גדוד 22 בחטיבת כרמלי במלחמת השחרור 1948 מפי הלוחמים

אתר הנצחה לחטיבת כרמלי - חירבת יארדה

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Sat, 6 Dec 2025 19:21:00 +0200

חירבת יארדה 2025

טקס הענקת סיכות לחיילי גדוד 22

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Fri, 23 Feb 2018 07:41:00 +0200

!!! עבר מתחבר להווה המורשת ממשיכה

עם סיום אימון של גדוד 22 במילואים ברמת הגולן ביום חמישי 22.2.2018 נערך טקס הענקת סיכות לחיילי ומפקדי הגדוד

הסיכה הינה העתק מדוייק של סיכות שניתנו לחיילי גדוד 22 עם סיום מלחמת השחרור 1948

בטקס אשר גם מציין החלפת מפקדי הגדוד הוזמן נציג של ותיקי גדוד 22

מר יוסף וינרב אשר קיבל את סיכת הגדוד בשם כל לוחמי העבר

גדוד 22 במבצע "חירם" בגליל העליון

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Sun, 24 May 2015 09:12:00 +0300

מבצע "חירם" אוקטובר 48

מבצע "חירם" תוכנן עוד באוגוסט 1948 במטרה לחסל את פעילותו של קאוקג'י באזור. קאוקג'י טען שהחלטות הפסקת האש של האו"מ אינן חלות עליו, והוא תקף את קיבוץ מָנָרָה. השתלטות על הקיבוץ הייתה מקנה לצבא קואקג'י ולתותחיו שליטה על כביש ראש-פינה-מטולה.
מטרת המבצע הייתה להשמיד את האויב בגליל המרכזי ולהציב קו הגנה על הגבול הצפוני של הארץ.
המבצע בוצע בסוף אוקטובר 1948, השתתפו בו ארבע חטיבות, והוא נמשך כ- 60 שעות. במהלכו נהדפו ללבנון שרידי צבאו של קאוקג'י, והשליטה של ישראל בגליל הובטחה

דו"ח מודיעין פעולת "חירם" (31/10-20/10) – 1948

כל שטח הגליל נכבש וטוהר מהאויב.
צבא ההצלה וגדוד סורי אחד הוכו והונסו אל מעבר לגבול ללבנון.
שרידי צבא ההצלה המונים כ-1000 חיילים... בידם נשארו כ-3 תותחים ומספר קטן של משוריינים... כל הכוחות האלו מנסים להקים טריז בפני התקדמות משוערת שלנו, בכביש בינת-ג'ביל-צור.

סיבות משוערות למפלת האויב בגלילא. תכנון ובצוע מדויק של התקפת כוחותינו והשתלטות מהירה על צומת סעסע, שהכריעה את המערכה.
ב. הטעיה והסוואה מוחלטות של כונותינו וכיוון התקפתנו העיקרית; כתוצאה מכך, אי יכולתו של האויב להפנות בזמן את עתודתו למקום התורפה. מבוכה בקרב חילותיו עקב פקודות... שביצוען התעכב.
הטלת התגבורת הסורית לקרב מבלי לאפשר לה להכיר את השטח ולהיערך בו.
ג. מנוסת התושבים מהכפרים וכניעתם ללא התנגדות כל שהיא, כתוצאה מסבלם תחת שלטון צבא ההצלה; הפצצות האווירייה והשפעת הכרוזים...

קצין מודיעין חזית א'

עם שחרור הגליל וסיום המבצע נערכה חוברת מזכרת ללוחמים המנציחה את הקרבות והיא חתומה על ידי

מפקד חזית א האלוף משה כרמל אשר שמש גם בעברו מח"ט 2 כרמלי

צלום של החוברת אשר ניתנה ללוחם וינרב יוסף מובאת כאן

גדוד 22 הקרב על שחרור חיפה

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Sun, 12 Jan 2014 22:23:00 +0200

The battle of Haifa 1948
The Battle of Haifa, called by the Jewish forces Operation Bi'ur Hametz (Hebrew: "Passover Cleaning") was a Haganah operation carried out on 21–22 April 1948. The objective of the operation was the capture of the Arabic neighborhoods of Haifa and was a major event in the final stages of the civil war in Palestine, leading up to the 1948 Arab-Israeli War.

The Haganah's force consisted of 5 companies from the Field Corps, one Palmach company, as well as a contingent of the Guard Corps. The Jewish forces attacked Wadi Salib and Wadi Nisnas from Hadar HaCarmel, while the bulk of the attack on Khalisa came from Neve Sha'anan. The Arab headquarters were in the center of the city, near the port and the railway depot.

Commenting on the use of 'psychological warfare broadcasts' and military tactics in Haifa, Benny Morris writes:

Throughout the Haganah made effective use of Arabic language broadcasts and loudspeaker vans. Haganah Radio announced that 'the day of judgement had arrived' and called on inhabitants to 'kick out the foreign criminals' and to 'move away from every house and street, from every neighbourhood occupied by foreign criminals'. The Haganah broadcasts called on the populace to 'evacuate the women, the children and the old immediately, and send them to a safe haven'… Jewish tactics in the battle were designed to stun and quickly overpower opposition; demoralisation was a primary aim. It was deemed just as important to the outcome as the physical destruction of the Arab units. The mortar barrages and the psychological warfare broadcasts and announcements, and the tactics employed by the infantry companies, advancing from house to house, were all geared to this goal. The orders of Carmeli's 22nd Battalion were 'to kill every [adult male] Arab encountered' and to set alight with fire-bombs 'all objectives that can be set alight. I am sending you posters in Arabic; disperse on route'.

The first attack was on the Rushmiyya Bridge area cutting the Arab areas off. Prior to the main thrust from the higher ground, of the Jewish neighbourhood, Hadar HaCarmel, the Arab Muslim neighborhhod of Khalisa came under mortar shell bombardment. The 3,500-5,000 Arab irregulars could not mount a real defense. The following day the Arab National Committee of Haifa were prepared to ask for a truce via Stockwell. Stockwell agreed to meet with the Israelis, and returned 15 minutes later; however, the terms proposed by the Haganah -- complete disarmament, surrender of weapons, and a curfew -- were not accepted by the Arab leadership.

* 1. After the release of prisoners from Haifa lock-up, the Arab legion took over the building some time later.
* 2. By 10:15, Arab casualties had been admitted to the Amin Hospital.
* 3. Hospital staff and casualties were then evacuated to the Government Hospital in the city.
* 4. Towards Midday, the fighting slackened considerably. The Jews had complete control of the Xhamra square and Stanton Street and were firing from positions in the Suq (market) area. They have also appeared in strength in the eastern quarter of the town from Wadi Husimiyah Bridge to Tel Amal.
* 5. Arab women, children and others were still being evacuated from the Suq area through the port of Haifa and other safe areas.
* 6. Arabs were by this time suing for a truce and the Jews replied that they were prepared to consider it if the Arabs stopped shooting.
* 7. At 17:00 general Arab resistance had ceased in the eastern area with the exception of a few isolated spots and the Jews were in possession of the Suq as far as the eastern gate.
* 8. In the Wadi Miamr area the battle was still going on. Arab casualties in this area are believed to be considerable
* 9. At 18:00 the Arab leaders met to consider final terms laid down at a joint meeting of Arab and Jews.

That afternoon, a meeting was held in the town hall to discuss terms of the truce. Due to the inability of the National Committee (Haifa) being unable to guarantee that no incidents would occur, the Arab delegation declared their inability to endorse the proposed truce and requested protection for the evacuation of Haifa's Palestinian Arab citizens. It was noted by The Times that the Haganah had made use of Arabic language broadcasts using Haganah Radio and loudspeaker vans calling on the inhabitants to 'kick out the foreign criminals'. Similarly the Haganah had broadcast that the Palestinian Arab population should 'evacuate the women, the children and the old immediately and sent them to a safe haven'.

By the April 22, 1948 the British were only in control of the Haifa port area.The rest of the city was in the hands of the Carmeli Brigade of the Haganah, commanded by Moshe Carmel.

רחוב סטנטון שיבת ציון של היום בזמן הקרב

מיד לאחר החלטת החלוקה בנובמבר 1947, התחילה מלחמה עירונית בחיפה בין הכוחות היהודים והערבים כשהבריטים בתווך

השכונות היהודיות היו בעליונות טופוגרפית על הערביות אך חלק מהן היו מרוחקות והדרך אליהן עברה בשטחים ערביים והנוסעים היו חשופים לצליפות ולסכנת מוות. תוך זמן קצר נוצר קו גבול עירוני בין השכונות שהוחזק על ידי כוחות ההגנה בתחילה על בסיס התנדבותי. לאחר כל התקפה ערבית נערכה מיד פעולת תגמול. כוחות ההגנה היו חודרים לשכונות הערביות ומפוצצים בתים שסומנו כמרכזי כנופיות. בתגובה לכך החלו הערבים להשתמש במבוניות תופת ב 14 ינואר 1948 החדירו הערבים מכונית דואר עמוסה בחומר נפץ, לתחנת אוטובוסים יהודית במרכז המסחרי הישן. בהתפוצצות נהרגו שמונה אנשים וכ-40 נפצעו.

ב-28 פברואר 1948 נודע להגנה על מוקש ענק שמכינים הערבים במוסך. בתגובה לכך החדירו "מסתערבים" של ההגנה מכונית עם חומר נפץ למוסך לשם "תיקון". בהתפוצצות הושמד המוקש הערבי ונהרגו חמישה אנשי כנופיות ערבים.

ב-4 מרץ 1948 ניסו הערבים להחדיר מכונית תופת גדולה למרכז המסחרי. שומרי המחסום היהודי הבחינו בה ופתחו עליה באש. הכדורים פגעו בחומר הנפץ שהתרסק והרס מספר בתים בשכונה הערבית. באותו לילה החדירו הערבים מכונית תופת לשכונת בת גלים, אך מפעיליה הוברחו על ידי אנשי המחסום היהודים בטרם הספיקו לפוצצה.

ב-21 מרץ 1948 הצליחו הערבים להחדיר מכונית תופת ליד משרדי "סולל בונה". הנוטרים הבחינו במכונית והזהירו את הקהל שמיהר למצוא מקלט. בהתפוצצות נהרגו שישה אנשים בהם שלושת הנוטרים אך אסון גדול יותר נמנע.

בתגובה לכך החליטה ההגנה לפעול בשיטה דומה. ב- 22 מרץ 1948 יצאה מכונית עמוסה 700 ק"ג חומר נפץ לרחוב "עיראק" במרכז העיר הערבית (כיום רחוב "קיבוץ גלויות"). לפני המכונית נסע גי"פ ומאחוריה טנדר. הנהגים ומלווי השיירה היו לבושים מדי חיילים בריטים וכך הצליחו לעבור את בדיקת שומרי המחסומים הערבים. בהתפוצצות נהרסה שורת בנינים ונגרמו אבידות כבדות.

כמה ימים לפני כן, ב-17 מרץ 1948ספגו הערבים בחיפה מכה כבדה כאשר שיירת נשק גדולה שלהם הותקפה והושמדה בקרית מוצקין. מלבד אובדן הנשק נהרגו בשיירה זו מפקד הכוחות הערבים בחיפה, מוחמד אל חוניטי מונה מפקד חדש לעיר, אמין עז-א-דין, שהחל לארגן את הגנת העיר. הוא חידש את המטה הערבי והקים מפקדה עירונית תוך הבטחה שבקרוב תגיע לעיר עזרה מצבא ההצלה של קאוגי ומהדרוזים שהגיעו מסוריה. תבוסתו של קאוקג'י בקרבות משמר העמק ושל הדרוזים בקרב רמת יוחנן, הכריעה את הכף נגד ערביי חיפה. ורבים מאנשי מטהו. הערבים נשארו ללא פיקוד והחלה מלחמת כנופיות ואנרכיה. רבים מהתושבים האמידים החלו לצאת ללבנון. בתחילת אפריל

כוחות ההגנה בחיפה בפיקודו של משה כרמל התכוננו לשעת ההכרעה ונבנתה תוכנית פעולה בשם הקוד "מספריים" שעיקרה היה ביתור השטח הערבי כמו במספריים על ידי התקפה בו-זמנית מהדר הכרמל ומהעיר התחתית שם המבצע הוסב ל "בעור חמץ"רמז לתקופת חג הפסח הקרוב,המבצע תוכנן במטה גדוד 22 על ידי הסמג"ד דוד קזשטכר והחל בקרב על בית הנגאדה בשכונת חליסה הערבית במבואותיה המזרחיים של חיפה לא רחוק מגשר רושמייה הישן
לפרוט הקרבות בחיפה ראה פרקים נפרדים

לוחמי גדוד 22 בהגנה על שכונת הדר

עמדות הגנה באזור העיר התחתית

תוצאות הקרב

חיילי גדוד 22 במשימות לאבטחת התחבורה והתושבים

בהגנה על התחבורה הצבורית מבט מתוך משוריין

טנק קרומוול בריטי בשער פלמר בעת פינוי הכוחות הבריטיים מארץ ישראל

חיילים בריטיים בנמל חיפה עוזבים עם סיום המנדט הבריטי

חילים בריטים עוזבים את חיפה

חיילי גדוד 22 בבית חולים בורוכוב באחוזה היום בית חולים כרמל

כנס חברים 2013

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Tue, 21 May 2013 22:45:00 +0300

עדות של חיל בגדוד-זכרונותיו של נפתלי הולנדר

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Wed, 23 Jan 2013 07:40:00 +0200

זכרונות מאת נפתלי הולנדר מס' אישי 5998

גדוד ד' חי"ש חיפה – גדוד 22 צה"ל.

פלוגה ב'- מחלקה 2 כיתה 2.

סיפורים אישיים מתקופת תש"ח כפי שחוויתי אותם

בליל 29 בנובמבר נערכה הצבעה באו"ם אודות חלוקת א"י המנדטורית לשתי מדינות יהודית וערבית וסיום המנדט הבריטי על א"י. לאחר ההצבעה שנתקבלה לטובת הקמת מדינה יהודית, פרצה שמחה ספונטנית. כל אנשי חיפה ירדו לרחוב הרצל ולכיוון בית הקרנות, שמחו ורקדו,כמובן יחד עם כל תנועות הנוער ,בליווי כלי נגינה עד לשעות הבוקר.

הערבים סירבו לקבל את תכנית החלוקה, וכך למעשה החלה מלחמת העצמאות. באותו יום ה - 30 לנובמבר יצא קשר אל חברי ההגנה להתייצב לגיוס, וכך גויסנו אנו המחלקה הדתית ליחידתנו גדוד ד' חי"ש חיפה. מפקד הגדוד שלנו היה מרדכי מקלף. התייצבנו בתחנת כיבוי האש ברחוב פבזנר שהיה בסיס הפעילות שלנו גם המתנדבים בכיבוי אש. משם, צעדנו לבניין הטכניון בהדר הכרמל. המפקדים שלנו קיבלו הוראות על התפקידים שיוטלו על כל כיתה ומחלקה, כל זאת לקראת השביתה הערבית הגדולה שהוכרזה ע"י "הוועד הערבי העליון", כמחאה על תכנית החלוקה. השביתה הערבית הוכרזה ל 3 ימים, החל מה 1 בדצמבר 1947.

משימה ראשונה: שמירה על עורק התחבורה לעיר התחתית, תוך כדי שמירה על בתי המלאכה והנגריות היהודיות באותו רחוב "סטנטון", (שיבת ציון). חולקו לשלוש נגריות עם נשק, שכלל אקדח אחד ושני רימונים מסוג "מילס", ומקלות קפ"פ. כך שמרנו יומיים על הנגריות בשעות העבודה. בימים אלו פינו מהבניין שמעלינו את המשפחות היהודיות הבודדות שהתגוררו שם, כך שביום שלישי נסגרו הנגריות ואני יצאנו למשימות אחרות. ביום השלישי בערב, הוטלה עלי משימה אישית והיא לשמור על משפחה יהודית- הורים ושני בנים, שגרו בשכונה ערבית ברחוב מספר 62. קיבלתי אקדח ושתי מחסניות ושמרתי כל הלילה על המשפחה בעודם ישנים. עם בוקר הובאה משאית קטנה עם שני סבלים סלוניקאים ותוך שעה פונתה המשפחה על כל מטלטליהם להדר הכרמל. וכך חזרתי לכיתה שלי ששהתה בבניין ביה"ס המקצועי שליד הטכניון. החזרתי את הנשק והמתנתי יחד עם המחלקה שלי למשימות הבאות.

ההגנה על התחבורה

חיפה מורכבת משכונות יהודיות ושכונות ערביות. בעיר התחתית היה איזור בריטי שחצץ בין השכונות וכונה בשם "בוין-גארד", איזור נוסף היה הנמל שבו הבריטים פינו ציוד מהארץ. בעיר התחתית היו שתי שכונות יהודיות, אחת נקראה בשם המרכז המסחרי הישן, ושניה נקראה המרכז המסחרי החדש רוב האנשים שעבדו בעיר התחתית גרו בהדר-הכרמל, בכרמל, בנווה שאנן או בבת גלים. היו שתי דרכים להגיע העירה. או דרך סטנטון או דרך המושבה הגרמנית. הכנופיות הערביות ניסו לפגוע ולשבש את התחבורה עי" ירי ופגיעה בנוסעים בשתי הדרכים.

הוקם מטה להגנה על התחבורה בבנין ברחוב הרצליה. משאית שמוגנה בקירות חצץ שימשה לליווי לפני ומאחורי האוטובוסים ולסיור במסלול הנסיעות. במשאית היה נהג ונהג עוזר, ועל המשאית ישבו שניים מאיתנו, ואינני זוכר כיום אם בכלל היה לנו נשק או ששימשנו רק להרתעה. היו תקריות שבהם נהרגו נוסעים באוטובוס שנסעו לעבודתם או חזרו מהעבודה לביתם.

מתחבורה עירונית לתחבורה בין עירונית

יום אחד קיבלתי משימה והיא ליווי מכלית עם סולר לגליל העליון. הנשק שקיבלתי היה אקדח "מאוזר ארוך קנה, עם שתי מחסניות ו 50 כדורים סה"כ. הוסעתי לשער של בתי הזיקוק (רפיינריז) למפגש עם המיכלית. במיכלית מצאתי מחבוא שהיה קרוב להישג יד, בגלל החיפוש שערכו השוטרים הבריטים. והנה לכם מסלול הנסיעה:

מבתי הזיקוק לכפר אתא, ומשם לכפר חסידים ,וזאת כל מנת למנוע מעבר בכפר הפורעים "בלאד אל שייך" המשך הנסיעה לכיוון ג'למי ומשם דרך כביש הסרגל לעפולה. מעפולה ליבניאל ומיבניאל לטבריה, שהיתה כבר שלנו. משם ממשיכים לגינוסר. שם התארגנה כבר שיירה של כ - 15 מכוניות להמשך הדרך עם ליווי של משטרת הישובים, בגלל היריות מג'יב-יוסף והגענו לקיבוץ, איילת השחר. שם פרקנו שליש מיכל סולר. פה יצא הפלמ"ח עם נשק גלוי ללוותינו. המשכנו בשיירה דרך "חלסה" (קרית שמונה) עד לכפר גלעדי, שם פרקנו שליש מיכל נוסף, ומשם המשכנו את הנסיעה לבד, ללא ליווי, עד לקיבוץ "דן", שם פרקנו את השליש האחרון של הסולר. החושך ירד בלילה ונשארנו ללון בקיבוץ, ולמחרת נסענו את כל הדרך הזו בכיוון ההפוך והגענו עם ערב לחיפה.

