מה שקורה לנו בגוף ברגעים האלה מוסבר בצורה מדהימה בשני רבדים:

1. **ברמה הפיזיולוגית – רעלים בדם:** בתורה כתוב *"כי הדם הוא הנפש"*. כשאנחנו בסטרס או בכעס, הגוף מפריש חומרים שמייצרים ממש מצבור רעלים פיזי במחזור הדם. הלב מזרים את הדם ה"מורעל" הזה לכל האיברים, והגוף פשוט נכנס למצב מצוקה נוקשה.

2. **ברמה המנטלית – "אדי המוח":** הרגשות השליליים האלה שיושבים בלב מייצרים סוג של אדים עכורים שעולים למעלה ומערפלים את הראש. המחשבה נצבעת בשחור, ואין שום סיכוי לראות בהירות או היגיון דרך הערפל הזה.כדור השלג הזה מתגלגל, וקשה מאוד לעצור אותו.

אבל האמת היא, שלפני שבכלל מדברים על איך עוצרים את זה, יש שאלה אחת, קצת לא נעימה, שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו:**האם אנחנו בכלל רוצים לוותר על הרגש השלילי הזה עכשיו?**ברור שאף אחד לא נהנה לסבול. אבל האדם, עמוק בתת-המודע שלו, מרוויח המון מהמקום המסכן, הקורבני והמוכר הזה. כל עוד אני כועס, מתוסכל או חרד – אני פטור מלעשות שינויים אמיתיים בחיים. זה אזור נוחות מעוות, אבל הוא עדיין אזור נוחות. המקום המוכר הזה שומר עלינו פאסיביים.אז אם שאלתם את עצמכם והחלטתם שאתם **כן** רוצים לקחת ריבונות על החיים שלכם ולפזר את הערפל, הנה כלי מטורף של 5 דקות שהוא מבחינתי גאולה לנפש. הוא מגיע מהספר "מנחת יהודה" של רבי יהודה פתיה זצ"ל, והוא פועל כמו הנדסה פיזית על המערכת: * **שואפים** אור ורוגע עמוק ואיטי דרך האף. * **עוצרים** את הנשימה בפנים כמה שיותר. בזמן הזה האור הטהור "לוכד" ומפריד את כל הרעלים והמתחים שבאותו רגש שלילי. * **נושפים** את הכל החוצה בבת אחת ובמהירות – דרך הפה! זורקים את כל האדים והעשן הכהה החוצה מהמערכת ומחזירים את המחשבה הזו למקור שלה.כשחוזרים על זה כמה דקות, הפיזיולוגיה משתנה, הערפל במוח מתפוגג, וההנהגה חוזרת אליכם. כי בסוף, אתם לא פולשים במציאות הזו – אתם נוכחים בה, והשלום שלכם תמיד נמצא בתוככם.אז… מוכנים לשחרר את הרווח המשני של המסכנות, או שטוב לכם שם בינתיים?

שירה מזדעקת. "את עושה את הטעות של 90% מהלקוחות ! את נושמת לתוך הסטרס במקום לנהל אותו!"כוכבה מסננת: "שירה, אם את לא נעלמת לי מהזווית של העין, אני מנהלת פה אירוע פחמן דו-חמצני."שירה לא נבהלת כל כך מהר (אולי חוסר מודעות? בכל מקרה היא תסדר העיניינים) : "בדיוק הזווית! כוכבה, מבט לפינה הימנית העליונה של התקרה, מעל המקרר של החלב. מחקר בטכניון! זה מוריד קורטיזול ב-27% תוך שניות. תסתכלי למעלה!"כוכבה מגלגלת עיניים חזק למעלה וימינה (בעיקר כדי לא לראות את שירה). "נו, הסתכלתי. עכשיו המלפפון יעבור?""עכשיו," שירה לוחשת, "תריחי פרח… ותכבי נר! ארוך, כוכבה! הנשיפה חייבת להיות כפולה מהשאיפה. תני לעצב התועה שלך להבין מי המנהלת פה!"כוכבה מוציאה אוויר בייאוש: "פווווווווווו… נו, שירה, אני נראית לך כמו עוגת יום הולדת? מה עכשיו?""הכי חשוב: תלחצי את הבהונות חזק בתוך הנעליים. תרגישי שאת חיה, שאת נוכחת. את לא פולשת לתור, את הריבונות עצמה!"כוכבה לוחצת בהונות, נושפת ארוך ומביטה למעלה. פתאום, הכתפיים שלה צונחות. ה"ביפ" של המלפפון עובר חלק. היא מביטה בשירה בחשד: "שטיינבוך, מה שמת לי בקפה? זה אשכרה עובד."השורה התחתונה (לפני שאתם מאבדים את זה בתור):הגוף שלכם הוא סניף, ואתם המנכ"לים שלו. כשמגיע רגע של הצפה, אל תתווכחו עם הראש – דברו עם הגוף: 1. מבט לפינה ימנית עליונה (שבירת לופ ויזואלי). 2. פרח ונר – שאיפה מהאף ונשיפת "נר" ארוכה יותר (איפוס העצב התועה). 3. לחיצת בהונות לקרקע (קרקוע ומגע במציאות).כי בסוף, כמו ששירה אומרת: השלום שלך נמצא בתוכך. וכמו שכוכבה אומרת: פשוט תעבירו את המלפפון ותנו ללכת הביתה.שתפו את זה עם מישהו שצריך "איפוס מערכות" היום! #עצותשלאמא

צלוחית ה"הודיה": זרעים שנאמרו להם מילות תודה, פרקי תהילים וברכות. השעועית נבטה במהירות, והצמיחה גבעולים חזקים, ישרים וירוקים מאוד.
צלוחית ה"דיבור השלילי": זרעים שספגו מילים קשות וקריאות זעם. השעועית כמעט שלא נבטה, החלה להשחיר או להעלות עובש, והצמיחה הייתה מעוכבת וחלשה משמעותית.
צלוחית ה"התעלמות": צלוחית שהונחה בצד ללא כל התייחסות. היא צמחה באופן "סטנדרטי", אך פחות חיוני מהצלוחית שקיבלה יחס חיובי.
אז מה היה כאן? כישוף מילולי?
ההסבר לניסוי הזה (שמזכיר את מחקריו של ד"ר מסארו אמוטו על קריסטלים של מים) הוא דרך "אנרגיה של מילים". אך אם נצלול אל ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד, נגלה הסבר מדויק ועמוק הרבה יותר.
התניא מגלה: המילים הן רק הקצה. ה"כישוף" מתחיל רגע קודם.
התניא לא מדבר על "כוח המילים" כמו שזה נשמע בדרך כלל. הוא אומר משהו הרבה יותר מדויק: העולם כולו מתחדש בכל רגע מדיבור אלוקי. החיות אינה מובנת מאליה, היא זורמת כל הזמן מחדש.
אבל כאן נכנס האדם, עם שלושה כלים עוצמתיים: מחשבה, דיבור ומעשה.
והסדר הוא קריטי: קודם מחשבה ← אחר כך רגש ← ואז דיבור ומעשה.
התניא מסביר שהרגש אינו עומד לבד. מה שאתה חושב – זה מה שאתה מתחיל להרגיש. ומה שאתה מרגיש – זה מה שיוצא לך בדיבור ובפעולה.
איך זה מתחבר לשעועית?
זה לא שהמילים עצמן "עשו קסם". המילים היו רק השלב האחרון. לפני שהמילים יצאו:
הייתה מחשבה.
הייתה התבוננות.
הייתה עמדה פנימית.
במקום של הודיה, הייתה מחשבה של חיבור ← נוצר רגש חיובי ← יצא דיבור חי ומלא חיות.
במקום של שלילה, הייתה מחשבה של פירוד ← נוצר רגש קשה ← יצא דיבור פוגע ומצמצם.
פתרון התעלומה: רצונות ומטרות כמערכת ההפעלה של החיות
השאלה שנותרה פתוחה היא: מה מפעיל את כל המנגנון הזה? מה הופך את המחשבה הזו לאקטיבית? התשובה לפי התניא טמונה ברצון (הכתר של הנפש) ובמטרה (הביטוי של הרצון במציאות).
כאן טמון פתרון התעלומה של צלוחית ה"התעלמות":
מבחינה חיצונית, בצלוחית הזו לא נאמרו מילים שליליות. אז למה היא לא צמחה טוב כמו צלוחית ההודיה?
הסיבה היא, שבצלוחית ההתעלמות לא הייתה מטרה. לא הייתה עבודה פנימית בכלל. לא מחשבה, לא התבוננות, לא הפעלה של הכלים.
ופה התניא נהיה חד: הבעיה הכי עמוקה היא לא רגש שלילי, אלא חוסר הפעלה של המערכת.
כשיש לך מטרה לברך, המוח שלך חייב להחזיק במחשבה חיובית שתתאים למטרה הזו. כשאין לך מטרה, אתה פשוט "לא נמצא שם". החיות קיימת, אבל אין לה כלי (מחשבה, דיבור) שיתעלה אליה ויגלה אותה.
השורה התחתונה:
זה לא מתחיל בדיבור. זה מתחיל רגע קודם. במטרה שהצבת לעצמך כלפי המציאות, ובמחשבה שדרכה בחרת להפעיל חיים – או להישאר בהתעלמות.
השאלה האמיתית היא לא רק "מה אמרת", אלא באיזה תדר המוח והרצון שלך היו מונחים כשהסתכלת על המציאות.
ואתם? מה יש לכם ברצון? מה המטרות שלכם?

