The Other Side of the World

רשומת סיום ופרידה מהבלוג

2010-05-12T18:06:00.001+03:00

יש הרבה דברים שנראים מהצד קל, אבל למעשה הם מאוד קשים. שאתה מסתכל על שחקן כדורסל מבצע מהלך שמסתיים בכך שהכדור מחליק לתוך הרשת, זה נראה קל. אבל זה לא. מאחורי הסל הפשוט הזה, בדרך כלל, מתחבאות שעות של אימונים, שעות של תהיה עצמית ושיפור ועבודה על טכניקה. לפעמים זה קצת מזל. אבל באופן כללי זה לא קל.

לכתוב בלוג זה לא דבר קל. לקוראים זה נראה פשוט. רצף של מילים. תמונה אחת או שתיים. תיאור של מה אתה חושב. אפילו אין צורך להקפיד על דקדוק או אוצר מילים. כותבים וזהו. אז זהו. שלא. זה קשה. ולהחזיק שלושה בלוגים עם מספר רשומות בשבוע זה עבודה עוד יותר קשה.

הקטע הקשה בבלוג, מקצועי או אישי, הוא המחיר המנטאלי. אף פעם לא חשבתי שאני ארגיש כמו ביאליק:

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

ובכל זאת, כל פעם שאני כותב, אני מרגיש שאני משלם ומרוויח. משלם תשלום של חשיפה אישית, של התמודדות עם רגשות, של ניסיון להסביר במילים רגשות ומחשבות. ומרוויח. חיבור, הבנה, קשר. הופתעתי לאורך השנה וחצי האחרונות לגלות כמה אנשים קוראים את הבלוג הזה. כמה הם נהנים ומתעניינים. אנשים שאני לא בקשר יום יומי איתם, נכנסו, קראו, וחלקו איתי חלק מחיי. זו הרגשה נהדרת.

אבל, כמו שאתם כבר יודעים, בחודש האחרון, המאבק הכריע אותי. לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב. לא כי לא היה מה לספר. לא כי לא הייתי יכול לייצר תוכן. אלא כי זה קשה. וכי הפניתי את תשומת הלב שלי לדברים אחרים. את דממת האלחוט של החודש האחרון אני שובר עכשיו כדי לסגור את הבלוג הזה בצורה רשמית. עם חזרתי לארץ מחר, הבלוג הזה מילא את ייעודו. יש לי כמובן עוד דברים להגיד. אבל כרגע, עד להודעה אחרת, אשמור אותם לעצמי. אני ממשיך לכתוב בבלוגים הלועזיים שלי, גם על ניהול וגם על התנ"ך ולמרות שאני יודע שזה לא אותו דבר, אני אשמח אם תבקרו גם בהם.

בינתיים, אני רוצה להודות לכל מי שקרא, עקב, התעדכן והשתתף איתי בחוויה המדהימה שהייתה לי בשנה וחצי האחרונות. הצד השני של העולם הוא שונה ודומה, מסקרן ומעניין ובעיקר, עזר לי ללמוד עוד על עצמי ועל מי שאני רוצה להיות. אם לא תהייה קריסה בלתי צפוייה של הרשת, הבלוג הזה ימשיך להתקיים כזיכרון למסע המופלא שחוויתי ולכל האנשים הנפלאים שחלקו איתי אותו.

תודה

אלעד

השפעה

2010-04-05T05:30:00.000+03:00

It is not uncommon for others to have more faith in someone than he has in himself
Brandon Sanderson, Warbreaker

הציטוט למעלה הוא מאחד מספרי הפנטזיה שאני קורא עכשיו ואני מרגיש שהוא מתאר בצורה מאוד מדויקת את הדרך שבה הראש שלי עובד לפעמים.

תיאורטית, אני יודע שיש לי לא רק ניסיון בעמידה מול קהל, אלא אפילו יותר מכך. לאורך השנה וחצי האחרונות, השתפרתי בצורה נרחבת גם ביכולת שלי לעשות זאת באנגלית, בתחילה על ידי תכנון מוקפד ותרגול רב ולאחרונה, גם באלתור כמו בימים הטובים בעברית.

השבוע בכיתה הייתי, ביחד עם שני אנשים צריך להעביר שיעור (כל קבוצה בכיתה מעבירה כל שבוע שיעור של 50 דקות על נושא). הייתי בקבוצה עם שני אנשים מוכשרים באופן כללי וביכולת עמידה מול קהל באופן ספציפי.

לפני השיעור, היו לי את החששות הרגילים ותוך כדי השיעור, הרגשתי שהולך טוב, אבל לא חשבתי שהיה מצוין (אם כי, זה היה ברור שהעברנו שיעור ברמה מעל לשיעורים שהיו עד עכשיו).

התגובות של הכיתה לשיעור שלנו בכלל ואליי בפרט הדהימו אותי.

זה מחמם את הלב לדעת שאתה מצליח להניע אנשים ככה לפעמים, פשוט על ידי העובדה שאתה עושה מה שאתה אוהב. זה גם מחזק את המחשבות לגבי הדרך בעתיד.

בתמונה, אני וחבריי לקבוצה.

אלעד

מחשבות על חירות לכבוד חג הפסח

2010-03-31T03:09:00.001+03:00

בשנים האחרונות, כל פעם במסגרת קצת אחרת, פיתחתי לי את הנוהג להרהר בסוגיות של חירות בזמן חג הפסח. גם השנה, החלטתי לשמור על המנהג. השנה, יש לי כלי פרטי שעוזר לי בהרהור. הספר האלקטרוני שכתבתי. אחד הפרקים בספר עוסק בחינוך ובחשיבות של הרעיון של חינוך במסורת היהודית ובתנ"ך. והרעיון הזה מתקשר היטב לחג הפסח. כך כתבתי:

When Moses instructs the people of Israel before their escape from Egypt, he can talk about a lot of things – about the power of God, about the land that is waiting for them, about the preparations they need to do, but in the words he chose, you already see what will later become a foundation of the Jewish belief:
And it shall come to pass, when your children shall say unto you, What mean ye by this service? (Exodus 12, 26)
And thou shalt tell thy son in that day, saying, It is because of that which Jehovah did for me when I came forth out of Egypt. (Exodus 13, 8)
And it shall be, when thy son asketh thee in time to come, saying, What is this? that thou shalt say unto him, By strength of hand Jehovah brought us out from Egypt, from the house of bondage (Exodus 13, 14)
Mosses choose to talk about education. To talk about what people should tell their sons in the future. About remembering the moment of freedom and what the Egyptians did to the Israelites in Egypt.

חירות, חופש, זכויות, הגשמה, עצמאות, אוטונומיה. מילים חזקות עם משמעות עמוקה שאנשים לאורך ההיסטוריה היו מוכנים למות למענן. בחיים שלנו, פעמים רבות, החופש נלקח כמובן מאליו. זה בסדר. זה אנושי. המנגנון האנושי של התאמה הדוניסטית, מגן עלינו ומאפשר לנו להתמודד עם מצבים קשים. אבל במקרים כאלו, שבהם אנחנו לוקחים כמובן מאליו זכויות שאינן מובנות מעליהן, ההתמודדות מגיעה רק דרך החינוך.

עבורי, חירות וחינוך אחד הם. ברור שלא כל חינוך, כיוון שיש מקומות שהן החינוך משמש לחסימת החירות, להשחתת המחשבה החופשית וליצירת קונפורמיזם. אבל העובדה שלכלי יש שימושים אפשריים שליליים אינה לוקחת מהכוח שלו או מההכרחיות שלו בתהליך החירות. לכן, עבורי, החירות היא החינוך והחינוך הוא החירות.

חג פסח שמח

אלעד

וגאס

2010-03-26T04:42:00.000+03:00

טוב, אז כמה ימים איחור, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם.

האמת, שאין הרבה יותר מידי מה לספר. אתם מכירים אותי, לא בדיוק יעשו סרט על הבילויים שלי בוגאס...

אבל בכל זאת, פעם ראשונה ואני חייב להודות שהמקום השאיר לי טעם לעוד. קצת הימורים (ממש קצת, אני יותר מידי שונא סיכון בשביל להמר. ביום הראשון שמתי דולר במכונה, אחרי שני משחקים הרווחתי. מייד הוצאתי את הכסף. 1.25$. לא שווה? 25% רווח? :)), קצת הופעות (Blue Men Group ו- Love by Cirque du Soleil שמבוסס על שירי ה- Beatles - מאוד מאוד נהניתי בשני המקרים), חדר מלון מפנק (Caesars Palace), הרבה מאוד אוכל וחברה טובה.

אין ספק שאווירת ההימורים היא מרשימה גם למי שהוא לא משתתף פעיל. מהרגע שיורדים מהמטוס, כבר אולם הנוסעים מלא במכונות הימורים. המלונות (שמשתערים על שטחים ענקיים) מלאים בעמדות הימורים מכל הסוגים והמינים. אני נהניתי לפעמים רק מלהסתכל על איך אנשים אחרים זורקים כמויות של כסף... איך אומרים, הבית תמיד מנצח...

בצורה כלשהי וגאס היא ההתגשמות של החלום האמריקאי לטוב ולרע. מצד אחד הכול גדול, עשיר ומצליח. מצד שני, הכול מועתק (לרבות מגדל אייפל, הקולוסאום ופסל החירות) וסובב סביב מין ועיסוקים שטחיים. וכמובן הכול זה עסק.

אני חושב שביקור של שלושה ימים הוא האורך הנכון ואני יצאתי עם הרגשה מתוקה ועם טעם של עוד.

תמונות, כמובן, יש הרבה. ראו כאן.

אלעד

שימוש יתר בכללים

2010-03-24T06:14:00.000+02:00

היי,

אני יודע שאתם רוצים לשמוע על לאס וגאס (אתם יודעים מה אומרים, מה שקורה בלאס וגאס, נשאר בלאס וגאס) - למרות שבמקרה שלי אין יותר מידי מה שיישאר...

אני מבטיח לעדכן בנושא בקרוב כולל תמונות.

בינתיים, אני רוצה לחשוף אתכם ליצירה חדשה שלי עליה עבדתי בחודשים האחרונים. זו פרזנטציה מוקלטת (השקופיות זזות והקול שלי, עם המבטא הכבד נשמע ברקע). זו פעם ראשונה שאני יוצר משהו כזה, וקשה לי להגיד שאני הכי מרוצה בעולם מהאיכות אבל אני מרוצה מעצם היצירה (וכמובן מהתוכן).

הנושא הוא השימוש בחוקים וכללים בעולם הניהול וזה מתקשר לכמה רשומות אחרות שכתבתי דווקא כאן והרבה לכתיבה שלי בבלוג הלועזי שלי (למי שעוקב גם שם).