נסיעה נוספת היתה ללוות אוטובוס משוריין של אגד לעתלית ולזיכרון –יעקב אחה"צ. הגעתי לתחנה הזמנית של אגד, שהיתה ברחוב החלוץ, עליתי לנסיעה ואת הסטן שהיה לי פירקתי לשלושה חלקים ומסרתי לנוסעות להסתירן לידן, וזאת מחשש של חיפוש והחרמת הנשק ע"י הבריטים. הליווי נערך בגלל שלושת הכפרים הערביים שהיו בדרך והם: טירה, עין רזיאל ועוד כפר נוסף. הגענו לזיכרון ושם הלינו אותנו ליד תחנת אגד. למחרת, נאספו שוב הנוסעים בזיכרון יעקב ומשם המשכנו לעתלית, שם עלו הנוסעים לחיפה.

הקרב באושה הערבית

בשעות אחה"צ יצאנו באוטובוס הצמוד שלנו מקיבוץ בית אורן, ירדנו בכביש של מפעל המלט נשר לקיבוץ יגור ומשם לכיוון שלושת הקיבוצים רמת יוחנן, אושה וכפר המכבי. המ"ממים והמ"כ יצאו לתדרוך וכשחזרו נאמר לנו שבלילה נצא לכבוש את הכפר הערבי אושה. חילקו לנו נשק, קיבלנו רובים אנגליים, סטנים ומקלע ברן אחד לכל כיתה. כל אחד קיבל בנדרולת בד עם 50 כדורים, וכל כיתה קיבלה מקלע ברן עם 5 או 6 מחסניות ועוד 50 כדורים. כמו כן כל אחד קיבל גם 2 רימוני יד מסוג "מילס". 2 חבילות שוקולד של 50 גרם ומימיה אחת.

נשלחנו לשינה למספר שעות בבתים של חברי הקיבוץ. המחלקה שלנו נשלחה לשינה לקיבוץ אושה. בשעה 2 בלילה קמנו, עלינו לאוטובוס ויצאנו לקיבוץ רמת יוחנן לנקודת היציאה. התחלנו לצעוד בלילה, בהתאם לאימוני השדה שעברנו, והגענו עוד לפני עלות השחר לנקודת ההיערכות לקראת ההתקפה. הפלוגה התפרסה לרוחב ועם עלות השחר, כשהשמש מאחורי גבינו, קיבלנו פקודת הסתערות ותוך כדי צעקות קרב, הגענו לבתי הכפר, ואז התברר שהכפר ריק לגמרי. הכיתות התארגנו ונשלחו על מחוץ לכפר להגנה היקפית. הכיתה שלי עם המפקד אלכס לחר ואני, שהייתי סגנו, נשלחנו לתפוס עמדות לכיוון צפון מערב, כשממולנו הכפר קסייר, שנכבש על ידי יחידה מגדוד 21. הגענו והחלנו להקים עמדות ולהתחפר. בו בזמן אלכס שלח אותי לסייר בדרך עפר שירדה מהכפר וכנראה התחברה גם לכפר קסייר. ירדתי בדרך שהתפתלה בעיקול צפונה וכעבור כ – 200 מטר ראיתי גופות על השביל, התקרבתי וראיתי 4 גופות של חיילים שלנו שוכבות על הדרך, כאשר לפני הגופה הראשונה הייתה נפילה של פגז של מרגמה. החיילים לבשו בגדי חקי של "אתא" והיו חבושים בכובעי פלדה אנגליים והגופות היו נפוחות. חיילים אלו היו מגדוד 21 וביניהם היה כנראה גם המ"מ זוריק דיין. חזרתי לכיתה וסיפרתי למ"כ את שראיתי, והוא אמר לי לגשת למפקד הפלוגה בבית המוכתר ולהודיע לו על כך. הגעתי והודעתי על כך לסמ"פ פיני רצקי. הוא אמר לי אוקיי ואם אתר כבר פה אז אל תחזור כעת לכיתתך, אלא לך לכיתה של יואב רוזנבלום ותודיע להם לסגת ממקומם שמחוץ לכפר ולהתמקם במבואות הכפר. יצאתי כ – 200 מטר לכיתה של יואב, ואיך שאני מגיע אליהם ומוסר את ההוראה נפתחת עלינו אש חזקה, ואני רואה לידי את יעקב קולומבוס מתרומם ומקבל כדור במפסעה בעורק הראשי וכל המכנס שלו מוצף בדמו , והוא דועך לנגד עיני, כאשר הוא אומר: "אני הולך למות", כך זה היה . תוך דקה הוא השתתק ומת. זה היה ההרוג הראשון של המחלקה שלנו.

יואב המ"כ נותן הוראה למקלען לסגת, לתפוס עמדה, כדי לחפות על הנסיגה של האחרים. המקלען נסוג ותפס עמדה כזו שלא היה יכול לירות ממנה מבלי לפגוע בנסוגים. אני שהייתי לידו אמרתי לו בוא איתי או תן לי את המקלע , כדי לחפות על האחרים. הוא נתן לי את המקלע עם תיק צד והמחסניות. אני רצתי קדימה, תפסתי עמדה שמישהו הכין לפני כן. הצמדתי את הקת ללחי וכיוונתי את המרחק למינימום, היות וראיתי שהתוקפים נמצאים במרחק של 30-40 מטר מאחורי נפל קרקע, כשמידי פעם מתרוממת דמות ויורה. בכל פעם שדמות הייתה מתרוממת יריתי לעברה צרור קצר של 3-5 כדורים, וכך לאחר שהחלפתי מחסנית אני חושב שפגעתי ב 6 עד 8 דמויות ונהיה שקט.

התבוננתי סביב וראיתי שאני לבד ורק יעקב קולומבוס ההרוג נשאר בשטח. אספתי את המקלע, את המחסניות, את הסטן שלי והתחלתי לרוץ בדילוגים, כשמידי פעם אני נשכב עד שהגעתי לפאתי הכפר. היה חם מאוד והריצה התישה אותי מעוד. אני מגיע לכפר ורואה מספר חברים מהמחלקה עומדים ומשוחחים, כשביניהם שלמה להבי עומד עם רגל אחת מעל לפח ריק של נפט. כשהגעתי אליו הפלתי לידו על האדמה ממוטט, ואז אני שומע שריקת כדור מעל ראשי והכדור פוגע בעקב רגלו של שלמה ממש מעל לראשי. יכול להיות שהכדור היה מכוון אלי, אך היה לי מזל שנפלתי באפיסת כוח לקרקע. בכל אופן, שלמה פונה לחובש ואני הגעתי למפקדה בעיצומה של התקפה עלינו. נאמר לי להעלות את המקלע ולמוסרו לקפץ' מהמחלקה השניה ולהישאר לידו בתור מספר שתיים. בית המוכתר היה היחידי בעל שתי קומות. היתה ממנו תצפית טובה, אך מאידך הוא היה מטרה לצליפה אל החלונות שמאחוריהם היינו. מידי פעם צפינו וירינו לכיוון שממנו תקפו אותנו.

חייל מהמחלקה השניה בשם משולם עלה אלינו, ניגש על מנת לירות. הזהרנו אותו שצולפים עלינו. לא הספקתי לסיים את המפשט וכדור פגע ברובה שלו והוא נפצע קל בידו. בחדר השני נהרג המקלען דוד פלדבלום שנפגע גם הוא מצליפה, וכך עברו עלינו תשע התקפות. התחמושת אוזלת. ניתנה הוראה לרובאים למסור את הכדורים למקלענים ולהשאיר לעצמם 2 כדורים לכל אחד אחד ולמקלענים נמסר לירות רק כדור בודד מידי פעם. בשעה שהחלה עלינו ההתקפה התשיעית ראינו מכונית שמגיעה אלינו מכיוון הכפר קסייר. ליד הנהג ישב מישהו וירה צרורות ארוכים לעבר המתקיפים במכונת הירייה מסוג "בראונינג" שנשלחה בבוקר לתיקון, היות והנוקר שלו נשבר. מהמכונית משליכים לעברנו הלוחמים תחמושת. האש שלנו התחדשה במלוא עוזה וכאן נשברו התוקפים. הם נסוגו בבהלה, כאשר הם משאירים אחריהם מאות חללים בשטח. מכונית זאת הביאה גם קפה חם, מים והסנדויצ'ים, שהחיו את נפשנו, היות ולא טעמנו דבר במשך כל היום ,וגם שתיה לא היתה לנו.עם רדת הלילה, עברנו לכפר הסמוך קסייר למנוחת לילה, ועם בוקר חזרו חלק מהאנשים לכפר, על מנת להוציא את חללינו. אני לא חזרתי בבוקר לכפר, ייתכן שנחרשתי מהיריות בחסר הסגור ולא שמעתי דבר. למחרת בערב חזרנו לחיפה. היום למחרת היה ערב פסח. באותו יום ליווינו את חברינו למנוחות. ההלוויה שלהם יצאה מהצריף של הפועל ברחוב ירושלים לבית העלמין בחיפה- בחוף הכרמל.

קיבלנו חופשה להיות עם המשפחה בליל הסדר. למחרת החג הראשון של פסח, חזרנו לבסיס שלנו בבית אורן. באותו שבוע גם ביקרנו את משפחות הנופלים והשתתפנו בתפילות בבתים שלהם. בקרב זה נהרגו בפלוגה שלנו שישה מחברינו, ביניהם גם המ"מ נח מוזס, שחזר מאנגליה והצטרף אלינו בערב הקרב ולא הספקנו להכירו מקרוב. קרב זה היה ב 16/4/1948 ושבוע לאחר מכן ב 21/4/1948, אנו יוצאים לקרב השני שלנו והוא העיר חיפה.

ההגנה על התושבים מעמדות בקן התפר בין השכונות היהודיות לשכונות הערביות

לאחר סיום הפרק של ההגנה על דרכי התחבורה, נשלחנו לעמדות לשמירה על שכונת הדר הכרמל. העמדות שאנו התמקדנו בהן היו החל ממזרח למערב: רחוב השומר, רחוב איבן גבירול, בהמשך רחוב השמש, בית בורובסקי ורחוב אפגני. בכל העמדות היו סליקים שאנחנו הכנו אותם ובהם נשק מועט כגון אקדח אחד, תת מקלע "סטן" אחד או שניים, מספר רימונים, וכמובן גם מקלות קפ"אפ. בעמדות שנמצאו בסכנה גדולה יותר היה גם מקלע "ברן" שגם הועבר מידי פעם למקומות אחרים.

ביום היינו צופים מהחלונות לעבר השכונות הערביות ובתי השכנים. בשעות אלה הנשק היה מוסתר בסליק פרט למקלות, אך בלילה הנשק היה מוצא , על מנת שניהה מוכנים לכל מקרה של הפתעה. בכל עמדה היו (כחצי כיתה) בין 5-6 אנשים. את הארוחות שלנו אכלנו בבית החלוצות שברחוב יל"ג במשמרות, כך שמידי בוקר, צהרים וערב היינו נפגשים עם חלק מאנשי המחלקה שלנו, שהיו בעמדות האחרות.

בתקופה זו היו חילופי אש בין העמדות שלנו ובין אלו של הערבים, ואז כמובן התערבה גם המשטרה הבריטית שעדיין שלטה בעיר, ערכה חיפושים ומעצרים. באחת העמדות שלנו נתפס נשק ונעצרו שני חברינו יהודה אדלר וגדעון שגיב ז"ל (קליינר) והוגש נגדם כתב אישום על החזקת כלי ירייה. המאשים היה הוד מלכותו המלך ג'ורג' השישי.

לאחר פרק זמן בעמדות, הוחלט שבתור יחידת חי"ש , אנחנו צריכים לעבור אימונים. נשלחנו, כל המחלקה לסג'רה אשר בגליל התחתון. ביום התאמנו החל מאימון הפרט (פזצט"א) ועבור לאימון כיתה ואימון מחלקה. כל האימונים היו על הגבעות הסלעיות שמעל ומסביב למושבה- וזאת כאשר סג'רה הערבית עדיין קיימת, ומקיימת יחסי שכנות טובים עם השכנים.

בלילות השתתפנו בשמירה על סג'רה, וגם יצאנו לאימוני שדה וסיורים בסביבה. כמובן שהיו שיעורי אימון והכרת כל מיני כלי נשק שהיו בסג'רה, למשל מקלע פולני שדומה לברן, רק שהמחסנית מוכנסת מלמטה בין הרגליים. המדריכים שלנו היו יוצאי הבריגדה שבצבא הבריטי, חלקם נשארו לאחר מכן בגדוד, ואחד מהם אליידע בן שמש נהרג בקרב על כיבוש חיפה.

בזמן שהיינו באימונים בסג'רה, הוכנסו מכוניות תופת לרחוב הנמל ולעוד מקום, כך שהעבירו אותנו חזרה לחיפה והפעם לעיר התחתית.

בחיפה בעיר התחתית

הגענו למלון "סבוי" שברחוב הבנקים, משם עברנו לעמדות שמסביב לרובע שנקרא בשם "המרכז המסחרי החדש". גבולות הרובע היו מצפון רחוב יפו, מדרום רחוב אלנבי, במערב רחוב עין דור, במזרח היה קשר דרך רחוב יפו למרכז הישן כשבדרך הוא גובל באיזור מוגן בריטי שכונה בשם "בוינגרד" והיה מגודר בגדרות תיל גבוהים.

בתוך הגבולות של הרובע היו גם חנויות ובתים של ערבים שהיו נטושים. על מנת להשלים את הגנת הרובע נכנסנו לבתים אלו , על ידי סולמות ששאלנו מחברת חשמל. נכנסנו לקומה השניה ומשם ירדנו לבצר את הכניסה שמרחוב יפו, שהיה גבול בין היהודים לבין הערבים. בית אחד שלא פונה היה בית שהיה בפינת רחוב הפקדון והיתה בו מערכת העיתון הערבי "אה-דיפעא". דבר זה גרם כמעט לפגיעה בנו וזאת בהמשך.

היתה חנות חסומה בדלת ברזל. חשבנו שזו כניסה לחדר המדרגות וניסינו לפרוץ אותה. היתה שעת בוקר עת שפתחו את החנויות. בעל החנות ששמע את הרעש , הזמין משטרה, ואז נפתחה הדלת והופיע בעל החנות שהיה סווידן, בליווי שוטר בריטי וכשאני עומד מולו עם סטן דרוך, היו חילופי דברים וסוכם שהחנות תפונה, וכך היה.

בחצר מאחור נשארו ארגזים ובקבוקי זכוכית שהיו שווים כסף. החרמנו אותם לטובת קרן הפלוגה. מכסף זה הקמנו אנדרטה בקיבוץ רמת יוחנן ביום הזכרון הראשון לקרב באושה.

אירוע במחסום ברחוב יפו פינת הבנקים

מסביב לרובע היו מחסומי חביות על מנת להאט את מעבר המכוניות, וכן היה מעבר צר להולכי רגל עם שמירה שלנו. לא הרשינו לערבים לעבור והם לא ניסו לעבור. יום אחד שמרתי במחסום. ניגש למעבר איש לבוש חליפה אירופאית יפה, כשהוא אוחז בכמה תיקי ניירת ושואל אם הוא יכול לעבור לצד השני של רחוב צהיון. אמרתי לו : "בבקשה תעבור". אני זיהיתי שהוא ערבי וחשבתי לחפש עליו אחרי המחסום. כשהוא נכנס מעבר למחסום עצרתי אותו וערכתי עליו חיפוש ומצאתי בכיסו אקדח ומחסנית נוספת. החרמתי את האקדח והחזרתי אותו חזרה למקום ממנו הגיע. שמרתי לעצמי את האקדח, אך עם ערב באו אלי וציוו עלי למסור את האקדח. זה היה אקדח ספרדי מתוצרת "סומרדה", 7.65, כך לא זכיתי לאקדח אישי.

אירוע במחסום רחוב יפו פינת הפקדון

יום אחד נשלחתי לשמור במחסום זה. ברחוב יפו היה מחסום המורכב משתי שורות של חביות, על מנת שהמכוניות יצטרכו לעבור בזיג זג . מכיוון רחוב הבנקים הופיע משוריין בריטי ותוך כדי נסיעה הזיז שורה אחת מהמחסום. היות והייתי לבד, לא יכולתי להודיע על כך, אך לפתע לאחר כמה דקות מופיע מפקד הרובע אליעזר טנא ואני מספר לו את שקרה. הוא בוחן את המחסום ואומר לי:" בוא ננסה להחזיר את המחסום למקום." יצאנו שנינו לאמצע הכביש. אני פני למערב, והוא ממולי. ואז בעוד אנו מתאמצים להזיז את החביות, יוצא בריצה מהבניין הסמוך (מערכת העיתון הערבי " אה – דיפעא") בחור ערבי חסון ומעיף לעברנו רימון יד. אני שהייתי עם פני לכיוונו, צעקתי לאליעזר טנא: "שכב, רימון!", אך הרימון פגע קודם בגבו והתגלגל הלאה למרחק של 3-4 מטרים והתפוצץ. למזלנו, לא נפגענו. זורק הרימון נמלט ממול לכיוון בית הקברות במוסלמי. בעוד אנו קמים, חוזר המשוריין הבריטי ששמע את ההתפוצצות והשוטר שואל אותנו באם קרה לנו משהו ואמרנו לו: "הכל אוקיי", והוא המשיך בסיורו. אליעזר סבל מכאבים בגבו למשך זמן מה. הבניין האמור ניטש לאחר התקרית, וכך הושלמה אחיזתנו ברובע ללא שותפים.

נדודים

כעברו בערך חודש ימים הוחלפה המחלקה ומהעמדות בעיר התחתית עברנו למרכז הכרמל למשך שבועיים. התגוררנו על הקרקע בין העמודים שמתחת לבית הכנסת המרכזי של הכרמל. כנראה שהמ"מים שלנו נשלחו להשתלמות , וכך קיבלנו מ"מ זמני בשם בועז פופר. בכל בוקר הוא היה מעיר אותנו במשרוקית להתעמלות בוקר ולריצה, והכל במבטא יקי כבד. לאחר שבועיים אלו עברנו לשכונת אחוזה, שם שמרנו על השכונה מכוון טירה הערבית, וכן ליווינו את התחבורה לבין אורן וליערות הכרמל, וכעבור שבועיים נוספים, עברה המחלקה שלנו למושב "שבי ציון"- שם התגוררנו בתנאים טובים במוסד ילדים שהפך אחר כך לבית ההבראה "בית חוה". שוב אימוני שדה, א"ש לילה וסיור ליד הכפרים הערביים, לב"ב טיפוס מעל ומתחת לגדרות ושמירה סביב למושב.

ערב אחד הגיע מ"פ בשם שועלי מגדוד 21. הלכנו עימו לבית ההבראה של קופת חולים. שם חילקו לנו רובים פולנים ותחמושת ויצאנו סגורים בתוך משוריינים דרך כברי הערבית ושאר הכפרים שהיו שם, עד למחצבה שבצומת יחיעם- שם היה עלינו להמתין לשיירה שיוצאת מקיבוץ יחיעם וללוות אותה לנהריה. כעבור זמן המתנה, קיבלנו איתות בפנס מורס עם הודעה שיש עיכוב והשיירה לא תצא לדרך. חזרנו כלעומת שבאנו. החזרנו את הנשק וחזרנו לבסיס.

