), מונה למפקד המשטרה כבר בחודש מרץ 1948, עוד לפני שקמה המדינה. אחרי הקמת המדינה נצטווה לסדר את המשטרה ומשמר הגבול למלא את תפקידיהם (מתוך מכתב, 6.2.1949):

במהלך כהונתו של סהר, קרה שגם שמי שורבב כבעל אינטרס במינויים במשטרה, על רקע פרשה שנקשרה בשמו של בני, עמוס, ובקבוצה של אינטלקטואלים שהתאגדו תחת השם "שורת המתנדבים". בשנת 1957 נשמעו כבר קולות רבים שמתחו ביקורת על תפקוד צמרת המשטרה, על כך שהמשטרה אינה מתחדשת ועל פוליטיזציה של קציני המטה. אני קיבלתי את המפכ"ל סהר לשיחה וביקשתי ממנו לא להישבר תחת הלחץ (מן היומן):

לבסוף, סהר הגיש את התפטרותו בקיץ של שנת 1958. אני כתבתי לו מכתב ארוך וממנו אביא בפניכם קטעים:

אינני יודע אם נכון שראש הממשלה יעסוק באופן ישיר במינויים במשטרה. אני על כל פנים נהגתי כך מתוך תפיסה ממלכתית, אך בהחלט יתכן שטעיתי בעשותי כך. אך גם אם טעיתי, אבקש מכם להניח שמניעיי היו נקיים:

"לעולם לא תוכל לדעת אם לא תטעה. כי אם אתה יודע שאתה טועה, לא תעשה את הטעות. אתה עושה משהו כי אתה חושב שהוא נכון" (מתוך הסרט בן-גוריון: אפילוג).

תעזו, תתמידו, תצליחו!

"...וכך ראיתי כיצד אדמה נחרבת מחוסר עצים ומחוסר עיבוד": על הביטוי אבק אדם

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Mon, 07 May 2018 11:57:00 +0000

ב-14 בדצמבר 1953 עברנו, פולה ואני, לשדה-בוקר בנגב. אני עייפתי מתפקידי הנהגה ורציתי לשוב להיות פועל. הנה יומני מיום 18.12.53:

18.12.53

חרשתי הבוקר יחד עם זאב החלקה שזיבלנו אותה. חרשנו בפרד אחד – שאר הפרדים היו עסוקים במקום אחר, פעם אני נהגתי במחרשה וזאב נהג בפרד, ופעם שניה – התחלפנו. הבוקר היה קר, והרוח נשאה אבק, וכך ראיתי כיצד אדמה נחרבת מחוסר עצים ומחוסר עיבוד.

ננצח את הטבע!

65 שנים אחר כך ראיתי שהאבק שב לכותרות. גם אם לא ראיתם את הסדרה החשובה, "סלאח, פה זה ארץ ישראל", של הבמאי דוד דרעי, בוודאי לקחתם חלק בדיון שהיא עוררה. בטור דעה של אבי שילון ב"הארץ", הוא הזכיר שאני קראתי לעולים מארצות האסלאם בכינוי "אבק אדם". שילון גם מאשים אותי בביטוי לא תקין פוליטית (לשמחתי, כשעמדתי בהנהגת העם עוד לא הייתה תקינות פוליטית).

שילון וכל מי שמזכירים את ההתבטאות הזו, לא טועים לגמרי, אבל הם גם חוטאים לאמת. ראשית, כמו רעיונות רבים אחרים, לא המצאתי דבר חדש אלא שאלתי מהקיים. האמת היא שהביטוי "אבק אדם" היה שגור על פי עוד לפני שהגיעו גלים גדולים של עולים מארצות האסלאם. למעשה, לא הייתי היחיד שהשתמש בביטוי אבק אדם. כך עשו גם חיים ויצמן בנאום מ-1937 וברל כצנלסון בנאום בקונגרס (הופיע ב"ספר המעפילים", עמ' 207).

שנית, איני חוזר בי מהכוונה שעמדה מאחורי הביטוי, גם אם היא נשמעת פוגעת ומעליבה היום. יתכן שהיום הייתי בוחר בביטוי אחר, אבל הכוונה שלי ברורה, ואין היא נובעת מקיפוח כלפי עולי ארצות האסלאם. למעשה, ברוב השימושים בביטוי התכוונתי לעולים מאירופה.

הנה דוגמה מ-5.3.1941, מישיבת מפא"י:

ועוד אחת מאספת חברי מפא"י באוגוסט 1943:

הכוונה בכינוי "אבק אדם" חוזרת בדיוק לאותו אבק שראיתי בשדות שדה בוקר עם הגיעי. כמו האבק, שהוא תוצאה של אדמה נחרבת מחוסר עיבוד, כן האדם המנותק מהמצע הלאומי שלו. היטב ידעתי שמרבית העולים שהגיעו לכאן היו פליטים ולא הגיעו מרקע ציוני נלהב. הם נעו ונדו, כאותה אדמה חרבה. מפעלנו הציוני, ובמיוחד כמדינה, היה ועודנו "לנטוע עצים ולעבד", קרי ליצור תרבות לאומית מקורית וחיונית.

תעזו, תתמידו, תצליחו!

נ.ב.

ומה דעתכם על הבחירה של טיפקס בשם "מעלה אבק"?