אשמח לשמוע מה אתם חושבים (אני יודע שזה טיפה ארוך ושזה קצת בקצב איטי... אני מקווה שזה יהיה מעניין מספיק במבט לאחור).

No more rules! from Elad Sherf on Vimeo.

אלעד

שיקגו

2010-03-20T16:53:00.000+02:00

לפעמים צריך מזל בחיים. אם אני התלוננתי על הקור והשלג בניו-יורק, בחודשיים האחרונים, מזג האוויר בשיקגו היה אף גרוע יותר. יש לי כמה חברים שעושים את תקופת חילופי הסטודנטים שלהם כאן, והסיפורים שאני שומע גורמים לי לרעוד מקור אפילו בתוך הדירה החמימה. אבל, עם נחיתתי בשיקגו, השמש יצאה ובשלושת הימים האחרונים היה מזג אוויר נהדר, שמיים כחולים וטמפרטורות עם ספרות כפולות בפעם הראשונה מזה זמן מה.

ניסתי לנצל היטב את המזל הטוב שנפל בחלקי ולמלא את הזמן בפעילויות. זה פחות או יותר מה שיצא:

ביום שלישי בערב, לאחר הנחיתה וההתמקמות בדירה של אחד מחבריי כאן, מייקל, יצאנו לארוחת ערב במסעדה יפנית/תאילנדית במה שהתברר בדיעבד היה ההתחלה של מסע אכילה בלתי פוסק.

יום המחרת היה מלא בפעילויות. הוא התחיל בארוחת בוקר מאוחרת (ברנאץ' J) במסעדה בשם Orange שמתמחה בסוג כזה של ארוחות. האומלט היה מספיק גדול בשביל להאכיל צבא קטן. היום המשיך הטיול ברחבי מילנויום פארק (שם השתעשענו עם השעועית הגדולה – ראו תמונות) ולאורך האגם עד להגעה לאזור המוזיאונים וביקור של כמה שעות במוזיאון לרבות תערוכה מעניינת במיוחד עם ממוטות. את הערב סיימנו בארוחה במסעדה סינית בצ'יינה-טאון, כיוון שמייקל הוא אוסטרלי ממוצא הונג-קונגי, הוא צבר כאן כמה חברים ממוצא דומה או ממוצא סיני. אז ליוויתי אותו לארוחה. כאשר השיחה עברה לסינית, אני התמקדתי בליהנות מהמטעמים ובלתרגל את כישוריי עם מקלות האכילה שאני חייב להודות התפתחו באופן מרשים לאורך השנה האחרונה. את הערב סיימנו בג'קוזי (הבניין שמייקל מתגוררת בו כולל כמה מתקנים מרשימים) – ככה רק כדי שלא יהיה קשה מידי.

יום חמישי החל שוב בהליכה לאורך האגם (לכיוון השני הפעם), המשיך בארוחה מרשימה ב- Cheesecake Factory (וכן, סיימנו עם עוגת גבינה – חלומי!) המשיך במוזיאון לאומנות (את רוב הזמן בילינו בחלק של המודרנית, למרות שהיה גם הרבה קלאסית) והסתיים, איך לא, באכילת פיצה מסורתית של שיקגו שכוללת מילוי מרשים של גבינה – טעים, אם כי ניתן להתווכח על אלמנט הבריאות. יום שישי כלל בעיקר שוטטות לאורך רחוב הקניות המרכזי התבוננות בכמה אתרי ארכיטקטורה לאורך הרחוב, והתבוננות בסחורה, כיון כיוון שהמחירים גבוהים מאוד. לאחר נמנום קל (היי – אני בחופש!) הלכנו שוב ל... ארוחת ערב, מקום שנקרא Grand Lux Cafe, שידידי מייקל לא מפסיק לדבר עליו. ובצדק. אחרי ארוחה מדהימה נוספת, התמוטטתי.

הבוקר קמתי, הבטתי דרך החלון והבנתי שמזל לא ממשיך לעד. סופה בשמיים, שלג ברחובות, טמפרטורות נמוכות (אם כי, לא באופן יחסי למקום). בוא נגיד שעכשיו אני באמת מבין למה קוראים לעיר, The Windy City. את היום הזה נבלה מסוגרים בבית (למרות שאני בטוח שנמצא דרך לאכול משהו) ונתכונן לשלשות הימים הקרובים בלאס וגאס! אני מקווה שהמזל שלי ימשיך שם... :)

תמונות – אתם יודעים מה לעשות.

אלעד

תירוצים

2010-03-14T02:27:00.001+02:00

שלא תחשבו שאני לא יודע. אלוהים יודע שקיבלתי מספיק על הראש פעם אחרונה שהייתי בארץ. תכתוב, תכתוב. אנחנו מחכים. רוצים לדעת מה קורה. ואני מנסה. אני לא אוהב לתת תירוצים. ואני יכול לתת הרבה כאלו. הימים שלי מלאים. אני כל היום עוסק בכתיבה וקריאה ולא מצליח למצוא זמן. אבל אלו תירוצים שאפילו אני לא קונה. אני זה שתמיד אומר לאנשים שזה לא עניין של זמן זה עניין של סדר עדיפויות.

הסיבה הרשמית היא שאני מרגיש שפשוט אין לי מה לעדכן. מה אני אספר לכם? היום היה עוד שיעור כזה וכזה ואחריו באתי הביתה, קראתי, למדתי וכתבתי עבודות. נשמע מטופש. אבל אלו החיים שלי בימים אלו. ואני מת עליהם.

לא יודע. אולי באופן תת מודע העובדה שבקרוב הבלוג הזה, שהכותרת שלו עבר לא רלוונטית, יהפוך למיושן לחלוטין. אולי.

בכל מקרה, לא רציתי להשאיר אתכם בלי שום דבר. אז הנה. יצאה רשומה כזו.

אבל, אל דאגה. השבוע חלה חופשת אביב ואני נוסע לשיקגו ולאס וגס. אני מניח שהנסיעה הזו תהיה שווה כמה רשומות לפחות. לא? נמשוך עוד קצת... :)

שבוע טוב

אלעד

שידור ציבורי – למה ח"כ חושבים שאנחנו לא חכמים במיוחד

2010-03-03T20:03:00.001+02:00

אני כותב במסגרות כאלו ואחרות באינטרנט כבר מספר שנים. אחד הדברים הראשונים שכתבתי באינטרנט היה מאמר קצר באתר שנקרא Reader.co.il תחת הכותרת: "למה אנשים בישראל מאזינים לגלגל"צ?". הכותרת היא כמובן רק הצצה לרעיון הכללי יותר:

מתי בפעם האחרונה האזנתם לרשת ב', רשת ג', או ראיתם ערוץ 1? ויותר חשוב, למה? שוב, הכוונה בשאלתי, איננה למה בחרתם לראות ערוץ 1 (שאלה שהתשובה אליה יכולה לפתוח דיון בכיוון אחר קמעה – אני פותח ערוץ 1 מסיבה אחת, צפייה במשחקי מכבי תל אביב בכדורסל). השאלה היא מדוע בשנת 2006, ערוץ 1 בטלוויזיה קיים? איזו תכלית משמש ערוץ 1 כיום? באמת, ככל שאני חושב על זה יותר, אני לא יכול למצוא סיבה טובה אחת, מדוע שמדינת ישראל תחזיק במכלול אדיר של גופי שידור.

נזכרתי במאמר הקצר ובשאלות הללו בימים האחרונים, עת מתנוסס ויכוח על עתיד רשות השידור. ועל אף כל הטיעונים שאני קורא ושומע, לא שיניתי את דעתי:

לטעמי, התשובה האפשרית היחידה לקיומם של כלל גורמי השידור בבעלות המדינה היא האינרציה. כן, פשוט כך. כחברה התרגלנו לקיומם של גורמי השידור הללו. אף אחד כבר לא מפקפק בצורך של הצבא להחזיק תחנת רדיו. אף אחד לא מפקפק בצורך בקיומה של רשות שידור, או תחנת שידור טלוויזיונית ממלכתית. השילוב של האדישות הציבורית, יחד עם אינטרסים פולטים שונים ומשונים (קיים גוף ציבורי, אפשר למנות אליו מקורבים. גל"צ מהווה מקור פרנסה ומילואים נוחים לגורמי עיתונות רבים), משאירה את המצב על כנו, ללא כל מחשבה על בדיקה מחודשת של רעיון בעלות המדינה על אמצעי התקשורת. לכן, כל שנה מבוזבזים מיליוני שקלים (כספי מיסים, אם מאגרה ואם מתקציבים אחרים) על גורמי השידור הציבוריים ובנוסף לכך, המדינה למעשה במו ידיה פוגעת בכלכלת השוק החופשי של אמצעי התקשורת הפרטיים שהיא מנסה ליצור.

והנה, באתר של ח"כ שלי יחימוביץ' (שעם דעותיה ודרכיה לרוב אינני מסכים, אך יחד עם זאת מאמין שבמבחר חברי הכנסת שיש לנו היום, היא עושה את עבודתה נאמנה) מצטטת ח"כ יחימוביץ' שני נאומי מליאה בנושא, שלה ושל ח"כ אורי אורבך. אני קורא ולא מאמין. האינרציה שולטת. הנה, דבריה של ח"כ יחימוביץ':

אסור שכל התקשורת תהיה בידיים פרטיות. מוכרחים שידור ציבורי לטובת הדמוקרטיה. ושידור ציבורי בישראל זאת רשות השידור. לכל החכמולוגים שרוצים למחוק את רשות השידור מעל פני האדמה ולהקים אותה מחדש, אני אומרת – להרוס נורא קל. גוף שיש לו פגמים, נורא קל להרוס. גם במערכת החינוך יש פגמים – עולה על דעתנו לסגור את כל בתי-הספר הציבוריים ולהקים אותם מחדש? ברור שלא. גם במערכת הבריאות יש פגמים – עולה על דעתנו לסגור את בתי-החולים ולהקים אותם מחדש?

אני לא יודע מה איתכם, אבל עבורי, התשובה היא – ברור שכן. למה אנחנו לא עושים את זה? למה לא הורסים ומקימים מחדש? לפחות על דעתי, האפשרות של הריסה, עלתה. אני חושב שזה מה שצריך לעשות. ארגונים לא פחות גדולים בעולם עשו את זה ובהצלחה. אבל בישראל, לא הורסים ובונים מחדש טוב יותר. בישראל מייצרים טלאי על טלאי, כאילו גופים ציבוריים הם מדי ב'.

אין לי בעיה עם ההנחות הבסיסיות שאני מאמין עומדות בבסיס הטיעונים של יחימוביץ' ואורבך. חופש הביטוי והערך של שידור ציבורי במדינה דמוקרטית. הבעיה שלי היא שחברי הכנסת הנכבדים שתומכים בהשארת רשות השידור על כנה (ודרך אגב, גם חברי הכנסת שרוצים לסגור אותה) לא עוסקים בשאלות האמיתיות של איך לדאוג לערכים הללו, אלו עוסקים במה שקיים ואיך לשמר אותו ו/או להרוס אותו. אלו תוצאות של אינרציה ושל חשיבה לא יצירתית שמתעלמת מהעולם שבו אנו חיים.