יום אחד מגיעה כיתה של אנשי פלמ"ח ומספר חבלנים ומשלוח של חומר נפץ בצבע אדום בשקים. מספרים לנו שזה חומר נפץ חדש מתוצרת חמ"ד בשם שדית. את החומר איכסנו באחד החדרים עם שמירה הדוקה נגד עישון. למחרת בלילה יצאו הפלמחניקים לכיוון תרשיחא פוצצו את ביתו של המוכתר וכן גשר נוסף בדרך. משבי ציון עברנו למוסד נווה הדסה שכיום שוכן בתוך טבעון למשך 3 ימי אימון פלוגתי, ומשם עברנו לקיבוץ בית אורן. שם הוקם למעננו מאהל ויום יום יצאנו לאימונים בסביבה.

חיפה

יומיים לפני ערב חג הפסח, ושוב אנו יוצאים לפעולה. מגיעים לחצר הטכניון בהדר הכרמל, מקבלים נשק אישי ורימונים וגם נשק כיתתי חדש לגמרי עדיין מרוח בגריז, מקלע גרמני מ.ג. 34 שנקרא בשמו העברי מגל"ד (m.g. 34). נאמר לנו שהנשק הגיע מצ'כיה לבית החרושת "אתא" יחד או בתוך מכונות הטכסטיל. המחלקה יורדת אל החצר של ביה"ס "הריאלי", כדי להתכונן ליציאה. המקלען חיים מנקה את המקלע מהגריז ואנו מקבלים שיעור קצר איך להפעיל את המקלע. נערך מטווח קצר מול חומת אבן. כשחיים יורה 3 יריות בבודדת ועוד צרור קצר אחד ועוד צרור בינוני אחד- זה כל האימון שניתן לנו לפני היציאה לקרב. בשעות הערב מעט לפני החשיכה, אנו יוצאים מהשער האחורי של ביה"ס הריאלי, הפונה לרחוב שמריהו לווין. אנו צועדים בטור עורפי חמושים בנשק וחבושים בכובעי פלדה. התושבים יוצאים ומתחילים למחוא לנו כפיים, היות ולראשונה הם רואים כוח עברי שיוצא חמוש לאור היום. אנשי משמר העם מהסים את המעודדים ואנו ממשיכים לרחוב הרצל עד למלון וייס שהיה ממוקם בפינת רחוב חסן שוקרי, ממתינים למעט חושך, חוצים בריצה מהירה לעבר קולנוע מאי, שם מתארגנת המחלקה, ושוב חוצים דרך חצרות לעבר שלושה בתים שנמצאים במורד הנביאים ממול לבית חורי. חוליית המקלע שלי נשלחת לקומה העליונה. אני עולה עם חיים והמקלע למעלה לקומה השניה ומתמקם ליד החלונות הפונים לעבר בית חורי.

ההוראה שניתנה: בחצות מיד לאחר גלגול ופיצוץ חביות נפץ, אתם פותחים באש אל הקומות העליונות של בית חורי על מנת לתת חיפוי למסתערים על הבית. המקלע החדש לא היה כל כך יעיל בשטח בנוי, בגלל שרשרת הכדורים שהיתה חייבת להיות במאוזן לפתח הכניסה ובירי מהחלונות השרשרת נשארה תלויה – דבר שגרם למעצורים. האימון שלנו היה קצר מידי,היות ולא היה לנו כל ניסיון קודם עם מקלע מסוג זה, בייחוד בשטח בנוי. כמו כן הוא היה ארוך וכבד עם שרשרות כדורים , ולא היה נוח לרוץ בין החדרים. לאחר 20 דקות סיימנו עם החיפוי וירדנו על מנת לחבור למחלקה שלנו ששעטה במורד המדרגות לעבר רחוב סטנטון. ירדנו במדרגות , עברנו את בית הכנסת "הדרת קודש". כאשר ממולו על שולחן שעל גבי המרפסת עומד מקלע ברן נטוש, שהמפעילים שלו ברחו. הגענו לבתים שחלשו על רחוב סטנטון וחברתי על הכיתה שלי. גם המקלען שחזר, תפס עמדה בקומה העליונה לכיוון הנמל. באחת הדירות מצאתי טלפון שעדיין פעל .הספקתי לטלפן לאבי ולספר לו היכן אני נמצא וששלום לי. על השולחנות בדירות שנכנסו אליהן היה מונח אוכל שעדיין לא הספיק להתקרר. מסתבר שהתושבים ברחו בבהלה מהרעש של חביות הנפץ ופצצות הדוידקה והשאירו הכל מאחוריהם. נשלחתי על ידי המ"כ אלכס לשמור על פתח הבניין שיצא לכיוון הרחוב. באמצע הרחוב שכבה גופה של חייל עיראקי בבגדי צבא וכובע פלדה שנפגע מהאש שלנו. כעבור זמן רץ חייל עיראקי נוסף וירד בסמטה לכיוון העיר מהקומות העליונות. פגעו בו. זה היה כנראה אחד הצלפים שנשארו עד הסוף בבית חורי. בשעות הצהריים פסקו הצליפות והיריות והשתרר שקט מוחלט. לא אנשים ולא מכוניות. נשמע רעש רחוק מכיוון הנמל, לשם ברחו התושבים וראינו ספינות ורפסודות מלאות באנשים המפליגים החוצה מהנמל. לאחר סיום הקרב הוחלפנו על ידי אנשי חי"ם וחזרנו קודם כל לבית החלוצות לארוחת צהרים ולמנוחה. למחרת בבוקר ירדנו לערוך חיפוש בשוק הערבי שבעיר התחתית. על מנת למצוא נשק ו/או אנשים שנשארו במקום, כל מי שנמצא הועבר לחקירה ולבסוף נשלחו לואדי-נסנס, שם רוכזו כל התושבים הערביים. מצאנו מחסני פצצות ומכונות תופת שהיו מיועדים להתפוצץ באיזור היהודי, אך לא הצליחו להשתמש בהם. נמצאו גם בתי מלאכה שייצרו בהם כלי נשק.

למחרת היה יום שישי, יום לפני ערב פסח שהיה במוצ"ש. יצאנו ללוות את חברינו שנהרגו בקרבות. הלוויה יצאה מצריף "הפועל" שבחרוב פבזנר אל בית העלמין שבחוף הכרמל. לאחר ההלוויה, קיבלנו חופשה לליל הסדר וביום שני בבוקר התייצבנו במקום המפגש, שהיה בחצר של בסמ"ת שמעל הטכניון הישן בהדר.

התקפה על "טירה הערבית"

שבוע עבר ושוב אנו יוצאים לפעולה נוספת והיא התקפה על "טירה". אנו נוסעים לעבר אחוזה עד למקום בו היה בעבר מחנה צבאי בריטי, יוצאים מהמכוניות ומתחילים לצעוד בשבילי הכרמל לכיוון דרום מערב ומתמקמים על גבעה שמשקיפה על טירה. חופרים עמדות ואז מתחיל ירי לעבר הכפר. לא עבר זמן רב והבריטים, שעדיין היו במחנות ליד טירה, החליטו שאנחנו מפריעים להם לפנות את מחסני הצבא שלהם וירו עלינו מספר פגזי תותח. כנראה הוחלט לסיים את הפעולה ולסגת חזרה לחיפה. בפעולה זו היה לפלוגה הרוג אחד. חזרנו לבסיסנו קיבוץ בית אורן, להמשך האימונים והכנה לבאות.

מבצע בן עמי וכיבוש עכו

בגלל אדיקות יתר במשמעת מים, וגם על כך שלא ידעתי לשתות מים בכל הזדמנות חליתי ולא השתתפתי בשתי פעולות אלו, אלא אך ורק בעקיפין. הרופא הגדודי שלח אותי לחדר החולים החטיבתי שהיה במחנה של מלון "טלטש" כיום מלון הר- הכרמל ששימש אז כמטה חטיבת כרמלי. במקום זה שהיתי בערך כשבועיים עד שהחלמתי וחזרתי למחלקה. בימים שלפני כיבוש עכו, העסיקו אותנו החולים במילוי פגזי דוידקה בחומר נפץ. החומר הגיע בשקים ובגושים והיינו צריכים לכתוש אותו ולמלא את הפגזים באבקה. לאחר המילוי הכנו את המרעומים וגם ציפינו אותם בחומר שקראנו לו סבון שקדים. פגזים אלו הוסעו לכיוון עכו ושימשו להפגזה אל מעבר לחומות לתוך העיר עכו. הלילה לאחר עבודה זו היה איום ונורא. הראש התפוצץ מכאבים והגרון ניחר . מעולם לא הרגשתי כל כך רע כמו לאחר עבודה זו. אז בכל זאת, גם אני נתתי את חלקי לכיבוש עכו למרות שלא הייתי שם.

אני זוכר שלא השתתפתי במסע באוניה חנה סנש , אך אני זוכר שהגעתי לקיבוץ שנקרא משמר הים. נדמה לי ששם היה מטה הפעולה ומשם הגעתי לצומת ראש הנקרה. שם התחפרנו בצידי הכביש והיינו עתודה לקרבות שניהל גדוד 21 בראש הנקרה, ובמקום בו היה אחרי כן בית ההבראה של המשטרה וזה היה ביום שישי ה -15 במאי. התבשרנו בקשר שהוכרזה "המדינה".

יצאנו יום אחד לכביש עכו צפת בשלב מסויים הגיעו עד לפני הצומת שני משוריינים של צבא לבנון השקיפו וחששו להתקרב ואז נסוגו חזרה לעבר הגבול הלבנוני. עוד באותו לילה יצאנו עם חבלנים כסבלים של חומר נפץ לכיוון מזרח, הגענו ליעד שהיה גשר אחרי הקיבוץ. הנחנו לחבלנים את חומר הנפץ והתמקמנו לחיפוי. לאחר הפיצוץ חזרנו לצומת ראש הנקרה. מכאן חזרנו למחנה ועברנו למחנה ג'למי, בו היה לנו צריף ארוך לכל המחלקה.

עמק הירדן

אחרי מספר ימים של אימונים בגבעות מול קיבוץ שער העמקים,ושוב אנו יוצאים לעבר יעד נוסף. הגדוד יוצא לעבר "עמק הירדן", על המשאיות מתנוססים הדגלים שנלקחו שלל מהערבים בחיפה, ובירידה לכנרת עולה מולנו הגדוד הראשון של הפלמ"ח שיורד דרומה, ואנו כנראה מחליפים אותו. עוברים דרך עפולה יבניאלי ומגיעים לחוות כנרת. אך הגענו ומפציץ סורי מגיע, מתפזרים לתעלות שמסביב ויורים לעבר המטוס, המטוס מטיל את הפצצות שמחטיאות ומסתלק, אחרי ההפצצה ממשיכה השיירה שלנו לקיבוץ "אפיקים" מתארגנים, משאירים ציוד לא הכרחי והפלוגה שלנו יוצאת לצמח.

הפלוגות האחרות א' וג' יוצאות לעבר הקיבוצים "שער הגולן" ו"מסדה" ונכנסות לקיבוצים שננטשו בזמן הקרבות. כתוצאה מהקרבות ירי התותחים וההפצצות ,עמק הירדן כולו מסריח מפגרים, והרבה גויות של פרות שפיזרו מעליהן סיד מונחות בשדות. אנחנו מתחפרים בצמח אל מול הכביש היורד מכיוון סוריה לרוחב הגיזרה, מקרוב לכינרת ועד פנימה אל מעבר לתחנת הרכבת של העיירה "צמח". מפגיזים אותנו בתותחים מכיוון "תל אל קסר", שם יושבים הסורים (היום קיבוץ "תל קציר"). אנחנו מצויידים בנשק אישי , רובה אנגלי 50 כדורים, 2 רימוני מילס, לכל כיתה מקלע ולמחלקה גם מרגמה 2 אינטש וכתגבורת קיבלנו חוליה של נשק אנטי טנקי "פיאט" עם חמישה פגזים, והפיאטיסט הוא חברנו קוני (קניאל).

היום היה שרבי וחם. הברחשים הציקו והמים אזלו.ומי מתנדב להביא מים? שמוליק מינסקי. הוא יוצא לעבר הכנרת, ממלא כד חלב במים, מביא ומחלק אותם לחפירות. המים לא היו טעימים, אך נשתו בלית ברירה, ולמרות שהוא סיפר לנו שראה גויות של חיילים סורים צפות במים, מאלו שנהרגו בקרבות הקודמים. כדי חלב אלו שנצצו בשמש גילו את מיקומנו בחפירות ובעקבות המים גם באה ההפגזה. לאחר ימים מספר, האיזור שקט וחזרנו לקיבוץ אפיקים להתכונן למשימה הבאה.

נהריים

בלילות הבאים יצאנו באוטובוסים מוכנים לפעולה שלמזלנו הטוב לא התקיימה. היה עלינו לחצות את נחל ה"ירמוק" על גבי רפסודות ולכבוש את נהריים, המהנדסים שלנו לעתיד לא הצליחו לבנות רפסודה שתוכל להעביר אנשים עם ציוד, וגם מבחינת אורך לא הספיקו כנראה כל הסולמות שלקחו מהמשאיות של קואופרטיב "עמק הירדן". בזמן שהמחלקה המסייעת והסיירים ניסו להקים את הגשר, ישבנו מוכנים באוטובוסים ליד בית הקירור של קיבוץ "אשדות יעקב" והמתנו. הפעולה בוטלה וזה היה מזלנו, היות ובנהריים היה מוצב גדוד משוריין של הלגיון הערבי בפיקוד בריטי, ומי יודע מה היו עלולות להיות תוצאות קרב זה, אם היה יוצא לפועל, וכמה היינו חוזרים משם לו בוצעה פשיטה זו. חזרנו לאפיקים, ומשם כעבור מספר ימים עברנו לעמק יזרעאל והמחלקה שלנו למושב תל עדשים, שם חולקנו למשפחות -שניים לכל משפחה. יהודה אדלר ואני שהינו אצל משפחה שסיפרו לנו שהבן שלהם בפלמ"ח בגליל העליון, ואני חושב שהיה זה בית משפחתו של רפול. אבי המשפחה היה איש גבוה וזקוף עם זקן תיש שחבש כובע שעם. שער הבית היה מורכב מראש של מיטה. בחצר היה עץ תות ענק ומתחתיו מיטת קפיצים ללא מזרון. על מיטה זאת שכבנו כשהגענו באמצע הלילה או לפנות בוקר מהמשלטים בהם היינו. היות והיינו עדינים ולא רצינו להעיר את בעלי הבית, כמובן שהם כעסו עלינו , אך כפיצוי ארוחות הבוקר שם היו נהדרות. באחד הימים מקבצים אותנו עם הנשק האישי שלנו במרכז המושב, אנחנו מחזירים את הנשק האנגלי שלנו ומערימה גדולה כל אחד מקבל רובה צ'כי חדש, רצועה חדשה לרובה ובנדרולות של כדורי רובה. הנשק נרשם וכל אחד חותם על הנשק שקיבל ומנקה אותו מהגריז. מקבלים שיעור הכרה לנשק החדש פירוק והרכבה,

ג'נין

ושוב אנחנו באוטובוסים יוצאים לפעולה כלשהי. תחנה ראשונה זרעין , שם ניתן לנו תדרוך על הפעולה. נאמר לנו שאנחנו עולים על העיר ג'נין ושבפעולה זו ישתתפו גם אווירונים ותותחים. מחכים שיחשיך היום , נוסעים הלאה ומגיעים למקום כלשהו. השעה 10 בלילה ואנו מתחילים לנוע באדמת חריש וטרשים. ההליכה קשה ולא נוחה. מידי פעם נעצרים ומחכים והכל בשקט מוחלט, וממשיכים הלאה, רק רעש אחד שובר את דיממת הליל והוא הרעש שנוצר ע"י הג'יפ שלנו. ההליכה אורכת מספר שעות. לבסוף מגיעים לעליה לגבעה וכאן יורים עלינו. ההוראה לעלות במעלה הגבעה בריצה. העליה קשה, אך עושים את המאמץ. באמצע העלייה אנו נתקלים בנער ערבי שרץ מולנו. רפי יורה בו בטומי-גאן. כל זה תוך כדי ריצה, וזאת על מנת שלא ימסור מידע עלינו. מגיעים לסוף הגבעה, מתחילים להתמקם והיום מתחיל להפציע. מחלקים לנו גזרות להגנה היקפית. אנחנו מתחילים לחפור ולהזיז אבנים, על מנת ליצור עמדות ירי. מידי פעם יורים לכיוונינו , אך זה נשמע מרחוק ולא כל כך נורא. היריות נשמעות מרחוק, אך אנחנו לא יודעים מה קורה שם. שומעים וגם רואים שהבניין הענק של המשטרה לא נכבש, אך כל ג'נין נמצאת לרגלינו ונראה שהיא נטושה.

היות ולא היו מים לשתיה והיה חם, וביקשו מתנדבים להביא מים מהעיר, והמתנדב היה שמואל מינסקי (מאור) שירד לעיר להביא מי שתיה , הוא יורד עד לבתים הראשונים ומביא לא רק מים, אלא גם חמור נושא מים.

צולפים עלינו. נפגע ונהרג חברינו דוד גולדשילד ז"ל, דוד היה ניצול שואה ושריד יחיד של משפחה גדולה. הוא הגיע אלינו לבני עקיבא והצטרף להגנה ולמחלקה הדתית. בשעות אחר הצהריים מתחילים לנוע אלינו חיילים מגדוד 21 שנפגעו קשה מאוד על ידי גדוד עיראקי שהגיע משכם מתוגבר בנשק כבד ותותחים. לשדות שבעמק מגיעים אוטובוסים בהם קורס הממ כפים שמתפרסים לרוחב הגיזרה, והמראה מלמעלה ממש נהדר. הם מנסים להתקרב לבניין המשטרה, אך נתקלים בהתנגדות קשה ולא מצליחים לכבוש את הבנייין. הם נכנסים לעיר, עוברים אותה הלוך וחזור, אך העיר ריקה מתושבים . כולם ברחו

עת ליל, מתקבלת הוראה מהגבעה, יורדים לכיוון הכביש, האוטובוסים ממתינים מסיעים אותנו למוקבילה, שם מתמקמים להגנה היקפית, באמצע הגבעה יש מערה ושם מתמקמים החובשים. אחד מהם בן -צבי ,מקבל בעקבות השהייה שם קדחת מערות. אחרי מספר ימים חזרנו למחנה ג'למי. החלה ההפוגה הראשונה ואנו חוזרים למחנה ג'למי. אני נקרא למ"מ יהושוע, שמודיע לי להתייצב במטה הגדוד שבבניין המשטרה. נאמר לי שאני יוצא לקורס צלפים. הקורס יהיה בכפר שמריהו. "הנה התיק האישי שלך התייצב שם". למחרת בבוקר אני יוצא לדרך ומגיע לכפר שמריהו ומתייצב לקורס.