"את ארבע המילים האחרונות שאמרת לי לא תאמר במרכז": לרגל יום העצמאות המתקרב

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Mon, 16 Apr 2018 09:21:00 +0000

ב-12.5.1948 כינסנו מנהלת העם כדי להחליט אם לקבל ההצעה האמריקאית להקמת משטר נאמנות או לדחותה. משמעות דחיית ההצעה הייתה כי נכריז מיד על מדינה. באותו יום כינסנו מרכז מפא"י כדי להחליט בנושא. משה שרת, שעמד בראש המחלקה המדינית, עשה ימים ארוכים באמריקה. משה הציג עמדה תקיפה שלא נהיה מוכנים לדחות הקמת המדינה, אך במהלך התקופה שקדמה להכרזת העצמאות, התגבר הלחץ האמריקאי. באותו יום, לפני כינוס מרכז המפלגה, משה הגיע לביתי כדי למסור לי הדברים ששמע באמריקה. הנה תמצית הדברים שהיו בינינו, כפי שסיפרתי שנים מאוחר יותר:

״משה נכנס לחדרי ומסר לי דוח מפורט על שיחתו עם מרשל. הוא סיפר על אזהרותיו כי ישמידו אותנו ועל הצעתו שנדחה את הכרזת המדינה. בסוף השיחה הוסיף ארבע מילים: 'אני חושב שהוא צודק'. קמתי ממקומי ונעלתי את דלת החדר. אחר כך אמרתי לו: 'משה! עוד מעט עליך ללכת לישיבת מרכז המפלגה, שצריך להחליט על הקמת המדינה. אני מבקש ממך למסור דוח מלא ומדויק על השיחה שלך עם מרשל, בדיוק כפי שמסרת לי. אבל אתה אינך יוצא מכאן עד שאינך מבטיח לי דבר אחד: את ארבע המילים האחרונות שאמרת לי לא תאמר במרכז!' משה הסכים״ (מתוך הביוגרפיה "בן-גוריון", מיכאל בר-זוהר, עמ' 732).

משה אכן עמד במילתו והנה דיווח מעיתון "הבקר" של ה-13.5.1948 על אותה ישיבה:

אחרי כינוס מרכז המפלגה, התכנסה מנהלת העם, הגוף שהפך עם הקמת המדינה לממשלה הזמנית, לישיבה המפורסמת בה הוחלט על דחיית ההצעה האמריקאית ועל הכרזת עצמאות ב-14.5.1948. הדיונים נשמכו שעות ארוכות ועסקו בנושאים נוספים שהיה עלינו להחליט בהם, גם אם הם נדמו כזוטות לעומת ההחלטה על הקמת המדינה. כך, למשל, החלטנו שלא לציין את גבולות המדינה בהכרזת העצמאות. כמו –כן החלטנו ששמה של המדינה החדשה יהיה "ישראל". זה היה הנושא האחרון בו דנו והשורות החותמות את הישיבה הן המחלוקת שנתגלעה אודות השם הראוי למדינה בתרגומו לערבית. הנה העמוד האחרון של הפרוטוקול (לקריאה בפרוטוקול כולו לחצו כאן):

שמה של המדינה בערבית נקבע לבסוף להיות ישראל: إسرائيل. בתקופה מכרעת זו קיבלנו הרבה החלטות שהיו בעלות משמעות לשנים ארוכות ועדיין רלוונטיות בישראל. מה הייתה אתם מחליטים?

בברכת יום עצמאות שמח – תעזו, תתמידו, תצליחו!

"ואין לי ספק שיש לעקור מעשי השחיתות"

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Sun, 25 Feb 2018 11:01:00 +0000

בשנת 1951 פנו אלי מספר חברי מפא"י מחיפה בעניין שחיתות שפשתה במפלגתנו. בודאי כבר קראתם מכתבם בבלוג זה ברשומה מלפני כתשע שנים. חשבתי שאולי הם מפריזים בהערכתם היקף השחיתות, אולם אין ספק שעלינו לעקור הנגע הזה מתוכנו:

"ואין לי ספק שיש לעקור מעשי השחיתות - אם הם רבים או מועטים, ויתכן שאינם מועטים כלל - וקודם כל בתוכנו וגם במדינה בכלל. אמנם לא תמיד זה אפשר, כי כשבאים לברר עובדות, אנשים, תאריכים, פרטים קונקרטיים - נתקלים בדברים סתמיים. או שהעובדות המסוימות אינן קיימות, או שאנשים מסרבים למסור עליהן, לפעמים מתוך פחד, לרוב מתוך הרגל יהודי נפסד שזוהי "משלינות". הציבור לא התרגל עדיין לכך שאנו חיים במדינה יהודית, ושחובת כל אזרח לסייע לשמירת החוק ושומרי החוק"

אמנם, אין כנראה שלטון חף לגמרי משחיתות. אולם על המנהיגים להילחם בשחיתות ולבער אותה, לעמוד בפרץ לא מתוקף חוק בלבד, כי אם מתוך הכרה חינוכית וחלוצית בדבר הצורך בחברה מתוקנת. אין מקום במדינה מתוקנת לדבר על הלשנה, ודאי שלא כאשר הדברים יוצאים מפי מנהיגי הציבור.
האמנתי ועודני מאמין שאפשר לבער נגע השחיתות במדינה. ואם דמות החברה והמדינה חשובה לכם, ודאי תסכימו איתי: תעזו, תתמידו, תצליחו.