​#חסידות #תניא #מודעות #פנימיות

תנו לה לקלוע, תנו לה לכדרר, תנו לה להוציא את כל הקיטור על הרצפה.תשמעו את העוצמה של הכדור פוגעת בפרקט.תראו אותה מזיעה.תעודדו אותה: "איזו אלופה!".וכשהיא תסיים לשחרר את העצבים?תושיבו אותה על הספסל ותנו לה מים או מיץ תפוזים סחוט טבעי, כמו שהיא אוהבת. ככה נראית ריבונות.במקום שהיא תנהל אתכם מהיציע של הקורבנות, אתם מנהלים אותה על המגרש. כשהיא מקבלת את המקום שלה בעשייה, המוח סוף סוף חוזר לשלוט על הלב.תניא ב-5 דקות עם ורדיתתזכרו – לפעמים ברגע של קטנות מוחין הנפש לא פנויה לחפירות.הנפש הבהמית היא לא האויב, היא פשוט מנוע עתיר אנרגיה שנתקע על הילוך סרק של תלונות. כשהיא פועלת על המגרש, האנרגיה הזו הופכת לעוצמה.

תניא ב־5 דקות עם ורדית נשארים מעודכנים – לחצו כאן ובחרו את הערוצים המועדפים להתחבר לתניא שבך:

⁠⁠⁠⁠https://bio.site/tanya4all

#חסידות #תניא #מודעות #פנימיות #התבוננות #ריבונות

בכל פעם שהמילה "אני" הופיעה והיא הופיעה מאות פעמים היא הוקפה בעיגול אדום ובולט. עיגול אחרי עיגול. כמו כתמי דם על הנייר.
בסוף הדף האחרון הופיע המשפט ששינה הכל:
"כשה'אני' תופס את כל המקום, אין לאלוהים לאן להיכנס."

זה היה ה"קליק". בנדר הבין שהבעיה שלו לא הייתה דיכאון קליני, אלא "עודף של עצמי". הוא היה לכוד בתוך המעטפת של הצרכים, הפחדים והשאיפות של עצמו. הוא שכח להסתכל החוצה.
באותו רגע, בנדר עשה סוויץ'. הוא הפסיק לנתח את ה"אני" שלו והתחיל לשאול: "מי צריך אותי היום?".
הוא חזר למעבדה, אבל הפעם הוא לא חיפש תהילה הוא חיפש איך לעזור לסטודנטים שלו לצמוח. הריקנות נעלמה. לא כי הוא פתר אותה, אלא כי הוא פשוט הפסיק להאכיל אותה.
השורה התחתונה (שכדאי לקחת ליום שלכם):
התודעה שלנו היא כמו חדר. אם נמלא אותו רק ברהיטים של ה"אני" שלנו (הפחדים שלי, הרצונות שלי, הכאב שלי) לא יישאר מקום לאוויר, לאור, או למישהו אחר.
רוצים לשנות את התדר?
צאו מהעיגול האדום של ה"אני". תמצאו מישהו אחד שזקוק לכם היום. שם מתחילה הריבונות האמיתית.

תניא ב־5 דקות עם ורדית נשארים מעודכנים – לחצו כאן ובחרו את הערוצים המועדפים להתחבר לתניא שבך: ⁠⁠⁠⁠https://bio.site/tanya4all

הרבימלובביץ #השראה #סיפוריםששינוחיים #תודעה #ריבונות #התפתחותאישית #פיזיקהורוחניות #סיפוראותנטי

כמה פעם עמדתם מול המראה ושיננתם "אני עשיר", "אני רזה" או "אני בזוגיות מושלמת", בזמן שהבטן שלכם התהפכה מלחץ והמציאות הראתה לכם בדיוק את ההפך?

רוב האנשים חושבים ששינון של משפטים חיוביים (Affirmations) הוא המפתח לשינוי. הם חוזרים על מילים כמו תוכים ומקווים שמשהו יקרה. אבל חוסה סילבה, האיש שחקר את פוטנציאל המוח יותר מכל אחד אחר, טען שזו טעות קריטית שמשיגה את התוצאה ההפוכה.

למה ה"תוכי" תמיד נכשל?

אל תהיו תוכי !

עצות של אמא

סילבה הסביר שכשאנחנו משננים משפטים במצב ערנות רגיל (גלי ביתא), אנחנו נתקלים בחומה בצורה שנקראת: "הגורם הביקורתי".

זהו המנגנון הלוגי במוח שתפקידו להגן עלינו מפני שקרים. כשאת אומרת "אני חטובה ומלאת אנרגיה" בזמן שאת מרגישה כבדה וחסרת כוח, הגורם הביקורתי צועק: "למי את עובדת? את בקושי זזה!".

כאן נוצרת הבעיה: המוח מזהה פער בין המילים למציאות, והפער הזה מייצר סטרס. הסטרס הזה גורם למערכת שלכם לזהות את המשפט החיובי כ"גוף זר" ומנסה להקיא אותו. במקום שינוי, אתם מקבלים התכווצות ביולוגית ומנטלית.

הטעות הגדולה: למה לא להתחיל ב"אני"?

אחת הטעויות הנפוצות ביותר בשימוש בהצהרות היא התחלת המשפט במילה "אני".
למה? כי ברגע שאתם אומרים "אני…", המוח מיד עושה בדיקת עובדות (Fact Check).

"אני עשיר" -> המוח בודק את יתרת העו"ש -> "לא נכון" -> חסימה.

"אני רזה" -> המוח בודק את המראה -> "לא נכון" -> חסימה.

המילה "אני" מקבעת זהות סטטית. אם הזהות הזו לא תואמת את המציאות הנוכחית, הגורם הביקורתי ינעל את השער.

התהליך המלא: איך הופכים למתכנתים של המוח?

כדי לעקוף את הגורם הביקורתי ולשתול את ה"קוד" החדש, עלינו להיכנס למערכת ההפעלה של המוח – תדר אלפא. הנה התהליך המדויק לפי שיטת סילבה:

שלב 1: כניסה למצב אלפא (שיטת ה-3 ל-1)

הרפיה גופנית: שבו בנוחות, עצמו עיניים והביטו מעט למעלה (כ-20 מעלות).

ספירה לאחור: דמיינו את המספר 3 שלוש פעמים תוך הרפיית הגוף. דמיינו את המספר 2 שלוש פעמים תוך הרפיית המיינד. דמיינו את המספר 1 שלוש פעמים. עכשיו אתם ברמת אלפא – המקום שבו המוח פתוח לתכנות.

שלב 2: שימוש ב"נוסחאות תהליך" (במקום הצהרות זהות)

במקום להגיד "אני…", השתמשו בניסוחים שמתארים צמיחה ותנועה. המוח הלוגי לא יכול להתווכח עם תהליך.

העלאת שכר וכסף: במקום "אני עשיר", אמרו: "מיום ליום, היכולת שלי לייצר ערך ולהרוויח כסף הולכת וגדלה".

ירידה במשקל: במקום "אני רזה", אמרו: "הגוף שלי לומד עכשיו לשחרר את מה שהוא לא צריך כדי להיות בשיאו".

זוגיות: במקום "אני נאהבת", אמרו: "בכל יום שעובר, המגנטיות הפנימית שלי נפתחת לתדר של אהבה וחיבור נכון".

שלב 3: הסוד של סילבה – הכרת תודה כ"אישור תוכנה"

כאן נכנס האלמנט המכריע. סילבה לא ראה בהכרת תודה רק "נימוס", אלא פקודת אישור (Enter) לתת-מודע.
במצב אלפא, לאחר שביצעתם ויזואליזציה של המטרה, עליכם לומר: "תודה לך על כך שזה מתממש".

למה זה עובד? כשאתם מודים על משהו שעדיין לא קרה פיזית, אתם מעבירים למוח מסר שהאירוע כבר קיים במימד המנטלי. הכרת התודה מבטלת את הציפייה המתוחה (שמייצרת סטרס) ומחליפה אותה בתחושת רווחה. זהו ה"חותם" הסופי שגורם לתת-מודע להתחיל לעבוד עבורכם ללא התנגדות.

שלב 4: ויזואליזציה ויציאה

ראו את התוצאה על המסגרת המנטלית שלכם, הרגישו את תחושת ה"תודה" בכל הגוף, וצאו מהמצב בספירה מ-1 עד 5.

השורה התחתונה

אל תהיו תוכים. תהיו המתכנתים שנכנסים למערכת, משנים את הקוד דרך תהליכים, ומאשרים אותו בעזרת הכרת תודה עמוקה. כשהקוד משתנה בתדר אלפא, המציאות בביתא פשוט חייבת להתיישר.