הקרב על חיפה בעיניים בריטיות

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Sat, 5 Jan 2013 10:08:00 +0200

הקרב על חיפה בעיניים בריטיות נותנת זווית ראייה מעניינת על מאורעות הימים הרי הגורל

של שנת 1948

הפרק מובא מתוך ספר של קצין בריטי רב סרן ר . ד וילסון אשר צורף לחטיבה המוטסת השישית בפלסטינה

"Cordon and Search"

with the 6th Airborne Division in Palestine

by: Major R.D Wilson

Gale & Polden Limited 1949

כתבה של יוסף קאסל על גדוד 22 שחרור עכו

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Sat, 15 Dec 2012 18:55:00 +0200

משה כרמל 1949 שנה למלחמת השחרור

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Sun, 27 May 2012 10:10:00 +0300

דברים שכתב האלוף משה כרמל במלאת שנה למלחמת השחרור 1949

השם על הקבר- ספורו של חיל הגדוד יוסף קוחן ז"ל

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Sat, 1 Oct 2011 10:31:00 +0300

"מי קבור כאן?" – סיפורו של קבר אחד בבית הקברות הצבאי בעפולה

כתבתה של ציפי אילן
צילמו:נפתלי הולנדר ,שמואל נחום ,תלמי לסקוב וציפי אילן

בתאריך 25.9.2011 לאחר מאמץ של שנים נערך בבית הקברות בעפולה טקס רשמי בנוכחות קרובי משפחתו של יוסף נציגי עמותת ותיקי גדוד 22 , חיים ומוניקה תיבון אברהם פלד(איזנברג) המג"ד במלחמת השחרור, מיתה שולמית זכאי קשרית בגדוד ,נפתלי הולנדר   ועוד חברים וכן ונציגי צה"ל בטקס הונחה מצבה עם שמו של יוסף על הקבר

המג"ד שלנו בתש"ח אברהם פלד, שהניח יחד עם מיתה הקשרית (שולמית זכאי) זר על הקבר

חיים תיבון נשא דברים בשם עמותת ותיקי גדוד 22

שלום לך אחינו יוסף, שלום בשם חבריך וחברותיך לגדוד 22 בחטיבה 2, חטיבת "כרמלי". שלום וסליחה סליחה על שנתנו לך לחכות שנים כה רבות לטקס זה... נכון, לא ידענו, אבל זה לא נימוק ואפילו לא תירוץ. אם לא ידענו, מדוע לא שאלנו, מדוע לא חקרנו ? מדוע לא עשינו לפני 60 שנה את מה שהתחלנו 40 שנה מאוחר יותר והביא אותנו ואת בני משפחתך סוף-סוף ליום הזה ולמקום הזה? סליחה ושלום עליך, יוסף, אחרון תשעים ואחד חללי הגדוד במלחמת העצמאות שהגיעו למנוחתם האחרונה

צילום:ניר כפרי מתוך עתון הארץ



לכתבתו של יוסי מלמן בעתון הארץ

... http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1517206

מבצע כתריאל -האוניה חנה סנש

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Thu, 28 Apr 2011 07:21:00 +0300


האוניה חנה סנש לאחר שהורידה מעפילים בנהריה 1945 טרם הכנסתה לשרות צה"ל

"katrieal" operation and the ship "Hanna Shenesh " 1948

לקראת מבצע בן עמי,שנועד לטהר את הגליל המערבי מלוחמיו של פאוזי קאוגי הזרים הכוח הימי מאזור חיפה לנהריה מאות לוחמים על ציודם,ופינה מנהריה לחיפה מאות נשים וילד בין כלי השייט הייתה אוניית מעפילים לשעבר חנה סנש לאוניה זו נועד תפקיד מרכזי במבצע כתריאל

מבצע כתריאל נועד להיות מבצע משולב של כוחות קרקע שיונחתו על ידי הכוח הימי ,הכח בגודל של פלוגה הורכב מחיילים קרביים וחבלנים עתירי נסיון מחטיבת כרמלי מגדודים 21 ו 22 אנשי הפל"ים.המפקדים נתנו לכוח אמון ברמה גבוהה מאד

מטרת המבצע הייתה לנתק את עורק ההספקה של האויב כדי להקל על חטיבת כרמלי לשחרר את הגליל המערבי על ידי פיצוץ גשרי הכביש והרכבת שעל נהר הליטני 8 קלומטר מצפון לצור בעומק לבנון ופחות מקילומטר מהחוף,האפשרות לבצע את המשימה בדרך היבשה נראתה אז מעבר לכוחות החטיבה עקב עומס מטלות

את המשימה הציג מרדכי מקלף לפני אליעזר טל איש הפל"ים וקצין בכיר בשרות הימי לימים חיל הים של צה"ל והוא הופקד על הצד הימי. האחריות על הצד הקרקעי הוטלה על חיים בן דוד ממפקדת חטיבת כרמלי

שם המצע נבחר על שם מפקד סירת הכ"ג שיצאה לפגוע בעורף האויב במלחמת העולם השנייה ולא חזרה,האוניה חנה סנש נועדה לשמש אוניית אם למבצע ומפקדה הייה ישראל אברבוך
הוקם בסיס אימונים בנווה ים ובו נערכו תרגילים מיוחדים בנחיתה מהים ואימונים על מודלים של גשרים
מאחר ומבצע בן עמי לשחרור הגליל המערבי הסתייםעוד במהלך הכנת הכח לא הייה טעם בקיום המבצע אולם ב31 מאי 1948פתחה חטיבת כרמלי בפעולה בשומרון הצפוני ומבצע כתריאל קיבל תוקף כדי למנוע תגבורת מהצפון
מתכנני המבצע קבעו את 9 ליוני 1948 כיום ה"ע" והחיילים הועמדו בכוננות המבצע נדחה ביום עקב ים גבוה ,בשעות אחר הצהריים עלו הלוחמים לאונייה והתיישבו בבטנה למען לא ייראו על הספון מן החוף או למטוס חולף. לאחר הפלגה לכייון היעד היו הלוחמים מוכנים לנחיתה אולם קרוב לחופי לבנון התקבלה פקודה לבטל את ההתקפה על ידי בן גוריון מאחר והייה חשש לסיבוך מדיני עקב מיקום הייעד וסמיכות המבצע להפוגה וכך חזר בכוח לעומת שבא.

הכוח באמונים בנוה ים

מחנה האמונים בנוה ים

אימוני הנחיתה בנוה ים

אימוני נחיתה מסירות גומי גדולות

לוחמי הכוח בבטן האוניה חנה סנש

על סיפון האוניה חנה סנש


האוניה חנה סנש

ספינת ברזל שנבנתה באיטליה בשנת 1942, ובשלב הבנייה נרכשה על ידי המוסד לעליה תמורת ארבעים אלף דולר. שמה האיטלקי היה "Enderta". ב־14 בדצמבר 1945 הפליגה מסוונה
(Savona) באיטליה, בפיקודו של רב חובל איטלקי, עם 252 מעפילים ניצולי השואה
מפקד הספינה היה ישראל חורב. היא נקראה על שם חנה סנש, משוררת וצנחנית ישראלית אשר במרץ 1944 הוצנחה מאחורי קווי האויב ביוגוסלביה, משם חצתה את הגבול להונגריה, אך נתפסה, עונתה והוצאה להורג

האנייה הגיעה לחוף נהרייה בערב חג המולד, 24 בדצמבר, בלילה חשוך וסוער, ועלתה על שרטון במרחק עשרות מטרים מהחוף. האנייה קיבלה הטיה מסוכנת ועמדה להתהפך. נמתח חבל מהאנייה לחוף והמעפילים הורדו בעזרתם של אנשי הפלמ"ח והנוער המקומי.

ערב חזרתו של הצוות לאיטליה נערכה לכבודו מסיבה. רב החובל האיטלקי אמר בדברי ברכתו: "אני מודה לכם על כי הזמנתם אותנו למסיבה זו. קבלו נא ברכתנו, ברכת אחים, בשם איטליה החדשה, אף כי גם בקודמת לא הייתה אנטישמיות. את עבודתנו עשינו אמנם בשכר, אך בעד כסף בלבד לא תיעשה מלאכה כזאת. אכן נתחזקה הכרתנו עוד יותר, לאחר שראינו את מי אנו מובילים - ממש ניצולים ממות. גם לכם הזכות להיות עם עצמאי לחוף הים התיכון, ים גדול זה, שצריך להיות ים שקט. אקווה לשוב אליכם פעמים רבות ולא בספינה רעועה, אלא באניות מלאות מעפילים".

בעקבות נאומו של אותו רב חובל איטלקי, כתב המשורר נתן אלתרמן את שירו המפורסם: "נאום תשובה לרב חובל איטלקי". שורות אחדות מהשיר כמו "עוד נשוב נפגש על המים" או "לחיי הספינות שבדרך", הפכו למטבעות לשון שגורות על מנת לאפשר לצוות האיטלקי לחזור לארצם, על פי הוראת ראש המוסד לעליה באיטליה, נרכשה סירת משוטים קטנה בדרום סיציליה. אנשי הצוות נדרשו לגדל זקנים במשך שמונה ימים, ובלילה התשיעי התייצבו, רטובים ומלוכלכים, במנהלת מעגן קטן בכפר בדרום סיציליה ודווחו שספינתם פגעה במוקש ימי ישן וטבעה. בדרך זו העלמות הספינה וחזרתו של הצוות קיבלו הסבר הגיוני אשר נתקבל על ידי השלטונות.

"חנה סנש" הורדה מהחוף של נהרייה, שופצה במספנת "העוגן" בחיפה וצורפה ל"שירות ימי", מה שהיה תחילתו של חיל הים הישראלי. סימונה בחיל הים היה ש־29.

במלחמת העצמאות, כאשר הגליל המערבי היה מנותק משאר חלקי הארץ, עלה על סיפונה, בבריכה של תחנת החשמל של חיפה, כוח מגדוד 22 של ההגנה והונחת בנהרייה באותה הדרך בה הורדו ממנה המעפילים כשלוש שנים קודם לכן. הכוח שיחרר את יישובי הגליל המערבי, פינה מהם את הנשים והילדים והעביר אותם לנהריה, שם עלו על "חנה סנש" והועברו בדרך הים לחיפה. הם הגיעו לחיפה ב־15 במאי 1948, כאשר בחיפה עדיין שלטו הבריטים. הספינה ניגשה לרציף הצבאי ולעיניהם של הבריטים המופתעים, הורידה את מטענה האנושי והפליגה לדרכה.

היא המשיכה לשרת בחיל הים עד שנת 1951. בשנה זו נרשמה במרשם האניות הישראליות והמשיכה לשרת כספינת סוחר

Hannah Szenes Registered name: Andarta Enderta Amorta, was an iron cargo boat, buillt by Anslado, Genova, in 1942, She was purchased by Mossad leAliyah Bat during the building process for $40,000.

On December 14, 1945, Hannah Szenes sailed from Vado Ligure (Savona), under the command of Italian Captain, carrying 211 passengers. AIDMEN (Associazione Italiana di Documentazione Marittima e Navale) cites Hannah Senesh sailing from Vado, carrying 252 passengers Palmach Information Center cites Hannah Senesh sailed from Genoa

On December 25, 1945, Hannah Szenes beached at Nahariyah, on a stormy night. She listed dangerously and close to capsizing. The passengers landedwith the help of Palmach members, men from Nahariyah, and a rope connected from the ship to shore.

Hanna Szenes was refloated, restored in the Haogen shipyard in Haifa. She joined the Sea Service, the beginning of the Israeli Navy. Her ID sign in the Navy was S – 29.

When the Western Galilee was cut from the rest of the country, during the 1948 war, a unit of regiment 22 from the Carmeli Brigade boarded Hannah Szenes near the Haifa powerstation, and landed in Nahariyah.

The unit liberated the Jewish settlements in Western Galilee,evacuated the women and children from there, brought them to Nahariyah where they embarked on Hannah Szenes and were brought to Haifa. On May 15, 1948 Hannah Szenes came alongside the military jetty in Haifa

the passengers disembarked in front of the British, and she sailed away.

קרב שחרור עכו -כבוש גבעת נפוליון

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Wed, 20 Apr 2011 08:02:00 +0300

רקע:

בבוקר ה-18 במרץ 1948 יצאו מחיפה ארבעה עובדי חברת החשמל כדי לתקן קווי חשמל שנפגעו ליד עכו. הם נסעו במכונית משוריינת עם שני משוריינים בריטים מלפנים ומאחור. ערביי עכו הטמינו להם מלכודת. בהגיע השיירה לעכו עלה המשוריין הבריטי על מוקש וחמשת החיילים הבריטים שהיו עליו נהרגו. המשוריין השני הסתובב מיד וברח לעבר חיפה. עובדי חברת החשמל נותרו לבדם מול המתקיפים והם נרצחו באכזריות. לזכרם נקרא הרחוב החוצה את עכו לאורכה בשם דרך הארבעה, במקום נמצא שלט המספר על האירוע.

לפי תוכנית הפיקוד העליון היה על ההגנה לסגור על עכו ולהחזיקה תחת איום- מעין "בת ערובה" לשלום היישובים היהודיים שהיו אמורים להימצא בתחום המדינה היהודית. עם הצלחת מבצע בן עמי הגיעו ידיעות על ירידת המורל בקרב לוחמי העיר ואזרחיה ועוררו תקוה כי ניתן יהיה לכבוש את העיר בפעולת בזק.

מפקד חטיבת כרמלי, משה כרמל קיבל החלטה לכבוש את העיר למרות מברק שקיבל מהמטה הכללי ובו התבקש לשקול שוב את ההכרח בהתקפה על עכו לנוכח הכוחות המועטים שעמדו לרשותו.

ההתקפה החלה בלילה בין ה-16 - 17 במאי בהרעשת עכו ממרגמות דוידקה מ"גבעת נפוליאון" (תל עכו). בחסות חיפוי זה נערכו שתי פלוגות להתקפה מצפון לעכו ופלוגה אחת להתקפת הסחה מדרום לעיר.

הכוחות שתקפו מצפון נתקלו בהתנגדות והחל קרב מבית לבית. הכוחות הערבים נסוגו לאט לכיוון בניין משטרת עכו. פגז פיאט נורה לעבר צריח המשטרה והשתיק את האש שנורתה משם. הלוחמים פרצו את השער בחומר נפץ אך הבניין היה ריק מלוחמים. בינתיים נפלו מספר שבויים והם נשלחו למפקדת החטיבה בקיבוץ עין המפרץ. משה כרמל ניסח מכתב שתורגם מיד לערבית ובו דרישה לכניעה ללא תנאי. המכתב נמסר לאחד השבויים שנשלח בחזרה לעכו.

בשעות אחר הצהרים של ה17 במאי 1948 נראה כומר צועד מכוון מצודת בית הסוהר מלווה בשני ערבים המניפים דגל לבן. הם שמעו על תנאי הכניעה ולקראת חצות חזרו שוב והודיעו כי הערבים הסכימו לחתום על ההסכם.

עוד על קרב לשחרור עכו : http://gdud22.blogspot.com/2010/07/22.html

April 22 1948 Operation Ben Ami begins - Carmeli brigade seizes Arab strongholds north of Haifa and northeast of Acco (Acre) and establish communications with Yehiam and Hanita. During the operation, Shavei Tzion on the northern seacoast is reached by sea, and Napoleon hill east to Acre is captured by 22 Battalion of the Carmeli Brigade

לוחמי גדוד 22 על גבעת נפוליון איור : נחום זולוטוב

לוחמי גדוד 22 על גבעת נפוליון ברקע מפרץ חיפה

עמדה של לומי גדוד 22 על גבעת נפוליון

קרב משמר העמק תש"ח 1948

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Tue, 19 Apr 2011 01:05:00 +0300

Battle of Mishmar Ha'emek (Mishmar Ha'emeq)

ב-4 באפריל 1948 לפנות ערב, בימי מבצע 'נחשון', החלו תותחי 'חיל הירמוך' של 'צבא ההצלה' להרעיש את משמר העמק, בפיקודו של פאוזי אל קאווקג'י (שכזכור עמד בראש כנופיות פורעים גם במאורעות 1939-1936).
קאווקג'י תכנן לכבוש במהירות את הנקודה - ששכנה בתוך סביבה ערבית ובקרבת בסיסי צבאו, לחסום את כביש ואדי מלח, שדרכו עברה אז התחבורה היהודית לחיפה, ואולי אף לכבוש את חיפה בהתקפה ממזרח. לראשונה במלחמת העצמאות הופעלו כאן תותחים, שגרמו נזק רב לבנייני הקיבוץ ולרכושו ואף פגעו בנפש; אולם הסתערות חיל הרגלים של קאווקג'י שהגיעה עד גדר המשק נהדפה. ה'הגנה' החישה תגבורת לנקודה המותקפת ובתוכה הגדוד הראשון של הפלמ"ח.
יצחק שדה פיקד על גזרת קרבות זו. למחרת נתחדשה ההתקפה, ונפסקה בהתערבות הצבא הבריטי; בשעת הפסקת האש פונתה הנקודה מהנשים והילדים. לאחר מכן פתחו כוחות ההגנה בהתקפת נגד. המערכה נמשכה למעלה מעשרה ימים, שבמהלכם עברו עמדות מחוץ לנקודה מיד ליד; לאחר סידרה של מהלכים טקטיים מוצלחים של כוחות הפלמ"ח והחי"ש, כמו תפיסת משלטים מדרום מזרח למשק, נאלצו קאווקג'י וצבאו לסגת לעבר ג'נין

יומן אירועים

4.4.48 - גדודי חי"ר של קאוקג'י ו-7 תותחי שדה פותחים בהתקפה על משמר העמק.
4-5.4.48 - פלוגה מחטיבת גולני מגיעה בלילה דרך השדות למשק.
5.4.48 - הרעשת המשק נמשכת יום שלם; קאוקג'י תופס את המשלטים מסביב; קולונל בריטי מגיע ומסדיר הפוגה של 24 שעות, בחסותה מוּצאים הפצועים, הנשים והילדים ומוכנסים פועלים לביצורים.
6.4.48 - קאוקג'י מציע באמצעות הבריטים המשך ההפוגה (כדי להעביר כוח וארטילריה לפרוזדור ירושלים בגלל מבצע 'נחשון'). ה'הגנה' אינה מסכימה.
8.4.48 - תוספת של פלוגה מחטיבת 'כרמלי', פלוגה מ'אלכסנדרוני' והגדוד הראשון של הפלמ"ח (גדוד העמק).
8-15.4.48 - פעולות פלמ"ח וחי"ש באיזור.
15.4.48 - הערבים נסוגים מן הגזרה.

מגינים בשער הקבוץ

Mishmar Ha'emek (Mishmar Ha'emeq - Hebrew "Guardian of the Valley") is a Kibbutz founded in 1922 and populated in 1926 on land purchased from the Sursuq family in the Valley of Yizrael (Jezreel). The kibbutz established the first regional kibbutz high school, Shomria, in 1931.

Mishmar Ha'emek was located in the area of the Galilee allocated to the Jewish state by UN General Assembly Resolution 181 - the Palestine Partition plan. The Arab Liberation Army*led by Fawzi El Qaukji had been allowed into the country in connivance with the British and was attempting to reach Haifa and remove the Galilee from Jewish control. Throughout the first period of the war, Jewish forces had been outgunned and outmanned, and had steadily lost ground to the Arabs. The ALA had been outfitted in Syria by the the Arab League, who appointed an official commander, replaced eventually by another commander who was more politically reliable. In practice, the real commander was Qaukji. Qaukji (Or Kawkji, Qawqji etc) who had been involved in the Arab Revolt of the 1930s, and later had helped to instigate the pro-Nazi coup in Iraq along with the Grand Mufti Hajj Amin El Husseini. When that failed, he fled to Nazi Germany, where he collaborated with the Nazis along with the Mufti Hussieni He was, however, a rival of the Mufti among Palestinians. The Arab Liberation Army numbered about 6,000 troops, and had, at least initially, Druze allies in the Galilee The first forces crossed over into Mandatory Palestine in January 1948. The British may have let them in as part of an intentional plan to foil the creation of a Jewish state and to implement instead a greater Syrian state that would be ruled from Iraq, as revealed in recently declassified documents.