הייתי קורא תמיד רשימותיך בלמרחב בעניין רב: עם מותו של חיים גורי

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Thu, 01 Feb 2018 12:44:00 +0000

לפני ימים אחדים כתבתי על דבר מותה של פולה, לפני חמישים שנה. והנה למדתי על לכתו של חיים גורי, משורר, סופר, עיתונאי, לוחם. הערכתי מאד את חיים גורי והחלפנו בינינו לא מעט מכתבים.

הנה מכתב התנחומים ששלח גורי אחרי מות פולה (לחצו להגדלה):

ולמתקשים לפענח את כתב היד, הנה דבריו:

ירושלים 28.2.68

לדוד בן-גוריון היקר.

קראתי אגרותיך לפולה ז"ל, רעיה ואם, והצטערתי על כי לא שיגרתי אליך דבר השתתפות בצער ואתה הן זכרתני בימי אבלי עם פטירת אבי ז"ל.

היה חזק בבדידותך, ללא בת בלויה שלוותה אותך לאורך כל הדרך הקשה, ללא עינה האוהבת והצופיה תמיד. אינך בודד שהרי מוקף אתה דאגה, אהדה והערצה.

שדה בוקר שלך, מקום מנוחתה, היא סמל לכוחך הנדיר, להתחיל תמיד מחדש.

שלך,

חיים גורי

גורי זכר את דברי הניחומים ששלחתי אני אליו עם מות אביו, כשלוש שנים מוקדם יותר. הודיתי לו על מכתבו ושם הבעתי את הערכתי הרבה אליו (לחצו להגדלה):

טוב שהזכיר לי שאפשר תמיד להתחיל מחדש.

אתן ואתם, הרוצים להתחיל מחדש – תעזו, תתמידו, תצליחו!

"שלושה ימים נוראים": חמישים שנה לפטירת פולה בן-גוריון לבית מונבז

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Mon, 29 Jan 2018 06:44:00 +0000

ב-29.1.1968, בדיוק לפני חמישים שנים, מתה אשתי פולה. תמיד חשבתי שאמות אני ראשון וההבנה שסוף ימי יעבור עלי בבדידות הייתה קשה לי. בימים הראשונים עם אשפוזה ופטירתה ניסיתי לשמור על שגרת יומי ככל האפשר.

הנה מכתב תשובה שכתבתי לגברת ששלחה אלי ספר על הוריה, בבוקר ה-29.1.68. תוכלו לראות בהערה בתחתית המכתב שהוא נשלח רק כחודש מאוחר יותר (לחצו להגדלה):

והנה מתוך יומני מהימים שלאחר פטירת פולה (לחצו להגדלה):

על בחירת מקום הקבורה ודאי קראתם כבר בבלוג, ממש כאן.

אולי מקריאת דברי תחשבוני לאדם קר, אבל האמת היא שאהבתי את פולה אהבה שקשה לתאר במילים, גם אם ניסיתי לעשות זאת לא אחת. כמה חודשים אחרי לכתה של פולה ראיינו אותי כתחקיר לסרט שהפיקו על חיי. הסרט לא הוקרן אבל הראיון עצמו הפך לסרט. הנה קטע שבו דיברתי על פולה (מתוך הסרט "בן-גוריון:אפילוג", במאי: יריב מוזר; עורכת: יעל פרלוב).

גם בימים קשים יש להמשיך הדרך: תעזו, תתמידו, תצליחו!

"נחוצה מחדש עליה שניה, לא מחוץ לארץ אלא מהארץ": לרגל ציון 60 שנה לאזרוח יטבתה ב-23.12.1957

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Wed, 27 Dec 2017 08:26:00 +0000

ב-23.12.1957 עשיתי הדרך מתל-אביב לדרום הערבה. טסתי לאילת ומשם נסעתי ליטבתה, שם קיימו צעירי יטבתה טקס לציון הפיכתם מהאחזות נח"ל לקיבוץ מן המניין. כיבוש השממה היה למשימה החשובה של נוער המדינה ויטבתה הייתה אבן דרך בהגשמת חזון זה. הטקס נקבע בתחילה לאוקטובר באותה שנה, אלא שלצערי, רימון שהושלך בכנסת פצע אותי ולא איפשר לי להשתתף בטקס. בני המשק נאותו לדחותו.

הדברים שנשאתי שם נזכרים עד היום בתולדות הקיבוץ, אם כי לא בהכרח מהסיבות הנכונות. לדעתי, חלק מחברי הקיבוץ חשים עלבון עד היום מתמצית הדברים שהסתכמו בשני משפטים:

גם ב"מעריב" לעגו על חשבון הנאום הקצר:

אני, על כל פנים, התכוונתי לכל מילה שנאמרה. וממילא נשאתי נאום ארוך בטקס של איחוד הקבוצות והקיבוצים שנערך בתל-יוסף ב-20.10 באותה שנה, בו התקבלה יטבתה לתנועה. שם אמרתי הדברים הבאים:

והיום נכון הדבר כמו לפני 60 שנה, בשינוי קטן – את התנופה החלוצית יש לרתום לא רק ליישוב אלא לבנייתה של חברת המופת שעליה אנו אמונים ולהדברת השממה הממשית והרוחנית.

וגם אתם ואתן, קוראי – תעזו, תתמידו, תצליחו!