מרגישים שאתם מוכנים לשכתב את הקוד? מהו הדבר הראשון שתגידו עליו "תודה" היום בתוך מצב אלפא? ספרו לי בתגובות!

קובי אמר משהו מאוד פשוט אבל מאוד עמוק. הוא אמר: יש שני סוגי אנשים בעולם. יש אנשים ריאקטיביים כלומר מגיבים אוטומטית. ויש אנשים פרו-אקטיביים כלומר בוחרים איך להגיב. נכון שזה ממש מרגיש תניא? תכף נגלה ואז הוא אמר משפט שהפך קלאסי:"בין הגירוי לתגובה יש מרווח."מישהו עצבן אותך?מישהו חתך אותך בכביש?הילד שפך שוקו על החולצה הלבנה רגע לפני שיצאתם?

בין הרגע שזה קורה לבין איך שאת מגיבה יש שנייה קטנה של בחירה. רוב האנשים פשוט מדלגים על השנייה הזו. הם ישר מגיבים.צופרים.צועקים.נעלבים.עונים בוואטסאפ הודעה שאחר כך מתחרטים עליה.

אדם ריאקטיבי הוא כמו שלט רחוק. מישהו לוחץ לו על כפתור 'מעצבן' – הוא מתעצבן. מישהו לוחץ על 'עלבון' הוא נעלב. קובי אומר: 'בין הגירוי לתגובה יש מרווח'. האדם החזק באמת הוא האדם שמשתמש במרווח הזה.

הפתעה קטנה מהמאה ה-18 ועכשיו אני רוצה להפתיע אתכן. הרעיון הזה של המרווח בין הגירוי לתגובה כבר הופיע הרבה לפני סטיבן קובי.לא באמריקה.ברוסיה הלבנה.לפני יותר מ-200 שנה.

רבי שניאור זלמן מלאדי הידוע בשם בעל התניא חיבר ספר עמוק מאוד שנקרא ספר התניא.

הוא כתב אותו במשך בערך עשרים שנה, והוא הודפס לראשונה בשנת 1797.לפני ההדפסה, הספר עבר בין החסידים בכתב יד כמו וואטסאפ של פעם, רק בלי אימוג'ים.

התניא מנסה לענות על שאלה אחת פשוטה:מה באמת קורה בתוך האדם?למה לפעמים אנחנו רוצות להיות טובות…אבל בפועל מגיבות אחרת.

ובתוך התניא מופיעה מילה שקצת מפחידה אנשים: רשע. כשאנחנו שומעות את המילה הזו אנחנו מדמיינות מישהו שמופיע בחדשות.אבל בתניא זה משהו אחר לגמרי.

אדמו"ר הזקן אומר דבר מפתיע:הרשע הוא לא אדם רע.

הרשע הוא אדם שלפעמים נכנע לרצון הפנימי בלי מאבק.

שימו לב: לא עצם הרצון הוא הבעיה. הרצון לכעוס.הרצון להתעצל. הרצון לענות תשובה עוקצנית.זה טבעי. הבעיה היא לוותר מראש. כלומר להגיב אוטומטית. בדיוק כמו שקובי מתאר. בלי המרווח.

בתניא יש הבחנה מאוד עדינה.יש אדם שבדרך כלל משתדל להיות טוב אבל לפעמים נופל.גם הוא נקרא לפעמים רשע.אבל לא באמת.כי בפנים הוא עדיין נלחם.לעומת זאת יש מצב אחר:אדם שכבר מראש מוכן תמיד להיכנע ליצר.בלי מאבק.בלי ניסיון לבחור אחרת.זה נקרא בתניא "רשע באמת".שימו לב כמה ההגדרה עדינה.הבעיה היא לא הנפילה.הבעיה היא הוויתור על המאבק.

וכאן מגיע הטוויסט של התניא. אנחנו חושבות שהשאיפה היא להיות צדיקות.אבל בעל התניא אומר משהו מפתיע.צדיקים יש מעט מאוד.זה כמו אנשים שמוצאים חניה בתל אביב ביום חמישי בערב.זה קורה… אבל לא לכולנו.המטרה של רוב האנשים היא להיות משהו אחר: בינוני.הבינוני הוא אדם שיש לו יצר.יש לו כעס.יש לו עצבים.יש לו רגעים שהוא רוצה להגיד משהו ממש לא נחמד.אבל הוא לא נותן לזה לצאת.הוא שולט ב-3 דברים:מחשבה.דיבור.מעשה.בפנים יש מלחמה.אבל מבחוץ — הוא בוחר אחרת.

בואו ניקח רגע סיטואציה ישראלית טיפוסית.מצאת חניה בתל אביב.כן כן נס גלוי.את מתחילה להיכנס ברוורס…ופתאום מישהו עם קורקינט חשמלי עומד באמצע החניה ושומר אותה לחבר שלו.מה קורה בפנים?הדם עולה לראש.המוח כבר מכין נאום.זה הרגע שבו הנפש הבהמית אומרת:"יאללה… תני לו."אבל אז מגיע המרווח.אותה שנייה שקובי דיבר עליה.אותה שנייה שבעל התניא מדבר עליה כבר לפני 200 שנה.ואז את בוחרת.אולי תגידי בשקט:"סליחה, זה לא חוקי."אולי תמשיכי הלאה כי יש השגחה פרטית ויש סיבה שהחנייה פה נחסמה ממך נסתרות דרכי האל.אבל מה שלא תעשי את לא על אוטומט.באותו רגע את כבר לא בתוך ההגדרה של רשע.את בתוך העבודה של הבינוני.

אז למה בעל התניא עושה לנו 'שיימינג' ואומר שאנחנו רשעים?קודם כל, בואו נרגיע. כשאדמו"ר הזקן כתב את ספר התניא, הוא לא חיפש להעליב אותנו. בעולם הרגיל, 'רשע' זה מישהו שמופיע במהדורת החדשות בנסיבות פליליות. אבל בחב"ד? רשע זה תואר שניתן באהבה לכל מי שעדיין נמצא ב'זירת האגרוף'.

תחשבו על זה ככה: יש לכן בתוך הנפש שני דיירים. האחד – הנפש האלוקית. היא מעודנת, היא רוצה לעזור, היא רוצה להתפלל בכוונה, היא רוצה לחייך לכולם. היא כמו החברה הזאת שתמיד שולחת 'שבת שלום' עם תמונה של פרחים ביום חמישי בבוקר. השני – הנפש הבהמית. היא ישראלית טיפוסית. היא רוצה 'עכשיו!', היא רוצה 'לי!', והיא בטוחה שכולם פראיירים חוץ ממנה. היא האגו שלנו, הרצון שלנו לנוחות.

אז למה אנחנו נקראות 'רשע'? כי לפעמים הבהמה הזאת לוקחת את ההגה. לא כי את אדם רע, חלילה! אלא כי כרגע, בתוך המלחמה הפנימית, הצד הבהמי ניצח 'בלבושים' – במחשבה, בדיבור או במעשה.

המרווח של סטיבן ? המרווח זה המקום שבו הנפש האלוקית נכנסת ואומרת: 'רגע, חביבי. אולי היצר מנהל אותי עכשיו?'. רשע, לפי התניא, הוא אדם שחי בלי המרווח הזה. הוא ב'אוטומט'. מישהו חתך אותו בכביש? הוא ישר צופר ומסנן משהו. הוא לא 'רע', הוא פשוט 'מופעל'.

כאן מגיע הטוויסט בעלילה. כולנו רוצות להיות צדיקות, נכון? ללכת ברחוב ולהרגיש הילה מעל הראש. אבל בעל התניא אומר לנו: 'בנות, תשחררו. צדיק זה סוג של מלאך'. לצדיק באמת לא כואב כשהוא מחכה שעה בתור ללק-ג'ל והלקוחה הקודמת מאחרת ב-20 דקות. אין לו יצר כזה.

אבל ה'בינוני'? הו, הבינוני הוא הגיבור האמיתי של ישראל. הבינוני הוא אדם שבוער מבפנים. הוא רעב, הוא עייף, הוא עצבני, בא לו להגיד משהו ממש עוקצני לחמותו בארוחת שבת. הנפש הבהמית שלו בשיא הכושר, עושה שכיבות סמיכה בלב. אבל! הוא משתמש ב'מרווח' של סטיבן קובי. הוא עוצר. הוא שולט בברזים של המחשבה, הדיבור והמעשה.

בפנים יש מלחמה? מעולה! זה אומר שאת חיה. זה אומר שאת עובדת ה'.

אז מה למדנו היום בכמה דקות של חסידות לנשמה? ש'רשע' זה לא כינוי גנאי, אלא קריאת השכמה: 'הלו, את על אוטומט!'.

שהמטרה שלנו היא לא להפסיק להרגיש כעס או קנאה (זה שייך לצדיקים), אלא לשלוט ב'לבושים'. שהמרווח בין הגירוי לתגובה הוא המקום שבו הקדוש ברוך הוא נמצא.