ואני שואל את אותה שאלה ששאלתי גם באותו מאמר קצר לפני למעלה מ- 4 שנים. כמה מהשידורים של כל תחנות השידור הציבוריות, החל מגל"צ ועד לערוץ 1, הם באמת שידורים ציבוריים? אני כמובן לא יודע את התשובה, אבל אני מניח שבאחוזים התשובה לא תהיה גבוהה. כי אני יודע שערוץ 1 משדר אירועי ספורט, ותוכניות חדשות, ותוכניות קנויות מחו"ל, שאינן שידור ציבורי. ואני יודע שהתחנות הצבאיות עוסקות בענייני חדשות ומוסיקה עכשוויות. כל הדברים הללו אינם שידור ציבורי ואינם מקדמים את חופש הביטוי ואת השידור הציבורי במדינה דמוקרטית.

ההתעלמות מהעולם שבו אני חיים גם מביאה להנחה שצריך רשות מרכזית של המדינה שתחליט מהו שידור ציבורי. היום, בעידן האינטרנט, במקום לשדר לציבור שידור ציבורי שאיזה עורך כזה או אחר החליט שהוא ראוי, מדוע לא לתת לציבור להחליט. במקום לבזבז את כל הכספים על רשות השידור, אני ממליץ להשתמש בכסף להקמת פלטפורמה אינטרנטית פתוחה שתאפשר ולכל אחד ליצור תוכן שהוא מעוניין בו ולשדר אותו. את שאר הכסף, הייתי מוציא על לדאוג שלכל אזרח בישראל תהיה גישה לפלטפורמות הללו.

במקום להחזיק גוף שלם שרק אחוז קטן מהזמן באמת משרת את המטרה שלו, צרו גוף חדש, שיעסוק אך ורק בשידור ציבורי, והכניסו כתנאים במכרזים של השידור ה"פרטי" מסגרות זמן שבהן הן יהיו מחויבים לרכוש מהגוף הזה את השידור הציבורי. במקום חשיבה של או-או (או רשות שידור או רק גופים פרטים) אולי כדאי לפתח חשיבה של גם וגם.

מעל הכול, אני אישית, בתור אזרח, נעלב מהגישה של חברי הכנסת ומההנחה שלהם שכולנו חסרי אינטליגנציה. הנה דבריו של ח"כ אורי אורבך:

אני אומר לכם, אי-אפשר שיהיה פה רק שידור פרטי. מה זאת אי-אפשר? אפשר, אף אחד לא ימות. בטח לא מייד.כשאנחנו אומרים "רק שידור פרטי", אנשים אומרים: אין לנו כוח, ערוץ 1 נורא משעמם, הכול כזה בשחור-לבן, סרטים, ה"גבעתרון" כל הלילה. מתווכחים שם על פוליטיקה. סרטי תעודה נורא ארוכים, זה דורש לפעמים אפילו ריכוז. ובערב למי יש כוח להתרכז? אבל גם רשת ב' לא תהיה לכם, וגם לא רשת ג' וגם לא "קול המוסיקה" ולא רשת א' ולא רשת מורשת, ולא עוד הרבה דברים.

כן ח"כ אורבך. כולנו אידיוטים. כולנו רוצים לבהות רק בתוכניות ריאליטי. אף אחד מאיתנו מעולם לא צורך תוכן איכותי. חשבת אולי על העובדה שיש אנשים רבים שעושים זאת, אבל הם לא הולכים לשידור הציבורי כי התוכן שם מתיימר להיות איכותי אבל הוא אינו כזה...?

וגם ח"כ יחימוביץ' חושבת שאנחנו לא בדיוק אור לגויים:

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מודה שיש לי סנטימנטים לרשות השידור. גדלתי בה, יש לי חברים שם, ורכשתי בה אתוס עיתונאי מנומק ויסודי שקצת קשה לרכוש היום בחלק מכלי התקשורת. אבל לא בגלל הסנטימנטים האלה אני נאבקת למען קיומו של שידור ציבורי, אלא בגלל הקשר הישיר בין דמוקרטיה ובין שידור ציבורי. אין מדינה דמוקרטית בלי שידור ציבורי, ושידור ציבורי קיים היום, בצורה כזאת או אחרת בכל הדמוקרטיות בעולם המערבי.

תקשיבו. אנחנו, הישראלים, לא חכמים מספיק. אנחנו צריכים ללמוד מהגויים. אם מה שעומד בבסיס הטענות היא יציאה כנגד תרבות הרייטינג והפופוליזם, מה לטיעון של "כולם עושים את זה" ולדיון הרציני בסוגיה? זה שכולם עושים את זה אומר שזו הדרך הנכונה? בואו נחשוב מה טוב לעצמנו, נלמד ממקומות אחרים, אבל נחליט לבד. בואו נהייה אנחנו אור לגויים ולא הם אור לנו.

חשיבה יצירתית, התייחסות אמיתית לסוגיות, עיסוק בעתיד ולא בעבר. קשה לי להאמין שאלו דרישות מוגזמות בדיון הציבורי הישראלי, אבל זו המציאות איתה אנחנו צריכים להתמודד.

אלעד

אין רגע דל

2010-03-03T03:05:00.001+02:00

הימים האחרונים היו מלאים באירועים ועמוסים להפליא. במהלך סוף השבוע ביקרו בניו-יורק שני חברים מהתוכנית בסידני. בהתאם, השבוע היה מלא בתוכניות ופעילות.

ביום שבת בערב הלכנו לראות משחק של הניקס (כן, שוב, אני יודע. וכן, שוב הם הפסידו). התירוץ הפעם היה שלפני המשחק היה אירוע מאוד מעניין של שיווק של ספורט ברשתות חברתיות. בנוסף לאחד המקימים של טוויטר, הפנאל כלל גם כתב ספורט שמסקר את אחת מקבוצות הקולג'ים באופן בלעדי בטוויטר, בעלת סוכנות ליחסי ציבור של שחקנים, שמתקדמת בשימוש של אתלטים ברשתות חברתיות (היא עוזרת לשאקיל אוניל עם השימוש שלו בכלים והיא נתנה דוגמאות מעניינות ביותר) ולבסוף, עובד של אחת מסוכנויות השחקנים הגדולות ביותר שהראה פלטפורמה אינטרנטית שהם יצרו שגם תעזור לאוהדים לעקוב בצורה טובה יותר אחרי הקבוצות והשחקנים שהם אוהדים וגם תעזור לספורטאים לתקשר ולהרוויח כסף משימוש בערוצי התקשורת החדשים.

ביום ראשון הלכנו למשהו תרבותי יותר. הופעה. CHICAGO. אני לא חושב שצריך להרחיב הרבה את הדיבור. למרות שלא אהבתי את המשחק של השחקנית הראשית (מישל וויליאמס מ- Destiny’s Child שיחקה את רוקסי), עדיין החוויה הייתה מהנה ביותר.

לבסוף ביום שני בערב הלכתי עם אחד החברים להקלטה של תוכנית הלילה של דוויד לטרמן. היה מעניין מאוד לראות את ההבדלים בין האולפן לבין השידור שרואים בטלוויזיה. אני לא יודע אם התוכנית משודרת בישראל, אבל אם כן, נסו לחפש אותי בקהל בתוכנית של יום שישי בערב. קשה לי להאמין שתראו אותי, כי המקומות שלנו לא היו מהמוצלחים ביותר (אני לא מתלונן, זה היה בחינם), אבל אין לדעת.

תמונות, ניתן למצוא כאן (אני מוסיף את כל התמונות מניו-יורק לאותו אלבום, אז ראו בסופו של האלבום לתמונות האחרונות).

אלעד

אלעד של עוד 20 שנה

2010-02-27T00:45:00.000+02:00

יצא לכם פעם לחשוב על עצמכם בעוד 20 (או 40, או 60) שנה? במהלך השנתיים האחרונות נתקלתי בתרגיל המחשבתי הזה בכל מיני הקשרים. איך ההחלטות שאנחנו לוקחים היום ישפיעו על עצמנו בעתיד ומה הדמות העתידית שלנו תרצה שנחליט לעומת מה שאנחנו רוצים להחליט ברגע זה. האם ראוי שלדמות העתידית שלנו יהיה קול בהחלטות שאנחנו לוקחים היום? מה יחשוב אלעד של עוד 20 שנה על ההחלטות שאני לוקח היום. אני מסתכל על ההחלטות של אלעד של לפני 10 (20 זה קצת יותר מידי) ו- 5 שנים בדרך אחרת מהדרך שראיתי אותן באותו הרגע. אני יודע היום דברים שהוא לא ידע. ולמרות שאין לי חרטות, מכיוון שאני לא מאמין שזה עוזר להתחרט על החלטות שזמנן עבר, אני בכל זאת רוצה להרגיש שלמדתי משהו לקראת ההחלטות העתידיות שלי. אין לי דרך לדבר עם אלעד של עוד 20 שנה. אני לא בטוח שאני אפילו יכול לדמיין מה הוא יחשוב. ובכל זאת, הוא נמצא אצלי בראש.

מישהי שהתייעצתי איתה השבוע שאלה אותי בן כמה אני. שעניתי שאני בן 30, היא אמרה לי, "יפה, אז יש לך לפחות עוד 60 שנה לחיות, אם לא יותר". חשבתי על זה שראיתי את ההרצאה הזו על חקר של אוכלוסיות בעלות חיים ארוכים במיוחד ונזכרתי בהרצאות נוספות ששמעתי לפיהן יש סיכוי לא רע שהמין האנושי על סף פריצות דרך טכנולוגיות שיאפשרו לחיות גם 1000 שנה. שאתה חושב על הזמן שלך במושגים כאלה, פתאום יש איזה פרופורציה.

החיים הם לא משהו שיש לנו שליטה מוחלטת עליו. יש הרבה עניין של תזמון ומיקום ואפילו מזל (לא בבחינת טוב או רע, פשוט כתופעה סטטיסטית). יחד עם זאת, אני רוצה להאמין, אפילו בשביל השקט הנפשי שלי, שלהחלטות שלי יש חשיבות ויש להן השפעה על החיים שלי. להאמין שאני יכול להשפיע על הכיוון של החיים שלי ושבחירה היום בין שתי אפשרויות תשנה את העתיד של אלעד של עוד 20 שנה.

אני מכיר אנשים שחיים את הרגע. שלא חושבים יותר מידי על העתיד ומה יקרה ואיך הם יביאו אותו. אני מכבד את האנשים הללו אבל אני לא יכול לחיות ככה. המחשבות שלי על הנושאים הללו הן חלק מהטבע שלי וממי שאני. לטוב ולרע.