Mishmar Ha'emek was located on the main road from Jenin to Haifa and controlled other crossroads as well. It was therefore a prime strategic objective. In a meeting at the beginning of April, Qaukji had told Yehoshua Palmon of the Palmach that he would be launching a big attack in the valley of Jezreel, following a failed attack at Tirat Tzvi. Palmon passed the warning on to Jewish settlements who were put on alert.²

Qaukji concentrated over a thousand men including the Kadisia battalion and parts of the 1st Yarmuk Battalion under Muhamad Safa and the Hittin Battalion under Madlul Abas. The Syrians supplied artillery - the first in the war, consisting of seven 75 mm cannon and three 105s.

Qaukji concentrated over a thousand men including the Kadisia battalion and parts of the 1st Yarmuk Battalion under Muhamad Safa and the Hittin Batallion under Madlul Abas. The Syrians supplied artillery - the first in the war, consisting of seven 75 mm cannon and three 105s. The photo shows Qaukji planning the battle from the village of Mansi.

Qaukji's artillery pounded Kibbutz Mishmar Ha'emek for many hours beginning on the eve of April 4. The photo at right shows some of the damage. His infantry attempted to advance. They got to the perimeter fence, but were repelled by small arms fire from the Kibbutz. At night, a company of the Golani brigade infiltrated from Kfar Baruch, across the fields.

At the end of the following day (April 5), British Colonel Gordon Macmillan intervened however, and was able to impose a truce to evacuate wounded. The defenders had managed to stand with little reinforcement against a vastly superior enemy.

The truce was exploited to prepare a counter-attack under the command of Yitzhak Sadeh. Qaukji wanted to extend the truce but the Jewish side refused. The Palmach was reinforced by units of the Carmeli and Golani Brigades. On April 8, the Jewish forces tried to attack from the rear and capture the artillery batteries. They did not succeed, but they did panic some of the ALA which began retreating.

Subsequently, the battle continued for several days, with strongpoints and villages changing hands repeatedly. On the 12th and 13, Qaukji renewed the attack. By the 13th it was evident that Qauqji's ALA had been defeated. The Jewish forces had captured villages in his rear and were threatening to cut off his retreat. Qaukji headed back to his headquarters in the village of Jabba. Northwest of Mishmar Haemek, Druze allies of the ALA were defeated in Ramat Yohanan. The Druze soon changed sides and joined the Jews. As a result of the battles, all the Arab villages in the area that had supported and housed the ALA soldiers were emptied of their inhabitants. They had either fled or been expelled.

source

http://www.zionism-israel.com/dic/Mishmar_Ha_emek_battle.htm

קרב באלד א שיח וחואסה

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Mon, 11 Apr 2011 20:29:00 +0300

The battle of Balad al-Sheikh

בָּ‏לְד א-שיח' היה כפר ערבי ליד חיפה בגבול עמק זבולון וההכרמל, כ-6 קילומטרים דרומית-מזרחית לחיפה. בימי המנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת חיפה שבמחוז חיפה. על פי מפקד האוכלוסין של 1931 מספר תושבי הכפר היה 747 נפשות כולל שבטים בדואים קטנים בסביבת הכפר

קרבת הכפר לציר הנסיעה לנצרת והעמקים וכן לרכבת העמק גרמו לחיכוחים עם היהודים,התקפות רבות נערכו על התחבורה על ידי תושבי הכפר הפורעים כמו כן קברו של עיז א דין קאסם מנהיג ערבי קיצוני הוסיף ללאומנות המקומית

לאחר החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל, החלו מתקפות של ערבים שהתנגדו לתכנית החלוקה על תחבורה יהודית ותושבים יהודים ברחבי הארץ. ב-2 בדצמבר 1947 נורו יריות על אוטובוס

ב-8 בדצמבר 1947 הותקפה מכונית מקיבוץ גבת על ידי אנשי הכפר שהציבו מחסומים בכביש. בהתקפה זו נהרגו שני יהודים.‏ ב-10 בדצמבר ירה כוח של משטרת היישובים העבריים על מספר ערבים שהקימו מחסום על הדרך ליד הכפר, באותו יום אותו כוח שליווה אוטובוסים של חברת "חבר" ירה ופגע במספר ערבים שברחו. העיתון פלסטיין פוסט דיווח שמשפחות ערביות עזבו את הכפר.‏ בעקבות ההתקפות פסקה לזמן מה התחבורה היהודית בכביש שעבר בכפר. התחבורה מחיפה לנשר, יגור ועמק יזרעאל עברה במסלול דרך הצ'ק פוסט, אזור הקריות, כפר חסידים ויגור

ב-30 בדצמבר 1947 הטילו לוחמי אצ"ל פצצות לעבר ריכוז של פועלים ערבים בשער בתי הזיקוק בחיפה, הרגו שישה מהם ופצעו עשרות אחרים. בעקבות זאת הרגו עובדי בתי הזיקוק הערבים 39 פועלים יהודים, באירוע שנודע כ"טבח בתי הזיקוק". פיקוד "ההגנה" שלח כתגובה ארבע מחלקות מהגדוד הראשון של הפלמ"ח ושתי מחלקות מחי"ש חיפה לתקוף את הכפרים בלד א-שיח' וחוואסה, בהם התגוררו פועלים רבים מבתי הזיקוק. פקודת המבצע הורתה לכוחות "להרוג מקסימום של גברים בוגרים, להרוס ריהוט וכו'", אבל ביקשה להימנע מהריגת נשים וילדים.‏ ב-31 בדצמבר תקפו כוחות פלמ"ח בפיקודו של יוחאי בן-נון את בלד א-שייח' וחוואסה
נהרגו בכפר יותר מ-60 אנשים, .‏ בפעולה נהרגו גם 3 מאנשי "ההגנה".

בעקבות המתקפה עזבו ב-7 בינואר 1948 חלק מתושבי שני הכפרים ואת מקומם תפסו מתנדבים ערבים שהגיעו מחוץ לחיפה כדי להגן על הכפר

ב-15 בינואר 1948 טיילה אורחת יהודיה של תושב נשר, בניגוד לעצת מארחיה, ברחובות בלד א-שיח', היא נדקרה למוות ליד הכפר.‏

ב-22 באפריל, לאחר נפילת חיפה הערבית והתפנות רובם המכריע של תושביה, יצאו נשים וילדים נוספים את הכפר. לדברי משקיפים בריטים חששו תושבי הכפר ש"ההגנה" עומדת לתקוף את הכפר.‏

ב-24 באפריל, ערב ליל הסדר, כיתרה ההגנה את הכפר ודרשה מתושביו שימסרו לידיה את כלי הנשק שברשותם. להגנה הועברו 22 רובים ישנים לא תקינים, ובקשה להפסקת אש, ו"ההגנה" השיבה שתתקוף את הכפר אם לא יועברו לה אמצעי לחימה נוספים. תושבי הכפר פנו לבריטים וביקשו את עזרתם. ב-5 בבוקר פתחה ההגנה בירי מרגמות 3 אינץ' ומקלעים, ובעקבות כך נמלטו רבים מהתושבים הגברים בהשאירם מאחור את הנשים והילדים

מיד לאחר כיבוש הכפרים נכנסו לתוכם אנשי חטיבת כרמלי והתבצרו בהם אל מול אנשי הלגיון הערבי ששכנו במחנה הצבא הבריטי ששכן על גבול נשר ובלד א-שייח'. לאחר מספר ימים נטשו אנשי הלגיון את המחנה.‏

מחנה בריטי בבלד א שייח שימש את הלגיון ערבי

כביש חיפה יגור - בתי הזיקוק ברקע

כביש חיפה יגור מיד לאחר מלחמת העצמאות

אוטובוס יהודי שהותקף על ידי פורעי הכפר באלד א שייך 1947

עתון דבר 2.1.1948


דו"ח מוצפן שנכתב על ידי יגאל אלון על פעולת בלד א שיח נא לחוץ להגדלה Balad al-Sheikh or Balad ash-Shaykh is a former Arab village located just north of Mount Carmel 7 kilometers (4 mi) southeast of Haifa Currently the town's land is located within the jurisdiction of the city, Nesher The village was the source of attacks on Jews as early as 1929 and over the years until 1947 After the United Nation resolution for the Partition of Palestine several attacks occurred in the village against Jews. On December 2, 1947, a bus which brought workers from the Nesher Cement factory was shot at when it passed by the village. On December 8, 1947, residents of Balad ash-Sheikh killed 2 Jews driving near the village. On December 10, 1947 a patrol of the Jewish police that was escorting Jewish buses on the road, fired on number of Arabs that blocked the road near the village. Several families left the village. Following the attacks, the Jewish transportation stopped for a while On December 31, 1947, as a response to an attack a day earlier by Arabs on the oil refienry in Haifa Haganah troops entered the town disguised as Arabs and killed 14 residents, the attack took place on January 30 when a coalition of Palmach and Haggana forces entered the town and fought mostly inside the houses. . In this action, three members of the Haganah Were killed. Following the attack, On 7/1/48, left part of the residents of the village and were replaced by Arab volunteers who came from Haifa to defend the village. On January 15, 1948 aJewish visitor in Nesher went for a walk to Balad al-Sheikh. She was found later stabbed to death. In Early April 1948, a unit of the Arab Legion that had garrisoned the village left the area. This led the villagers to abandon the houses in the southeastern part of the village, near the Legion camp and move to the village center. On April 22, after the Battle of Haifa, the vast majority of haifa's Arab citizens abandoned it. At the same time many of Balad ash-Sheikh's residents left the village, including women and children. On April 24, 1948, the Carmeli Brigade a unit of the Haggana surrounded the village, asking the residents to hand over all their weapons The residents did not reply, instead they asked the Brirish Army for help. On April 25, At 05:00 AM the Haganah fired several shells from three-inch mortars . Many adults male fled and left the women and children behind. . The British advised the villagers to leave the village and they did it with British escort

גדוד 22 במחנה ג'למה-ג'למי

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Mon, 7 Mar 2011 20:27:00 +0200

22 Battalion of the Carmeli Brigade in Jallame base near Haifa 1948

חיילי גדוד 22 במחנה גלמה

מחנה ג'למי (או ג'למה) היה בסיס בצומת העמקים, ליד גשר רכבת העמק, למרגלות כלא ג'למי ודרומית מזרחית ליגור.
עם יציאת הבריטים מארץ ישראל תפסו כוחות ההגנה את הבסיס ובמהלך מלחמת העצמאות שמש את גדוד 22 מחטיבת כרמלי

משנת 1949במקום הזה ישב גדוד תותחנים 402 ועד כשנה לאחר מלחמת ששת הימים.
במקור היה זה בסיס בריטי מסודר עם אולם קולנוע, מועדון וכו'.
אתר מיוחד היה מגורי הסמלים במקום ששימש קודם כמועדון קצינים. הייתה שם אח שהודלקה בחורף (כחומר דלק שימשו קרשים מצריף שהתמוטט), ואילו מגורי החיילים היו בקרקסטינים ארוכים במעלה ההר.
כיום מתוכנן המקום לשמש כחלק מפארק לאומי

חילי גדוד 22 במחנה גלמה

הטנדר של פלוגה ב גדוד 22

גדוד 22 חטיבת כרמלי במצעד צה"ל בהדר, חיפה 1949

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Sat, 26 Feb 2011 12:25:00 +0200

22 Battalion in IDF first parade in Haddar Haifa 1949

גדוד 22 בחטיבת כרמלי צעד ברחובות שכונת הדר בחיפה במצעד צה"ל בשנת 1949

בקרית אליעזר נערכה תצוגה של נשק וציוד של הצבא החדש של מדינת ישראל התצוגה נערכה

היכן שנמצא כיום אצטדיון הכדורגל העירוני

תצוגת תכלית של מקלעי ב'זה בקריית אליעזר

תצוגת נשק בקרית אליעזר ניתן לראות את הכרמל ברקע


מצעד 1949 חיילי הפלוגה המסייעת של גדוד 22 ראשון משמאל סמל וינרב יוסף

טנק שרמן ברחובות הדר 1949

הגדוד צועד ברחוב הרצל בהדר

רחוב הרצל צולם מבית הקרנות

רחוב הרצל פינת שמריהו לוין

רחוב הרצל

גדוד 22 וחטיבת כרמלי בכתבה בעתון במחנה

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Thu, 13 Jan 2011 22:40:00 +0200

כתבה שפורסמה בעתון במחנה בנובמבר 2010

שומרי הצפון

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 19 בנובמבר 2010

חטיבת כרמלי קשרה את גורלה עם הצפון כבר ב–1948, כשכבשה את חיפה והגנה על קיבוצי הסביבה במלחמת לבנון השנייה, אחרי שנים בהן קצת נשכחה, היא שבה לגזרה - והוסיפה לרזומה עוד כמה סיפורי גבורה "עכשיו אף אחד כבר לא חושב שאפשר להסתדר בלעדינו", אומר המח"ט. בכתבה כמה מסיפורי הצל"שים של החטיבה במבצע "חומת מגן".

כאשר צבי ויצרייבר (83) מסתובב בביתו, מוסט מבטו לעתים תכופות אל עבר תמונה גדולה התלויה על קיר סלונו. הנוף המשתקף ממנה עוצר נשימה: מבצר יחיעם במלוא הדרו, מוקף ברקע גלילי ופסטורלי במיוחד. ועדיין, כשעיניו פוגשות במראֶה הנוף, חיוכו הנעים של ויצרייבר נמחק. עבורו, מבצר יחיעם והרקע המלטף מסביב הם לא זיכרון מטיול חווייתי - כי אם רגע מכונן בחייו, בו איבד חברים יקרים.

בצהרי 27 במארס 1948 נקרא ויצרייבר, אז לוחם צעיר בחטיבת כרמלי, לנסוע בראש שיירה שנועדה לספק מזון, מים וחומרי בניין עבור יושבי קיבוץ יחיעם הנצור. המזון בקיבוץ החל לאזול, והשיירה - שמנתה שבעה כלי רכב משוריינים - ידעה כי עליה לפעול במהירות כדי להציל את התושבים. אולם מארב טרגי שהכינו ערבים מכפרי האזור, גדע במהירות את תוכניות הלוחמים.

"כאשר התקרבנו לבית–הקברות בדרכנו ליחיעם, ניצב בפנינו גל אבנים נמוך", משחזר היום ויצרייבר. "התקרבנו אליו עם הרכב, ואז נפתחה עלינו אש תופת. איתן זית, מפקד השיירה, הורה לנו לגשת במהרה לאשנבים ולהשיב באש לעבר התוקפים. תוך כדי נסיעה עברתי את המחסום הראשון בדרך, וכבר ראיתי את המחסום השני, שהורכב מחביות ומגל אבנים שהגיע לגובה של מטר. המשכתי לנסוע כשמסביב האש מתגברת, ואיתן, שראה שאני מהסס מעט, צעק לי: 'זוז, קדימה, אין לנו ברירה אחרת'. הייתי בטוח שהרכב ייתקע, אבל גם את המחסום הזה עברנו".

ויצרייבר התקרב למחסום השלישי, ואז, במרחק של שלושה מטרים, הבחין בשלושה מתושבי הכפרים אשר מכוונים לעברו את הרובים. "זינקתי על מנת לסגור את האשנבים, אך חטפתי כדור בכתף", הוא ממשיך. "יחזקאל בקרמן חבש אותי וצעק לי באוזן: 'אל תירדם! תמשיך לנהוג, עוד מעט נצא מכאן', אך בזמן שהוא דירבן אותי, קליע נוסף חדר לבית החזה שלי".

הלוחם המטושטש הצליח לסיים את הנסיעה, ולאחר טיפול מסור של הסובבים ניצלו חייו. אלא שגורל רבים מחבריו היה שונה - 47 מתוך 90 נוסעי השיירה איבדו את חייהם. הצד השמח של הסיפור הוא שבמותם, הצליחו הלוחמים להשאיר את הקיבוץ בשליטה יהודית. במחיר כבד, חבריהם שנותרו בחיים כבר סימנו לעצמם את היעד הבא.

ופלות בחינם

סיפורה של חטיבת כרמלי מתחיל ב–23 בפברואר 1948. חטיבת לבנוני, אשר הוקמה ארבעה חודשים לפני כן לצורך הגנה על צפון הארץ, פוצלה באותו יום לשתיים: לגולני - חטיבה מספר 1, ולכרמלי - חטיבה מספר 2. תחת שרביט פיקודו של משה כרמל, קיבלה החטיבה אחריות על הגליל המערבי, על עמק זבולון ועל חיפה ומבואותיה.

ב–17 במארס 1948 הגיעה הפעולה המשמעותית הראשונה של החטיבה. גדודים 21 ו–22 של כרמלי, בשילוב הפלמ"ח, יצאו למבצע במהלכו חוסל מפקד חיפה הערבית, מוחמד אל–חניטי. בן עמי פכטר והרמטכ"ל לעתיד מרדכי מקלף הובילו את הכוח, ובסיום המבצע נסללה למעשה הדרך לכיבוש חיפה.

שעת הכושר הגיעה כחודש לאחר מכן, אז נודע כי במהלך אחד הלילות פינה הצבא הבריטי את כל עמדותיו בחיפה. לוחמי החטיבה לא התכוונו לפספס את ההזדמנות ההיסטורית - ופתחו במבצע לכיבוש העיר ודרכי התחבורה המובילות אליה. בתוך יממה הושלמה ההשתלטות על השכונות הערביות, ורבים מתושביהן מיהרו לעזוב אותן.

המשך אותה שנה היה רצוף בהישגים עבור החטיבה: בשני חלקי מבצעי "עמי" ביססו לוחמיה את האחיזה בגליל המערבי, ובמבצע "יצחק" כבשו גדודיה, בשיתוף כוח גולני, את העיר ג'נין וסביבותיה. 40 מלוחמי החטיבה קיפחו את חייהם באותן פעולות. ביולי נחתמה שרשרת המבצעים, כאשר חיילי החטיבה נלחמו ב"צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י והשתלטו על הכפרים יאסיף, עמקה ואבו–סנאן שבגליל המערבי.

אברהם פלד, אחיו של מוסא, השריונר האגדי, התחיל את שירותו בחטיבה כמפקד פלוגה. במאי 1948 הוא כבר התמנה למפקד גדוד 22. היום, בגיל 88, מביט פלד לאחור על התקופה העמוסה ההיא, ונזכר בגעגוע בימים בהם היצירתיות הצליחה למלא את המחסור בנשק איכותי. "באמת ניהלנו קרבות יוצאי דופן, במהלכם התגלה עוז רוחם של אנשים רבים", הוא אומר. "לפני כחצי שנה המח"ט הנוכחי, אל"ם הושע פרידמן, הזמין אותי ועוד כמה חברים מעמותת ותיקי הגדוד להתלוות לתרגיל שהתקיים קרוב לאליקים. המפגש הזה, עם החיילים שמשרתים בחטיבה היום, היה מהנה מאוד וגם מרגש. ברור שישנם הבדלים עצומים בין אז להיום - בנשק, בהכשרה לה זוכים הלוחמים, בהווי - אבל החיילים רצו מאוד לשמוע על קרבות שניהלנו. גם על הכישלונות וגם על ההצלחות. היו לנו איתם שיחות מרתקות מאוד".