בפעם הבאה שאת מרגישה שה'בהמית' שלך יוצאת משליטה, תזכרי את הפתגם של אדמו"ר הצמח צדק: 'חשוב טוב יהיה טוב'. הרבי מסביר שזו לא רק הבטחה, זו עבודה. כשאת בוחרת, במאמץ, לחשוב חיובי בתוך סיטואציה מעצבנת את הופכת באותו רגע לבינונית. את הופכת למנצחת.

אז מה למדנו היום?שלפעמים אנחנו חושבות שהבעיה שלנו היא שיש לנו יצרים.אבל התניא אומר משהו אחר:היצרים הם לא הבעיה.הבעיה היא לוותר על הבחירה.בין הגירוי לתגובה יש רגע קטן.ובאותו רגע האדם מחליט מי מנהל את הספינה.היצר?או הנשמה?אז בפעם הבאה שמישהו יחתוך אתכן בכביש, או שהתור בסופר ייתקע בדיוק לפניכן

חידה : מה באמת מגדיר רשע? מה מגדיר רשע לפי התניא?

א. מי שעושה עבירות ב. מי שנכנע לרצון הפנימי בלי מאבק ג. מי שאין לו נקודת טוב

תשובה נכונה: ב’: הבעיה איננה הרצון –אלא הוויתור מראש. כל פעם שאתה מתאמץ לבחור נכון, אתה כבר מחוץ להגדרה הזו.

רשע בתניא זה לא אופי, זה רק תיאור של הרגע שבו ה'אוטומט' שלנו ניצח. ברגע שאנחנו מזהות את זה – אנחנו כבר בדרך להיות בינוניות גיבורות! זה הכי חיובי שיש, כי זה נותן לנו את המפתח לשלוט בחיים שלנו ולא להיות מופעלות מכל פקק או הערה."

תזכרו:זה לא מבחן לעצבים.זה רגע קטן של עבודה רוחנית.ואולי רק אולי זה בדיוק המקום שבו הקדוש ברוך הוא מחכה שנבחר נכון.

כאן ורדית,עם עוד רגע של תניא באמצע היום. שיהיה המשך יום רגוע,הרבה סבלנות בכבישים,והרבה ניצחונות קטנים של הנשמה. נשתמע בפרק הבא.

מה באמת מעצב אותך? הכוח הסמוי של הקבוצה
מה יותר עוצמתי – הבחירה האישית שלנו, או האנשים שסביבנו?

החכמה היהודית העתיקה כבר סיפקה את התשובות שחוקרי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה עמלו עשורים כדי להוכיח במעבדה.
הכלל המנחה הוא: "מרובה מידה טובה ממידת הפורענות" (תלמוד בבלי, מסכת יומא). כלומר, הפוטנציאל של הטוב להדהד רחוק יותר – הוא תמיד חזק יותר מהשלילי.
המדע שמאחורי ה"ביחד"
למה קל לנו יותר להתמיד בחוג ציור או באימון כושר כשאנחנו בקבוצה? מחקרים בתחום הדינמיקה הקבוצתית מראים שהתמדה בקבוצה גבוהה ב-42% מאשר עבודה לבד. אנחנו יצורים חברתיים, והמוח שלנו מתוכנת להסתנכרן עם ה"דופק" של הסביבה.
הנה כמה נתונים מדהימים ממחקר הרשתות החברתיות של הרווארד (Christakis & Fowler)

• אסטרטגיית הגמילה: אם חבר קרוב שלך מפסיק לעשן, הסיכוי שלך להיגמל עולה ב-67%. לעומת זאת, אם הוא מתחיל לעשן, הסיכוי שלך להיגרר אחריו נמוך יותר ועומד על 61%. הטוב מנצח במספרים.
• הדבקה באושר: חברה שנמצאת במשבר או בדיכאון עלולה להוריד את רמת האושר שלך בכ-7%. אבל שימו לב לזה: אם אתם מקרינים אושר וחיוביות, ההשפעה שלכם על הסביבה גדלה ב-10%.
  הסביבה היא "המנוע" של התאים
  הביולוג ד"ר ברוס ליפטון הגיע למסקנה מהפכנית: לא רק הגנים קובעים מי נהיה, אלא הסביבה שבה התא נמצא. כשהסביבה משתנה אז התא משתנה. זה בדיוק מה שרבי נחמן מברסלב לימד אותנו בליקוטי מוהר"ן (תורה רפ"ב): "דע שצריך לדון כל אדם לכף זכות… ועל ידי זה שמוצא בו איזה מעט טוב, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות."

רבי נחמן מגלה לנו גם סוד פסיכולוגי: המבט הטוב שלנו על האחר הוא לא רק "נחמד", הוא אקטיבי. הוא יוצר סביבה חדשה שמאפשרת לאדם השני להשתנות באמת.
בספר התניא, האדמו"ר הזקן מסביר לנו את המבנה של "הבינוני". הוא אומר משפט ששינה לי את התפיסה: "המוח שליט על הלב בתולדתו" (זהו הטבע המולד שלנו).
לפעמים הלב מרגיש את ה"שרב". הוא מרגיש עייף, כבד, אולי אפילו קצת חסר ביטחון מול הסביבה. אבל התניא מזכיר לנו שיש לנו מנהיגות פנימית. המוח יכול להחליט מה להכניס פנימה ומה להשאיר בחוץ.
כשאני נכנסת לסטודיו ואומרת לעצמי: "אני לא פולשת, אני נוכחת", אני מפעילה את השליטה של המוח על הלב. אני לא נותנת לרגשות של הסביבה או למזג האוויר לנהל אותי, אלא בוחרת להשתמש בכוח של הקבוצה כדי "להדליק" את האור שבנפש.
התניא מלמד אותנו שעבודה בקבוצה היא כמו 'עבודת המברר'. כשאנחנו יחד, קל יותר לברר את הטוב מתוך החול והאבק. כשאנחנו לבד, הבהמיות (העצלות, הכבדות) משתלטת בקלות. אבל כשנמצאים בתוך סביבה של קדושה, של תנועה, של עשייה – הנפש האלוקית מקבלת "גב" וקל לה יותר לנצח את כבדות הגוף.
זה אומר שבכל רגע נתון, יש לנו את הכוח לבחור – לא להיות מושפעות מהאובך שבחוץ או מהעייפות שבפנים, אלא להוביל את עצמנו לסביבה של טוב.
​הוא מסביר שיש לאור יתרון מיוחד דווקא כשהוא מגיע מתוך הקושי. כשאנחנו בוחרות להגיע לסטודיו ביום של שרב, או כשאנחנו בוחרות לראות את הטוב בחברה שקשה לנו איתה, אנחנו לא רק עושות 'מעשה טוב' – אנחנו משנות את הדי-אן-איי הרוחני של המציאות. זה ה-101 שלנו, המאמץ הקטן שמעבר לטבע, שיוצר שינוי שאי אפשר להשיג לבד
בשורה התחתונה:
אם אתם רוצים להתמיד, להצליח או פשוט להיות מאושרים יותר – אל תנסו לעשות את זה בוואקום. תקיפו את עצמכם באנשים שמושכים אתכם למעלה.
זכרו: כדי להיות שונים, אנחנו צריכים להיות מוכנים להשתנות – ולבחור את הסביבה הנכונה שתעזור לנו לעשות את זה.

תניא ב־5 דקות עם ורדית
נשארים מעודכנים – לחצו כאן ובחרו את הערוצים המועדפים
להתחבר לתניא שבך:
https://bio.site/tanya4all

ואיך, בעזרת הדרכות הרבי מלך המשיח, מחזירים את המפתחות לריבונו של עולם ומתחילים לנשום באמת. זה לא עוד פודקאסט. זו יציאת מצרים הפרטית שלך.כי את לא צריכה להציל את אמא. את לא צריכה לתקן את העבר. את צריכה להיות מה שה' בראאותך להיות – בת של מלך, חופשייה ומאירה. הצטרפי אליי לפרק שיעשה לך סדר בנשמה: לחצי כאן להאזנה לפרק: "הסוד של הילדה שגנבה את החושך" https://open.spotify.com/episode/1g3nxkw0V84SHjaks9KZ76?si=hCZyAnU4RiyAcLRDcrvlTQ