השנתיים האחרונות שינו אותי. לא תמיד בדרכים שאני יכול להצביע עליהן בצורה ספציפית או להגיד זה השינוי. אבל אין ספק שהן שינו. דרכי המחשבה שלי השתנו. הדרך שבה אני תופס את החיים שלי ומה אני רוצה לעשות השתנתה. אני מקווה שגם פיתחתי בגרות ויכולת לקבל את ההחלטות הנכונות יותר עבורי, אפילו שחלקן לא ממש קלות מבחינת המשמעות שלהן על הזהות שלי ומבחינת הסיכון לתפיסה העצמית שלי שהן נושאות עימן.

אני לא יודע מה אלעד של עוד 20 שנה יחשוב שהוא יקרא את הפוסט הזה. אני מקווה שיעלה לו חיוך על השפתיים וחום של ערגה נוסטאלגית ימלא את בית החזה שלו. אני מקווה שהוא יבין שבכל החלטה שאני לוקח, אני חושב גם עליו, גם אם לא תמיד אני מסוגל לדמיין מה יחשוב.

שבת שלום,

אלעד

מחשבות

2010-02-25T04:49:00.001+02:00

אני חושב שכבר כתבתי משהו דומה בעבר ובכל זאת.

אני כל פעם מופתע לגלות שימים שמחים וימים עצובים. פתאום, בלי סיבה אמיתית משהו קטן עושה אותך מאושר. ובאותה פתאומיות, משהו קטן עושה אותך עצוב. יכולים לעבור עליך כמה ימים של אי בהירות שגובלת בעצב ולפתע, את מוצא את עצמך הולך ברחוב, מחייך ללא סיבה אמיתית.

אבל שמחה ועצב אלו לא הרגשות היחידים. אצלי, בימים האחרונים, זה יותר התפיסה העצמית שלי. מרגעים של הבנה מוחלטת מה אני רוצה לעשות ואיפה אני רוצה לראות את עצמי בעתיד, לחוסר יכולת מוחלטת להתמודד עם המציאות היום יומית ועם האי-וודאות שבה.

הימים האחרונים היו לי מוזרים. הגוף שלי נלחם בי. אחרי שבוקר אחד הרשיתי לעצמי לישון מעט מאוחר יותר, התחיל מעין מעגל שכזה. אני לא נרדם בלילה, אז אני ישן עד מאוחר בבוקר. אני עדיין תופס את עצמי כמישהו שהולך לישון מוקדם, אז אני נכנס למיטה לפני חצות. ואז, אני מוצא את עצמי שוכב במשך שעות במיטה ובוהה בתקרה וחוזר חלילה.

טרם החלטתי אם אני רוצה לאמץ את הנטייה החדשה הזו ולזרום איתה. לקום באמצע הלילה ולהשלים פרויקטים של כתיבה שאני דוחה מזה זמן רב. או שאני רוצה להלחם בה ולחזור להיות איש של בוקר, כי בלילה, אני לא באמת מרגיש אני ואני לא רוצה לכתוב משהו שאני בסיטואציה הזו.

זהו להיום. מבטיח עדכונים קצת יותר מהותיים (או לפחות עדכונים), בימים הקרובים.

פורים שמח!

אלעד

זכרונות מקליפורניה

2010-02-18T06:24:00.000+02:00

קשה להאמין שזה כבר נגמר. ככה, עברו להם שישה ימים. כנראה זה מה שקורה שאתה בחברה טובה וחי את החיים הטובים.

אני חייב להודות שפינקו אותי יפה בקליפורניה. לקחו אותי לכל מקום. האכילו אותי יפה. שמו אותי מול טלוויזיה ענקית עם מסך HD ואח בוערת (אומנם על גז, אבל בכל זאת). פשוט כיף חיים. באופן לא אופייני לי, אפילו הטיסות עברו בשלום (למרות שכמעט איחרתי לטיסה לשם - אבל זה היה באשמתי). הדבר היחיד שלא שיתף פעולה היה מזג האוויר. אבל שאתה עובר מהקור של ניו-יורק, הכל נראה לך איכותי יותר. נסיעות בטבע, מסעדות רבות (לרבות אחת על צוק שמשקיף לים - או יותר נכון לאוקיינוס), טיולים רגליים בסן-פרנסיסקו (לרבות כמה עליות שבדיעבד עליהן הייתי צריך לוותר), צפייה בחיות בטבע (בעיקר, משום מה, חיות הקשורות למים - האם זה בגלל שאני לא אוכל אותן?). אפילו, כדי לקנח, חוויה אמריקאית אותנטית כאשר עצר אותנו שוטר על מהירות מפורזת. (שום דבר רציני כמובן). החבילה השלמה.

אז אני חזרה בניו-יורק. מנסה להרים את השברים. הצטברה הרבה עבודה. באותו זמן, מתכנן כבר מה הצעד הבא. חופשת האביב קרבה ובאה ואני מתכנן נסיעה גדולה. בסוף השבוע הזה מגיע חבר טוב שלא ראיתי זמן רב לביקור. לא תשמעו ממני אף תלונה. טוב, אולי רק על הקור. אבל זה רק שאני הולך בחוץ...

מקווה שבארץ כולם בריאים ויודעים להעריך את מזג האוויר!

תמונות מהטיול (מסיבה לא ידועה הן עלו בצורה אקראית לחלוטין, אז אין שום היגיון כרונולוגי), ניתן, למצוא כאן.

לילה טוב

אלעד

תרגיל בדמיון מודרך ותפיסת עולם

2010-02-10T23:03:00.000+02:00

Photo by lel4nd

טוב, אז יש לי משימה למאותגרים שלגית שבינכם (ושאני אומר מאותגרים שלגית, מדובר על אנשים כמוני, שבדרך כלל בודקים הדרכון לפני שהם יוצאים ממדינת תל-אביב, שמעולם לא חיו במקום שבו באמת יורד שלג).

סגרו את העיניים (רגע, קודם תקראו עד הסוף! נו באמת). עכשיו,תדמיינו שלג. כן, שלג.

אני לא יודע איזו תמונה עולה בראש שלכם, לי עולה מעין תמונה חג מולדתית כזו, עם כדורי שלג ענקיים שיורדים להם לאיטם בעוד ילדים מתרוצצים בחוץ ומטיחים אחד בשני כדורי שלג.

נכון?

תודו שזה מה שאתם מדמיינים.

אבל בעולם האמיתי, התמונה שונה!!! לא פלא שלאסקימוסים יש 22 דרכים להגיד שלג.

כן. יורד כאן שלג. כן, ביטלו את הלימודים היום (מה שהפתיע אותי, חשבתי שסף יכולת ההתמודדות שלהם עם שלג כאן יותר גבוה, אבל נו, מילא). אני מסתכל החוצה מהחלון ומה אני רואה? פתיתי שלג ענקיים? לא ממש... שלג שזולג לו בעדינות מהשמיים... לא ממש! טירוף, שלג שהולך לכל הכיוונים (למה לכל הרוחות הוא מגיע מלמטה... זה לא הגיוני! באמת...). אף אחד לא יוצא לרחוב לשחק (לא שאני מאלו שמשחקים בשלג גם אם זה היה אפשרי, אבל ניחא).

טירוף.

אני כבר לפני כשבועיים החלטתי שאני צריך להפשיר קצת והזמנתי כרטיס טיסה לבקר את חבריי עידו וגליה בקליפורניה... אני רק מקווה שהשלג לא יבטל לי את הטיסה... למה זה באמת יעצבן אותי.

בכל מקרה, התמונה שעולה לי בראש שאני חושב של שלג גרמה לי לחשוב על כך שיש לנו הרבה מאוד דברים בחיים שאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מה הם ואיך הם, אבל שלבסוף אנחנו רואים אותם או חווים אותם, מסתבר שזה משהו אחר לגמרי. יש לנו מעין תפיסות לגבי העולם שהוטבעו בנו על ידי הסביבה או החינוך או הטלוויזיה ואנחנו מתנהגים בהתאם למרות שאין להן ממש ביסוס במציאות. מה זה אומר עלינו?

במהלך השנה האחרונה, במסגרות שונות, אני חושב שהתחלתי להבין הרבה יותר טוב כמה תפיסה (Perception) משחקת תפקיד חשוב בחיים שלנו. בניהול של אנשים, בשיווק, בשוק ההון. אנחנו חיים בעולם שאינו מבוסס על המציאות, אלא על התפיסה (הבררנית ופרשנית) של כל אחד מאיתנו את המציאות. איזה השלכות יש לכך?

אין תשובות היום - רק שאלות...

טוב, תהנו מהחום שם בארץ... אעדכן בקרוב ממקומות חמימים יותר!

אלעד

הרצאה נוספת מאתר TED עם תרגום שלי

2010-02-08T02:15:00.001+02:00

סיפרתי כאן בעבר שלקחתי על עצמי לתרגם הרצאות מהאתר הנפלא TED.COM כחלק מהדרך שלי לתרום לקהילה. תרגמתי בעבר הרצאה מרתקת של מלקלום גלדוול ולשמחתי, אתמול הסתיים הליך ארוך (אשר החל אי שם בספטמבר) של תרגום ההרצאה השנייה שלי מהאתר, הרצאה של מאמן הכדורסל האגדי ג'ון וודן, על ההבדל שבין ניצחון להצלחה.

תחת SUBTITLES בחרו עברית ותוכלו לראות את התרגום. זו הרצאה מרתקת שכתבתי עליה בעבר בבלוג השני שלי. תבלו.

עדכון: כרגע התרגום כאן בבלוג לא עובד. ניתן לראות את ההרצאה המתורגמת במיקום המקורי שלה, כאן. אני מקווה שזה יתוקן בקרוב.

אלעד

הניקס, הקור וחוש ההתמצאות שלי

2010-02-07T00:32:00.000+02:00

הניקס

אז אתמול בערב הלכתי לראות משחק של הניקס. האמת, שהתכוונתי ללכת עם אנשים אחרים מתוכנית חילופי הסטודנטים. הכל כבר היה מוכן. שלחתי מייל לכולם והצעתי לכולם לבוא. סיפרתי שיש לי רקע משפחתי בכדורסל ושאם מישהו יצטרך עזרה, אני מוכן לספק הסברים. שלחתי לכולם קישור לאתר שבו קונים כרטיסים מוזלים. מייד נכנסתי לאתר (היי, דוגמא אישית) וקניתי לעצמי כרטיס. ואז החלו להגיע המיילים. מסתבר שקניתי את הכרטיס המוזל האחרון שהיה. אז כל האנשים שרצו לבוא לא היו יכולים לקנות לעצמם כרטיס. ואני כבר הזמנתי את שלי. מה עושים? מתבאסים? לא. הולכים למשחק לבד.