ככלל, נראה שוותיקי החטיבה היו שמחים להמשיך ולספר כמה שרק ניתן על התקופה ההיא. לשמוע מהמח"ט כי דמותם עדיין מהווה השראה. בראי הזמן, הם טוענים, האירועים ההיסטוריים זכו לפרשנויות שמנותקות מהמציאות. "אנשים כאן שוכחים את החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ, ואת העובדה שלא אנחנו חטאנו בכך שלא קמו שתי מדינות", קובע חיים תיבון (83), חבלן בגדוד 22 בעת מלחמת השחרור, אשר הקים יחד עם רעייתו מוניקה את ארגון ותיקי הגדוד. "בזמן ההכרזה אנשים רקדו ברחובות עד הבוקר, ובחיפה המוכרים פתחו את הקיוסקים וחילקו שתייה, ופלות וממתקים חינם. המלחמה נכפתה עלינו, וכך גם הכורח להיות אמיצים - נשים וגברים כאחד".

אם יש משהו שוותיקי הגדוד כועסים עליו, זה השיכחה שאוחזת בדור הצעיר. "כשהתקיימה בחיפה עצרת ענקית שכותרתה '40 שנים לשחרור חיפה', רק אחד מהנואמים היה מהגדוד שלנו", מתלונן תיבון. ומוניקה, ששירתה כקשרית בגדוד 22, מוסיפה: "אנחנו אלו שכבשו את חיפה וזה היחס לו אנו זוכים? אין ספק שזה הרגיז אותנו. זאת הסיבה שהחלטנו להקים את העמותה, ושוחחנו עם יואלי אור, המח"ט דאז, אשר נענה בשמחה ובהתרגשות להצעה לשאת דברים בכינוס הראשון שלנו. מאז, הקשר המוצלח עם חיילי החטיבה רק התהדק יותר ויותר".

שותפות גורל

לאורך השנים הייתה חטיבת כרמלי חלק בלתי נפרד מהמערך הלוחם במלחמות ישראל. בתקופת מבצע סיני נפרסה בצפון, כחלק מהניסיון להיערך לאורך הגבולות למקרה שסוריה או ירדן יצטרפו למלחמה לצד מצרים. עשור וקצת לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, לקחו הלוחמים חלק בטיהור המוצבים הסוריים לאורך החוף המזרחי של הכנרת. במלחמת יום הכיפורים, החטיבה גויסה תחת פיקוד המרכז אך לא לקחה חלק פעיל בלחימה. בשנות ה–80 השתתפה כרמלי במלחמת שלום הגליל, ופעלה בעיקר לטיהור המרחב שבין צור לצידון ממחבלים.

העמידה זה לצד זה בחזית המלחמה יצרה עם השנים קשר בלתי אמצעי בין הלוחמים. עם זאת, נראה כי דווקא אירוע טרגי שהתרחש בלב העורף הישראלי העמיק באחת את השותפות בתוך החטיבה. בפברואר 2005, כשרוחות האינתיפאדה השנייה עדיין נשבו מסביב, יצאו לוחמי פלוגה ב' של אחד הגדודים לחגוג את יום הולדתו של הסרס"פ, רס"ל (מיל') ירון גרייבסקי, במועדון הסטייג' התל אביבי. רבים מהם נאספו בפתח המועדון, כשמחבל מתאבד פלסטיני התפוצץ במקום. שלושה לוחמים מהפלוגה ושתי בנות זוג נהרגו באותו אירוע. 12 אנשים נפצעו.

"הסיפור הזה טרגי מצד אחד, אך מחזק מאוד מצד שני, משום שהוא מדגיש באופן הכי טוב את ההוויה של המילואימניקים", מסביר מפקד הגדוד, סא"ל (מיל') הרן זיו. "באותו ערב הגורל שלנו נקשר זה בזה לעולמים. זו הייתה מציאות לא הגיונית, בה אתה חוזר מפעילות בשטחים ונהרג דווקא במסיבה בתל אביב. אך זה היה המצב באותן שנים, ואנשים באו לשם מהסיבה הפשוטה שהם חברי אמת. מיד אחרי האירוע גייסנו את הפלוגה כדי שלא יישארו משקעים, וערכנו ערב זיכרון בהשתתפות מפקד פיקוד הצפון דאז, האלוף בני גנץ. זו הייתה תקופה לא פשוטה, ומאז חיילי הפלוגה נוסעים עמם לכל מקום לוח זיכרון נייד".

המחויבות העמוקה לחטיבה, כך נראה, קושרת בין כל הדרגים - מחיילי הפלוגות ועד לקודקודים. כולם מספרים כי הם לא מהססים להשקיע שעות נוספות, מוכנים ללכת רחוק בשביל שמירת הגחלת. "הרבה נוהגים להגיד 'אני עושה מילואים בתנאי קבע', ואילו אני אומר שאני עושה קבע בתנאי מילואים", צוחק אל"ם (מיל') פרידמן, מפקד החטיבה, המשמש בימי האזרחות המועטים שלו כמנהל המכינה הצבאית "בית ישראל" בירושלים, שחלק מבוגריה הגיעו לתפקידי קצונה בגולני ובכרמלי. "מבחינתי, המחויבות שלי לחטיבה היא מלאה".

לא מפסיקים לרוץ

ציון הדרך המשמעותי האחרון בתולדות החטיבה הגיע לפני ארבע שנים, במלחמת לבנון השנייה. לוחמי כרמלי גויסו בסוף חודש יולי, ולאחר אימון קצר הועלו צפונה. הם נשלחו לפעול בכפר עייתא א–שעב שבדרום לבנון, ובמרחב שבינו לבין הכפר דבל. בשתי תקריות של חילופי אש מול אנשי חיזבאללה נהרגו חמישה לוחמים מהחטיבה: סמ"ר קיריל קז'דן, רס"ל יניב שיינברום, רס"ל גיא חסון, סרן אליאל בן יהודה ורס"ל אלעד רם. מנגד, 54 אנשי חיזבאללה נהרגו בקרבות אלו.

לבן יהודה ולרם הוענק לאחר מותם צל"ש. לרופא הגדוד, סרן (מיל') ד"ר אלכסיי קלגנוב, אשר נפצע בעצמו והמשיך לטפל בפצועים, ניתן עיטור המופת.

גבורת לוחמי החטיבה באה לידי ביטוי גם בפעילותם בכפר דבל עצמו. ב–9 באוגוסט, בעת שהחזיקו בכפר קאוזה, מרחק שני קילומטרים משם, הוזעקו החיילים לדבל. הם התבשרו כי שני טילים פגעו בבית בו שהו לוחמי יחידה מובחרת של צנחנים במילואים, ופצעו עשרות. "אילן אטיאס, המח"ט שלי, עדכן אותי בפרטים ב'ורד הרים', ואמר שאנחנו צריכים להתארגן לקראת חילוץ מהיר, ולהצטייד עם מקסימום כוח ואלונקות", נזכר סא"ל (מיל') דולב. "התארגנו בלי יותר מדי מודיעין, עשיתי תדריך יציאה קצר, ויצאנו ככוח אחד מקאוזה. בהמשך, חברתי במטע זיתים למג"ד הצנחנים בנוהל קרב מאולתר ובעזרת משרוקיות. הבנתי את המצב העגום במהרה, וללא כל השתהות נחלצנו לעזרתם, כאשר כל הזמן נורים לעברנו טילי נ"ט, פצמ"רים וירי צלפים. חילצנו את כולם, כמעט 30 פצועים, ולצערי אחד מהם נפטר בדרך. שמונה לוחמים נהרגו במקום. עד היום, חילוץ הפצועים מכוח הצנחנים הוא הסיפור בה' הידיעה של הקרבות שניהלנו".

על אף האבידות שספגו הם וחבריהם למערך המילואים, נראה כי קיימת בקרב לוחמי כרמלי הסכמה כי המלחמה השנייה בארץ הארזים עוררה הדים הכרחיים. לדברי המפקדים, היא הוכיחה את חשיבות החטיבה ואת הצורך החיוני בכשירות לוחמיה לפעולות מסובכות במתארים קשים. תדירות האימונים בשנה האחרונה והשיפור המהותי בתכנים המועברים ללוחמים, מעידים לדברי המפקדים כי התבצע שינוי של 180 מעלות בחשיבה האופרטיבית.

"המלחמה הזו הצילה את מערך המילואים", חורץ המח"ט הנוכחי. "בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה השתרשה תפיסה מסוכנת, ולפיה ניתן להזניח את חטיבות המילואים ולהתבסס על כוחות הסדיר בלבד. היום, אני מקווה שאף אחד כבר לא חושב כך. חשיבות המילואימניקים בעתות חירום לא תסולא בפז: קור הרוח, הניסיון הרב שנצבר במשך תקופות ארוכות ושיקול הדעת שבא עם השנים, לא ניתנים להמרה באמל"ח חדש יותר.

"אני זוכר שבמלחמת לבנון הראשונה, בתור מילואימניק צעיר בתפקיד מ"מ בחטיבה, חששתי שמא הוותיקים לא יתפקדו כמו שצריך. אך תוך כדי קרב במחנה הפליטים עין אל–חילווה בצידון, אחרי שנהרג אחד הלוחמים ואחרים נפצעו, שמתי לב שדווקא חלק מהצעירים לא מתפקדים כפי שצריך ואילו החבר'ה הוותיקים פועלים ביעילות ובאופן מעורר הערצה. לאחר מכן, כינסתי אותם באחת החצרות ושיניתי את ציוות הכוחות על–פי אומץ הלב ורמת התפקוד של הלוחמים. זו בהחלט הייתה נקודה ששינתה את קו המחשבה שלי מקצה לקצה".

פרט למהפכה ברמת הכשירות החטיבתית, המלחמה השפיעה על חייהם האישיים של רבים מלוחמי כרמלי. היא הבהירה להם עד כמה שברירי קיומנו על פני האדמה, והם נערכו בהתאם. "אנשים תפסו את עצמם בידיים והחליטו ליישם את האמרה 'יום שעובר - לא חוזר'", מספר אמיר אקשטיין, מילואימניק ויועץ פיננסי במקצועו. "לא מדובר בשינוי של 'אני אתחיל לאכול במסעדות וליהנות מהחיים', אלא בשינוי תפיסה רציני. כשאתה רואה דברים לא נעימים, אתה מתחיל לחשוב היטב מה אתה יכול לעשות בחלקת האלוהים הפרטית שלך ומה הרווחת בסוף כל יום. אני שקלתי בזמן המלחמה 90 קילוגרם, ובסיומה פצחתי בדיאטה משמעותית והתחלתי לרוץ מרתונים. היו אפילו אנשים שהחליפו מקצוע, כמו בחור שהיה נהג מונית והפך לעורך דין. מי שלא היה שם, לא יבין את זה. למי שכן היה שם, מספיקה החלפת מבטים כדי להבין".

השתתף בהכנת הכתבה: רס"ן גיא אביעד,  רמ"ד הדרכה במחלקת ההיסטוריה

המקור לכתבה אתר הגבורה:

http://www.gvura.org/a344024-

הסליק ברחוב קלר והמחנה בשדרות הצבי מרכז הכרמל חיפה

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Sat, 8 Jan 2011 19:39:00 +0200

הסליק ברחוב קלר 2 בחיפה במלחמת העצמאות תש"ח 1948

כתב: חיים תיבון

חבלן ולוחם בפלוגה המסייעת

כל המבקר כיום במקום ימצא בקדמת החצר בניין בן קומותיים שנבנה לפני שנים רבות,מהראשונים שנבנו ברחוב צנוע זה שעל הכרמל,בניין שאותות יופיו ניכרים למרות שנותיו,ומרפסתו עטורה מעקה עץ יפהפה ההולך ומתפורר.

הזכרונות מחזירים אותי לשנת 1948 לחצר ההיא ולמקלט התת קרקעי שבתחומה,אותו מקלט נבנה כנראה בתקופת מלחמת העולם השנייה,אך שימש אותנו חבלני גדוד 22, כ"סליק" של חומרי נפץ. באותו מקלט עסקנו בקדחתנות בשבועות שטרם הקרב המכריע על חיפה בהכנת אחד מאותם כלי נשק "סודיים" פרי אילתורם של עניים ודלפונים החסרים אמצעי לחימה מקובלים.
כדורי ברק- היה שם המשחק.שעות ארוכות וללא שום אמצעי הגנה ותנאי איורור חיוניים היינו ממלאים כדורי פלדה בקוטר של 40 מ"מ,ששימשו בעבר להכנת מוקשים ימיים בחומרי נפץ מסוג ט.נ.ט באבקה. מי שלא קיבל קילע הסתכן בהרעלת ט.נ.ט,אבל התוצאות בשטח היו פיצוי על כל עינוי

זכרוני במיוחד ערב אחד ,יום יומיים לפני כבוש חיפה ולאחר שכח מהגדוד כבר תפס את הבתים 17,19,21 מול בית חורי בהדר במדרגות הנביאים ,העמסנו כמה כדורי ברק במונית ועם ערב נסענו להדר לצומת רחובות הנביאים וחסן שוקרי,כשמאחורינו ולימיננו השטח הנשלט על ידי כוחותינו ולשמאלנו ולפנינו שטח האויב

באפילה של הרחובות הנטושים מאדם,פרקנו את המפלצות מהרכב,גלגלנו אותם בעדינות עד פתח מדרגות הנביאים שם הפעלנו את המנגנונים והופ בדחיפה עזה במורד הסמטה,ומיד חזרה למונית ובמהירות אנו מסתלקים מהמקום

לא הספקנו להתרחק הרבה ובזה אחר זה נשמעו פיצוצים אדירים ומפחידים.הפעולה הצליחה ותרמה את תרומתה בקרב על שחרור חיפה

לא הרחק מרחוב קלר אשר במרכז הכרמל במורד מה שמוכר כיום כשדרות הצבי,רחוב ניצנים,פינסקי
הוקם מחנה אוהלים אשר שמש את גדוד 22 וחטיבת כרמלי כמחנה אימונים בתש"ח ,האזור היה בלתי מיושב עדיין

השתתפות בקרבות נהריה במבצע בן עמי והפעולות דרך הים

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Sun, 26 Dec 2010 22:19:00 +0200

The battle of Naharia "Ben Ami" operation

13-14.5.1948
מבצע "בן עמי" : התקפה דרך הים על ראש הנקרה ; הכפרים אל-סמיריה, אל-זיב ואל-בצה נכבשים ;שיירת האספקה מגיעה לנהריה, לחניתה, למצובה ולאילון. פינוי הילדים מחניתה, אילון ומצובה. מנהריה מפונים הילדים בדרך הים. אנשי הגליל המערבי מקשיבים ברדיו להכרזת המדינה

מטה חטיבת כרמלי וחלקים מגדוד 22 מגיעים לאזור נהריה בדרך הים ומשתתפים בכבוש הכפרים בסה ואל זיב

Operation Ben Ami begins - Carmeli brigade seizes Arab strongholds north of Haifa and northeast of Acco (Acre) and establish communications with Yehiam and Hanita. During the operation, Shavei Tzion on the northern seacoast is reached by sea, and Napoleon hill is captured by Haganah.

הנחיתה בנהריה ברקע ראש השקרה

הנחיתה בנהריה

תפיסת עמדות באזור מעלות תרשיחא

עדותו של צבי אבידרור - פרייר

הערת העורך:מדובר במסמך אישי המבוסס על זכרונות של כותב הספר מנקודת מבטו והשקפותיו

ואינו מסמך היסטורי רשמי

הפריסה לנהריה

רקע

ב 27 במרץ 1948 נתקלה השיירה שהוביל בן-עמי לשחרור יחיעם במארב ששמו לה פורעים ערביים בדרך ליחיעם. השיירה הושמדה וכל אנשיה הושמדו נהרגו. התוצאה הייתה טראגית להחריד והרת אסון גם בגלל שנהריה נשארה ללא מגינים.

ההגעה לנהריה

לאחר שסיימתי קורס מ"כים באלונים חזרתי לפלוגה א' ששוכנה באותו הזמן במלון טלץ' על הכרמל. ב 28 במרץ בשעה 0300 העירו אותנו והצטווינו להתלבש, לארוז חפצים אישיים, לבדוק נשק ותחמושת ובלי הסברים נוספים לעלות על אוטובוסים שהמתינו בחצר. אלה לקחו אותנו לאחד הרציפים היותר מרוחקים בנמל חיפה. בשקט מופתי הועלינו על גוררת וההוראה המפורשת אמרה "לא להרים את הראש עד ליציאה מהנמל." לאחר שיצאנו מהנמל הוסבר לנו שהמשימה שלנו היא לנחות בנהריה כי העיר נשארה ללא מגינים לאחר האסון של שיירת בן-עמי. ה"ברניסט" של הכיתה שלי, אברהם קרסנטי ז"ל, היה בחור כארז, לוחם ללא חת שהיה איתי גם בפעולות קודמות. הצבתי את הברן בירכיתי הגוררת ואברהמ'לה שכב מאחוריו, מוכן לכל שידרש. על מנת לא לעורר תשומת לב כיסיתי אותו עם ברזנט. בדרכנו צפונה התקרבנו לחומות עכו, שנשלטה באותו הזמן על ידי הכנופיות הערביות. במרחק כמאה מטר מהחומות הבחנתי בפורעים ערביים הניצבים על חומות העיר ובידיהם נשק שהיה מכוון אלינו. ראיתי אותם שהם דורכים את הנשק ומתכוננים לירי לעברינו. סילקתי מיד את הברזנט והוריתי לקרסנטי להתכונן לירי. בראות הערבים את הברן הם מיהרו להסתלק הסתלקו מהחומה. עם עלות השחר הגענו למזח הזעיר של נהריה ועלינו על החוף. רוב תושבי נהריה המתינו לנו על החוף וקיבלו אותנו בשמחה גלויה. ניתן לנו צריף קרוב למזח שישמש לנו כנשקייה, הובאנו לאחד מבתי הספר ששם נלון ומשם המשכנו לקפה פינגווין בבעלותו של מר אופנהיימר, שבו חיכתה לנו ארוחת בוקר דשנה, כפי שרק הקפה הזה ובעליו ידעו להציע. הנדיבות הזו שלו נמשכה לאורך כל שהייתנו בנהריה.

הפעילות המבצעית

במשך הבוקר כינס אותנו המ"פ וקיבלנו הסברים מפורטים ממפקד הגיזרה על המצב הביטחוני של העיר וסביבותיה.

נהריה הייתה אז נובלעת שהייתה מנותקת משאר חלקי הארץ וכל האזור היה בשליטת הערבים, כאשר נקודות מסויימות על גבול הלבנון כמו חניתה, ברעם וקיבוצים אחרים היו מנותקים ומוקפים בערבים. מפקדינו הסביר לנו את אופן הפעולה לימים הבאים. לשלושת הכיתות, שהיוו את הכח, ניתנה משימה לצאת לילה לילה קרוב לחצות, כל כיתה לכפר אחר, לתפוס עמדות ולהמטיר על אותו הכפר אש. הכוונה לא הייתה לכבוש את המקומות או להסתער עליהם, אלא להקים רעש ובעיקר להעביר מסר לערבים שכח רב נמצא בנהריה. את זה ביצענו לילה לילה במהלך שהותינו שם, כשלושה שבועות.