תמונה מביקורי ביטבתה ב-1957

"ירושלים היהודית היא חלק אורגאני ובלתי-נפרד ממדינת ישראל": לרגל ההכרזה על ירושלים כבירת מדינת ישראל, 5.12.1949

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Wed, 06 Dec 2017 12:03:00 +0000

ב-22.11.1949, במהלך דיונים רבים באו"ם בדבר מעמדה של ירושלים, הציעו האוסטרלים במפתיע לקבוע כי ירושלים תהיה נתונה לשליטה בין-לאומית. לשר החוץ, שרת, כתבתי אז שאם נעמוד בפני הברירה לצאת מירושלים או מאו"ם – נבכר לצאת מאו"ם.

בעוד האו"ם דן בהצעה האוסטרלית, החלטנו להקדים תרופה למכה ולהכריז על ירושלים כבירתנו הנצחית. אם תרצו לקרוא נימוקי ועמדתי מול ההצעה האוסטרלית באו"ם, תוכלו ללחוץ על הקישור הזה. בין השאר אמרתי שם כי

"אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק אורגאני ובלתי-נפרד ממדינת ישראל – כשם שהיא חלק בלתי-נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב לבה של מדינת ישראל. אנו גאים על כך, שירושלים נתקדשה גם בעיני בעלי דתות אחרות, וברצון ובנפש חפצה נבטיח כל הסידורים וההקלות הדרושים, שכל בעלי הדתות האחרות יספקו צרכיהם הדתיים בירושלים ותינתן מצדנו כל העזרה לאו״ם להבטיח סידורים אלה".

ההודעה שלי בכנסת הפתיעה את הסיעות השונות, אך התקבלה כמובן ללא קושי. במיוחד הופתעו יריבותי הפוליטיות, מפ"מ משמאל ו"חירות" מימין, שרצו להשתמש בירושלים כדי לנגח הממשלה בראשותי. ועל וילנר, נציג מק"י לא אכביר במילים. תוכלו לקרוא על כך ביומני מאותו היום:

ההצעה האוסטרלית התקבלה כמה ימים אחר כך וקיבלה את הסימן 303 (IV). מעמדה הבין-לאומי של ירושלים כבירת ישראל לא הוכרע גם לאחר מותי. החלטה 181 מכ"ט בנובמבר קבעה את ירושלים במעמד בין-לאומי אך קבעה גם תוקף למעמד זה. באין החלטה אחרת, החליטה כנסת ישראל ב-1980 לקבע בחוק את מעמדה של ירושלים.

כידוע, היום צפוי נשיא ארה"ב להודיע על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים ובכך להכיר מעשית במעמדה כבירה. אם הייתם שואלים לדעתי, הרי שהבעתי אותה כבר בספרי "מדינת ישראל המחודשת". שם (עמ' 403-404) כתבתי בקצרה על גורל הצעה שהצענו אנו באו"ם, על הכרה בירושלים כבירה:

"כשנתקבלה טלגרמה ממשלחתנו באו"ם שהצעתנו בדבר ירושלים יש לה סיכוי של קול אחד בלבד, הקול של משלחת ישראל, טילגרף ראש הממשלה חזרה שלדעתו מספיק הקול האחד במקרה זה".

במקרה זה אין, לטעמי, משמעות גדולה להכרה של מי מאומות העולם, אלא רק למעשינו אנו.

תעזו, תתמידו ותצליחו!

על חילול שבת בארץ ישראל: "אילו הייתה לנו מדינה – הייתה המדינה גוזרת על כך"

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Mon, 27 Nov 2017 11:37:00 +0000

באוגוסט 1935 נערך בעיר לוצרן שבשוויץ הקונגרס הי"ט של תנועתנו. זה היה קונגרס מעניין מאד בעיקר מכיוון שהרביזיוניסטים נעדרו ממנו בפעם הראשונה ולמעשה הקימו הסתדרות ציונית חדשה.

אולם לא בזה רציתי לדבר. באותו קונגרס דרשו נציגי המזרחי שהקונגרס יקבל החלטה בדבר איסור חילול שבת בפרהסיה בארץ ישראל בידי גופים ציוניים רשמיים או כאלו שנתמכים על ידי התנועה. לא בקלות עברה ההחלטה. אוסישקין, למשל, טען שגאולת האדמה קודמת לקדושת השבת: "פקוח נפש של האומה דוחה שבת". המזרחי איימו בפרישה מהקונגרס. לבסוף, בהנהגתו של ברל כצנלסון, התקבלה ההחלטה. נושא חילול השבת בפרהסיה הוסיף להיות מרכזי גם כשהייתה לנו מדינה צעירה. היום לבטח כבר פתרתם העניין.

רציתי להביא בפניכם היום חלופת מכתבים ביני לבין אנשי קבוצת "בתלם", שישבה אז בנחלת-יהודה ליד ראשון-לציון ועברה מאוחר יותר לעין-גב. פניתי אל אנשי "בתלם" לאחר שנמסר לי שהם מחללים השבת וחופרים באר. הנה תשובתם:

וראו תשובתי למכתבם זה:

ברור לכל, שכדי להתמיד בהגשמת חזון, יש צורך גם במנוחה מעת לעת.

וגם אתם ואתן - האבקו על הגשמת חזון חברת המופת והשתדלו לנוח בשבת. תעזו, תתמידו ותצליחו!