יש רגעים שבהם את מרגישה שהכתפיים שלך סוחבות משקל שלא את הנחת שם. משקל של דאגות ואחריות שלא שייכות אלייך, עצבות שספגת מהקירות, וסיוטים שלמישהו אחר שהפכו להיות הזהות שלך. במשך שנים חשבת שזו פשוט "אחריות של בכורות". חשבת שאת חייבת להיות המגן האנושי של אמיא, השומרת של הבית, זו שמתקנת את מה שאף אחד לא מעז לדבר עליו. אבל האמת היא, שמתחת למעטפת של "הילדה שמסתדרת", יש נשמה שפשוט… קפאה. בפרק החדש והמרגש של הפודקאסט שלנו, אנחנו יוצאות למסע בעקבות"הילדה שגנבה את החושך".אנחנו נחשוף את הסיפור המטלטל של נועה, תינוקת שקלטה בחושים דקים את הדיכאון של אימא שלה והחליטה לספוג אותו כדי להציל אותה. 35 שנה היא חיה בשיתוק וניתוק, עד שהיא פגשה את ספר התניא והבינה את הסוד ששינה הכל: איך מזהים "גורל שלא שייך לך"? מהו הריפוי החסידי שממיס את הקיפאון ומחזיר את המפתחות לריבונו שלעולם? איך הופכים את החושך שספגת לחומר הגלם של השליחות והריפוי שלך בעולם?את, הגיע הזמן להפסיק לספוג ולהתחיל להקרין. את לא הקורבן של הסיפור המשפחתי שלך – את האדריכלית של האור שלו. שתפי את הפוסט הזה עם חברה שהיא "הסופגת" של המשפחה שלה. יכול להיות שהמילים האלו הן בדיוק הגאולה הפרטית שהיא מחכה לה היום. תניא ב־5 דקות עם ורדית נשארים מעודכנים – לחצו כאן ובחרו את הערוצים המועדפים להתחבר לתניא שבך: https://bio.site/tanya4all

פרולוג: קוד המקור
המעבדה הלאומית בציריך. אוקטובר 1974. 02:40 לפנות בוקר.
הזמזום המוניטרי היה הדבר היחיד שהפר את השקט הסטרילי. אברהם מרקוביץ' עמד מול מבחנת הקריסטל שהכילה את התרכובת הניסיונית, זו שלימים תיקרא X-74. באור הנאון הכחלחל, הנוזל נראה כמעט חי, פועם בקצב משלו.
"זה מוכן, אבא," נשמע קולה של רחל מאחוריו. היא הייתה רק בת עשרים, אך הטון שלה כבר היה משולל כל רגש נעורי. "הסנכרון הגנטי הושלם. אנחנו יכולים להתחיל בשלב ההטמעה. זה הרגע שבו האנושות מפסיקה לפחד מהזמן."
אברהם הסתובב אליה. הוא ראה את הברק בעיניה – זה לא היה ברק של שליחות, אלא של השתלטות. הוא הבין באותו רגע שהתגלית שלו, שנועדה לרפא תאים פגועים ולתת מזור לכאב, הפכה בידיה של בתו לכלי של כליאה. היא לא רצתה לרפא את הלב; היא רצתה לבטל אותו.
"רחל," קולו היה סדוק, "יש דברים שהמדע לא אמור לגעת בהם. אם נמחק את העצבות, נמחק גם את היכולת לשמוח. האיזון בבריאה הוא לא טעות גנטית, הוא התנאי לחיים."
"האיזון הוא חולשה, אבא. ואני לא מוכנה להיות חלשה." היא ניגשה למקלדת והחלה להזין את הקודים. "ממחר, משפחת אלטמן לא תהיה נתונה לחסדי המקרה. אנחנו נהיה הריבונים על המציאות."
אברהם לא ענה. הוא ידע שוויכוח אתה הוא חסר תועלת. באישון לילה, בזמן שרחל חגגה את "הניצחון" במעבדה הסמוכה, הוא פתח את יומן העור הישן שלו. הוא ידע שהיא תנסה למחוק כל זכר לתיקון שלו, ל"נוגדן הסופי".

הוא כתב בכתב יד צפוף, משלב פסוקים מהתניא עם נוסחאות של ביולוגיה קוונטית. הוא ידע שהמילים האלו יצטרכו לחכות. הן יחכו לאישה שתיוולד לתוך הכלא הזה, אישה שתצטרך למות בעיני העולם כדי לחיות באמת.
"לזו שתקרא את המילים האלו," הוא כתב, דמעתו מכתמי את הדיו, "הם יגידו לך שהנוכחות שלך היא מטרד. הם יגידו לך שהמוח שלך הוא פגם במערכת. הם ינסו להשכיח ממך שהנשימה שלך היא חלק אלוה ממעל. זכרי: המוח שליט על הלב, אבל רק כדי להגן עליו, לא כדי לכבות אותו. אל תפחדי מהחושך שלהם. השמחה היא לא פרס – היא הריבונות שלך."
הוא סגר את היומן והטמין אותו בתוך כריכה כפולה של ספר תהילים פשוט. הוא ידע שרחל לעולם לא תפתח ספר תפילה.
קיסריה. פברואר 2011. חדר הניתוח.
שלושים ושבע שנים מאוחר יותר, הצרחה שקרעה את חלל החדר לא הייתה של תינוקת. זו הייתה צרחה של מכשיר ניטור שסימן קו ישר.
"היא הלכה," לחש הרופא המנתח, מסיט את מבטו מאנה המורדמת חלקית. "עדי אלטמן. שעת מוות: 00:18."
רחל אלטמן עמדה בפינת החדר, פניה קפואות כפסל. היא לא בכתה. היא רק הביטה בשעון המוזהב שלה. "הפרוטוקול נכשל," אמרה בקור מקפיא. "תמחקו את הרישומים. תודיעו לעיתונות שחלה טעות בבדיקות המקדמיות. אנה אלטמן עברה התמוטטות. מבחינת העולם – הילדה הזו מעולם לא הייתה קיימת."
אבל במעמקי הכרתה של אנה, מבעד לערפל ההרדמה, עלה משפט אחד שסבא אברהם לחש לה פעם כשהייתה ילדה. משפט שהיה קבור עמוק יותר מכל קוד גנטי:
"אנה, את לא פולשת. את נוכחת."
באותו רגע, בתוך החושך של חדר הניתוח, נולדה אנה שדה.
והמרד הגדול ביותר בהיסטוריה של המדע יצא לדרך.

​הוא מסתכל על דורותיאה, הסקסופוניסטית האגדית, ושואל אותה במין פליאה עצובה:
"חיכיתי ליום הזה כל החיים שלי. חשבתי שארגיש אחרת."
​דורותיאה לא מתרגשת. היא מספרת לו על הדג הצעיר ששוחה אל דג זקן ואומר לו: "אני מנסה למצוא את הדבר הזה שקוראים לו אוקיינוס".
"האוקיינוס?" עונה הזקן, "אתה נמצא בו עכשיו".
"זה?" מתאכזב הצעיר, "זה סתם מים. אני מחפש את האוקיינוס".
​ג'ו גרדנר ביטל את החיים שלו. הוא העלים את ה"כאן ועכשיו" לטובת פסגה דמיונית. הוא חלם ונשם רק ג'ז דיבר רק על זה והוא היה בטוח שכל עוד הוא לא על הבמה, הוא "פולש" בחיים של עצמו, מישהו שרק מחכה להתחיל. הוא פספס את האוקיינוס כי הוא היה עסוק מדי בלחפש אותו.
​וזה בדיוק המלכוד שהתניא מנסה לחלץ אותנו ממנו.

בסרט "הנשמה", אנחנו פוגשים שני סוגים של אבודים שחיים בתוך כולנו:
​מצד אחד ג'ו, שיש לו חלום גדול שמעוור אותו לחיים. הוא הגדיר את עצמו רק כ"פסנתרן ג'אז", וכל מה שלא היה קשור להופעת הבכורה שלו נחשב בעיניו כרעש רקע מיותר. הוא ביטל את החיים שלו בשביל "הפרס הגדול".
​מהצד השני נמצאת 22. נשמה שאין לה חלום, ובטוחה שבגלל זה אין לה זכות קיום. היא מחפשת נואשות אחר הייעוד (הניצוץ) שלה, ובטוחה שמדובר בכישרון נדיר שהיא פשוט לא מוצאת.
​השיא של הסרט הוא גם הלב של התניא:
ג’ו סוף סוף עומד על הבמה, משיג את חלומו ומרגיש… כלום. ריקנות מוחלטת. כשהוא שואל "מה עכשיו?", מספרים לו על הדג הצעיר שחיפש את האוקיינוס. כשהראו לו שהוא כבר בפנים, הוא התאכזב: "זה? זה סתם מים". הוא חיפש את הדרמה, ולא הבין שהחיוּת היא המים עצמם.
​בתניא, זה המעבר מחיפוש אחרי "אורות" לעבודת ה"כלים".
ה"אורות" הם הריגושים, ההישגים הגרנדיוזים, הרגעים שבהם השמיים נפתחים. אבל התכלית של ה"בינוני" היא למצוא את אלוהים דווקא ב"כלים" – בתוך המציאות הפשוטה, האפורה, היומיומית.
​התגלית המרהיבה היא שהתכלית היא לא החלום. התכלית היא החיוּת.
​הניצוץ ש-22 הייתה צריכה כדי לזכות בחיים לא היה קריירה או כישרון. זה היה פשוט הרצון לחיות. היכולת להרגיש את הרוח, לטעום פיצה, להיות נוכחת באמת.
​איך מתרגלים נוכחות בתוך ה"סתם מים" של החיים?
​המוח שליט על הלב: הלב תמיד ירדוף אחרי "אוקיינוס" רחוק או יבכה על זה שאין לו "ייעוד". המוח הוא הריבון שמזכיר לנו: "עצור. אתה חלק אלוה ממעל ממש. החיות שלך היא לא פרס על הישגים, היא המהות שלך".
​אני לא פולשת, אני נוכחת: אל תגדירו את עצמכם דרך ה"תפקיד" שלכם. כשג'ו הגדיר את עצמו רק כפסנתרן, הוא פספס את החיים שחלפו לידו. כשהשלום שלך נמצא בתוכך, את מפסיקה לחפש אישורים מבחוץ ומתחילה להיות ריבונית בבית שלך.
​נוהל שמירת חפצים: המחשבה שאומרת "אני אהיה מאושרת רק כש…" היא רק מחשבה. שימו אותה לרגע בצד. היא לא האוקיינוס, היא רק קצף.
​אל תחכו להופעת הבכורה כדי להתחיל לחיות.
אל תחשבו שבלעדי חלום גדול אתם לא ראויים.
האוקיינוס כבר כאן. תתחילו לשחות.