עכשיו למי שלא מכיר, מדובר בקבוצת הכדורסל של ניו-יורק שכבר שנים לא מגיע לאף הישג ובשנים האחרונות מציגה קבוצות גרועות במיוחד. המשחק הזה לא אכזב והם הפסידו את המשחק בתצוגת כדורסל, איך נגדיר זאת בעדינות, לא מרשימה במיוחד. אבל אני הלכתי בשביל החוויה התרבותית. אין ספק שהאמריקאים יודעים לתפעל ספורט, להפעיל את הקהל ולעשות אירוע. חבל רק שהאוהדים לא יודעים לעודד... אבל אין ספק שבהשוואה לאירועי כדורסל אחרים שהייתי בהם, האירוע, שהיה בסה"כ משחק ליגה פשוט, היה מאורגן ומנוהל להפליא. מרשים. ובכל זאת, אתם יודעים, הליגה הטובה בעולם.

קור

אין עדכונים מרשימים בחזית הקור. עדיין קר. עדיין יורד שלג. כולם מזהירים אותי שפברואר הולך להיות נורא. אני שמח שבינתיים, כבר עברתי שישה-שבעה ימים מפברואר שלא היה נוראיים. אני לא יכול להיגד שהתרגלתי לקור, אבל בואו נגיד שאני הרבה יותר מצוייד ומכיר קצת יותר טריקים (איפה ללכת, איפה לחכות, מהן הכניסות הקרובות לרכבת התחתית).

היום בבוקר היה לנו שיעור והתחזית הייתה שירד שלג. המרצה שלח לנו מייל והודיע שבגלל שהוא בא באוטובוס, יכול להיות שיסגרו את הנתיבים ולכן הוא לא יוכל להגיע. מוזר! הוא הגיע בסוף, אבל אני מצאתי את זה משעשע בכל מקרה.

רכבת תחתית

אם כבר הזכרנו רכבת תחתית. אני בסה"כ אדם עם חוש התמצאות סביר. לא הכי טוב בעולם, אבל בהחלט ברמה מעל הממוצע (דרך אגב, אני עושה עכשיו קורס במסגרתו אנחנו מדברים על כך שרוב האנשים מדרגים את עצמם בדירוגים פשוטים כמעל הממוצע... אירוני). בכל מקרה, בניו-יורק, בגדול מאוד קל להתמצא ושאני הולך ברחוב אני יודע איפה אני ועכשיו אפילו שאני יודע מהרכבת התחתית אני יודע לאיזה כיוון ללכת. דבר אחד עוד לא הצלחתי לאמץ. כל פעם שאני יורד לרציף של הרכבת התחתית, אני בטוח שהרכבת תבוא מהצד השני. כאילו מתחת לאדמה אני מאבד כל חוש התמצאות. פעם אחר פעם, אפילו באותו רציף, אני מתבלבל. בסוף החלטתי לעשות כמו ג'ורג מסיינפלד. החלטתי שאני תמיד אחשוב הפוך מהאינסטינקט שלי. עובד בכל פעם.

לכלל התמונות מסיוריי ברחבי ניו-יורק, אתם מוזמנים לכאן. אני מעדכן את האלבום הזה מפעם לפעם. אנסה לתזכר עליו.

שבוע טוב

אלעד

מחזות זמר

2010-02-01T23:00:00.001+02:00

בסוף השבוע האחרון הלכתי לראות הופעה ב- Broadway. אני כבר השלמתי עם זה שאני חנון ויש שיגידו שניו-יורק מבוזבזת עליי. אני לא איש של מסיבות. ברים זה לא בידיוק סביבת המחייה הטבעית שלי. קניות זה משהו שעושים שצריך ולא שחייבים. אבל הופעות, ובעיקר מחזות זמר, זה אני. ואין הרבה מקומות שמשתווים לניוי-יורק מהבחינה הזאת. אני לא יודע כמה אצליח ללכת, אבל אני מתכוון לנסות כמה שיותר.

ההופעה נקראה Memphis והיא מספרת על עליית המוזיקה השחורה והתפתחות הרוק אנד רול באמצע המאה הקודמת לרבות שאלות הגזענות שסבבו את התופעה. הסיפור היה אמין ושוחק היטב, המוזיקה קלילה וכיפית והמתחים העיקריים שהעלילה ביקשה להעביר הועברו בצורה מורגשת. בקיצור חוויה.

העובדה שישבנו בשורה הראשונה והיינו צריכים למתוח את הצוואר ולספוג קצת מהרוק של השחקנים (27$ במקום 127 או 200 שורה אחת מאחור) לא פגמה בחוויה הכללית ובעובדה שמדובר באירוע מרגש. אפילו התיאטרון עצמו היה מרשים, כאשר התקרה שלו מועטרת בציורים ופיסולים... אין ספק - זו תרבות...

במעבר חד, רציתי להציג לכם את הגרף הבא:

מדובר בבלוג השני השלי (הלועזי, לא זה על התנ"ך). הגרף מתאר את מספר הכניסות לאתר (לרשומות ספיצפיות או לאתר בכלל) על פי החודשים האחרונים. כמה דברים. ראשית, ניתן לראות שבחודש ינואר 2010, עברתי פעם ראשונה את 1000 הכניסות לאתר בחודש. אירוע מרגש בפני עצמו. שנית, ניתן לראות שהאתר נמצא במגמת עלייה. חודש דצמבר היה חודש חלש יותר, כיוון שבמשך רובו לא כתבתי כמעט כלום ובכל זאת האתר משך מספר לא מבוטל של גולשים. אני יכול לספר לכם גם שהעלייה הגדולה שאתם רואים באמצע הגרף החלה לאחר שקישרתי את הבלוג לפייסבוק ולאחר שנרשמתי לשירות טוויטר. אם מישהו מעוניין לעשות ניתוח על הכוח של רשתות חברתיות אני חושב שזו דוגמא טובה. לבסוף, יש עוד משהו בקשר לבלוג הזה שהוא מבחינתי ידיעה משמחת במיוחד, אבל בשלב זה אני הולך לשמור אותו עד שארגיש מוכן לגלותו.

דרך אגב, מי שמעוניין לקרוא את הרשומות הטובות ביותר שלי בבלוג ההוא במהלך השנה שעברה, מוזמן ביותר.

אלעד

שלג

2010-01-28T16:58:00.000+02:00

קמתי. ראיתי את זה מהחלון:

מה בידיוק אני אמור לעשות עכשיו?

אלעד

הרבה, המון, מלאן, גדול, ענק

2010-01-28T04:45:00.001+02:00

כן. אלו המילים העיקריות שמתארות את החוויה בניו-יורק עד עתה. אתה יוצא לרחוב, יש המון אנשים. המון. כמעט לא משנה באיזה שעה. אתה מזמין ארוחה במסעדה – היא ענקית. אפילו העוגיות ענקיות. שלא לדבר על המלח (בסה"כ רציתי לקנות קצת מלח... כל המכלים כוללים מלח שיספיק לי לשנתיים...). המבחר מכל דבר עצום. התורים בסופר – ענקיים (יש אנשים שהעבודה שלהם זה לעמוד עם שלט באמצע הסופר, שם מתחיל התור לקופות). אתה הולך לחנות ספרים – 4 קומות, עשרות אלפי כותרים.

כנ"ל גם לגבי דברים פחות נעימים. הקור... וזה עוד לא באמת התחיל, בסוף שבוע אנחנו מצפים לשלג. שהולכים צפונה או דרומה על השדרות – הרוח והקור משלימים את חוויית הגודל בצורת עוצמה. אתה הולך לחפש מסעדה, יש מאות מסעדות וברים. כל מטר, מקום חדש. אבל מה, שולחן ל- 8 אנשים הם לא הצליחו למצוא לנו ב- 3 מסעדות שונות. גם שמצאו זה היה מאחורה, בלי מלצר בכזאת קומבינה. הם גם מופתעים מגודל הקבוצה – כנראה שהאמריקאים לא יוצאים בקבוצות גדולות... (?)

אני חושב שזו המסקנה העיקרית שלי מהביקור כאן עד עכשיו. הכול גדול. האם זה טוב... אני לא בטוח? יש הרגשה של הרבה בזבוז. יש הרגשה שובע שעובר את המידה הראויה (לא רק באוכל). אני לא יודע אם אלו דברים שאופייניים לניו-יורק ופחות למקומות אחרים – אני חושב שכן – אבל אין ספק שזה גורם לך לעצור ולחשוב. אני חווה על בשרי את פרדוקס הבחירה שמשתק אותי קצת כל יום מחדש.

כל זה חס וחלילה לא בא מתוך תלונה. ההפך, אני מרגיש בשלב זה מספיק בוגר להסתכל על זה מבחוץ ולהבין שיש כאן דברים מדהימים ויש כאן דברים שלא הייתי רוצה לייבא למדינה התיאורטית-אידיאלית שלי. בשלב הזה אני מנסה לספוג, להבין לשמוע, ללמוד להכיר. הלוואי והיה לי עוד זמן. אני חושב שכאן, בניגוד לסידני, יש הרבה יותר מה לספוג. מצד שני, יש תובנות שאני מרגיש שעכשיו, אחרי שביקרתי בצד השני של העולם (סידני, הונג-קונג, סינגפור ואפילו הודו), אני יכול להתמודד איתם ולהבין אותם בצורה אחרת, ככל הנראה טובה יותר.

וזו רק ההתחלה.

אלעד

מחשבות רנדומאליות על חקיקת יתר

2010-01-21T23:50:00.001+02:00

היום רשומה פילוסופית יותר. זה המצב רוח... וגם כי הרבה זמן לא כתבתי על משהו קצת יותר רציני.

כמשפטן לשעבר (זה ממש נשמע כמו נרקומן לשעבר...) וכאדם שרואה את עצמו כלפחות אזרח מן השורה אני לעיתים ממש מזדעזע מהקלות בה בית המחוקקים שלנו מייצר חוקים. חברי הכנסת (אני מאמין בתמימותי) מתוך כוונות אמיתיות וכנות לדאוג למגזרים שלהם מבקשים להגן ולקדם נושאים שונים. אך נדמה שהכלי היחיד שמצוי בארסנל הפרלמנטארי שלהם הוא הצעת החוק.

לכאורה, תוכלו לומר שמדובר בתופעה ראויה. צריך שיהיו חוקים ברורים. כתוב. שחור על גבי לבן. אך רק לכאורה. לחקיקת היתר יש כמה תופעות לוואי. מעבר לשאלות של תקציב שהן תמיד מעוררות תמיהה ולשאלות של השפעות לוואי (ראו דוגמא נהדרת כאן) התופעה הבעייתית ביותר בעייני היא העובדה שרבים מהחוקים פשוט לא נאכפים.