האם היית רוצה לחיות מאה וחמישים שנה? -"בהחלט": לרגל יום בן-גוריון ופטירתה של רות בונדי

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Mon, 20 Nov 2017 08:08:00 +0000

ב-23.3.1965, באו לראיין אותי בשדה בוקר העיתונאים רות בונדי ורפאל בשן. רות בונדי נצטיירה בראשי כבחורה "פראית". על המפגש כתבתי מעט ביומני:

הראיון, שעסק בעיקר במדרשת שדה בוקר, התפרסם בדבר השבוע של אותו שבוע. ידוע לי שהשבוע תציינו את יום האזכרה ה-44 למותי. מה שאולי פחות יודעים הוא שהשבוע הלכה לעולמה רות בונדי - עיתונאית, סופרת ומתרגמת. בחרתי להביא בפניכם קטע קצר מהראיון (הראיון המלא בקישור זה):

ב-7.12.1973, כמה ימים אחרי מותי, פרסמה בונדי רשימה ארוכה ב"דבר". גם ממנה בחרתי קטע קצר לרשומה זו (הרשימה המלאה בקישור זה):

רבים הצטערו כאשר התפטרתי מן הממשלה. בוודאי רבים יותר כאשר נפטרתי. אולם הדרך להגשמת חזון נביאי ישראל וחברת המופת בוודאי לא תלויה בי בלבד, אלא בכל אדם בישראל: תעזו, תתמידו ותצליחו!

לרגל 100 שנים לקרב על באר שבע: "אין ספק שכבושה של באר שבע הוא פתיחה למאורעות רבי הערך שבהם תלוי עתידה של ארץ מולדתנו"

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Sun, 29 Oct 2017 10:23:00 +0000

לפני כמאה שנים, ב-31.10.1917, כבשו כוחות חיל המשלוח המצרי של האימפריה הבריטית את העיר באר שבע מידי הצבא העות'מני. באותו זמן ישבתי בגלותי באמריקה, שם כתבתי והרציתי בעניין ארץ ישראל והתנועה הציונית. אז גם התחלתי, יחד עם חברי יצחק בן-צבי, להגשים את הרעיון להקמת גדוד עברי שייקח חלק במלחמה לצד הצבא הבריטי.

בראשית נובמבר הגיעה הידיעה על כיבוש העיר באר שבע. אני כתבתי מאמר לשבועון של מפלגת "פועלי ציון" באמריקה, "דער אידישער קעמפפער". המאמר תורגם גם לעברית וראה אור בעיתון "התֹרן", שיצא אף הוא בארצות הברית. הנה קטע מתוך המאמר:

"כשמונה חודשים עברו מזמן שצבאות בריטאניה התקרבו בפעם הראשונה לדרומה של עזה. בפעם ההיא נכזבה תוחלתם של האנגלים לכבוש מהר את הארץ. צבאם לא יכול להתקדם ולהגיע אפילו עד עזה. ולא עוד, אלא שנהדף אחור ונאלץ לשוב עד אל-עריש, בגבולה הדרומי של ארץ ישראל. כחצי שנה אחרי זה כמעט שלא נשמע כלום על-דבר תנועת המחנה על גבול מצרים. נראה היה כאילו נתיאשו האנגלים לגמרי מחדור לארץ-ישראל.

ופתאום באה לפני ימים אחדים הידיעה, שהצבא האנגלי כבש את באר שבע, עיר הגבול הדרומי, ממזרחה של עזה.

מבחינת המלחמה העולמית אין לנצחון זה חשיבות גדולה, וכמעט שלא ישפיע על מהלך-המאורעות בשדות המערכה העיקריים, אלם מבחינת עתידה של ארץ-ישראל הרי זה מאורע גדול רב-הערך, שעומדים אנו בראשית תקופה חדשה בתולדותיה רבות-ההרפתקאות של ארץ מולדתנו...

עוד השעה מוקדמת לחזות עתידותינו ולצפות הקורות מראש, אבל אין ספק שכבושה של באר שבע הוא פתיחה למאורעות רבי הערך שבהם תלוי עתידה של ארץ מולדתנו"

ניו-יורק, כ"א חשון תרע"ח

אכן, כיבוש באר שבע היה מאורע אחד שהתחיל רצף של שינויים בארץ-ישראל, שיצרו את התנאים להקמת המדינה. וגם בשנים לאחר הקמת המדינה הייתה באר שבע עיר חשובה במפעלנו ובה הודגמה התעוזה, ההתמדה וההצלחה של מפעל זה.

וגם אתם, קוראים וקוראות - תעזו, תתמידו ותצליחו.

"אין מדינת ישראל רואה באזרח בורג במכונת המדינה": לרגל פתיחת שנת הלימודים

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Wed, 30 Aug 2017 10:53:00 +0000

אינני מורה ולא בן מורה, ולא לי לדון בפני ציבור המורים בהלכות הוראה. המדינה הטילה על ציבור המורים אחריות גדולה וכבדה כאשר לא הטילה על שום ציבור אחר בישראל. הייתי במידה ידועה שותף להטלת אחריות זו ולכן ראוי שאפרוש מעט ממחשבותיי על החינוך בישראל.