ניתוק כבלים/ קרסים אנרגטיים יביא לכך, שנפסיק להזין את האדם האחר מהנשמה שלנו.

אז מי תפס אותך?
השחרור מביא לשמחה!!! וניקוי המתח מהגוף שחרור מהרגלים שהמקור שלהם הוא ביטול עצמי! דימוי גוף נמוך, שנאה עצמית, כסיסת ציפורניים הם רק חלק מהרשימה.
בעצם מדובר בחיבורים תת מודעים הקושרים אותנו למקומות, לחפצים, לדפוסים ולאנשים אחרים, מרוקנים אותנו אנרגטית ומונעים מאיתנו להגשים את עצמנו כפי שאנו. נרגיש שיש משהו שחזק מאתנו שאנו לא מצליחים להשתחרר ממנו. למשל הורה שתלטן מניפולטיבי.
ההשפעה השלילית מונעת מאיתנו להמשיך הלאה בחיינו. מעין תחושת חסימה בלתי מוסברת שמרוקנת אותנו אנרגטית ואינה מאפשרת לנו להתחיל מחדש.
השורש כמעט תמיד (איך לא) נמצא בילדות שלכם.
איזה דמות דומיננטית הייתה בחיים שלכם? איך היה הקשר עם אותה דמות?
כשהצלחת לאתר את הדמות אליה קיימים כבלים אנרגטיים, זהו צעד ראשון ומשמעותי.
יכול להיות שגילוי הסיפור של אותה דמות יחשוף שהוא אינו יכול להעניק אהבה בגלל צער עמוק, קשיי השרדות וקיום, טראומה של התעללות מינית.
ואותם כבלים אנרגטיים בינכם מאפשרים לאותה דמות לחיות על חשבונך או במילים יותר מכובסות…לחיות באמצעותך.
הבחירה בידכם, לבחור להמשיך ולחיות כקורבן להמשיך לכסוס ציפורניים / לעשן / לאכול בצורה מופרזת (או כל הרגל מזיק אחר) או להשתחרר ולהתחיל לחיות חיים בריאים.
מה תבחרו?

הכי טוב שנתחיל בשאלה 'איך היית כתינוק?' בכיין או רגוע? צוחק ומחייך ? שאלה חשובה מאוד כדי להבין איך החיים שלך המשיכו מהנקודה הזו.

התרבות המודרנית, עם מאפייניה הרעילים כמו בדידות, ניתוק חברתי ולחצים חברתיים, תורמת ליצירת טראומה ולעלייה בשיעור המחלות. ד"ר מאטה מצביע על כך שילדים גדלים כיום לרוב במשפחות גרעיניות מבודדות, בניגוד לאופן שבו התפתחנו כבני אדם בקבוצות קטנות של ציידים-לקטים עם רשת תמיכה רחבה. עצות הוריות נפוצות, כמו לא להרים תינוק בוכה, נתפסות על ידו כפוגעות וטראומטיות עבור הילד.

בילדות המוקדמת, לילדים יש שני צרכים גדולים: צורך בהיקשרות (קבלה, תמיכה, תחושת שייכות) וצורך באותנטיות (חיבור לרגשות ולתחושות הבטן). כאשר ילד בוכה, הוא מבטא צורך, קריאה לעזרה.
• חוויה של בקשת עזרה (למשל באמצעות בכי) שנענית בהתעלמות עלולה ליצור פצע נפשי.
• התוצאה היא שילדים עשויים ללמוד שבכדי להיות מקובלים על ידי הוריהם, הם צריכים להדחיק את רצונותיהם וצרכיהם, מה שעלול להוביל לקושי לומר "לא" בהמשך החיים.
• הדחקה של רגשות בריאים, כמו כעס, עקב פחד מאובדן הקשר, עלולה להוביל לבעיות בריאותיות שונות.

במילים אחרות, אי-מענה לבכי של ילד אינו רק מתן תחושה רגעית של מצוקה, אלא עלול להטביע חותם עמוק ולהוביל לבעיות רגשיות ופיזיות ארוכות טווח כתוצאה מטראומה וניתוק מהעצמי האותנטי.
ד"ר מאטה מסביר שכאשר ילד מרגיש רע ואין לו עם מי לחלוק את הכאב, משאבי ההתמודדות שלו מוגבלים מאוד. במצב כזה, הילד עלול לנתק את עצמו מרגשותיו ומעצמו. ניתוק זה מהותי לטראומה, שכן הוא גורם לילד לאבד את הקשר עם עצמו. כתוצאה מכך, הילד מאבד חלק מהותי מזהותו
מאטה מדגיש כי טראומה אינה רק אירוע נורא שקורה לילד. טראומה יכולה לנבוע גם ממצבים בהם צרכיו הרגשיים של הילד אינם נענים, כמו במקרה בו הוא מבקש עזרה ואינו מקבל אותה. חוסר המענה מצד המבוגר האחראי, עלול להוביל את הילד לתחושות של חוסר נראות, חוסר שמיעה ולתחושה שהעולם אינו מקום בטוח בו הוא יכול לקבל תמיכה בעת מצוקה.

דפוסים אלו, שנוצרו במקור כמנגנון הגנה, עלולים להפוך למקור של סבל נוסף בבגרות. למשל, קושי להגיד "לא" בבגרות מקושר לחוויה דומה בילדות, בה הילד למד שעליו להיות מרוצה ולדכא את רצונו כדי להיות מקובל על ידי הוריו. סיטואציה בה ילד בוכה ואינו מקבל עזרה עלולה לחזק אמונה זו, שהצרכים שלו אינם חשובים ועליו לרצות אחרים כדי לקבל יחס.

הנה מספר סיבות אפשריות לכך שמבוגר מתעלם ממצוקה של ילד שמבקש עזרה:
* המבוגר מנותק מרגשותיו שלו כתוצאה מטראומה בעברו. אם מבוגר למד להדחיק את רגשותיו כמנגנון הגנה בילדותו, הוא עלול להיות פחות קשוב לצרכים הרגשיים של ילד. הוא עלול לשחזר באופן לא מודע את חוסר ההיענות שהוא עצמו חווה.
* תשומת הלב של המבוגר עלולה להיות ממוקדת במאבקיו ובכאבו האישי. מבוגר המתמודד עם התמכרות, דיכאון, מתח או טראומה לא פתורה עלול להיות לא זמין רגשית כדי לתפוס ולהגיב באופן מלא לצרכיו של ילד. המיקוד שלו עלול להיות פנימי, בניסיון להתמודד עם מצוקתו שלו.
* המבוגר עלול להיות בעל אמונה שצרכיו שלו בילדות לא היו חשובים. אם מבוגר גדל בסביבה שבה בקשותיו לעזרה לא נענו, הוא עלול להפנים את האמונה שמצוקת ילדים אינה משמעותית או שאין להכביד על אחרים בבעיות שלהם. זה עלול להוביל לחזרה על דפוסים אלה בהורות שלו.
* המבוגר עלול לתת עדיפות לציפיות או אמונות חברתיות אחרות. בתרבות שמנרמלת הדחקת רגשות או שמדגישה הסתמכות עצמית קיצונית, מבוגר עלול להאמין שהוא "מחשל" את הילד בכך שאינו מגיב מיד למצוקתו. הוא עלול לדבוק בנורמות חברתיות שממעיטות בערך של פגיעות או לתפוס בקשה לעזרה של ילד כחולשה.
* המבוגר עלול להיות מונע מהחרדות שלו ולא מצרכי הילד. בניסיון לפצות יתר על המידה על ילדות קשה שלו, מבוגר עלול לעסוק ב"פינוק יתר" המונע מפחדיו שלו מפני שהילד יחווה כאב כלשהו. עם זאת, זה עלול להתבטא גם בחוסר יכולת להגיב כראוי לצרכים האמיתיים של הילד ברגע נתון, אם החרדה של המבוגר גוברת על יכולתו לראות ולשמוע את הילד באמת.
* המבוגר עלול להיות "מכור" להתנהגויות או מצבים רגשיים מסוימים המסיחים את דעתו מצרכי הילד. התמכרות, כפי שהיא מוגדרת על ידי חיפוש הקלה זמנית למרות השלכות שליליות, עלולה לצרוך את המיקוד והאנרגיה של המבוגר, ולהפוך אותו לפחות נוכח וקשוב לילד. זה יכול לכלול התמכרות לעבודה, חומרים, או אפילו חיפוש אישור חיצוני בדרכים שמסיחות את דעתו מיכולתו להיות קשוב לילד.
* ה"מוח האגואיסטי" של המבוגר עלול להיות ממוקד בעצמו ופחות מודע לצרכי אחרים. מבוגר המושפע מאוד מהאגו שלו עלול להיות פחות אמפתי או קשוב למצוקת אחרים, כולל ילדיו.
חשוב לציין כי סיבות אלה לרוב קשורות זו בזו ויכולות לנבוע מההיסטוריה של טראומה וצרכים לא מסופקים של המבוגר עצמו.