נניח כרגע בצד את השאלה מדוע החוקים לא נאכפים, אבל העובדה שכולנו חיים במדינה שבה ספר החוקים מופר יום אחר יום ללא כל תגובה היא השחיתות האמיתית שממנה אנחנו צריכים לפחד ולא השחיתות עליה אוהבים כל כך לדבר בתקשורת. הילדים במדינה שלנו גדלים באווירה שבה הפרת החוק היא הנורמה ולכך יש השלכות רוחביות על החברה. אני, כפי שהבעתי כאן באתר לא פעם, תומך בגישת החלונות השבורים, לפיה יש להתחיל מאכיפה של הכללים הקטנים (אפילו יותר קטנים מאלו שמזוז מדבר עליהם, למרות שאני מסכים איתו על הכיוון הכללי) וזה יוביל להתמודדות טובה יותר עם הבעיות הגדולות. הבעיה היא, שיש כל כך הרבה חוקים קטנים, שאכיפה של כולם הופכת לכמעט בלתי אפשרית.

אבל יותר מזה. השימוש הקל כל כך בנשק החקיקה מביא לכך שחברי הכנסת, שאמורים במדינה מתוקנת (אני מאוד אוהב את הביטוי הזה, כי אין לו ממש תרגום לאנגלית), להוות את חוד החנית של הלך הרוח והמדיניות החברתית, לא שוקלים כלל את מגוון הדרכים שבאמצעותן ניתן להשפיע על החברה האזרחית שלנו.

בספר, Code and other laws of cyberspace, הפרופ' למשפטים לארי לסיג מגדיר 4 דרכים להסדיר את ההתנהגות האנושית בחברה. נניח שברצוננו לקבוע שברח' מסוים אסור לנסוע מעבר למהירות של 40 קילומטר לשעה. הדרך הראשונה, היא לחוקק חוק. בספר החוקים ייכתב חוק שיקבע שכל מי שינהג ברכב אשר מהירות נסיעתו היא מעל 40 קמ"ש ייענש. כמובן שהיעילות של חוק כזה תלויה ברמת אכיפתו. הדרך השנייה, היא באמצעות ארכיטקטורה. ניתן לעצב את הסביבה, במקרה זה את הכביש, כך שימנע נסיעה מעל 40 קמ"ש. כולנו מכירים את הדרך הזאת – המהמורות (או באמפרים) ברחובות שלנו הם דוגמא מצוינת. כמובן, שהארכיטקטורה לא חייבת להיות מוגבלת לכביש. ניתן להתקין שבב בכל המכוניות שיגביל את מהירות הנסיעה בהן ל- 40 קמ"ש ברגע שהן נכנסות לרחוב. אולי קצת מתוחכם יותר, אבל ככל הנראה גם יותר יעיל. הדרך השלישית, היא באמצעות כוחות השוק. למשל, ניתן לקבוע מנגנון לפיו הזכות לנסיעה במהירות מסוימת עולה מחיר מסויים, כך ששיווי המשקל הכלכלי יביא לכך שאף אחד לא ייסע מעל 40 קמ"ש. טוב, אולי בדוגמה הזאת מנגנון שוק פחות יעיל, אבל ללא קשר לנטייה הפוליטית הכללית, אני חושב שאנחנו יכולים להסכים שבמקרים מסוימים, השוק יכול להיות מנגנון מצוין להסדרת התנהגות. הדרך הרביעית, היא הנורמה. בשכונה הזאת לא נוסעים מעל 40 קמ"ש. זה ידוע. זה ברור. אף אחד לא עושה את זה. למה? כי ככה מתנהגים פה.

ומה הנקודה? לא רק שפתרונות של שוק וארכיטקטורה לא נשקלים מספיק, אלא שכל פעם שחוק מחליף נורמה מדובר בהתדרדרות שקשה מאוד להופכה...

בספרו של דן אריאלי, Predictably Irrational, הכותב מתאר את ההשפעה המרתקת שיש לכסף על מערכות יחסים בין אנשים. בעיקר, הוא מייחד פרק שלם להשפעה שיש לכסף על מערכות יחסים חברתיות במהותן. מה היה קורה, הוא שואל, לו הייתי מסיים את ארוחת ערב החג אצל חמותך, מוציא את הארנק ושואל: "אז כמה אני חייב לך על הארוחה המדהימה הזו?". כמובן, שהדוגמה הזו, מופרכת ככל שתהיה, היא דרך מתוחכמת להציג סדרה של ניסויים ומחקרים שמראים שכסף משנה מערכות יחסים חברתיות למערכת עסקיות. אחת המסקנות היא שמרגע שמערכת יחסים הפכה להיות מבוססת על הכסף, לא רק שהיא משתנה, אלא שמאוד קשה לחזור חזרה למערכת שמבוססת על הדדיות חברתית. גם דניאל פינק, בספרו החדש, Drive, מתאר סדרה של מחקרים שנעשו בהם הוכח שגם במסגרת של תגמולים במסגרת העבודה, הכנסת כסף משנה את מערכת היחסים. מרגע שנעשה ניסיון לתמרץ אנשים על ידי כסף ולא על ידי מניעים פנימיים, לא רק שהדבר מוביל לאורך זמן לירידה במוטיבציה, אלא שמאוד קשה לשחזר את מערכת היחסים הקודמת.

ומה לכל זה ולחקיקה? הרבה. אני חושב שחקיקת היתר שאנו חווים הורסת את הנורמות שעליהן מתבססת החברה שלנו. אם זו נורמה, אנשים מצייתים לה, כי זו הנורמה וכי זה חלק ממארג היחסים החברתי שלנו (ואני יודע שתמיד יהיו יוצאים מן הכלל). אבל כאשר מדובר בחוק, לא רק שהוא לא מוקף באיזה הילה חברתית, אלא שרמת האכיפה הנמוכה ו – למרבה האירוניה – הנורמה שהתפתחה לפיה הפרת חוק אינו דבר כה נורא, מביאה להידרדרות של המארג החברתי. ואני חושב שמדובר במגמה בלתי הפיכה בדיוק כמו ההשפעה של הכסף. היכן שיש חוק במקום נורמה, קשה מאוד יהיה לחזור לנורמה.

חקיקת היתר היא עוד אחת מהמגמות שאנחנו לומדים מארה"ב ואולי צריכים שלא לייבא. לא מזמן שמעתי בהרצאה מישהו שאמר שעם כל הדיבורים של האמריקאים על חופש וקפיטליזם זו המדינה עם הכי הרבה רגולציה וחקיקה בעולם. לא לחלוטין הבנתי את זה עד שהגעתי לכאן וראיתי את התמונה הזו ברכבת התחתית:

התרגום הלא מקצועי שלי: "אנא הצע את המושב לבעלי מוגבלות. זה לא רק מנומס, זה גם החוק".

באמת? אנחנו צריכים חוק בשביל זה? האם זה לא השכל הישר? האם זה לא מספיק שזה מנומס?

אני נטפל לקטנות? דוגמא נוספת? אין שום בעיה. הקומה ה- 86 של האמפייר סטייט בילדינג. הדבר הראשון שאתה רואה שאתה יוצא לרחבה בשביל לצפות בנוף המרהיב, זה השלט הזה:

עכשיו יש פה שני שלטים. הראשון, אתם יודעים מה, אני יכול לקבל. אבל השני (שוב, בתרגום חופשי): "זריקת חפצים מעמדת התצפית או טיפוס על הגדרות הן פעולות מסוכנות, לא חוקיות ואסורות". אתם מבינים? מישהו צריך לשים שלט שמסביר את זה? יש חוק שאוסר על זה? וזה לא רק מסוכן. זה גם לא חוקי וגם אסור. וזה גרם לי לחשוב, רגע – אם יש גדר – מה הסיפור עם השלט הראשון... הרמתי את מבטי וראיתי את גדר בגובה של כמה אנשים, מעין כלא קטן, שמקיף את מרפסת התצפית. באמת שצריך להתאמץ להשליך את הילד שלך מעבר לגדר... לא צריך שלט בשביל זה...:

כן, אני יודע שהדוגמאות הללו הן לא בדיוק עניינים שברומו של עולם (טוב, אולי השלטים בקומה ה- 86 הם כן ברומו של עולם), אבל זה הוא רק סימפטום לתופעות רחבות בהרבה ולדרך שבה החברה האמריקאית וגם החברה שלנו הופכות לחברות המבוססת על סף נמוך שנקבע על ידי חקיקה, במקום רף גבוה שנקבע על ידי נורמות.

בפסק הדין מפורסם בעתירה של התנועה לאיכות השלטון נגד מינויו של צחי הנגבי לשר לביטחון פנים, כתב השופט חשין, בדעת מיעוט, שמדובר בפעולה שהיא אומנם חוקית, אבל מסוג הפעולות עליהן היו אומרים באנגליה: "It is just not done". אולי הגיע הזמן לפתח נורמות משלנו שאותן לא מפירים?

אלעד

לא נתפס

2010-01-21T00:35:00.001+02:00

יש דברים שקשה לך באמת להבין ולתפוס.

שהייתי בן 10, נסעתי עם סבי וסבתי לטיול בר-מצווה בארה"ב (כן, שלוש שנים מוקדם מידי, הם טענו שהם יהיו "זקנים" מידי לקחת אותי ממש בבר-מצווה). כחלק מהטיול עברנו כמובן בניו-יורק וכיאה לאותם ימים יפים של סוף שנות התשעים, עלינו לגג של מגדלי התאומים להשקיף על העיר.

תריצו קדימה בערך שש שנים, נסעתי לארה"ב כחלק ממשלחת של הצופים למחנות קיץ יהודיים. כחלק מהנסיעה בילינו גם זמן מוגבל בניו-יורק וכמובן, 1996, שוב ביקרתי במגדלי התאומים.

אתמול הלכנו לבקר באתר שהיה מגדלי התאומים. אני יודע שזה קלישאה, אבל לפעמים יש קלישאות שהם אמיתיות ונכונות. מה שקרה פה פשוט בלתי נתפס. הגודל של האירוע, גודל ההרס והזוועה שהתרחשה פה, קשים לעיכול, גם למישהו שמגיע מארצנו מוכת האסונות והטרור.

אני מופתע שטרם סיימו לבנות את המבנה החדש (אני לא חשבתי שזה ייקח להם כל כך הרבה זמן), אבל אני מקווה שהפעם הבאה שאבקר כאן, אזכה לבקר בו ולטפס עליו. בלי ספק, יש בכך איזה הכרה ביכולת האנושית שראוי להתפעל ממנה...

כמובן, שעל הדרך, ככה כי בכל זאת צריך, הולכים לבקר בתחליף הקרוב ביותר. אז התמונה מלמעלה היא מהאפמייר סטייט בילדינג...