בשנת 1953 חוקקנו חוק החינוך הממלכתי, שהוא לטעמי, אחד משני החוקים הראשונים במלכות, המגדירים היעודים המרכזיים והראשיים של מדינת ישראל, לצד חוק השבות. בסעיף 2 בחוק החינוך הממלכתי פרטנו מטרות החינוך בישראל. החשוב בחוק הוא כי

"המדינה לא הסתפקה בקביעת הידיעות וסוגי ההשכלה שיש להקנות לנוער; היא ראתה צורך להגיד למחנכים ולעם כולו – מהו מחוז חפצנו ההיסטורי שלקראתו אנו חותרים, ובמה יש להכשיר ולצייד את הדור הצעיר, למען ירצה ויוכל לקרב אותנו למחוז חפץ זה.

המדינה קבעה שאנו שואפים למשטר שאין בו ניצול, אפליה, קיפוח, שיעבוד, שלטון איש באיש; משאת נפשנו היא חברה חדשה מושתתת על חירות ושוויון, ללא תחרות וניצול, שאהבת הבריות ועזרה הדדית הן הדבר הפנימי שלה" (מתוך דברים בכינוס הפדגוגי של הסתדרות המורים, 17.10.1954).

מטרות החינוך המוגדרות בחוק השתנו מעט לאורך השנים ולכן אסיים דברי במלים שנכונות תמיד ונמצאות לפני כל מטרה אחרת של החינוך בישראל:

"חינוך ממלכתי במדינה דמוקרטית כישראל אינו יכול להיות חינוך טוטליטרי. אין מדינת ישראל רואה באזרח בורג במכונת המדינה, אלא אדם חי, בן-חורין, שיש לו דעות ונטיות ומגמות משלו, המותרות במדינה גם אם אין רוב מאחריהן ואינן מקובלות על הכלל" (נצח ישראל, 1953).

מורות ומורים, מחנכות ומחנכים – גם בשנת הלימודים הבאה עלינו לטובה:

תעזו, תתמידו, תצליחו.

(תמונה מביקור אצל תלמידים שעלו מתימן בשנת 1950 - דוד אלדן, לע"מ)

על המחירים שבהנהגה: "זהו הלילה הראשון אחרי הרבה שנים, אולי יותר מעשרים שישנתי מבלי לבלוע שני כדורי שינה"

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Wed, 16 Aug 2017 10:49:00 +0000

עמידה בראש המחנה עשויה לגבות מחירים מהמנהיג. ברשומה הקודמת קראתם על כך שפעמים רבות הייתי רחוק ממשפחתי. היום אכתוב לכם על נושא שלא רבים מדברים עליו – השינה. מאז התקופה המתוחה שלפני הקמת המדינה השינה לא באה אלי בקלות.

באוגוסט 1947 כתבתי לפולה מכתב מציריך, שם התקיימה ישיבת הוועד הפועל הציוני. הגעתי לשם אחרי מסע מפרך שעבר בקהיר, רומא ואתונה. ושם, בין פגישה לישיבה, כתבתי:

"אחרי אמבטי וסם-שנה שכבתי לישון, וביום שלישי בבוקר קמתי רענן והרצאתי בוועד הפועל על המצב בארץ, על צרכי הבטחון ועל המלחמה בפורשים".

אחרי אותן שנים התקשיתי להרדם בלי כדור שינה או שניים. הנה כאן מיומני מיום 3.9.1954:

אחר כך ניסיתי, לא בהצלחה מרובה להרדם מבלי ליטול כדורים:

בשנת 1963, כידוע לכם, התפטרתי מראשות הממשלה ולא שבתי עוד לתפקיד זה. כשחזרתי לביתי בשדה בוקר, רקמתי לי תכניות מה אעשה בזמן שהתפנה לי. מצאתי הפתק שכתבתי אחרי כשנתיים וגיליתי שלא הצלחתי לעמוד בתכנית, ואולי אף זה מן המחירים ששילמתי על התפקידים שמילאתי:

ואתם, הרוצים לשנות – הקפידו לישון, אך זכרו שלעתים יש מחירים אישיים למעשה החלוצי. תעזו, תתמידו, תצליחו!

"לא בזריקת מרה, לא בקפדנות, אלא בנועם ובתוכחת אהבה כובשת ולא מרגיזה": מעט על הורות

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Wed, 02 Aug 2017 11:10:00 +0000

אתם יודעים בוודאי שהייתי מזכיר ההסתדרות ויו"ר הנהלת הסוכנות וגם ראש הממשלה ושר הבטחון. אבל תפקיד אחד בחיי מילאתי בהנאה מרובה, גם אם הוא הציב בפני קשיים גדולים מבכל שאר תפקידיי – אבא. וברשומה זו ארצה לחשוף מעט את החלק הזה בעולמי. אני בוודאי לא יכול להשיא עצה כמומחה להורות, אך אני בהחלט גאה באופן שבו חינכתי בנותיי ובני.

בחורף 1938 שהיתי בלונדון כדי לשאת ולתת עם שלטונות המנדט בענייני היישוב. כרגיל, החלפתי מכתבים על כל בני המשפחה. האמנתי שלהיות אב אין פירושו להפריד בין שאר תפקידיי לתפקיד זה. לרננה בת ה-13 כתבתי הדברים הבאים:

פולה הייתה אמנם זו שהייתה תמיד עם הילדים, אבל גם מרחוק רציתי להנחיל לבנותיי את הדרך להתגבר על המחלוקות ביניהן. אולי גם אתם, כהורים או כאחים, תוכלו למצוא עניין בחלק מהדברים שכתבתי לגאולה בת העשרים:

כאבא, לא האמנתי בהפרדה בין תפקידיי השונים ואף לא הייתה סתירה בין היותי מנהיג מדיני להיותי איש משפחה. אמנם, לא תמיד היה הדבר קל, אבל שמרנו גם מרחוק על קשר הדוק ורציתי שילדיי לא יסתירו דבר ממני, כפי שהשתדלנו גם פולה ואני לעשות.