לסיכום, מאטה רואה ב"אנשים השבורים" אנשים שסבלו מטראומה וניתוק, ושהמסע שלהם הוא מסע של ריפוי, גילוי עצמי והחזרה לאותנטיות ולשלמות הפנימית הקיימת בהם תמיד. הוא מציע כלים של מודעות, חקירה עצמית והבנת השפעת העבר כדי להתחיל בתהליך זה.
שאילת השאלה "מה זה נתן לי?": כאשר מאטה מדבר על דפוסי התמכרות, הוא מציע לשאול מה ההתנהגות הזו (ההתמכרות) נתנה לנו בטווח הקצר. שאלה זו עוזרת לחשוף את הכאב או החוסר שההתמכרות מנסה להרגיע או ממנו היא מסיחה את הדעת. אנשים משיבים תשובות כמו הקלה מכאב, הרדמה, בריחה מהמציאות, הנאה, תחושת שליטה, תחושת משמעות וחיבור עם אנשים אחרים.
חקירה סביב היכולת לומר "לא": מאטה מציע סדרה של שאלות להתבוננות פנימית סביב הקושי שלנו לומר "לא". השאלות כוללות:
מה הסיפור הנסתר מאחורי חוסר היכולת שלי לומר "לא"?
מה יקרה אם אגיד "לא"? (לדוגמה, "החבר שלי אולי לא יאהב אותי יותר")
מה זה אומר על מי שאני כחבר אם אני אומר "לא"? ("אני אנוכי")
מה האמונה הנסתרת שלי?
האם באמת אנוכי לומר "לא" כשעייפים או עסוקים?

הפוסט הזה נכתב על פי הבנתי בלבד את חלק מתפיסתו של ד"ר מאטה גבור כיצד טראומה מעצבת את חיינו – ד"ר גאבור מאטה הוא דובר בעל שם ומחבר רבי-מכר. הוא מוערך מאוד בזכות מומחיותו במגוון נושאים כמו התמכרות, מתח והתפתחות ילדים. ד"ר מאטה כתב מספר ספרי רבי-מכר, ביניהם "In the Realm of Hungry Ghosts: Close Encounters with Addiction", "When the Body Says No: The Cost of Hidden Stress" ו-"Scattered Minds: The Origins and Healing of Attention Deficit Disorder"1 . ד"ר מאטה נולד בבודפשט בשנת 19444 . הוא נולד להורים יהודים חודשיים לפני שהנאצים כבשו את הונגריה, וחווה טראומות משמעותיות בשנת חייו הראשונה כאשר אמו נאלצה להשאיר אותו למשלך זמן מה אצל אישה זרה כדי להציל את חייו והוא רק בן כמה חודשים.
ד"ר מאטה אובחן עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD) בשנות ה-50 לחייו, וספרו הראשון עסק בנושא זה.
הוא רואה את עבודתו כמתן מפה לאנשים כדי להבין את עצמם ולנווט את חייהם עם יותר מידע. ומאמין שחלק גדול מהבעיות והקשיים שאנשים חווים נובעים מטראומה לא פתורה ומהשפעות של תרבות רעילה.

לקראת סוף הסרט יש רגע שבו ג'ו מרגיש ריקנות – הנה הוא סוף סוף הגשים את החלום שלו לנגן מול קהל את המוסיקה שהוא גדל עליה – אבל הוא לא מצליח להנות מההצלחה. אז במקום לענות לו, דורותיאה מספרת לו משל על הדג באוקיינוס כדי להעביר לו מסר על משמעות החיים – דג צעיר פוגש דג זקן ושואל אותו היכן נמצא האוקיינוס. הדג הזקן עונה שהם נמצאים בתוך האוקיינוס, אך הדג הצעיר לא מבין את התשובה ועונה באכזבה 'לא, זה מים! אני רוצה להגיע לאוקיינוס' .

הנה המסקנות בשורה התחתונה (אם כבר ראיתם את הסרט אז תנו לזה רגע):

• הדג מחפש את האוקיינוס, אך לא מבין שהוא כבר נמצא בתוכו, באופן דומה, בני אדם מחפשים משמעות מחוץ לעצמם, בעוד שהם מוקפים בה כל הזמן.
• המשל מדגיש את החשיבות של שינוי תפיסה כדי לראות את היופי והפלא שקיימים סביבנו. התשובה היא לשנות את נקודת המבט שלנו, לוותר על האחזות במושגים ובתבניות.
• ההבנה הזו מגיעה כאשר ג'ו מתחיל להסתכל על חייו דרך העיניים של 22, ומגלה את הרגעים הקטנים והפשוטים שמרכיבים את החיים.
• הסרט מעביר את הרעיון שמשמעות החיים היא לא מטרה סופית, אלא החיים עצמם, וכי עלינו להיות נוכחים וליהנות מהם. נוכחות זה שם המשחק.
• היקום הוא כמו אוקיינוס עצום, ואנחנו, בני אדם, רק טיפה בתוכו.
• במקום לחפש משמעות נעלה, עלינו להכיר בכך שאנחנו כבר חלק ממשהו גדול יותר, וליהנות מהמסע.

המשמעות של הסיפור הזה היא שג'ו מחפש את מטרת חייו במקום הלא נכון. הוא כל כך עסוק במרדף אחר ההופעה הגדולה הבאה שלו, שהוא לא שם לב ליופי ולפלא הקיים סביבו בכל רגע נתון. הסיפור הזה מלמד את ג'ו שמשמעות החיים לא נמצאת באירוע בודד או בהישג מסוים, אלא בהערכת היומיום ובהיותו נוכח ברגע. להיות בנוכחות זו התשובה שהוא צריך להבין.

ממש אהבתי את הסרט, האנימציה ברצה גבוהה והתסריט מתאים בעיקר לגדולים (הסרט עוסק בחיים לאחר המוות , NTE חווית כמעט מוות, המון רוחניות… פחות מתאים לילדים) – ממליצה לראות.
סרט רוחני עם שתי רגליים על הקרקע ועוסק בעצם במשמעות החיים: משמעות החיים היא לא מטרה סטטית, אלא נמצאת בכל רגע ורגע, ומיוצרת על ידי תפיסתנו את העולם. אנו היקום שמסתכל על עצמו.

קבלי עצה זהב – איך לעבור למודעות חיובית בקלות :

תתחילי לתת מחמאות לאנשים מסביב . לא רק בלב, אלא ממש לומר את המחמאות. הסיבה שזה עובד טוב כל-כך ועוזר לך לאמץ לעצמך מודעות חיובית, היא כשמפרגנים ומחמיאים למישהו אחר, קורה משהו מיוחד – מפסיקים לשפוט אותו.
פשוט מדהים!
עכשיו יש לי מתנה בשבילך – אל תחכי למחמאות, תעשי אותו הדבר גם כלפי עצמך – אם את קולטת שאת בשיפוטיות וביקורתיות ומלאה בהקפדות על עצמך על משקל שלך על ההצלחה שלך על כל דבר – תתחילי לפרגן לעצמך.

את אלופה ! כל הכבוד ! שיחקת אותה מהממת שאת! אני לא יכול להאמין כמה השקעת וזכית להצלחה הזו. ההופעה שלך הייתה פשוט מרהיבה, והכישרון שלך זוהר בכל רגע. כל מילה, כל תנועה, הביאו את המופע לחיים בצורה שלא תתואר.