באחת היציאות צורפה לכיתתי גם כיתת בנות עם המ"כפית שלה. מאד התרשמתי מהיכולת שלהן והן התנהגו כלוחמות לכל דבר ועניין.

לכל יחידה שיצאה בלילות צורף כמדריך אחד מבני המקום שהכיר את השטח היטב . בפלוגה שלנו היו שני חבלנים.

משוטר בריטי שהיה "מודיע" של ההגנה נודע לנו שכאוקג'י, המצביא הערבי שחנה עם כוחותיו בגבול הלבנון, מתכנן לכבוש את קבר הבאהיים שליד עכו כי בכוונתו לשדוד שני פמוטים זהב שמשקל כל אחד מהם 15 ק"ג הנמצאים שם. למעשה, הפמוטים היו מיציקת עופרת והיו רק מצופים בזהב.

המ"מ שלנו החליט להכין לקואקג'י "קבלת פנים חמה" שבה רצינו להצליח לחסלו. הכנו בלילה מארב מזרחית לנהריה, בדרך המובילה מגבול לבנון לכיוון סן-ג'ין היכן שהיה הקבר של מנהיג הבאהיים, הבאהוללה.נאמר לנו שהשיירה תגיע כשלפניה משאית, באמצעיתה המכונית הפרטית של קאוקג'י ובסופה עוד משאית.

החבלן שלנו לקח קרש עץ גדול ודיקק אותו כדי שלא יוכל לקרות שכשהמשאית הראשונה תדרוך עליו משקלה לא יפעיל את המוקש. היה חשוב לנו שהמשאית הראשונה תיפגע, ואז קאוקג'י יתקע בינה ובין המשאית האחרונה ונוכל לחסל אותו ואותה. מאחר והשיירה הגיעה בסדר אחר, כשקאוקג'י בסופה, הוא נמלט מיד כשהמשאית הראשונה התפוצצה, וכוונתנו לחסל אותו לא צלחה. את המשאית השנייה כן חיסלנו.

ידוע לי שלאחר פעולה זו, קיפח החבלן שלנו את חייו בנהריה כשמטען חבלה שהכין התפוצץ.

בחיקור שבויים שנלקחו אחרי כיבוש עכו על ידי פלוגה 22 התברר שהפריסה לנהריה השיגה את מטרתה כי הערבים היו בטוחים שנמצא בנהריה כוח המונה 1500 לוחמים.

חזרה לחיפה

ימים ספורים אחרי הפעולה הזו חזרנו לפעילות בחיפה והתכוננו להסתערות על בית הנג'אדה, שבה הייתי אחד מהמ"כפים וגם נפצעתי קשה. זו הייתה הפעילות האחרונה שלי בפלוגה א' של גדוד 22, כי עם יציאתי מבית החולים עם כושר קרבי נמוך, הועברתי על פי בקשתי לחיל האוויר.

קרב קיבוץ שער הגולן ומסדה

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Thu, 23 Dec 2010 22:04:00 +0200

the battle of Shaar-Hagolan

ב 18 במאי , 1948 לאחר ארבעה ימי עמידה מול התקפות כוח הפלישה הסורי , עזבו חברי שער הגולן ומסדה את יישוביהם . הנסוגים פנו אל שני היישובים הקרובים אפיקים ובית זרע . למחרת , ה 19 במאי בשעת בוקר מוקדמת , נעשה ניסיון בידי כוח קטן מן המתפנים לשוב ולתפוס את מסדה ושער הגולן , אך הניסיון לא עלה יפה , והאנשים שבו כלעומת שבאו . במהלך חמשת הימים הבאים שהו המפונים בבית זרע ובאפיקים שעה ששני הישובים נבזזו , חובלו , והוצתו , תחילה בידי כפריים שחצו את הירמוך , ובהמשך בידי אנשי צבא סוריים . סמוך לחצות ה 23 במאי , יצא גדוד 22 מחטיבת כרמלי , אליו הצטרפו חלק מחברי הקבוצים הנטושים כדי לכבוש בחזרה את שני היישובים . ב 24 במאי שעה , 04 : 00 שבו ונתפסו שני הישובים שנמצאו ריקים והרוסים , ונתאפשרה שיבת חברי הקיבוצים לביתם


חיילי גדוד 22 בקיבוץ שער הגולן מאוסף תמונות יוסף דוריאל

מגדל המים שנהרס על ידי הסורים בקיבוץ שער הגולן

בתי הקיבוץ שער הגולן אחרי הקרב הם נסורים

להלן פרק מתוך הספר "ללמוד מהחיים" שכתב יוסף דוריאל אשר שרת בגדוד 22 במלחמת השחרור

ואשר מעלה זכרונות מהקרב בשער הגולן

הערת העורך:מדובר במסמך אישי המבוסס על זכרונות של כותב הספר מנקודת מבטו והשקפותיו

ואינו מסמך היסטורי רשמי

יוסף דוריאל בעת גיוסו

4 לפנות בוקר, 23 במאי 1948. זה עתה הגענו בשיירה לילית של אוטובוסים עם אורות כבויים לפרדס של קבוצת כינרת. הפקודה היא – לתפוס מחסה בין העצים, אך עדיין איננו יודעים מה הוטל עלינו. לפני שבוע ויום היה יום ההולדת של המדינה. גם שלי. אני בן 19, ויחד עם רוב הסטודנטים של הטכניון בחיפה – לוחם בגדוד 22 של חטיבת הכרמל, שהספיקה עד אז לשחרר את חיפה ואת הגליל המערבי ולכבוש את עכו. מופיע מפקד הגדוד ומתאר את המשימה: הצבא הסורי פלש לארץ-ישראל וכבר כבש את שער הגולן, מסדה וצמח. בינו לבין חיפה – אתם הכוח היחידי. אנו יוצאים להילחם בו.

אני מסתכל על חבריי לכיתה: אנחנו חמושים במספר רובים בריטיים ישנים, שלושה רובים קנדיים שתפסתי מחיילים לבנונים שחיסלנו בקרב על עכו, והיתר – בתת-מקלעים "סטן" מתוצרת התע"ש המחתרתי של ארגון "ההגנה". כל אחד קיבל בקבוק מולוטוב אישי, עטוף בסמרטוט של חומר הצתה. תהייה לחימה מול טנקים. בינתיים – ממחישים לנו הסורים את יחסי הכוחות: שני מטוסים עוברים מעל לפרדס וזורקים פצצות. יש להם מודיעין שגילה אותנו? אף אחד לא נפגע.

מתארגנים, ובלילה שלמחרת אני כבר צועד בקבוצת החוד – לכיבוש מחדש של שער הגולן. מאחורינו – מרגמה 3 אינץ' מפגיזה את הקיבוץ. אנו חודרים דרך גדר התיל וסורקים את השטח. הסורים ברחו. אני תופס עמדה, יחד עם שתי כיתות של פלוגה ג', בחפירה מפותלת במדרון של חול צהוב בוהק שהשאירו חברי הקיבוץ. כנראה שברחו בבהלה, מבלי להילחם. מסביב מפוזרת תחמושת שהם השאירו. לפנינו מישור ירוק המשתרע עד להר הקודר של אל-חמה. מאחורינו – מטע בננות שרוף, על אדמה מפוייחת, צריפים שרופים, וריח חריף של עשן עומד באוויר.

מאחור, מתקרב אלינו סגן מפקד הגדוד, נעמד על סוללת העפר וצופה במשקפת לכיוון ההר שממול. ואז, אני שומע אותו אומר, בלי שום התרגשות: "טור של טנקים סוריים יורד בכביש מאל-חמה לכיוון שלנו. אתם יודעים מה לעשות?"

אף אחד לא עונה. ואז הוא ממשיך: "צריך לשכב בתחתית החפירה, לתת לטנק לעבור מעליך, ואז – לזרוק את בקבוק המולוטוב אל אחורי הטנק."

אמר והסתלק.

אני מאמץ את הראייה ורואה את הטור הפונה אלינו מכיוון הכביש. אלא שמאחוריו מתגלה שרשרת של חיל רגלים, שהבזקים מוזרים של אור נשלחים מהם לכיוון שלנו. מה זה? אני שואל את עצמי, ומיד מוצא את התשובה: יש להם כידונים מבריקים על הרובים, ואלה, תוך כדי תנועתם, מבזיקים אלינו את קרני השמש, שעלתה בינתיים. אם זה כך, אז כשאני אקום בחפירה – לזרוק בקבוק מולוטוב על הטנק – החייל הראשון שמאחוריו ישפד אותי על הכידון שלו. ואם זה כך, אז הנשק הראשון שלי לא צריך להיות בקבוק מולוטוב אלא הסטן, ואני ארסס איתו, קודם-כל, את החיילים שמאחורי הטנק שיעבור מעליי. זה בניגוד לפקודה, אבל, יהיה מוצדק, אם רק הסטן לא יאכזב במעצור פתאומי, בגלל החול שחדר אליו כשעברנו בלילה בזחילה את גדר התיל.

פרסתי את הממחטה שלי על תחתית החפירה, פירקתי עליה את הסטן וניקיתי את כל חלקיו. בראש ריצדה לפניי תמונתו של יוסף טרומפלדור, שהיתה תלויה בימי ילדותי מעל המיטה, כשמישהו כאילו משנן לי – "טוב למות בעד ארצנו," ואני מסלק אותו ממחשבתי. אני מנסה להרכיב מחדש את הסטן, אך הידיים רועדות. פתאום גם השיניים מתחילות לשקשק, וזה ממלא אותי בכעס נוראי: זו לא טבילת האש הראשונה שלי, כבר הייתי בקרבות פנים אל פנים ודבר כזה אף פעם לא קרה לי. ולהיפך – חברים תמיד ציינו את כושר הפעולה שלי בתנאי סכנה. בקושי הרכבתי את הסטן ואז, פתאום, פונה אליי מפקד הכיתה השנייה, סיני צמחי, גם הוא סטודנט מהטכניון, שעמד בסמוך וידע על הכשרתי הצבאית הקודמת, ושואל בקול שקט, כאילו הוא פותר שאלה ליד הלוח בטכניון: "יוסי, מבחינה תיאורטית, מה עושים במצב כזה?"

פתאום, נפסקו לי הרעידות, ובמשך ארבע שניות חלף במוח סרט שלם משנים עברו: ... פלקט גדול שתלוי על הקיר, מול העיניים שלי. על הפלקט – ציור גדול של טנק ירוק, עם חיצים המכוונים לנקודות שונות שעליו, ומתחתיו הכותרת: "יורים מכל כלי על כל חור שרואים בטנק."

אני מסתכל על סיני צמחי וכמו מתוך חלום – מדקלם לו את המשפט. סיני מרים את קולו וצועק: "יוסי אומר שמבחינה תיאורטית, במצב כזה, יורים מכל כלי על כל חור שרואים בטנק."

אני שומע את הטנקים המתקרבים מחליפים הילוכים, ורואה אותם מתחילים לטפס על הגבעה שלנו. מאחוריי, מצד שמאל, עוברים לכיוון עמדה מבוצרת באגף הימני שלנו שני סטודנטים מקורס ב' – עוזי דוד וז'אק, מהפלוגה המסייעת – נושאים מכונת ירייה המבריקה באור השמש. זה לא תואם את מה שאני למדתי על הצבע הנכון לכלי נשק. ואז, מתוך הדממה שמסביב, פותח באש בעל הרובה הקנאדי שלנו ולאחריו – כל היתר. עוזי דוד וז'אק נשכבים מהר, כמטר מאחורי הכתף השמאלית שלי, אך מיד מתאוששים, מציבים את מכונת הירייה ומצטרפים לירי. יוצא צרור קצר ומכונת הירייה נעצרת בנקישה עקרה. גם הנשימה שלי. אני מסתכל לאחור, רואה את עוזי מפרק בקור רוח את מנגנון הירי ומנגב את הלכלוך מסביב. הוא מסתכל עליי וכאילו מתנצל: "זו מכונת בראונינג שהורידו ממטוס, והיא לא רגילה לעבוד באבק."

לפחות, הבנתי למה היא מבריקה. עוברות שניות, והוא שולח צרור ארוך לטנק הראשון שהתקרב. הכדורים עוברים עם משק על-קולי מחריש ליד האוזן השמאלית שלי אך לי נדמה שזו המנגינה היפה ביותר ששמעתי בחיים. כל הכלים האחרים יורים גם הם. הטנק הראשון נעצר, ואחריו גם האחרים. הם מתחילים להסתובב בכבדות לאחור, כשהחיילים הרגליים מתרוצצים ביניהם וחוטפים צרורות מהבראונינג שלנו. אני רואה אותם בורחים, ומרגיש כמו בחגיגה. לא שם לב שהאוזן השמאלית שלי הפסיקה לתפקד (עם פגם שנשאר עד היום).

אנו מפסיקים לירות. ושוב, סיני צמחי פונה אליי ושואל: "יוסי, מה עושים עכשיו?" ואני שוב עונה, כאילו בפתרון תרגיל בטכניון: "עכשיו מחליפים עמדות מהסוללה המבריקה שהם רואים מרחוק."

אנו נסוגים לשטח הבננות השרופות, וכל אחד חופר לו שוחה אישית. לשכב בשוחה, בשמש הקיצית של עמק הירדן, מתחיל להיות כמו בתנור, אבל זה לא איכפת לי. שלוימקה זוננשיין, המפקד הישיר שלנו, שהספקתי להכיר אותו כלוחם אמיץ, ניגש אליי, חיוור כסיד, ואומר: "יוסי, קבל את הפיקוד על הגזרה, אני חייב לצאת."

הוא עובר לכיוון הצריפים השרופים שמאחורינו, ובאותו רגע יורד מטח של פגזים על העמדות שזה עתה עזבנו. אני מרגיש כפלדמרשל, מפקד-חזית של צבא ישראל מול הצבא הסורי. הם ממשיכים להפגיז את כל השטח. פתאום מופיעים שני מטוסים סוריים מסוג הארוורד וזורקים פצצות. אני שוכב מחוץ לשוחה הלוהטת ומחכה לשמוע שריקה של פצצה מתקרבת, שאז אתגלגל לשוחה. אין שריקה, אך פצצה נופלת חמישה מטר ממני ומעיפה אותי לשוחה. אני ממשש את הזרועות. לא נפגעתי.

קטע מקוצר מפרק הפתיחה של הספר "ללמוד מהחיים", של יוסף דוריאל

On the 15th of May, 1948, in the evening, car lights were seen moving from Kfar Hareb (today Kfar Haruv) along the Golan Heights. This was the Syrian invasion force. Facing a reinforced Syrian brigade assisted by an armored battalion and an artillery battalion, stood the units of the “Carmeli" Brigade and of the Golani Brigade as well as men from the settlements.

After shelling and bombarding the settlements, part of the Syrian force descended and took position at Tel-el-Kasr (Tel Katzir of today) and from there advanced under the cover of artillery towards the military camp near Tzemach (Kibbutz Ma’agan of today) and towards the new quarantine, east of Kibbutz Ma’agan. The Syrian advance was not decisive and the battle for the Tzemach police station was delayed for as long as the kibbutzim Sha’ar Hagolan and Massada held out. However at daybreak of May 19th, after the inhabitants of Massada and Sha’ar Hagolan were evacuated, the way was open before the Syrian army and after heavy fighting it gained control of Tzemach.
On the 24 of May Massada andn Shar Hagolan were liberated by the 22 Battalion
of the Carmeli Brigade

יד לנופלים

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Wed, 22 Dec 2010 02:41:00 +0200

http://izkor22.blogspot.com/

סיור בעקבות לוחמי תש"ח בחיפה

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Mon, 20 Dec 2010 21:19:00 +0200

אורך המסלול: 26 ק"מ רמת קושי: קל

סיור בעיר לאורך אתרי הקרבות בחיפה - סיפורם של לוחמים.