ולכם אאחל, גם אם הדבר לא קל – תעזו, תתמידו, תצליחו!

"בהיסטוריה אני לא מאמין שאדם יחיד יכול לשנות דברים": תשובה מאוחרת למכתב

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Mon, 17 Jul 2017 07:10:00 +0000

בשנת 1972 מצאתי בין ניירותי מכתב אחד, ללא תאריך. המוען היה תלמיד כיתה י' מחיפה, יובל זילברמן. המכתב מעורר מחשבה והכותב ראוי להערכה על הישירות שבה כתב אלי (לחצו להגדלה):

אמנם, בשנת 1972 כבר לא נשאתי שום תפקיד רשמי במדינה וממילא לא הייתי הכתובת לענות על שאלות בשדה תכניות הלימודים, אבל, כרגיל, יש לי מה לומר בנושא. בראיון שהונצח בסרט "בן-גוריון, אפילוג", אמרתי הדברים הבאים:

"בהיסטוריה אני לא מאמין שאדם יחיד יכול לשנות דברים. אם זה לא נעשה על ידי העם או על ידי חלק מהעם, אי אפשר לעשות את זה".

וטוב ממני, ניסח זאת אחד העם במאמרו המפורסם "משה":

"כשאני שומע את החוקרים מתפּלספים בדבר השפעתם של 'גיבּורי ההיסטוריא' על מהלך החיים של המין האנושי, שהללו אומרים: 'הגיבּורים' הם יוצרי ההיסטוריא, והעם אינו אלא חומר ליצירתם; והללו אומרים: לא, כי העם הוא הכוח המקורי, ו'גיבּוריו' בכל דור הם אך תולדות מחויבות ממצבו של הדור; כשאני שומע את הויכּוּחים האלה, אומר אני לעצמי: כמה עלולים הפילוסופים לעצום עיניהם מֵראות מה שלפניהם ולבקש בדרכים רחוקים את הקרוב להם! והרי הדבר גָלוי, שגיבּורי ההיסטוריא האמתּיים, כלומר אלו שנהיו לכוחות פועלים בחיי המין האנושי לדורות, אינם כלל בריות מוחשיות שהיו במציאות באיזה זמן. כי אין לך גיבּור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהייתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטוֹת רוחו, הוא הוא הגיבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה – ולא האוֹריגינַל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה".

אני מקווה שיובל זילברמן יקרא תשובתי המאוחרת ויבוא על סיפוקו.

בברכת תעזו, תתמידו, תצליחו!

"העבודה היא לא צרה, שיש להיפטר ממנה במהירות האפשרית": קצת על קיץ וחופשה

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Wed, 05 Jul 2017 07:02:00 +0000

במהלך שנות החמישים, נהגו עובדי משרדי הממשלה לצמצם מעט את שעות עבודתם במהלך הקיץ ולהנהיג שעות קיץ מיוחדות. הנה כך בדיווח של "דבר" ב-12.6.1958:

כשלעצמי, ראיתי שהנהגת שעות הקיץ הרגל נפסד שלא יאה למשרתי הציבור. על כן שמחתי מאד כאשר עובדי משרד הבטחון שבראשו עמדתי החליטו שלא לקבל על עצמם סידור עבודה זה. כתבתי להם דבר תודה והוקרה במכתב קצר:

יתכן שעומס העבודה הכריעני בקיץ הבא. בסוף אותו קיץ יצאנו, פולה ואני, לחופשה שבמהלכה ביקשתי שלא יפריעוני כלל. העיתונים דיווחו, כל אחד בדרכו, על חופשתי. "דבר" כתב באופן נייטרלי למדי, ב"חרות" לא שכחו לתבל במעט לעג, ואילו "מעריב" הגדיל והוסיף פרשנות מפוארת על חופשתי.

בסיום אותה חופשה, שלחתי מכתב תודה לחברת שהם (שירותי הים) ולצוותי האניות בהן נסעתי לצרפת. אכן, התרגשתי מעצם קיומן של ספינות נוסעים מפוארות כל כך שהן כל-כולן ישראליות:

ואתם, קרואים וקוראות – עבדו, אך זכרו גם לנוח מעת לעת, במיוחד כדי לקרוא ספר או שניים ולהשיב כוחות. תעזו, תתמידו, תצליחו!