אז מה עושים? ריכזתי לכם כמה תשובות, תראו מה הכי מסתדר בחיים שלכם –

1. להסיח את הדעת ולחשוב מחשבה אחרת לגמרי – לא לנסות לבחור מחשבה הפוכה! למשל להתבונן בחדר / בנוף ולומר בקול מה שאתם רואים.
   (עלים לתרופה מכתב רפד)
   *כי המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו תמיד. כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות יחד. ואם שנדמה שמתערבת בעל כרחו בתוך המחשבה הטובה זה מחמת עצם פריחת המחשבה שאי אפשר לשער.*
2. לומר לעצמך בגוף שלישי – "את/ אתה לא מזדהה עם עם המחשבה הזו!!! "
3. כל פעם שמגיעה מחשבה שלילית לומר : "מבוטל מבוטל מבוטל", שלוש פעמים לומר את המילה 'מבוטל'. זה ממש קסם כי אנרגיה חייבת לציית (גם זה חוק ייקומי), בדרך הזו אנחנו קוטעים לפחות את המחשבה שהתחילה להיווצר לפני שהפכה לאותות חשמליים במוח. לא נותנים לה להפוך לאמונה כי היא מיד מתחסלת.
4. לגזור עם מספריים – לדמיין מספריים שגוזרים ממש את שורש המחשבה שמתחילה לצמוח. נניח אחרי שאמרת 'מבוטל, מבוטל, מבוטל' או שלא הספקת לומר זאת.
5. אחר כך – לומר למחשבה שמגיעה 'אני אתייחס אלייך יותר מאוחר, עכשיו זה לא זמן נוח לי'. עובד בטירוף
6. לספור לאחור (לא כבשים…) ! מ 100 עד 1 (אפשר גם פחות) 100..97…86…85..81…70…בקפיצות – מה הקטע? נותנים למוח תעסוקה אחרת, ואז זה מכניס תחושת סיפוק ושלווה COOL תחשבו על זה , עומדים על קו ההזנק…1, 2, 3 למקומות היכון, רוץ! ספירה קדימה יוצרת דחף לחץ. אז בדיוק ההיפך…ספירה לאחור מרגיעה

רובנו (אם לא כולנו) מושפעים במידה כזאת או אחרת מהסביבה שלנו ! בעיקר אם אנחנו מאוד רגישים.
יכולת להתחיל את היום בשמחה ומרץ עם כוונות טובות שלאט לאט מתפוגגות ואז מצאת עצמך מול המחשב, מול הטלוויזיה או מצוברח … אולי תחושת עייפות ולא הבנת למה.
אולי שיתפת מישהו והוא קטל אותך או נתן ביקורת / אולי שמעת / ראית חדשות מעציבות / מסביבך יש אנשים שחושבים מחשבות לא נעימות מקטינות/ מדברים דיבורים שליליים. כשמישהו צועק עליך/ כשאתה נבהל.

בכל מקרה, צריך לקחת בחשבון שיכול להיות שהשפעות חיצוניות החלישו אותך (זאת אפשרות שצריך לקחת בחשבון אבל יכולות להיות סיבות אחרות).
בואו נלמד כיצד לבצע רכיסת השדה האנרגטי. איך זה יכול לעזור לך באותו רגע שהאוויר נגמר לך ? הרכיסה סוגרת את שדה ההילה שלך. אותה בועה שמגנה עליך מהשפעות חיצוניות. כמו מעטפת. כל מה שעליך לעשות הוא לדמיין עצמך רוכסים מעיל ארוך מאוד – את היד מכפות הרגלים ועד מעל הראש ומאחורי הראש, בתנועה שדומה לרכיסת רוכסן. התוצאה, תרגישו רוגע , איזון ומלאי אנרגיה. רכיסה אנרגטית. זה מאפשר לך להישאר עם לב פתוח. אבל לא פגיע להשפעות חיצוניות.

זה נעשה אמן ואמן ממני ורדית

גם אנחנו, אם כשמשהו מכאיב, נבין שזה חלק ממסע ההתפתחות, וזו הדרך של הטבע לאותת לנו ‘הגיע התור שלך לגדול’ נצמח ונפתח ונצליח להבין את התפקיד של הכאב.
ואם היינו משחררים במקום להיאחז בחוזקה בכאב? מה אז היה קורה? מה עוד אפשרי?

השאירו אותך בחוץ: קבוצת החברים התארגנו ליציאה לסרט או למסיבה, אבל לא הזמינו אותך. תן להם
חתכו אותך בכביש? תן להם, שחרר.
פיטורים במקום העבודה שלך : תן להם, אתה לא יודע הכל זה העסק שלהם. אין טעם להשקיע מאמץ במחשבה למה זה קורה.
הבעת דעה לא פופולרית: כאשר אתה בדיון קבוצתי ונקודת המבט שלך שונה מהרוב, תיאוריית 'תנו להם' מעודדת אותך להביע את דעתך בכבוד, ולתת לאחרים להביע את תגובותיהם.
קביעת גבולות: אם אתה מציב גבולות אישיים שאולי לא יתקבלו היטב, תיאוריית 'תנו להם' מעודדת אותך לתקשר את הגבולות שלך ולתת לאחרים להגיב כפי שהם יכולים.
לרדוף אחר נתיב ייחודי בחיים: אם בחירות הקריירה או החיים שלך אינן שגרתיות ועלולות לעורר ביקורת או ספקות, תיאוריית 'תנו להם' מייעצת להמשיך את הדרך שלך בצורה אותנטית, ולתת לאחרים לגבש את דעתם.
סגנון והבעה אישיים: כשאתה מבטא את עצמך דרך הסגנון או האמנות שלך וזה עשוי שלא להתאים לנורמות החברתיות, תיאוריית 'תנו להם' מעצימה אותך לאמץ את האינדיבידואליות שלך, ונותנת לאחרים לפרש אותה כרצונם.
בן הזוג שלך מסתכל על בחורות אחרות כשהוא איתך: תני לו, שחררי אותו ותמשיכי הלאה, את לא יכולה להשגיח עליו כל הזמן וגם לא בא לך להיות במערכת יחסים כזאת שגורמת לך מאבקים, לחץ וחרדה. בא לך להיות בשלווה, שמחה וכיף.
הילד שלך לא רוצה ללמוד רפואה באוניברסיטה: תן לו, אל תנסה לשלוט בחיים של מישהו אחר.

תיאוריית 'תנו להם' יכולה להיות משנה משחק במסע שלך לעבר ביטחון עצמי ואותנטיות.
התחל את הצעד שלך לעבר אתה בטוח יותר, אמיתי יותר היום! כשאתה אמיתי יותר העולם מסביב אמיתי יותר!

האשלייה הכי גדולה היא האמונה שאתה שולט באנשים אחרים, היא גורמת לך להאמין שאתה שולט במצב. אבל זה שקר כי אתה לא יכול לשלוט באף אחד (מניפולציה זה לא שליטה), זה רק מסיח את דעתך ממה שאתה באמת צריך להתמקד עכשיו. זאת האמת. מתחת לפני השטח יש משהו מפחיד אותך כל כך שאתה לא רוצה להתמודד איתו.

אזהרה – כמה דוגמאות מתי לא נכון להפעיל את התאוריה הזו –

התעללות פיזית או רגשית: כשמישהו עושה משהו מסוכן – למשל, לא נותנים למישהו שיכור לנהוג ברכב. במצבים הכרוכים בכל צורה של התעללות, אין להשתמש בתיאוריית 'תנו להם' כאמצעי להצדיק או לסבול התנהגויות מזיקות. אם מישהו פוגע בך פיזית או רגשית, חיוני לפנות לעזרה מיד מאדם או ארגון מהימנים.

היררכיות במקום העבודה: אמנם חיוני להביע את המחשבות והרעיונות שלך בביטחון בסביבה מקצועית, אך זכור כי היררכיות ארגוניות דורשות לפעמים דיפלומטיה ותקשורת אסטרטגית. חשוב לאזן בין פילוסופיית 'תנו להם' לבין הנימוס המקצועי והנורמות של מקום העבודה שלך.

הורות וטיפול: כהורה או מטפל, אתה אחראי לבטיחותם ולרווחתם של האנשים שבטיפולך. במצבים אלה, לפעמים אתה צריך לתעדף את הצרכים של הילד או המבוגר התלוי, גם אם הם עלולים להתנגד או להגיב באופן שלילי. תיאוריית 'תנו להם' לא צריכה להצדיק הזנחת אחריות אלו.

בריאות ובטיחות הציבור: בהקשרים הכוללים בריאות ובטיחות הציבור, כמו הקפדה על כללי תנועה או הקפדה על הנחיות בריאות הציבור במהלך מגיפה, אין להשתמש בתיאוריית 'תנו להם' כדי להתעלם מכללים ששומרים על בטיחות כולם.

משוב בונה: ביקורת בונה היא חיונית לצמיחה אישית ומקצועית. אם המשוב מכבד, בעל כוונות טובות ושימושי, אין לפסול אותו תחת תיאוריית 'תנו להם'. במקום זאת, ראה זאת כהזדמנות ללמוד ולהשתפר.

אילוצים משפטיים ואתיים: ישנם מקרים שבהם החוק או השיקולים האתיים חייבים לקבל עדיפות על רצונות או אמונות אישיות. אין להשתמש בתיאוריית 'תנו להם' כדי להצדיק התנהגויות שאינן חוקיות או לא אתיות.

תמיד תנהלו משא ומתן על הצעת השכר – אל תקבלו את ההצעה הראשונה שקבלתם בחתימת החוזה.