יום שישי מתחילים הלימודים... עדכונים נוספים, בסוף השבוע!

קצת תמונות מהשבוע האחרון, ניתן למצוא כאן.

אלעד

קור, גשם, מחלות ושאר ירקות

2010-01-19T03:37:00.000+02:00

טוב. זה היה ברור שזה יקרה. אומרים שאחת הדרכים שחלק מהאירופאים הביסו את האינדיאנים הייתה זה שהדביקו אותם במחלת השפעת. אז אני מקבל את הטיפול ההפוך. כנראה שהקור (והגשם, אומנם ליום אחד, אבל בכל זאת) ביחד עם זני שפעת אמריקאים ניצחו אותי. אני חולה. שום דבר רציני קירור. אני כבר בשלבים האחרונים שלו (אני לא יודע איך זה אצלכם, אצלי זה תמיד אותם סימפטומים באותו סדר – כאב גרון, נזלת, קצת כאב ראש, הרבה נזלת, שיעול). אז אני כבר בסוף של שלב ההרבה נזלת ובתחילת השיעול שאצלי זה אומר שאני מבריא.

שלא תחשבו שהעובדה שאני חולה עצרה אותי מלעשות דברים. טוב, קצת. אבל בכל זאת. הספקתי כבר להסתובב בסנטרל פארק, לבקר במוזיאון (Natural History), לפגוש מספר חברים מקומיים (חדשים וישנים) ולעשות קניות לציוד הדירה (איך זה שכל פעם שאתה חוזר מקניות אתה מגלה משהו חדש שחסר לך?).

בתקווה שמחר אני ארגיש יותר טוב, אני מתכנן את המשך הסיורים לאתרי התיירות. אין ממש תוכנית, מאלתרים באותו רגע.

אחרי שגמרנו עם הקור, הגשם והמחלות, נעבור לשאר ירקות.

יש אתר שאני מאוד אוהב שנקרא Changethis. זה אתר שבו אנשים יכולים לכתוב מה שנקרא מניפסט וחברי האתר עורכים אותו בצורה מקצועית ומפרסמים באתר. הרעיון – כל מי שיש לו משהו להגיד ולנסות לשנות את העולם יכול לכתוב. איך בוחרים מה לפרסם. אנשים שולחים הצעות והציבור מצביע.

אז לפני כמה שבועות שלחתי הצעה כזאת (עם עזרתו של ידידי היקר תומר שעזר לי בעריכה). היום קיבלתי הודעה שההצעה שלי עומדת להצבעה. למשך חודש. עד ה- 17 בפברואר. אם יהיו מספיק הצבעות, אני אתבקש לכתוב את המניפסט.

אז מה אני צריך מכם?

קודם כל אתם מוזמנים לבקר באתר. הוא מגניב ביותר וניתן למצוא שם דברים מעניינים ביותר מכותבים מעניינים ביותר. שנית, אתם מוזמנים לראות את רשימת 17 ההצעות שעומדות להצבעה. שלישית, הצביעו להצעה האהובה עליכם ביותר. אם זו במקרה ההצעה שלי, מה טוב (קישור ישיר להצעה שלי ניתן למצוא כאן, רק ככה בשביל הקטע). רביעית, אנא הפיצו הלאה... זה למטרה טובה...

שבוע נפלא (פה השבוע מתחיל רק מחר, היום היה יום חופש. יום מרטין לותר קינג).

אלעד

ניו יורק, ניו יורק

2010-01-16T02:39:00.001+02:00

אין ספק, ניו יורק זה מקום מיוחד. עוד לא עשיתי שום דבר רציני ובכל זאת, יש מין הרגשה כזאת, וייב, שהולכים ברחוב שאתה מרגיש שזה מקום אחר. בחודשים האחרונים הסתובבתי הרבה בעולם, וככל הנראה זה לא באמת כאן אלא רק בראש שלי, אבל ההרגשה כאן היא אחרת.

את היום הראשון ביליתי בעיקר בסידורים – בנק, טלפון, להכיר את האזור שאני גר בו, לקנות שטויות לדירה וכו'. הדירה כצפוי קטנה (אני מעדיף את המילה קומפקטית) אבל אני לא צריך יותר מידי. ביום הראשון עשיתי בראש כל הזמן השוואות לדירה שהייתה לי בסידני. זה מצחיק איך הדברים הקטנים שונים. למשל, העובדה שיש לי אינטרנט מהיר כאן בחינם בחדר. או שיש אור נורמאלי שאפשר לקרוא בו. דברים שלא היה לי בסידני. מצד שני, בסידני היו דברים אחרים (קומקום חשמלי, טלוויזיה – אולי זה דווקא משהו שטוב שאין)...

אתמול הייתי מאוד עייף עם כל הג'ט לג והכל והחלטתי לוותר על ארוחת ערב וללכת לישון מוקדם. רק בשביל לנשנש משהו, קניתי לי חבילת עוגיות. לפתע מצאתי את עצמי יושב בדירת חדר בניו יורק אוכל עוגיות OREOS. מישהו אמר טום הנקס ב- BIG? אני חושב שבסרט הוא גם היה אמור להיות בן 30, לא?

היום התחלתי לנצל את ניו יורק באמת. הלכתי להרצאה של אחד הסופרים והכותבים האוהבים עליי, סת גודין. ההרצאה הייתה על הספר החדש שלו (Linchpin) ומי שקנה כרטיס קיבל את הספר בחינם (הספר עולה באופן רגיל כמעט כמו הכרטיס) ואפילו פוסטר על ההרצאה. הייתה הרצאה מרשימה ביותר ואני לא יכול לחכות לקרוא את הספר... (ראו תמונה למעלה ועוד תמונות כאן).

זהו, התוכנית לסוף השבוע זה להתחיל להסתובב קצת בעיר, ללכת למוקדי התיירות ולפגוש כמה חברים שנמצאים כאן

שבת שלום

אלעד

Happy New Year!

2010-01-01T10:07:00.000+02:00

רופאי שיניים בשגרירות
אז אתמול ביקרתי בשגרירות האמריקאית בסידני. כדי לא למתוח אתכם, אגיד שהביקור היה חיובי. הביקור התחיל מוקדם בבוקר. הפגישה שלי הייתה קבועה לשעה 8:30 ובהודעה מהשגרירות מבקשים להגיע מוקדם, כדי לעבור בדיקות בטחוניות. כיוון שלא הייתי בטוח בקו האוטובוס הדרוש, היכן השגרירות נמצאת בידיוק וכמובן, בגלל שאני קצת משוגע, יצאתי מאוד מוקדם מהבית והגעתי לבניין בסביבות השעה 7:15. נכנסתי למעלית ולחצתי על הכפתור לקומה 10. המעלית לא זזה. טוב. יצאתי ושאלתי את השומר כיצד מגיעים לשגרירות. הוא אמר לי, מעלית, קומה 10, אבל רק אחרי 7:30. התיישבתי בלובי ובילתי את רבע השעה הקרובה בצפייה באנשים נכנסים למעלית ואחרי חצי דקה יוצאים במבט מבולבל על פניהם. קצת אכזרי, אבל בהחלט ניסוי אנתרפולוגי מרתק.
השעה 7:30 הגיעה. כל מי שהמתין בלובי עולה במעלית. אנחנו מגיעים לקומה והכניסה לשגרירות (שם עוברים את הבדיקות הבטחוניות) נמצאת בצד השני של הבניין. לאורך המסדרון, כל המשרדים הם של רופאי שיניים. "מה, הם מנסים להפחיד אותנו?", אני חושב לעצמי. מגיעים לפתח החדר של השגרירות והשגיררות כמובן סגורה. אבל כדי להמשיך את מגמת ההפחדה ורופאי השיניים, רעשי קדיחה מגיעים מבפנים. מישהו ביצע עבודות במשרד ליד. הרגשה מוזרה. כ- 20 אנשים עומדים בשקט, מביטים בשלטים של משרדי רופאי שיניים ושומעים קולות קדיחה.
לאחר המתנה של עוד כרבע שעה, הגיעו נציגי השגיררות והתהליך החל. לשמחתי התהליך היה מהיר ויעיל, לא שאלו כמעט שאלות ואפילו לא ביקשו אף אחד מהמסמכים שהכנתי. בתחילת שבוע הבא אני אמור לקבל את הדרכון חזרה ואז - ניו-יורק, הנה אני מגיע.
זמן חשיבה
אז בימים אלו אני יושב ומחכה. אני מאוד נהנה מהרגיעה. אחד הדברים שהקשו עליי בטיול לסינגפור והודו הייתה העובדה שלא היה לי כמעט זמן לבד. לחשוב, להרגע, להיות רק עם עצמי. לא רק שהיה לו"ז כל היום, גם בילנו את רוב השעות הערות בפעילות וגם בחדר תמיד היה איתי מישהו. זה רק הזכיר לי כמה הזמן הפרטי שלי משמעותי עבורי...
כדורסל
ששואלים אותי מה אני עושה בזמן החופשי או מה התחביבים שלי, אני עונה (בין השאר) שאני אוהב לצפות בכדורסל. היום יצא לי לראות כדורסל בשידור חי בפעם הראשונה מזה זמן רב. שכחתי כמה אני מתגעגע וכמה אני אוהב את זה. אם יש סיבה אחת שאני באמת שמח לעזוב את אוסטרליה, זה שאני חוזר למדינות עם ספורט נורמלי. קריקט. לא מבין למה קוראים לזה ספורט...
כתיבה
לסיום, רציתי להפנות אתכם לבלוג השני שלי, The Comparative Advantage. הוא מתחיל לצבור פופלריות ואפילו, הוא הוזכר פעמים בבלוגים אחרים כמקור (ראו כאן וכאן). בימים האחרונים עבדתי על שיפורים רבים שלו והכנתי רשימה של כ- 25 הרשומות הכי טובות שכתבתי עד היום (לדעתי). אם בא לכם להתחיל או להבין מה אני בידיוק עושה שם, זו הדרך הטובה ביותר.
Happy New Year!

לסיום, זו הודעה שכתבתי ב- FACEBOOK. רציתי לשתף גם את מי שלא נמצא שם (מסיבות כאלו ואחרות):

This was an AMAZING year. I met so many great people. I visited so many COOL places. I made AWESOME friends. I learned a lot. I changed a lot. I am so grateful for all the opportunities I got and all that I have and I am not taking it for granted. I am anxiously waiting for the next year. If it will be just half as great as this year, it will be an amazing ride!

אלעד

סינגפור והודו - חלק שני

2009-12-28T07:07:00.000+02:00

כמובטח מאתמול, חלק שני של דיווחים על הטיול להודו וסינגפור, הפעם הודו.

שיר הנושא של הביקור - ניגודים.