בעקבות סגירת מפעל סוכר בקרית גת: בין מפעל לזיקוק סוכר לתכנית הכלכלית החדשה של 1952

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Mon, 03 Jul 2017 07:30:00 +0000

אתמול למדתי על סגירת מפעל לזיקוק סוכר בקרית גת. סגירה של כל מפעל מדאיגה אותי ובמיוחד סגירה של מפעל באזורים המרוחקים שעלינו להפריח. והרי אני מרגיש קשור בכל נפשי לתעשיית הסוכר בארץ.
בראשית שנת 1952 פרסמה הממשלה בראשותי את התכנית הכלכלית החדשה. ישראל סבלה אז ממשק כלכלי לא יעיל ומפערים גדולים במאזן של יבוא ויצוא הסחורות. המשבר לא נבע מניהול קלוקל, אלא להזכירכם המלחמה שתמה זמן לא רב קודם לכן, המצב הבטחוני שגרר הוצאות כבדות וקליטת מאות אלפי עולים בזמן קצר.
בתכנית החדשה רצינו לעודד בעלי הון לרומם התעשייה הישראלית ולהבריא משקנו כדי להביא לעצמאות כלכלית הדרושה כל כך למדינה צעירה. הנה מתוך דברי בכנסת ב-13.2.1952:

ודאי זכרתם שרציתי לכתוב על סוכר ברשומה זו. באותו נאום בכנסת הבטחתי שבתוך שנתיים יוקם בית חרושת לזיקוק סוכר ויהיה צורך בגידול נרחב של סלק סוכר. ראו כתבה מ"על המשמר" ב-1954 שמתארת את התהליך להקמת תעשיית הסוכר בארץ והקשיים בו:

אמנם, קמה תעשיית סוכר ישראלית. אולם, כמו תעשיות רבות אחרות גם היא לא צלחה את תהפוכות הזמן. אך המשק התייצב וזכינו לעצמאות אשר ייחלנו לה בתחום הכלכלי, גם אם הדבר היה כרוך גם בהגברת הערבויות האמריקאיות ובקבלת כספי השילומים מגרמניה.
קוראים וקוראות, אתם השואפים לעצמאות כלכלית אישית - תעזו, תתמידו, תצליחו!

"אני הצעתי כי למען איחוד ירושלים יש להרוס את החומה...": לרגל 50 שנה לכיבוש ירושלים

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Thu, 08 Jun 2017 06:30:00 +0000

מי שקרא דברי אחרי מלחמת ששת הימים או ראה הסרט החדש בכיכובי, יודע שלא חשבתי שיש לקדש את שטחי ארץ ישראל ושכדאי לשאת ולתת עליהם תמורת שקט מצד שכנינו. אולם, על ירושלים חשבתי שכלל אין לוותר ויש לעשות הכל כדי לאחדה ולהחיל ריבונותנו בכל שטחה.

ביומני, מיד לאחר כיבוש העיר, כתבתי הדברים הבאים:

(קצת על האישים המוזכרים כאן: מ. שפירא - הוא חיים משה שפירא, שר הפנים דאז, מראשי המפד"ל; עזר ויצמן - ראש אג"ם בצה"ל; מרדכי הוד - מפקד חיל האוויר)

והנה התמונה שהנציחה מחיקת השלט (צילם מיכה בר-עם):

היו לי עוד כמה רעיונות באותם ימים, אולי מעט מוגזמים, כמו זה שהצעית בישיבת מרכז רפ"י:

גם אם זו הייתה הגזמה, הרי שכל כוונתי הייתה סמלית, ויתכן שטוב הדבר שלא התממשו, בעצת טדי הנבון:

אני כבר לא איתכם מאז שנת 1973 ולא זכיתי לראות בעיני את ירושלים המאוחדת ממש – אתם ודאי נהנים מאיחוד העיר יום יום, האין זה כך?

ואתם ואתן, גם אם נדמה שיש לכם רעיונות מוגזמים או מופרכים - תעזו, תתמידו, תצליחו.

"גצים נצים\ עבים רבים\ ובלב\ כאב": לרגל שבוע הספר

noreply@blogger.com (המכון למורשת בן-גוריון) — Mon, 05 Jun 2017 08:40:00 +0000

בחודש מאי בשנת 1926, בעת שירותי כמזכ"ל ההסתדרות, נסעתי לחופשה בצרפת. בתחילה שהיתי בעיירה אנגן ליד פריס, ולאחר מכן בפריס עצמה. השתדלתי לנוח וכרגיל מילאתי מזוודתי בספרים:

במהלך החודש שבו הייתי בצרפת נפגשתי עם כמה עסקנים יהודים, נשאתי כמה הרצאות ואף זכיתי שיפסלו פסל בדמותי:

לקראת סוף החופשה אירע בפריס אירוע יוצא דופן, כאשר שלום שוורצברד התנקש בפטליורה:

על כל פנים, רציתי בעיקר לספר לכם הדבר הבא, לרגל שבוע הספר שיתחיל ממש בקרוב (מסורת שהתחילה, אגב, בשנת 1926): בתחילת יוני יצאתי ממרסיי למסע הארוך בחזרה לארץ ישראל. אחרי מסע מתיש, נחתה האנייה באלכסנדריה ושם חטאתי בכתיבת שיר, דבר שלא הרביתי לעשות בימי. אולי לא תמצאו בו ערך פואטי רב, אך הוא קרוב ללבי:
גצים נצים

עבים רבים

ובלב -

כאב

הים נם

הרוח ינוח

ומה פה

ומה כה

יפך הלב

יהום הלב

רד השמש

אמש

כוכבים

כבים

הים רגע

היום שוקע

כוכב צף

מדוע נע

מדוע זע

הלבב

(לחצו על התמונה להגדלה)
ואתם, חביבי, בין אם מפכה בכם נפש פואטית ובין אם לאו – תעזו, תתמידו, תצליחו!