בעקבות לוחמי תש"ח בחיפה
בשלהי 1947 ערב מלחמת העצמאות, היתה חיפה עיר מעורבת ובה כ000-,70
יהודים וכ000-,60 ערבים, אשר התחילו בפעולות איבה כנגד תושבי חיפה
היהודים. הבריטים, אשר היו צד שלישי חוצץ בין כוחות ההגנה לבין הערבים,
הודיעו במפתיע בבוקר ה48-.4.21 על עזיבתם את קו התפר העירוני והתרכזותם
באיזורי מפתח הנחוצים ליציאתם מהארץ, בכך ניתן האות לפתיחת המערכה.
בו ביום התארגנו כוחות "ההגנה" )גדוד 22 מתוגבר בגדוד 24 ובאנשי פלי"ם
מפלוגת הנמל(, תפסו את בית התעשייה ומחלקה נשלחה לכבוש את "בית ועד
השכונות המזרחיות" שחלש באש על התנועה מחיפה לגליל והעמקים.
בשעה אחת בליל ה48-.4.22 החל מבצע "ביעור חמץ" - ערב פסח תש"ח. שלושה
כוחות, יצאו להתקפה שיעדיה המרכזיים היו השתלטות על דרכי התחבורה,
מבנים מרכזיים וביתור העיר. הפעולה, שיעדיה היו מוגבלים, הפכה בדיעבד
לשיחרור העיר חיפה.
עוד באותו בוקר פנו נכבדי חיפה הערבית לגנרל סטוקוול ובקשו לדעת מהם
תנאי הכניעה של "ההגנה". אחרי התייעצות ובקשות הוראות מביירות, הם בחרו
לעזוב מאחר והועד הערבי העליון מסר שבקרוב תיפול הארץ לידי צבאות ערב
הפולשים ואז יוכלו לחזור.
ערב חג החרות - פסח תש"ח, שוחררה חיפה והוגשה כשי למדינה שבדרך, בעזרת
לוחמים אשר סיורנו זה הוא הצדעה עבורם ולכבודם.
סיורנו מתחיל ברחבת בנין הטכניון הישן. בשנת 1910 נרכש ע"י חברת "עזרה"
מגרמניה שטח אדמה בלב הדר על מנת להקים בית ספר גבוה למקצועות ההנדסה.
המבנה תוכנן ע"י אלכסנדר ברוולד ששילב סגנונות בניה שונים. בשנת 1912
הונחה אבן הפינה ושנה לאחר מכן פרצה "מלחמת השפות", מאבק על השלטת השפה
העברית כשפת הוראה ולא גרמנית כפי שדרשה חברת "עזרה".
עקב מלחמת העולם הראשונה נחנך המוסד, שהפך לשם דבר בתולדות הישוב היהודי
בארץ רק בשנת 1925. במבנה היו סליקים ובו פעל מכון לתיקון כלי נשק,
חידוש כדורים ואימונים, אשר שכן במרתפים.
הסטודנטים היו מגויסי הגנה והשתתפו בקרבות לשיחרור חיפה.
במורד הרחבה נמצא ביה"ס הריאלי העברי, שהוקם כמכינה ריאלית לטכניון. ד"ר
בירם, מנהל ביה"ס, שקד על חינוך להגנה עצמית, יזם והקים את החינוך
הגופני המורחב - חג"ם, שבמסגרתו תלמידי ביה"ס התאמנו בתרגילי סדר,
קליעה למטרה, קרב מגע ואימוני שדה. התלמידים מכתה ח' ומעלה נשבעו
אמונים ל"הגנה".
ברח' שמריהו לוין 30 נמצא בית יהודה איתון - בית אבן מהיפים בחיפה. הוקם
בשנים 1921-2 ובו התגוררה משפחת איתון. בשנות העשרים המאוחרות הושכר
המבנה והפך לביה"ח "הדסה". הוא פעל עד שנסתיימה בנייתו של ביה"ח "בני
ציון" )רוטשילד( בשנת 1941. המבנה נמצא ברחוב שמריהו לוין שהיה נציג
"עזרה" וניהל את הקמת הטכניון. רחוב זה ורחוב אחד העם נקראו שכונת
הטכניקום.
מרחוב שמריהו לוין נפנה שמאלה לרחוב אחד העם, שלקח חלק פעיל בהקמת
הטכניון. ברחוב זה, בבית מס. 5, פעלה אחת ממפקדות "ההגנה" בבית הדרי.
מפקדת הדרי אירגנה את חיל המשמר חי"ם שנועד להגן על השכונות השונות וכן
הפעילה יחידה ניידת, ששימשה לפעולות סיור ותקיפה. נרד לרחוב הנביאים,
נפנה ימינה ונגיע לככר מסריק, צומת הרחוב הרצל - שבתאי לוי, שהיה ראש
עיריית חיפה ב1948-.
נמשיך הלאה עד פינת רחוב צידון, נפנה שמאלה לרחוב י.ל. פרץ שנקרא בתקופת
המנדט רחוב מורלס ובו עבר קו התפר העירוני.
ברח' מורלס 17 על בנין זה, שכנה עמדה של הבריטים אשר נטשו אותה ועליה
השתלטו אנשי כנופיות ממוצא עירקי וצלפו ממנה על העוברים ברחוב הנביאים.
במבנה סמוך בטווח של מטרים ספורים, שכנה עמדה של האצ"ל וביניהם התנהלו
חילופי אש. אנשי האצ"ל הצליחו להגיע בסמוך למבנה, להניח חומר נפץ בצמוד
לקיר. עם הפיצוץ חדרו הלוחמים וטיהרו את הבית שממנו חלשו עתה כוחותינו
באש על השכונה הערבית ואדי ניסנס.
מרחוב י.ל. פרץ נעלה ימינה ברחוב דניאל לרחוב הנביאים.
ברחוב הנביאים נפנה שמאלה לעבר בית חורי, בית אבן שבו שכנו משרדי הרכבת
המנדטורית. בקומה העליונה התבצרו צלפים עירקים שהטרידו את תושבי הדר
הכרמל. בליל ה48-.4.22 תוך כדי חיפוי אש חזקה ושימוש בחומרי נפץ, נפרץ
הבנין והתחילה לחימה מטווח קצר עם המתבצרים. לאחר שטוהרה הקומה הראשונה
ועל מנת למנוע פגיעות בנפש, הוחלט להצית את הקומה העליונה. הצלפים
העירקים נטשו את הבנין הבוער ונפלו בשבי, נשקם והתחמושת הועברו מיד
לכוחות החזית. כיום עומד שם מגדל הנביאים, בנין משרדים וחנויות.
נרד מעט במורד הרחוב לעבר מפה יצוקה ובה מתואר הקרב לשיחרור חיפה ובו
ציון הלחימה בבית חורי.
חוזרים דרך מגרש החניה לרח' חסן שוקרי שהיה ראש עיר סובלני ומתון ובכך
שימש מטרה למתנקשים ערבים.
נגיע בהמשך הרחוב לבנין עיריית חיפה, שם ב48-.4.22 שעה 00.16, נתכנסו
נציגי ערביי חיפה, נציג מפקד המחוז של "ההגנה" ראש העיר שבתאי לוי,
הגנרל א. סטוקוול ואחרים. הגנרל הבריטי קרא בפני הערבים את תנאי
"ההגנה". הנציגים בקשו שהות של שעה וחצי להתייעצות. לאחר מספר שעות
הגיעו והודיעו שלא יוכלו לקבל את תנאי הכניעה וכי הם מעדיפים לעזוב את
חיפה. באותו לילה עזבו מרבית הערבים את העיר, למעט כ600-,3 ערבים
נוצרים ברובם, שרוכזו בואדי ניסנס.
נחצה את הרחוב לגן הזכרון שנחנך בשנת 1953 בנוכחות הרמטכ"ל מרדכי מקלף,
ממפקדי העיר בתש"ח. בגן פינות התייחדות ואבני זיכרון ל12- מערכות בהם
השתתפו בני חיפה.
גן הזכרון נמצא במיתחם בורג' א-סלם.
נסיים בתצפית לעבר הנוף המרהיב של מפרץ חיפה.

תמונות מהווי גדוד 22 על יחידותיו

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Sun, 19 Dec 2010 21:34:00 +0200

גדוד 22 בחטיבת כרמלי פעל לאורך תקופה ארוכה לפני בעת ולאחר מלחמת השחרור

הגדוד מנה מספר פלוגות בינהם פלוגה מסיעת וכוחות עזר שונים

הגדוד התאמן ונלחם במקומות שונים ומגוונים באזור חיפה והצפון ולאחר הקרבות אף תפס

עמדות גם בדרום

לפנייכם תמונות מהווי הגדוד בעת הקרבות ובהפוגות

במפקדת הגדוד בחיפה מאוסף תמונות אברהם פלד

במפקדת הגדוד בחיפה מאוסף אברהם פלד

משאית של הגדוד עם דגל שלל מאוסף תמונות של אברהם פלד

יום ספורט מאוסף תמונות של אברהם פלד

מאוסף תמונות של אברהם פלד

הפלוגה המסייעת במסדר באזור צפת

חילי הגדוד בצפת

דבר המג"ד אברהם פלד -אייזנברג

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Sat, 11 Dec 2010 11:15:00 +0200

כמתואר בהיסטוריה של חטיבה 2 "כרמלי" נבנה גדוד 22 ע"י מוטק'ה מקלף על בסיס פלוגה א' של גדוד החי"ש (חיל השדה) ד' חיפה ב"הגנה", פלוגה שהיתה קיימת כבר כמה שנים לפני שהחלה מלחמת השחרור.

אחרי שהשתחררתי מבית הסוהר הבריטי בעכו בקיץ 1946, קיבלתי את הפיקוד על פלוגה א' מעזרא הלמר (עומר) ואיתה נכנסתי למלחמת השחרור.

זכיתי לשאת בתואר מג"ד החל מיומיים לפני ההתקפה לכיבוש עכו ועד לסוף שנת 1948. כידוע, הוחלפתי ע"י איתמר בן-ברק אשר שרת כמג"ד כמה שנים.

אחרי שהשתחררנו ומוטק'ה מקלף קיבל את הרמטכ"לות מבן גוריון - הוא קיבל על עצמו את הקמת מערך המילואים- קרא לי ומינה אותי כמפקד הגדוד במילואים, ובתפקיד זה שרתתי כמה שנים.

אין סיבה שאחזור על תיאור ביצועי הגדוד ותלאותיו במהלך אותה מלחמה, על ההצלחות והכישלונות, ובחרתי להזכיר כאן דווקא מבצע אחד שלא יצא אל הפועל (וטוב שכך...). לדעתי מבצע זה מסמל יותר מכל האחרים את נכונותנו אז לבצע כל הוראה, מבלי לבדוק את סיכויי הצלחתה או הסיכונים הכרוכים בה, וללא מידע כל שהוא על המטרה והנמצא בה.

אחרי ששוחררנו מאחיזתנו בשער הגולן, מסדה וצמח, שאת תפיסתן ביצענו לאחר שנשלחנו בדחיפות להציל את יישובי עמק הירדן מפלישת הסורים (דגניה וכו') - התארגנו למנוחה באשדות יעקב. מצאתי מקום למנוחה - בצילה של משאית חונה, ובשעה 1500 בערך העיר אותי מפקד האזור והורה לי "לכבוש את נהריים עכשיו, כאשר המורל של הירדנים והסורים נמוך..." ביקשתי לפחות מפה, אבל המא"ז ניסה לתאר לי את השטח על...כף ידו. לבסוף הסכים שנבצע את ההתקפה למחרת, ושלח לנו את זאב שטרק, בנו של מי שהיה מנהל תחנת הכוח בנהריים, והיה אמור להכיר את השטח "כמו את כף ידו".

אהוד אלמוג, מפקד הפלוגה המסייעת, גייס כמה סולמות של משאיות, חיבר אליהם ג'ריקנים, פרס אותם על בריכת הדגים והעלה עליהם כמה ג'יפים עמוסים, כדי להוכיח שיש לנו גשר עליו נעביר את הפלוגות ובמיוחד את הפלוגה המסייעת...

שמעתי כבר כמה גירסות של תיאור הניסיון הבלתי מוצלח לחצות את הירמוך, ואינני רוצה לשפוט איזה מהן הקרובה ביותר לאמת. העובדה - לא הצלחנו לחצות את הירמוך וכמובן לא תקפנו את נהריים.

אבל אמת אחת ברורה - היינו מוכנים לקחת כל סיכון כדי לבצע את הוראת המא"ז שלפקודתו הוצבנו.

עמותת ותיקי גדוד 22 בחטיבת "כרמלי" במלחמת השחרור, שהוקמה ומופעלת ע"י כמה מתנדבים ובמרכזם הזוג תיבון, הולכת ומתדלדלת, אבל הקשר שנוצר בשנים האחרונות עם חטיבת "כרמלי" הנוכחית (במילואים) יוצרים את רצף מורשת הדורות מאז תש"ח

קרב רמת יוחנן

noreply@blogger.com (Holyland legacy anointing oil) — Tue, 30 Nov 2010 07:16:00 +0200

The Battle of Ramat Yohanan and the defection of the Druze

מתחילת מלחמת העצמאות נעשו על ידי מפקדת צבא ההצלה נסיונות לגייס שכירים דרוזים בסוריה. מנהיג הר הדרוזים סולטן אל אטרש התנגד לכך מתוך דאגה לגורל תושבי ארץ ישראל הדרוזים במקרה של ניצחון יהודי. למרות התנגדותו נמצא קצין שהסכים תמורת תשלום לעמוד בראש יחידה דרוזית בצבא ההצלה. זה היה שכיב והאב,קפטן לשעבר בצבא הסורי כבן 60. מסביבו התלכדו 400-500 לוחמים דרוזים שכירים שהתגייסו בגלל הרעב והאבטלה שהיו אז בהר הדרוזים. הגדוד הדרוזי נקרא ג'בל אל ערב לאחר שמנהיג הר הדרוזים התנגד לקרוא לו ג'בל אל דרוז.

שכיב והאב שלחם נגד הצרפתים במרד הדרוזי בשנות ה-20 של המאה ה-20 ואחר כך הצטרף לצבא הסורי הקולוניאלי אמר לחייליו כי אין להם ייעוד דרוזי במלחמה זו וכי הם אינם אלא שכירים המקבלים משכורת וחייבים למלא את המוטל עליהם.

הגדוד הגיע ארצה ב28.3.48-והתמקם בשפרעם בהיותה מיושבת בחלקה דרוזים ושוכנת בין ריכוזי הדרוזים בצפון.

ב4.4.48 פתח קאוקג'י בהתקפתו על קיבוץ משמר העמק. הוא שלח קריאות לעזרה לשכיב והאב כדי שיתחיל בהתקפות ויקטין את הלחץ מעליו אולם והאב היסס. רק לקראת סיום הקרבות במשמר העמק ותבוסתו של קאוקג'י פתח והאב בהתקפות על אזור קיבוץ רמת יוחנן.

ב-12.4.48 תפסו הדרוזים את הכפרים הושא וחירבת אל קסיר החולשים על אזור רמת יוחנן והחלו משעות הבוקר לירות על העובדים בשדות באש רובים ומקלעים. באותו יום לא הושבה אש ולא היו נפגעים. בלילה פונו ילדי רמת יוחנן לקרית ביאליק.

למחרת, ב-13.4.48הגבירו הדרוזים את הירי, ובחילופי האש באותו יום נהרגו שני לוחמים ואחדים נפצעו. בלילה, אור , חיבלו הדרוזים בשני מעבירי מים בכביש כפר חסידים קרית אתא שהיה עורק תנועה יחיד בין חיפה לעמק לאחר שהכביש הראשי נחסם על ידי ערביי בלד א שייך'.

מצב חירום הוכרז באזור ומפקד חטיבת כרמלי משה כרמל החליט ליטול את היוזמה מידי הדרוזים ולפתוח בפעולה התקפית. הוחלט לתפוס גבעה צפונית- מזרחית לכפר עטה המכונה תל שרעה, ממנו נהגו הדרוזים לצלוף.

לביצוע הפעולה הורכבה פלוגה מיוחדת מגדוד 21. מפקדי המחלקות הגיעו אך מקרוב לגדוד לאחר סיום קורס מפקדי מחלקות. הנשק הורכב מרובים צ'כיים, אנגליים ועוד, וכן מקלעים מסוגים שונים.

בבוקר ה14.4.48 נערכו מספר אימונים ובשעה 16.00 יצאה הפלוגה לפעולה. הדרוזים זיהו את הכוח היהודי והתקיפו אותו מפסגת הגבעה. הלוחמים נפגעו וניתנה פקודת נסיגה כשהמפקדים מחפים באש מקלעים. אחד המפקדים זוהר דיין, (אחיו של משה דיין ), חיפה על אנשיו עד שנהרג. בקרב נהרגו ששה לוחמים ונפצעו רבים. גופות הלוחמים נשארו בשטח.'הסיבוב הראשון' בקרבות רמת יוחנן הסתיים בניצחון הדרוזים.

לאחר כשלון ההתקפה הראשונה, השתרר בגזרה שקט, והוא נוצל בחטיבה להתארגנות למבצע מקיף שהיה מכוון לפתור את בעיית הגוש באופן יסודי, וזאת על ידי כיבוש הכפרים הושה וקסאייר, החולשים על גוש רמת יוחנן, ששימשו כבסיס לכח הדרוזי. החזקת כפרים אלה נועדה להעניק שליטה על המרחב ובסיס לפעולה כנגד שפרעם מכיוון שכפרים אלה היו מרוחקים מכבישים ראשיים, היה יסוד לשער שהבריטים לא יתערבו. המשימה הוטלה על פלוגות מגדוד 21 ו-22 של חטיבת כרמלי.

ב-16.4.48 בשעה 04.40 יצאו הכוחות מרמת יוחנןן ותוך זמן קצר השתלטו על שני הכפרים שהיו ריקים מאדם, והחלו להתבצר בהם. כעבור זמן קצר התחילו הדרוזים בהתקפתם, תחילה בהושה ולאחר מכן בקסאייר. הדרוזים היו לוחמים נועזים, הם הסתערו על הכפרים כשסכינים בין שיניהם, והתפתחו קרבות פנים אל פנים עם אבדות כבדות לשני הצדדים. תשע התקפות נערכו באותו יום. הדרוזים נהנו מאספקת תחמושת וכוח אדם משפרעם ומצב חיילי חטיבת כרמלי הלך ורע. התחמושת הלכה ואזלה. לקראת ההתקפה התשיעית נתקבלה הודעה כי בידי כל איש ארבעה כדורים ונתבקשה רשות לנסיגה. המפקדה ברמת יוחנן ענתה כי "יש להחזיק מעמד, גם אם יאזלו הכדורים. אם תיסוגו תושמדו כולכם. הילחמו בסכינים ובכל הבא ליד".

הדרוזים התכוננו להתקפה המכריעה על קסאייר. בינתיים הגיעה לרמת יוחנן מכונת יריה עם תחמושת רבה. היא הועמסה על משוריין שפרץ לקסאייר בשעה שהדרוזים ערכו את הסתערותם התשיעית והקשה ביותר, וחלקם הגיעו עד בתי הכפר. אש לוחמי כרמלי הייתה דלה וחלק מהחיילים החלו מתוך יאוש לזרוק אבנים במסתערים. במועד הנכון והאחרון קפץ אחד החיילים מהמשוריין הציב את מכונת היריה במרכז הכפר ופתח באש מהירה וקטלנית לעבר הדרוזים המסתערים. האש עשתה שמות במסתערים וההתקפה נהדפה. בינתיים ירדה חשיכה שנוצלה להתבצרות, פינוי נפגעים ואספקת תחמושת ליום הקרב הבא, אולם הדרוזים נסוגו לשפרעם ולא חידשו את התקפותיהם

בעקבות הקרב, שעלה לדרוזים בעשרות הרוגים ופצועים, חל שינוי בעמדת הדרוזים בישראל, וגברה השפעתם של חסידי הברית עם היהודים. יומיים לאחר הקרב, נפגשו כמה מקציני הגדוד הדרוזי, בראשות אסמעיל קבלן ונכבדים דרוזים עם נציגי היהודים בשטח ההפקר ליד קסאייר. בפגישה זו גובשו היסודות שהובילו לברית בין היהודים והדרוזים בישראל.

שרידי הושה נמצאים סמוך ליער קריית אתא מקסאייר, הקרוב יותר לרמת יוחנן, נשארו שרידי חורבות ובסמוך לו - בתוך מטעיהאבוקדו של רמת יוחנן - הוקמה אנדרטה לנופלים היהודים בקרבות. האנדרטה בנויה מסלע הניצב על ארבע אבנים מלוטשות ועליו חקוקה הכתובת: לזכר הלוחמים והמגינים מגדוד 22 פלוגה ב', מגדוד 21, מחיל הנוטרים הגושי, מהפל"ם האזורי, מאנשי המקום אשר נפלו בשדות האלה על שחרור הארץ בימים ג-ד ניסן תש"ח
.

מאחורי האנדרטה - קיר ועליו שמות 21 הנופלים ומפת הקרבות באזור

The Battle of Ramat Yohanan and the defection of the Druze

Following the 'fiasco of Mishmar HaEmek, Fawzi Al-Qawuqji ordered the Druze regiment of the Arab Liberation Army into action, to carry out diversion operations. Druze soldiers took position in several Arab villages 12 kilometres to the east of Haifa, whence they occasionally attacked traffic and Jewish settlements, including Ramat Yohanan

The Kibbutznikim and the soldiers from "Carmrli" brigade 21 and 22 battlions that supported them forced back their attacks with ease, and razed the villages from which they launched their attacks in retaliation. Having run out of ammunition, the Druze withdrew to their base in Shefram, with one hundred casualties.

The Druze had already made contact on several occasions with Yishuv agents, and, following their defeat at Ramat Yohanan, the Druze officers, without the knowledge of their officer, offered to defect and to join the ranks of Haganah. This proposition was discussed with Yigal Yadin who refused the proposal but suggested that they could help to carry out sabotage operations behind the backs of the Arabs and to influence their comrades into deserting the army. By the start of May, 212 Wahab soldiers deserted, Taking into account the attitude of his men, Wahab met with Jewish liaison officers on 9 May and agreed to cooperate with Haganah. The two parties avoided clashes, and Wahab created a neutral enclave in the centre of Gallilie. Wahab's army did not respond to calls for it to help fight Haganah's occupation of Acre, and avoided being present whilst Haganah occupied the police fortress of Shefa-'Amr during its evacuation by the British.

לאחר הקרב ברמת יוחנן משמאל רפי זיו דוד לשם שוכב:אהרון אבנון מימין אברהם מלמד

קשרי גדוד 22 בקרב על רמת יוחנן

האנדרטה לזכר נופלי קרב רמת יוחנן צולם ב1949 בתמונה חיים כרמי

חברי הגדוד באזכרה ברמת יוחנן 1949

קרבות רמת יוחנן חלק 1

קרבות רמת יוחנן חלק 2

קרבות רמת יוחנן חלק 3

קרבות רמת יוחנן חלק 4