כולם מדברים על ההתפתחות של המדינה הזאת, על צמיחה של כ- 8 אחוזים לשנה, על מעמד הביניים הגדל וכו'. מה שראיתי לא הרשים אותי. מצד אחד, שאתה מסתכל על המספרים בפני עצמם הם מרשימים. בעיקר אם מתחשבים בכך שזה לא נעשה בצורה מרוכזת ומנוהלת כמו בסין. מצד שני, ההרגשה היא כאילו יש קפיצות לא הגיוניות בכלכלה ובחברה ומנסים לחבר כמה תקופות מהמאה האחרונה ביחד. אני חושב שהדרך שבה הצמיחה מתרחשת שם היא לא יציבה ולא ברת קיימא ושייקח הרבה מאוד שנים עד שהכלכלה באמת תתקדם שם, אולי יותר ממה שרוב האנשים חושבים.

הניגודים נמצאים בכל מקום. מצד אחד, אתה רואה לכלוך ומקבצי נדבות ברחובות - מצד שני, שלטי הפרסומות ברחוב מפרסמים מוצרי יוקרה. מצד אחד, הריקשות והמכוניות נראות כמו מהמאה שעברה (וגם תרבות הנהיגה) ומצד שני, אתה רואה כמה מהמכוניות היקרות בעולם. מצד אחד, אנשים חיים ב- Slums (שכונות עוני), עובדים מהיום עד הלילה ומרוויחים פרוטות, מצד שני, יש קניוני ענק עם מותגים ומחירים כמו במערב. מצד אחד, המפעלים נראים כמו בשנות ה- 40 עם מאווררים מחלידים, מצד שני, לכל עובד יש מסך מחשב דק שכמתמחה במשרד עורכי דין בארץ חלמתי שיהיה לי. מצד אחד כולם מדברים על צמיחה והתפתחות כלכלית, מצד שני, כולם מדברים (ואפשר לראות זאת בקלות) על כמה אין תשתיות ואין תמיכה ממשלתית וכמה כולם מושחתים.

אני מודה, שהרבה זמן חששתי מהנסיעה להודו. השמועות על הלכלוך, העוני והסיפורים על כך שכולם מנסים לרמות אותך כל הזמן הפחידו אותי. הגעתי להודו וגיליתי, שכל הסיפורים נכונים. מהרגע שנחתתי ועד הנחיתה חזרה בסידני, היו לי רגעים מועטים שבהם הרגשתי בנוח ולא בלחץ (אני לא מצליח למצוא מילה טובה יותר לתאר את ההרגשה). כן, יכול להיות שאני קצת מפונק, יכול להיות שאני תמים. אבל למרות שכולם מדברים על הכנסת האורחים ההודית, אני לא הרגשתי את זה.

כן, היו כמו דברים יפים ומרשימים בטיול. רוב הזמן התארחנו במלונות חמישה כוכבים והאוכל היה בהתאם. ההרצאות היו של אנשים מרשימים ורוב הזמן היו מאוד מעניינות. הטאג' מאהל הוא באמת מבנה מדהים. ואין ספק שלפני כמה מאות שנים הייתה כאן תרבות עשירה ומרשימה. זו גם דוגמא לאיך לפני כמה מאות שנים, האיסלאם התעסק בתרבות, באריטקטורה ובמדעים. וכמובן, זו עוד דוגמה לאיך הבריטים הרסו את העולם (ראיתי את ההרצאה הזאת במטוס בדרך להודו, אני חושב שהיא עזרה להבין כמה דברים). אבל הרגעים המעניינים התגמדו לעומת החוויה הכללית.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני שמח שנסעתי. למדתי הרבה והיה לי חשוב לראות חלק מהדברים (באופן כללי את הכלכלה וגם את המושג של עסקים באסיה - שעליו כתבתי בהרחבה כאן), אבל ככל הנראה אני לא אחזור לשם לפחות לא בעשרים השנים הקרובות (או אולי ארבעים).

הדבר האחרון הוא חיזוק של מה שכתבתי אתמול על סינגפור. ההודים מתגאים בכך שהם הדמוקרטיה הגדולה בעולם. שהכל נעשה בהסכמה ומתוך דיבורים. ששומרים על זכויות אדם כמו קניין וחופש דיבור. קשה בכתיבה לתאר נחירת זלזול. בואו רק נגיד שאני לא בטוח שאני רוצה לחיות בכזו דמוקרטיה.

אני אעלה עוד כמה תמונות בימים הקרובים.

אלעד

נ.ב.

בימים אלו אני קורא את כל הרשומות שלי בבלוג הלועזי שלי לצורך פרוייקט שאני עובד עליו. אני מאוד נהנה ומגלה שכתבתי דברים מאוד מעניינים. לצערי, אני מגלה גם הרבה שגיאות כתיב ודקדוק. אני מניח שאם לא עושים לא טועים. הפנו את תשומת ליבי לטעות ברשומה שלי מאתמול. אני לא סובל מעייפת אלא מיעפת. תודה נועה.

אלעד

סינגפור והודו - חלק ראשון

2009-12-27T08:14:00.000+02:00

שלום לכולם.
חזרתי בשלום (פחות או יותר). אני מקווה שהתגעגעתם. אני מתנצל על העיכוב בעדכונים, אבל מאז שחזרתי, בנוסף לניסיון להתמודד עם תופעות העייפת, קרס לי המחשב ונאלצתי להתקינו מחדש. לשמחתי, לא אבד מידע רב ערך. בעיקר, נגרמה אי נעימות. ובכל זאת, הדבר גרם לעיכובים.
אז בחגיגיות יתר אני רוצה להתחיל בדיווחים. יש המון מה לדווח והמחשבות שלי קצת מבובלות, אז אני אעשה את זה בחלקים. החלק הראשון, יתרכז בסינגפור.
היעד הראשון בנסיעה היה סינגפור, שם ביליתי כארבעה ימים. האמת, התאהבתי במקום.סדר, ניקיון, יעילות וחוויה עירונית בלתי נגמרת. לא מדובר במדינה גדולה. בסך הכל כ- 700 ק"ר (דרך אגב, בשנות ה- 60 השטח היה קטן בהרבה - בערך 520 ק"ר - חלקים גדולים מהעיר בנויים על reclaimed land, די מרשים). סינגפור היא סיפור הצלחה גדול באסיה עם כלכלה מפותחת, מערכת שלטון יעילות ומבנה מס אטרקטיבי. בימים אלו, נבנה שם אחד מאתרי הקזינו הגדולים בעולם, אשר תמונה שלו אתם יכולים לראות כאן למעלה.
אבל כל אלו דברים שאתם יכולים למצוא גם מעיון בויקיפדיה. מבחינתי האישית, הביקור בסינגפור היווה זעזוע אידאולגי גדול. יש כמה עקרונות שמהווים את הנחות היסוד שלי לגבי חיי כאזרח בוגר. בין העקרונות הללו ניתן למצוא את האמונה שלי בדמוקרטיה וקפיטלזם. סינגפור הצליחה לעורר בי ספקות לגבי הנחות יסוד אלו.
התפיסה הדמוקרטית המערבית (ומדינת ישראל נחשבת בהקשר הזה למערבית) כפי שאני מבין אותה, מציבה את זכויות החירות של הפרט כזכויות החשובות ביותר. הזכות להצביע, חופש תנועה, חופש ביטוי, הזכות לכבוד ופרטיות ועוד. לצד זכויות אלו, ניתן למצוא אזכורים גם לזכויות אחרות, אשר זוכות למעמד משני, הזכות לחינוך, הזכות לעבודה, הזכות למקום מגורים ועוד. במערב, חלק גדול מאמצי השלטון (במובן הבאמת רחב של המילה שלטון) מוקדש להבטחת הזכויות במעמד הראשוני. הזכויות במעמד המשני, נחשבות לפחות חשובות ובדרך כלל אפילו אינן מעוגנות כראוי בחוק. כך, לא יעלה על הדעת לפגוע בחופש הביטוי של אדם, אך אין שום מניעה שהוא יהיה ללא עבודה או חסר בית. בסינגפור, המצב הפוך. הזכויות שזוכות במערב למעמד משני, זוכות שם למעמד בכורה. עד לפני שנה, היו 0% אבטלה ואפילו עכשיו עם המשבר, אחוז האבטלה עומד על 3%. כל אזרח מדינה זכאי לרכישת דירה (הכסף מגיע דרך מערכת הפנסיה, לא אכנס להסבר, אבל זה מקל על הרכישה), יש חינוך חובה חינם ומערכת החינוך היא מהטובות ביותר (אם כי, היא לא כוללת מספיק חינוך למדעי הרוח). לעומת זאת, קיימות הגבלות רבות על זכויות שלנו נראות בסיסיות כמו חופש ביטוי או פרטיות. המערכת רשמית היא דמוקרטית, אבל אותה משפחה נמצאת בשלטון כבר זמן רב ולמעשה המדינה מנוהלת יותר כחברה מאשר כמדינה. אינני אומר שזכויות אדם כפי שאנו תופסים אותן אינן חשובות, אבל הביקור גרם לי להרהר - האם החלפת זכויות אדם חירותיות כמו חופש ביטוי או פרטיות בזכויות סוציאליות, כמו פרנסה ומגורים אינן עסקה טובה?
ההנחה השנייה היא הנחת יסוד לגבי יעילות השלטון. הממשלה לא יודעת לנהל וצריך לאפשר למנגנוני השוק להסדיר כמה שיותר תחומים בחיי השלטון. זוהי כמובן לא רק תפיסה כלכלית, אלא גם פולטית, באשר היא מבטיחה שאף גורם שלטוני לא יחזיק בכוח רב מידי. ההנחה הזו מבוססת על ניסיון העבר שמלמד אותנו שהממשלה, ברוב המקרים, יעילה הרבה פחות מגורמים פרטיים. והנה, סינגפור היא מדינה שמנוהלת, כפי שאמרתי, כמו חברה, ובצורה יעילה ביותר. מנגוני השלטון הם היעילים ביותר בעולם. הבירוקרטיה מועטת, החברות הממשלתיות הן מהטובות בעולם ולמרות מעורבותה של המדינה (גם באמצעות הכת השלטת) כמעט בכל תעשייה ופעילות בחיי היום יום, המערכת פועלת בצורה מרשימה. האם זו ההוכחה ששלטון יכול להיות יעיל, אם מצליחים להציב את האנשים הנכונים ולתת להם את הכוח לפעול?
עדיין לא החלטתי מהן התשובות שלי לשאלות אלו, אבל אלו בהחלט שאלות שאני תוהה לגביהן מאז הביקור בסינגפור. היה ביקור מרתק. תמונות משם (וקצת מהודו) ניתן למצוא כאן.
בקרוב, עדכון על הביקור בהודו.
ואני יודע שפספסתי, אבל בכל זאת, חג חנוכה שמח!
אלעד